רקעבפניי בקשת הנאמנת לבחון מחדש את תביעת החוב שהגישה הנושה ואשר אושרה בסכום של 336,281.75 ₪.
ביום 6/6/16 פנתה החייבת בבקשה לפי סעיף 150 לפקודה בבקשה להורות על ביטול החלטת הנאמנת לקבל את תביעת החוב של הנושה.
לטענת החייבת, מקור של החוב בהלוואה שהעניקה הנושה לאחותה של החייבת (להלן: "הלווה"), בסכום של 3,000 ₪, מיום 31/8/1987 לה ערבו החייבת וערבים נוספים. לטענת החייבת, ההלוואה היא הלוואה חוץ בנקאית, אשר ניתנה בריבית יומית בשיעור 0.5% וכי במשך השנים שולם רוב החוב על ידי הלווה, ונשאר חוב בסכום של 403 ₪. עוד טענה החייבת כי בעקבות ההלוואה פתחה הנושה 3 תיקי הוצאה לפועל.
ב- 7/7/16 הגיבה הנושה. טענתה העיקרית היא שההכרעה בתביעת החוב ניתנה ב- 25/5/15 ולכן אחרה החייבת בהגשת בקשתה. עוד טענה הלווה שתביעת החוב מבוססת על חובה של החייבת לנושה בשלושה תיקי הוצאה לפועל.
אמנם מסכימה הנושה שבעל תפקיד יכול וצריך להרהר אחר פסק דין שניתן במעמד צד אחד, אך זאת בשני מקרים- לוודא שלא הייתה קונספירציה בין החייב לנושה ולבחון אם לא נשללה זכותו של החייב להתגונן.
ביחס לחישוב הריבית, טוענת הנושה שבתחילה צבר החוב ריבית על פי פסקי הדין. מיד עם כניסת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק") לתוקף, כך לטענת הנושה, הגישה היא את פסקי הדין לביצוע על פי הריבית החוקית המותרת באותו מועד.
ביום 10/10/16 הגיבה הנאמנת. לגופו של עניין, טענה הנאמנת כי מכתב התביעה שהומצא לה, עולה כי ביום 10/1987 חתמה החייבת כערבה להלוואה שקיבלה הלווה, על סך 3,000 ₪, ובה נקבעה ריבית בשיעור 0.5% ליום.
הנאמנת מבקשת, נוכח הוראות תקנה 95(א) תקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, והעובדה שעיסוקה של הנושה בהלוואות חוץ בנקאיות, לבצע בדיקה מחודשת של תביעת החוב, תוך התייחסות לחוק.
הנאמנת מציעה דרך חישוב של תביעת החוב בסעיף 19 לתגובתה, אולם כפי שיפורט להלן, ספק אם הצעתה של הנאמנת לערוך חישוב בהתאם לריבית ההסכמית עד למועד כניסת החוק לתוקף, נכונה. יובהר שאין באמור כדי להגביל את הנאמנת, ואם היא תהיה סבורה אחרת, עליה להכריע לפי מיטב שיקול דעתה, תוך הנמקה מתאימה.
ההכרעה בתביעת החוב
בהכרעת הנאמנת בתביעת החוב של הנושה מפורט: א) תביעת החוב הוגשה בסכום של 432,092 ₪ בגין יתרת חוב בשלושה תיקי הוצאה לפועל; ב) לתביעות החוב צורפו תנועות כלליות בתיקי ההוצאה לפועל; ג) החייב הוזמנה להגיב, ובתגובתה טענה שחתמה על ערבות ללווה וכי יתרת ההלוואה הייתה על סך 405 ₪. הלווה ניסתה לסלק את יתרת ההלוואה, אך משרדי הנושה בבאר-שבע נסגרו והלווה לא הצליחה לאתר את כתובתה החדשה של הנושה, ורק לאחר 3 שנים נשלחה דרישה ללווה על סכום של 30,000 ₪.
לדרישת הנאמנת המציאה הנושה מסמכים נוספים והם: כתב תביעה בת.א. 57586/89 ע"ס 43,000 ₪ נגד החייבת ונתבעים נוספים; הסכם הלוואה מיום 31/8/1987 לפיו ערבה החייבת להלוואה בסכום של 3,000 ₪ בריבית מוסכמת; פס"ד מיום 4.6.1991, פס"ד חלקי מיום 12.12.1990 ופס"ד מיום 13/7/1988 בת.א. 10618/88; דפי חשבון מתיקי ההוצל"פ ממערכת ניהול התיקים במשרדו של ב"כ הנושה.
מהמסמכים אשר הוגשו לה, הסיקה הנאמנת שביום 31/8/1987 חתמה החייבת כערבה, ביחד עם ערבים נוספים, על הסכם הלוואה בסך 3,000 ₪ שניתנה ללווה. הלווה לא עמדה בהחזרי ההלוואה, כך שבהתאם להסכמי ההלוואה עמדה היתרה על סך 93,336 ₪ נכון ליום 31/10/1989. יחד עם זאת, הנושה הגישה תביעה על סך 43,000 ₪ ולכן הנאמנת לא מצאה מקום לבחון את אופן חישוב החוב עד למועד הגשת התביעה לבית המשפט.
לאחר שהפחיתה תשלומים ששולמו בתיקי ההוצאה לפועל, אשרה הנאמנת את תביעת החוב בסכום של 336,281 ₪.
דיון והכרעה
תקנה 95(א) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה – 1985, קובעת:
"מצא הנאמן שתביעת חוב אושרה שלא כיאות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנאמן ואחרי הודעה לנושה התובע, לבטל את התביעה או להפחית את סכומה."
כפי שיפורט להלן, אני סבור שהנאמנת צודקת שתביעת החוב לא חושבה כיאות, ולכן, יש מקום להורות על חישוב תביעת החוב מחדש, כפי בקשת הנאמנת. יודגש שאין בחישוב מחדש של תביעת החוב כדי לפגוע בזכויות הנושה, משום שאם הבדיקה הייתה נכונה, תתקבל הכרעה זהה ואילו אם הכרעתה החדשה תהיה שונה, תהיה הדרך פתוחה בפני הנושה לערער על ההכרעה.