תקופה ממושכת התייסר תיק זה, קודם שהגיע לטיפולי לצורך השלמתו; מתוכה, זמן רב עוכבו ההליכים בתיק כעתירת התובע, שביקש להמתין עד להשלמת ההליכים הפליליים הממושכים שננקטו נגד אחדים מן הנתבעים כאן, הליכים שנסבו על עניינים קרובים, והסתיימו סופית בשנת 2014. יתרונו היחיד של הזמן שחלף: עשן הקרב התפזר. המחלוקות שנתעוררו כאן הוכרעו בפסיקה העניפה שנצטברה בינתיים. גורלה של התביעה נחרץ, לשבט. זאת נוכח מספר החלטות ברורות של בית המשפט העליון, שכל כמה שהיו חמורות ונוקבות ביחס לחלק מן הנתבעים כאן, הרי שבאבחה אחת הן אף ביארו שהתביעה הכספית שלפנינו, במתכונתה הנוכחית, לא תוכל להתקבל. בפרט היה זה פסק הדין בעניין גרשים, שהתביעה בו דמתה להפליא לענייננו, נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ואחר כך בערעור לבית המשפט העליון. האמור שם ניתן ליישום ישיר ומלא כאן, בלא כל תוספת כמעט.
בא-כוחו הקודם של התובע, שליווה את התביעה מראשיתה, הודה למעשה כי התביעה במתכונתה הנוכחית לא תוכל להתקבל. זאת עשה אגב ניסיון שלא צלח להביא באיחור ניכר לשינוי התביעה מיסודה, בניסיון להצילה. לאחר מכן הוחלף. הציעה באת כוחו החדשה של התובע: עמדת בית המשפט המחוזי בעניין גרשים "מוטעית". ואשר לפסק הדין של בית המשפט העליון, שדווקא אישר אותה הכרעה על כל רבדיה, הציעה: לעתים בית המשפט העליון שוגה ומשנה מן ההלכות שפסק. על כך נשיב: לעתים חריגות אכן משתנות ההלכות. אולם כל עוד ההלכה בעינה, מובן שהיא המחייבת (ונניח כאן לעובדה שלא הוצג טעם ולו קלוש לכך שבית המשפט העליון יזדקק לשקול את שינוי ההלכה הנוכחית, שנפסקה אך לאחרונה). בנסיבות אלה, ומבלי לגרוע כהוא זה מחומרת המעשים שנחשפו בהליכים הפליליים, הרי שהתביעה הכספית שלפנינו תידחה.
רקע
1.עניינה של תביעה זו דומה לאלו של תביעות אחרות, נסיבותיהן עגומות באותה מידה. מגוון נרחב של אנשים נעזרו בשנות ה-80' של המאה שעברה בשירותיו של עו"ד ישראל פרי ע"ה ("פרי"), שנפטר לפני כשנה ומחצה והנתבעות 6-4 הן יורשותיו; בארגון שהקים, הוא הנתבעת 1 ("הארגון"); ובשתי החברות הקשורות בהם, הנתבעות 2 ו-3 ("BGF" ו-"BGA", ושתי אלה יחד: "חברות האשראי"). שירותים אלה היו נגועים בחלקם בהצגת מידע חלקי ומטעה, ומעשי פרי והארגון עלו בהקשרים שונים כדי עבירות פליליות, כך נקבע כבר. היו מי שהגישו תביעות עצמאיות נגד הנתבעים, חלקן צלחו וחלקן כשלו. הוגשה אף תביעה ייצוגית, שהצדדים הגיעו בה לידי הסדר פשרה, שאושר בידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, תוך מתן פיצוי מסוים לכל אחד מחברי הקבוצה, שאמו-מורישתו של התובע אמורה הייתה להימנות עמם (ת"צ (מח'-ת"א) 1229/08 בן שושן נ' עזבון פרי (19.4.16); "התובענה הייצוגית"). כרקע דיוני יובהר שהתובע, כמי שנכנס בנעלי אמו המנוחה, בחר כפי זכותו המלאה להוציא עצמו מן הקבוצה, שכן הפיצוי בתביעה הייצוגית נמוך לטעמו משמעותית לעומת הסכום שתבע, כ-400 אלף ₪. מכאן נדרשת ההכרעה בתיק הנוכחי.
