המערערים מחזיקים במבנה ברחוב הנרקיסים 33 בקרית טבעון המשמש אותם כדירת מגורים ובחלק מהזמן הם מנהלים בסלון הדירה ובחצר צהרון.
שטח הדירה כולו 200 מ"ר, המשיבה דרשה מהמערערים את תשלום הארנונה תוך חלוקת השטח לשני סיווגים: סווג מגורים-סיווג 111- בגין שטח של 147.5 מ"ר וסיווג עסקים- סיווג 350- בגין שטח של 52.5 מ"ר.
משנדחתה השגה שהגישו המערערים הם פנו בערר לוועדת הערר שקבלה חלק מטענותיהם אך בסופו של יום אישרה בהחלטתה מיום 7.2.2016 את עמדת המשיבה ולפיה לגבי שנת 2014 סווג השטח למגורים ועסקים כאמור לעיל.
המערערים שלא השלימו עם ההחלטה הגישו ערעור מינהלי ובו ביקשו לחייב את כל שטח הדירה לפי סיווג מגורים. לערעור התווספה טענה נוספת, לטענת המערערים לאחר קבלת ההחלטה נודע להם שיו"ר ועדה הערר, עו"ד דן ארטן נתן את ההחלטה למרות שהיה בניגוד עניינים היות ואשתו עובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים אצל המשיבה.
בהתחשב בהיקף הכספי של המחלוקת שהוא נמוך מאוד ומאחר והשגות דומות הגישו המערערים לשנים 2015 ו-2016 והן טרם התבררו, הצעתי לצדדים הצעות שונות לסיום ההליכים בתיק ולכן גם לא נשמעו טענות בישיבת 8.11.2016, להפתעתי במקום לקדם הליך של הסכמה לגופו של עניין או למצער הסכמה דיונית, פנתה המשיבה בבקשה להוספת ראיה בקשר לשאלת ניגוד העניינים, הוספת החלטת מליאת המועצה המקומית מיום 9.10.2016.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים אני סבור כי דין הבקשה להידחות, בערעור יש לבחון את המצב העובדתי והמשפטי שעמד בפני הגוף שהחלטתו עומדת לבחינה בערעור ולא על סמך ראיות שנוצרו לאחר מכן.
לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר מיום 7.2.2016 ולכן לא רלבנטי מה החליטה המועצה המקומית 8 חודשים לאחר מכן. הבהרתי כי אם לדעת המשיבה מדובר בהחלטה בעלת חשיבות הפתרון היחידי הוא ביטול החלטת ועדת הערר והחזרת התיק לדיון בפניה, המשיבה הסכימה להמלצתי לפעול דרך זו, אולם המערערים עמדו על דיון לגופו של עניין בפניי וכך אעשה.
חשוב לציין כי ב"כ המשיבה לא אמרה בשום שלב בשני הדיונים כי סוגיית ניגוד העניינים התעוררה בעבר ויו"ר ועדת הערר פסל עצמו מלדון.