עת"מ 121-12-16 יאגודייב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - קריות

בפתח דיון בעניינה של עתירה זו, ובטרם אדרש לה, אצטט דברים שכתב כב' השופט מ. חשין (כתוארו אז) בבג"צ 2148/94‏ ‏ אמנון גלברט ואח' נ' נשיא בית המשפט העליון, פ''ד מח(3) 573 (19.5.1994), פסקה 18 לפסק דינו:

"אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי. וגם על מקומי כיום באוהל-של-משפט, ריח הגלימה שעליי כריח השדה. שנים רבות הייתי יוצא ובא בשערי בית המשפט הגבוה לצדק כבא-כוחם של מתדיינים, פעם על צד זה ופעם על צד זה, ויודע אני בי כיצד נהגתי אני וכיצד נהגו אחרים כמותי. בית המשפט הגבוה לצדק ראינו בו, עמיתיי ואני, מקדש מעט, וקודם היכנסנו אליו התקנו עצמנו לקראת אותה כניסה: נטלנו את ידינו להיכנסנו בבור-כפיים, היטבנו שער ראשינו והסרנו רבב מעל בגדינו.

כך מקבל אדם יום חג וכך עלינו לבית המשפט הגבוה לצדק. כך בעתירות "פרטיות" וכך בעתירות "ציבוריות".

נתחלפו העתים, נשתנו המנהגות, וימים שהיו חלפו ואינם עוד עמנו. על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית-משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר עוול. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו."

הדברים שנאמרו שם נכונים, בהתאמה המתחייבת ובכל הצניעות, גם לעניינה של עתירה המובאת בפני בית משפט זה. אבהיר להלן.

עניינה של עתירה זו בטענות שמעלה העותר כנגד התנהלותה של המשיבה. עד כמה שניתן היה להבין מכתב הטענות, וכן מהטעון בפני, העותר מלין על כך שהמשיבה אינה מטפלת כנדרש ובאופן שוויוני בהפרות חוק בתחום התכנון והבניה והמתייחסות לבית מגורים בו הוא מתגורר. לטענתו הוא הגיש תלונות כנגד דייר בבית הנ"ל אשר בנה מחסנים שלא כחוק. המשיבה הגישה נגד אותו דייר כתב אישום ואולם, לטענת העותר, כתב האישום אינו מתייחס לכל המחסנים שנבנו על ידי אותו שכן. בטיעון בפני גם טען כנגד העובדה שלא זומן להעיד באותו תיק פלילי (יוער בהקשר זה כי בעת הדיון בפני טרם בוצעה הקראה באותו כתב אישום, וממילא טרם זומנו עדים). העותר טוען עוד כי המשיבה צריכה למנוע בניית מחסנים ע"י דיירים בבניין המשתלטים, לטענתו, על הרכוש המשותף בבניין ו/או על שטחים ציבוריים. עוד טוען הוא כי המשיבה לא השיבה למכתבים שכתב ולא פעלה כנדרש.

כאשר ביקשתי מב"כ העותר להגדיר את הסעד המבוקש בצורה ברורה, בין היתר בשים לב להוראות התוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים תשס"א – 2000, כך שניתן יהיה למקם את הסעד המבוקש באפיק המשפטי הנכון, לא עלה בידי ב"כ העותר לעשות כן ובקשתו היא לסעד כללי שיורה למשיבה לפעול כחוק.

יאמר מיד כי ב"כ המשיבה מוכן שהמשיבה תתחייב לפעול כחוק, ולטענתו גם עושה כן. אלא שלא ניתן לדון בעתירה כפי שהוגשה ובשים לב לסעדים שהתבקשו.

עיקרם של הסעדים אינו מצוי כלל בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בית משפט זה אינו מוסמך להתערב באופן כתיבת כתבי האישום ע"י המאשימה, בהחלטה כנגד מי להגיש כתב אישום ואלו עדים לכלול בכתב האישום. יוער עוד כי מתגובת המשיבה עולה כי נפתחו הליכי אכיפה כנגד דיירים נוספים שזומנו לחקירה בעניין הפרות חוקי התכנון והבניה ובהחלט יתכן כי יוגשו כתבי אישום נוספים בהמשך. בכל מקרה, אין מקום לדיון בעניין זה במסגרת ההליך שבפני.

העותר העלה טענות שעניינן בהשתלטות דיירים על רכוש משותף בבניין או שטחי ציבור. ככל שהדבר נוגע לבית המשותף נראה כי המקום לברר טענותיו הוא בהליך המתאים בפני הממונה על הבתים המשותפים ולחילופין בתביעה אזרחית, ככל שטוען הוא לנזקים עקב פגיעה בקניינו. ככל שהדבר נוגע לשטחי ציבור, לכאורה הכתובת היא הרשות המקומית. גם בעניין זה ההליך, כפי שננקט, אינו ההליך הנכון.