ת"ק 419-12-15 ברגר ואח' נ' אזולאי ואח'

אלו הן תביעה ותביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לרכבי הצדדים בתאונה שקרתה ביום 10.3.15.

גרסת הנהג ברכב התובע הינה כדלקמן:

במרץ, ברחוב אבן גבירול בהרצליה, חניתי לצד הכביש, יצאתי מהחנייה, אחרי שכבר הייתי על הכביש ויצאתי מהחנייה, הנתבע הגיח במהירות לא נורמלית לרחוב הזה, רחוב שהייתי נמצא בו הרבה, נכנס בי במכה שהעיפה אותי ממש עד לרחוב אריאל. אני יצאתי מחנייה הצמודה למדרכה, אחרי שכבר הייתי על הכביש עצמו הוא העיף אותי בעוצמה רבה, הרכב נפגע בחלק האחורי. אחרי שיצאתי, 10 שניות אחרי ההלם, הוא אמר שהוא מתנצל וזה היה טעות שלי. החלפנו פרטים, ישר תבעתי, עכשיו שהם טוענים דברים אחרים לגמרי, אני שואל למה אף אחד לא תבע, אם אני אשם והם לא. אני טוען שהם אשמים, והוא נכנס בי מאחור, איך יכול להיות שאני אשם?

התאונה קורית כמה שניות אחרי שיצאתי מהחנייה, זה דברים מהירים וזה לא רחוב גדול. אני אותתי ויצאתי, רגיל, התחלתי לנסוע. לא ראיתי אותו כשיצאתי, הוא לא היה שם. זה רחוב שהוא יחסית צר, לא מאד אבל צר, והוא די קטן, כל הרחוב אולי הוא 100 מטר. אני חונה 50-70 מטר אחרי תחילת הרחוב. וכשאני יוצא, אין אף אחד באבן גבירול. אני יוצא, והוא עושה את כל ה-50-70 מטר ונכנס בי. אחרי התאונה החלפנו פרטים. הוא הודה בזה ואמר אני מצטער סליחה זו הייתה טעות שלי.

גרסת הנתבע 1 לתאונה:

אני לא הודיתי בשום פנים, אמרתי שאם אני אשם אני אדאג שהחברה תשלם. אני נסעתי ברחוב אבן גבירול, הוא רחוב צר שחונים בו בשני הצדדים, כשנסעתי, פתאום הופתעתי ואני מוצא את עצמי מול הרכב, פגעתי בו עם החלק הימני ברכב עם החלק השמאלי הקדמי שלו.

פשוט הופתעתי, לא ציפיתי שמישהו שיוצא מחנייה במכה, לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי אחרת. אני נוסע בכביש הזה הרבה, אני מרוכז בנהיגה ולא היו לי תאונות אף פעם שאני אשם, ולא עבירות תנועה, יש לי דיבורית ברכב. זה רכב של חברה. הרכב תוקן, מיד מסרתי את הרכב לתיקון, קיבלתי רכב חלופי. לא יכולתי לראות שהוא יוצא, הייתי מאד קרוב אליו, והוא יצא. זו הסיבה היחידה, פתאום אני מוצא את עצמי פוגע בו. אני מכיר את החוק שמי שנוסע מאחור ופוגע הוא אשם, אבל הסתכלתי על התמונות ודיברתי עם חברת הביטוח, דיווחתי על אירוע התאונה.

ברחוב חונים בשני הצדדים, אני הייתי במהירות סבירה, רגילה. 40-50, אני מכיר את הרחוב, נוסע בו. חברת הליסינג אני לא יודע למה תבעה באיחור, זו חברה שאנחנו עובדים איתה.

לבית המשפט הוצגו תמונות של שני הרכבים המעורבי. ברכב התובע ניתן לראות פגיעה במוקד האחורי שמאלי ואילו ברכב הנתבעת פגיעה במוקד חזית ימין.

כפי העולה מעדויות הנהגים מדובר ברחוב צר למדי. בהתאם לדין, הרי שחובת הזהירות מוטלת על רכב היוצא מחניה באופן שעליו לצאת בזהירות, לאחר שוידא כי הוא יכול לצאת בבטחה וכי אין כלי רכב אחרים בדרך. נראה כי אם היה מדובר במצב שבו רכב התובע יוצא מחניה ורכב הנתבעת נוסע כרגיל ברחוב, אזי מצופה היה שהפגיעה ברכב התובע תהא במוקד הקדמי שמאלי, שכן זהו החלק הראשון הבולט לכביש בעת יציאה מהחניה. אלא שבמקרה זה רכב התובע נפגע מאחור, ולכן בנקודה זו אני מקבל את גרסת נהג כי אכן כבר כמעט השלים את היציאה.

ואולם, לפי דברי נהג רכב התובע הוא חנה כ – 50-70 מטר מתחילת הרחוב, שלדבריו אורכו הכולל כ – 100 מטרים וכי הנתבע נסע במהירות מטורפת. הנתבע טען כי נסע במהירות סבירה של כ – 40-50 קמ"ש ולפתע הופתע מרכב התובע שיצא. סביר בעיני כי מאחר והתאונה לא ארעה בתחילת הרחוב, ומאחר ומדובר ברחוב צר למדי, הרי שלנתבע היה שדה ראיה המאפשר לו לראות כלי רכב שלפניו, ואילו אכן רכבו של התובע כבר יצא במלואו מהחניה, כפי שטען נהג התובע, הרי שלא היתה כל סיבה לנתבע שלא לראות אותו. בהקשר זה קשה לקבוע ממצא בשאלת המהירות שבה נסע הנתבע ולכן לא ניתן לקבוע כי בשל מהירותו הוא לא הספיק לבלום.