מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד אורית קרץ – פמד"א

1.בפני ערעור על החלטת בית הדין לעררים, לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") מיום 21.9.16, אשר הורה על שינוי מקום עריכת השימוע למשיב ממרכז השהייה חולות למקום אשר יאפשר את ייצוגו המשפטי של המשיב לאור בקשת בא כוחו לשנות את מקום עריכת השימוע מטעמי נוחות.

2.טוענת המערערת כי המדובר בנושא המצוי בגדר הפררוגטיבה של הרשות המנהלית לקבוע את נהלי העבודה שלה ועל כן שגה בית הדין עת התערב בסדרי העבודה של הרשות ובאופן הפעלת סמכויותיה. לטענתה, לפסק הדין אשר ניתן על ידי בית הדין השלכות רוחב המשפיעות במישרין הן על מסתננים שכבר זומנו לשימועים למרכז השהייה והן על מסתננים שהרשות שוקלת לזמנם. לטעמה, יש בפסק הדין של בית הדין כדי להתערב באופן מובהק בסדרי העבודה של הרשות.

3.לגופו של עניין טענה המערערת, כי מקום השימוע לאוכלוסיית המסתננים מתבצעת בשלושה מרכזים : האחד באילת – שם מתבצעים שימועים למסתננים השוהים באילת ובתחומה; השני במתקן שהייה "חולות"; והשלישי בבני ברק. לעמדתה, המסתננים השוהים ברחבי הארץ, מחוץ לעיר אילת, מוזמנים לשימועים באופן אקראי ל"חולות" או לבני ברק.

4.ב"כ המשיב טען, כי מרשו מתגורר בעיר פתח תקוה, בהתאם לדיווח אותו מסר למערערת וכי מקפיד הוא להתייצב במועדים הנקבעים לו.

לטענתו, חלה על הרשות חובה לספק לאדם נגישות למשרדיה בהתאם למקום מגוריו של אותו אדם, בין אם הוא אזרח ובין אם הוא נתין זר הנקרא להתייצב בפני הרשות. לטעמו, גם אם מלכתחילה זומן הוא לשימוע במתקן חולות, מן הראוי היה לקבל בקשתו של המשיב ולהעביר את מקום השימוע למרכז הארץ, בסמוך למקום מגוריו. בעניין זה טען ב"כ המשיב אף לאפליה בהינתן הסכמות אותן הביעה המערערת במקרים אחרים לגבי שוהים המתגוררים במרכז הארץ.

5.בטרם מתן החלטה ביקשה המערערת להוסיף ולהבהיר עמדתה באשר לשימועים הנעשים למסתננים בשל אי דיוקים אשר נפלו בהצגת הדברים במהלך הדיון שהתקיים.

לעמדת המערערת קיימות שלוש לשכות הנותנות שירות לאוכלוסיית המסתננים שמקומם בבני ברק, בבאר-שבע ובאילת ובנוסף ללשכות אלו נערכם ראיונות גם במרכז השהייה חולות. עוד ציינה כי הלשכה בבני ברק היא לשכה יעודית לטיפול באוכלוסיית המסתננים הכולל טיפול שוטף במשפחות ושימועים לפני הוצאת הוראת שהייה.

כמו כן הובהר כי הלשכה בבאר-שבע משמשת כלשכת מנהל אוכלוסין וקבלת קהל למסתננים מתקיימת במתכונת של 3 ימים בשבוע בשעות אחר הצהריים. בלשכה באילת מתקיימת קבלת קהל למסתננים יומיים בשבוע.

עוד ציינה ב"כ המערערת במסגרת הבהרתה כי קבלת הקהל לצורך הארכת אשרה נגישה בפני כל הפונים ללא זיקה למקום המגורים וכי בפועל נתונים מספריים מלמדים כי מרבית האוכלוסייה פונה ללשכה הייעודית בבני ברק וכי ישנם הבדלים משמעותיים בין מספר הפונים ללשכת בני ברק לבין מספר הפונים ללשכות באילת או בבאר-שבע. כפועל יוצא מכך, נטען, כי קביעת מקום עריכת השימוע לפי המקום בו התייצב המסתנן להארכת רישיונו עלולה ליצור עיוותים משמעותיים בחלוקת העומס והעדר יכולת טיפול בין הלשכות.

בנסיבות אלו ובהינתן גודלה של אוכלוסיית המסתננים, אל מול מגבלות כוח האדם הקיימות ובכדי למנוע עיוותים ולהביא לחלוקה שוויונית עד כמה שניתן בחלוקת העומס, התנהלות המערערת וקביעת מקום עריכת השימועים למסתננים נעשית באופן הבא:

א.מסתננים המאריכים את רישיון הישיבה בבאר-שבע ונדרש לערוך להם שימוע – מוזמנים למרכז השהייה חולות לצורך ביצוע הראיון.

ב.מסתננים המאריכים את רישיון הישיבה באילת ונדרש לערוך להם שימוע – מוזמנים להתייצב באילת לצורך ביצוע הראיון.

ג.מסתננים המאריכים את רישיון הישיבה בבני ברק ונדרש לערוך להם שימוע – מוזמנים להתייצב הן בלשכה בבני ברק והן במרכז השהייה חולות לצורך ביצוע הראיון.