עמ"נ 3642-10-15 ר.ב. נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

מ

הערעור 

1. לפניי ערעור מינהלי על פסק-דינו של בית-הדין לעררים (להלן – בית-הדין לעררים או בית הדין) לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל או החוק), לפיו נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, שלא להעניק לה מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, בהתאם להמלצה שהונחה לפניו על-ידי הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

הרקע העובדתי

2.המערערת היא אזרחית אתיופיה, אשר הגיעה לישראל לפני שנים רבות בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך. לטענת המערערת, היא שהתה בישראל בגפה מאז הגיעה לארץ בגיל צעיר, לא למדה במוסד חינוכי כלשהו והתפרנסה באופן עצמאי.

3.בסוף שנת 2005 פנתה המערערת לראשונה, באמצעות באת-כוחה דאז, לנשיא המדינה ולשר הפנים בבקשה לקבל מעמד בישראל, ונענתה על-ידי המשיב כי עליה לפנות ללשכת מנהל האוכלוסין בבקשה מתאימה. ביום 29.1.06 הגישה המערערת בקשה לקבלת אשרה לישיבת קבע בישראל. הבקשה סורבה על-ידי המשיב ביום 12.3.06, מן הטעם שהמערערת שוהה שלא כחוק בישראל מאז שנת 1993 ואינה עומדת בקריטריונים לקבלת מעמד בישראל. בגדרה של אותה החלטה נקבע, כי על המערערת לצאת מהארץ בתוך שבועיים ימים. ביום 20.4.06 הגישה המערערת ערר על החלטה זו, אשר נדחה על-ידי המשיב ביום 6.11.06. המערערת פנתה למשיב ביום 15.12.06 בבקשה להעניק לה מעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה מס' 156 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל". לאחר שני מכתבי תזכורת, שלא נענו, הגישה המערערת ביום 29.10.07 בקשה דומה לשר הפנים. המערערת זומנה לראיון שהתקיים ביום 28.7.08. לטענתה, לא קיבלה כל מענה מאת המשיב לאחר מכן, בין-היתר, בשל ניתוק הקשר עם באת-כוחה דאז. לטענת המשיב, ביום 19.11.08 נדון עניינה של המערערת לפני הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן – הוועדה הבינמשרדית), אשר המליצה שלא להיעתר לבקשה.

4.ביום 21.7.10 פנתה המערערת למשיב, באמצעות בא-כוח אחר, וטענה כי ניתק הקשר בינה לבין באת-כוחה הקודמת, ואין היא יודעת אלו בקשות הוגשו בעניינה, ואלו החלטות התקבלו, אם בכלל. לטענת המערערת, גם מכתב זה לא נענה. ביום 1.12.10 פנתה המערערת שוב למשיב, באמצעות בא-כוחה הנוכחי, וביקשה להביא את עניינה לפני הוועדה שהוקמה מכוח החלטת ממשלה מס' 2183 בדבר מתן מעמד לילדי זרים, או לפני הוועדה הבינמשרדית.

5.בתשובה מטעם מנכ"ל רשות האוכלוסין מיום 5.1.11 נמסר למערערת, כי עניינה נדון בוועדה הבינמשרדית ביום 19.11.08, ובקשתה נדחתה. במכתב בדבר דחיית בקשתה צוין, כי – היא שוהה בארץ שלא כחוק שנים רבות; הדוד – שעִמו הגיעה ארצה לטענתה – עזב את הארץ לפני זמן רב; שאר בני משפחתה – הגם שנטען שאינה בקשר עִמם, חיים באתיופיה; ולא נמצא בעניינה טעם המצדיק מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. כן צוין במכתב, כי תשובה זו נשלחה למערערת עוד ביום 28.12.08, וכי עליה לעזוב את הארץ לאלתר.

6.לאחר קבלת ההחלטה האמורה, הגישה המערערת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 976/11 ר.ב. נגד ממשלת ישראל), שבה עתרה להחלת החלטות הממשלה שעניינן מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, בעניינה. העתירה נדחתה בפסק-דין יום 7.2.11, שקבע כי לא ניתן להחיל את החלטות הממשלה העוסקות בקטינים בעניינה של המערערת, אשר הייתה בגירה בעת הגשת הבקשה. לפיכך נקבע, כי הסעד הפוטנציאלי למערערת, בנסיבות המתוארות על-ידה, הוא בבקשה פרטנית למעמד לנוכח נסיבות אישיות קשות. כן צוין בפסק-הדין, כי המערערת לא הגישה ערר על החלטתו האחרונה של מנהל רשות האוכלוסין האחרונה בעניינה, שבה נדחתה בקשתה לקבלת מעמד בישראל, ועל פניו זהו אפיק הפעולה למיצוי הליכים בעניינה. בהמשך לכך, הגישה המערערת עתירה מינהלית לבית-משפט זה (שנדונה לפני כב' השופטת נ' בן-אור; בעת"מ 47260-03-11). במסגרת ההליך הודיע המשיב, כי הוא מוכן לבחון את עניינה של המערערת מחדש, ובהתאם לכך נמחקה העתירה בהסכמת הצדדים בהחלטה מיום 22.6.11.

7.בעקבות תזכורות שנשלחו למשיב על-ידי ב"כ המערערת (ופניות מקבילות למבקר המדינה ולנציבות תלונות הציבור), זומנה המערערת לראיון לפני המשיב, שהתקיים ביום 15.1.13. לאחר מספר תזכורות נוספות, נדון עניינה לפני הוועדה הבינמשרדית ביום 23.3.14, אשר המליצה לדחות את בקשתה. בהחלטת יו"ר הוועדה, מנכ"ל רשות האוכלוסין נקבע, כי מבחינת מכלול העובדות עולה שהמבקשת שוהה בארץ שלא כדין מספר שנים, אין לה משפחה בישראל ולטענתה לא יצרה קשרים חברתיים בישראל. בהחלטה צוין, כי במסגרת בחינת הבקשה נשקלו אף נסיבות חייה האישיות של המערערת ומצבה הבריאותי, והוחלט כי אין בהם כדי להצדיק מתן מעמד בישראל.

על החלטה זו הגישה המערערת ערר לבית-הדין לעררים.