19% נכות צמיתה מיום 1.1.09 לפי תקנה 43(4)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה), תשט"ז – 1956 בשל קשיון לא נוח באצבעות 4 ו-5.
2. התובע טוען כי לנכותו הרפואית השפעה מכרעת על כושר תעסוקתו. לטענתו, על פי תקנה 44 לתקנות המל"ל, דין קשיון נוח כדין אובדן אצבעות. מאז התאונה, הוא סובל מעיוות בולט, מחוסר תחושה ומהזעת יתר באצבעות הפגועות וכן, הוא סובל מצלקת מכערת. בשל מגבלותיו, הוא לא מסוגל לאחוז חפצים טריוויאליים כגון כוס שתייה. כעולה מטענות התובע עצמו, הוא טען בפני המל"ל גם לקיומה של נכות נפשית אך נקבע כי לא נותרה לו נכות כזו כתוצאה מהתאונה. את מצבו הנפשי, שאינו עולה כדי נכות, יש לייחס למבנה אישיותו הבסיסי. לא התבקשה ולא ניתנה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בענין זה. גם מלוא התיעוד של המל"ל בענין לא הוגש כראיה. ממילא לא הוכח שלתובע נגרמה נכות נפשית עקב התאונה.
3. התובע, יליד 1991, מציין כי בזמן התאונה היה בן 16 בלבד וכיום הוא בן 23. מגיל צעיר הוא עובד בעבודת כפיים בלבד. אין לו השכלה פורמאלית. למרות זאת, התובע טוען לפוטנציאל שכר מכובד בעבודות כפיים. התאונה אירעה זמן קצר לאחר תחילת עבודתו אך אילו היה משלים את עבודת החודש הראשון, היה עומד שכר על כ- 5,000₪ בערכים נומינאליים. לפני שהתחיל את עבודתו בפינוי אשפה, הוא עבד בחברת קבלנות "--- עבודות עפר" ושכרו הממוצע לחודשים יולי - דצמבר 2006 עמד על כ- 5,000₪ בערכים נומינאליים. התובע מצביע גם על תלוש שכר מחודש מרץ 2014 לפיו שכרו כעת עומד על 8,707₪.
4. לטענת התובע, התאונה פגעה קשות בפוטנציאל השתכרותו. כשלושה חודשים לאחר התאונה הוא פוטר מעבודתו. במשך זמן רב התובע סבל מנכויות משמעותיות ולא מצא עבודה. רק באפריל 2010 הוא הצליח למצוא עבודה כסדרן ב"יינות ביתן" אך לא הצליח להתמיד בעבודה זו לאור נכותו. בפברואר 2011, משנוכח התובע לדעת שלא ימצא עבודה שתתאים לו, החליטה אמו לסייע לו. היא השקיעה כספים ופתחה עבורו פיצריה. לאחר מספר חודשים, הוא סגר את הפיצריה לאחר שהגיע למסקנה שלא יוכל לעבוד בה מפאת נכותו. ביום 30.8.11 התובע החל לעבוד כמפעיל מכונת קידוח בחברת "בייספייל" אך בסופו של דבר פוטר גם משם. למרות שהפעלת המכונה לא נעשית באמצעות יד ימין בלבד, היא דורשת הפעלה מסיבית של היד. התובע טוען כי לאחר זמן מה הוא החל לסבול מכאבים, מתחושת נימול ביד ומרעידות והוא נזקק להפסקות רבות. בחודש אוגוסט 2012 פוטר התובע מעבודתו ב"בייספייל" עקב תקרית בטיחות חד פעמית. לאחר פיטוריו הוא עבד בעבודות מזדמנות. כך למשל, בחודשים מאי עד נובמבר 2012 עבד במוסך בהובלות ובהסעות. בחודשים ינואר עד מרץ 2014 התובע חזר לעבוד ב"בייספייל" תחת מנהל אחר ובעבודה יותר פשוטה. לטענת התובע, יש לראות בו כצעיר בתחילת דרכו המקצועית אולם הניגוד הגדול שבין יכולותיו לפני התאונה ובין יכולותיו לאחריה, מצדיק חישוב הפסדי שכר בשיעור 40% ממכפלת השכר הממוצע במשק ב- 1.2.
5. מטעם התובע העידו גם אביו, אמו ואשתו. תוכן עדותם היה דומה למדי. הם סיפרו על אדם מאוד חרוץ שעובד בעבודת כפיים מגיל 16. גם לפי עדותם התאונה היוותה נקודת מפנה בחיי התובע. מאדם חרוץ המתפרנס מעבודת כפיים הפך התובע לשבר כלי מוגבל בכל האספקטים של הפעילות השגרתית. אמו של התובע הוסיפה ותיארה את התובע כאדם חרוץ. לאחר התאונה הוא הפך למוגבל בכל תחומי החיים. מגבלותיו גררו תגובה דיכאונית המתבטאת בהתקפי זעם, בשינויי התנהגות ובמצבי רוח. לטענתה, מאז התאונה התובע מתקשה להחזיק בעבודה מסודרת. קשייו הפיזיים פשוט מכריעים אותו. כדי לסייע בשיקומו של התובע הוריו השקיעו 65,000₪ בפיצריה אותה הוא יוכל לנהל. לטענתה, התובע היה אמור להכין את הפיצה, לטפל במנהלות, לעשות משלוחים ועוד. גם בעבודה זו, הדרישות הפיזיות הכריעו לבסוף את התובע לאחר כמה חודשים והפיצריה נסגרה.
6. אשתו של התובע הוסיפה כי לאחר התאונה הפך תפקודו לירוד ביותר. התובע הפך להיות מדוכדך, הוא החל לסבול ממצבי רוח משתנים ומחוסר שינה. התובע הפך לאדם עצבני ותוקפני יותר. ידו של התובע מזיעה באופן תמידי דבר המונע ממנו לפתוח בקבוקים וקופסאות אך גם מונע ממנו מגע עם שאר בני המשפחה. לאחר שנולד בנם, התברר שהתובע לא מסוגל לרחוץ אותו או להרים אותו ועיקר העומס נפל על אשתו.