2.לרקע הדברים אפוא, בתמצית: אם במועד הגשת התביעה, טרם נקיטת ההליכים הפליליים, עמלו הצדדים על תיאורים ארוכים ומפותלים של כל מערך ההסכמים הסבוך במיוחד שבבסיס התביעה והיחסים המדויקים שבין פרי, הארגון וחברות האשראי, הרי שבאו פסקי הדין המכריעים בהליכים הפליליים, יצרו את התמונה המלאה, וייתרו את עיקר המחלוקות. יתרה מכך, בחלוף הזמן נתן בית המשפט העליון דעתו לשאלות שעל הפרק כאן, בפרט בעניין גרשים (ע"א 8442/13 גרשים נ' הארגון למימוש האמנה (19.1.15)), שבו נדחה לגופו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז המרכז (ת"א 30759-07-11 גרשים נ' הארגון למימוש האמנה (23.10.13), כב' השופטת בלהה טולקובסקי). פסק הדין בבית המשפט המחוזי, שאושר, יפה לענייננו, ובמידה רבה ניתן להסתפק בהפניה לשנאמר בו לשם דחיית התביעה שלפניי, הזהה כמעט בכל הפרמטרים הרלבנטיים. מובן אמנם: כל תובע הוא עולם ומלואו. ברם התייצבותם של תובעים שעניינם דומה עד זהות בתביעות נפרדות אינה מחייבת את "המצאת הגלגל" מחדש וחזרה שיפוטית על ניתוח כל הסוגיות מבראשית. לפיכך, ואף שנדרשתי לצלול לעומקה של מחלוקת ולפרטי פרטיה, הרי שהסקירה והניתוח שלהלן ייעשו, באופן יחסי, ללא ירידה לפרטים שאינם צריכים עוד להכרעה. מובן שהסקירה והדיון ייעשו גם ללא הידרשות לטענות שאין בהן כדי לשנות מן התוצאה המתחייבת.
3.התובע דהיום בא בנעליה של אמו המנוחה, התובעת המקורית, גב' רחל בילרמן ע"ה ("בילרמן"), ניצולת שואה, ילידת שנת 1908. בילרמן חתמה על הסכמים שונים עם הארגון בשנים 1990-1989, קיבלה בסיועו כספים מגרמניה משנת 1990, והגישה את תביעתה בשנת 1999, עת הייתה בת 91. בשנת 2001, טרם שהחל בירור התביעה, היא הלכה לבית עולמה. בנה ויורשה, הוא התובע דהיום, שהניע את גלגלי התביעה, נכנס בנעליה.
4.בילרמן הייתה אחת מישראלים רבים שהתקשרו עם הארגון שייסד פרי. על תפקידם של אלה עמד בית המשפט העליון בפסקי הדין שנתן בגלגוליו השונים של ההליך הפלילי נגד פרי והארגון, וכאן נפנה בעיקר לסיכום העובדתי שבדנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (22.10.09) ("דנ"פ פרי").
ברקע הפרשה, נקבע (פסקה 2 ואילך): מדינת ישראל ומערב גרמניה כרתו בשנת 1973 אמנה שעניינה בתחום הביטחון הסוציאלי. מכוח האמנה היו רשאים תושבי ישראל המקיימים תנאים מסוימים, להצטרף לתכנית ביטוח פנסיוני של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה, המקנה זכות לקבלת רנטה חודשים מסוימת, החל מגיל 65 (וכפי שהדגיש בית המשפט המחוזי בעניין בן שושן הנ"ל: הסדר אשר ישראלים באשר הם יכולים היו להצטרף אליו, בלא קשר לשאלת היותם ניצולי שואה, מוצאם, דתם ורקעם). הצטרפות לתכנית הותנתה בתשלום חד-פעמי ורטרואקטיבי שיכסה את כל הפרמיות הנדרשות ביחס לעבר, לתקופה של 25 שנים ("התפ"ר"). דרישה זו הקשתה על רבים להצטרף לתוכנית, בפרט שבאותה תקופה חלו בישראל מגבלות שונות על השימוש במטבע זר. על רקע זה הוקם הארגון (שחרף שמו, הוא למטרת רווח של מקימיו), שהעמיד מנגנון שיאפשר לזכאים להצטרף לתכנית ולעמוד בדרישת התפ"ר.
היו שהצטרפו לתכנית ללא עזרת הארגון. היו מעטים מבין המצטרפים באמצעות הארגון, שביקשו לממן את התפ"ר ממקורותיהם הם. אך רבים הסתייעו בארגון לשם מימונו של התפ"ר, וכאן לב העניין. פרי והארגון נעזרו בבנק גרמני שיעמיד אשראי לזכאים שיבקשו לקבל הלוואות לצורך השתלבות בתכנית. הבנק התנה את הקצאת האשראי בהקמת חברה שלה יוקצה האשראי והיא תעניקו לזכאים, וכן כי לכל לווה תיערך פוליסת ביטוח חיים להבטחת ההלוואה, למקרה שמי מן הלווים ילך לעולמו טרם פרע את יתרת חובו, שאז ישולמו דמי הביטוח לחברה המלווה.