1.התובע, יליד 1970, מנהל בית דפוס שבבעלות הוריו. התובע מבקש שאירוע תאונתי מיום 29.3.12 יוכר כפגיעה בעבודה. לטענתו, ביום זה, במהלך ירידה במדרגות בית הדפוס, הוא מעד על מדרגה שבורה, נפל ונפגע.
2.בישיבת ההוכחות נשמעו שלוש עדויות: התובע, אחיו - מר ת.י., המשמש כמנהל הייצור בבית הדפוס, ומר איגור קושיניירסקי, עובד בבית הדפוס.
3.לאחר ששמעתי את התובע ואת העדים ועיינתי בתיעוד הרפואי, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה.
הנימוק המרכזי למסקנה זו הוא העובדה כי בתיעוד הרפואי שהוצג קיים אזכור של התגברות כאבים מאפריל 2012 וכן נפילה בעבודה, במרץ 2012.
כך, בביקור אצל ד"ר ריבלין, מיום 26.6.12 נרשם שהכאב מתגבר מאפריל 2012 (נ/3). רישום זה ממשיך להופיע במסמכים אחרים של ד"ר ריבלין, כגון הפנייה לרופא תעסוקתי מיום 17.7.12. בדומה, ברישום של ד"ר אלון פרידלנדר, מיום 3.7.12, נרשם: "ב 3/12 נפל במשרד מאז החמרה בכאבים ברגל ימין ...".
על רקע רישום זה, עדותו של התובע לפיה התביעה לדמי פגיעה הוגשה בחלוף כשנה ורבע, ביוני 2013, משום ש"לא חיפשתי ולא חשבתי שאגיע לתביעה, אני לא עשיתי את זה מעולם. זו פעם ראשונה שאני עושה את זה ועניין אותי הבריאות שלי" (עמוד 11, שורות 6-7, ר' גם בשורות 20-21), מהווה הסבר הגיוני לכך שהפנייה לנתבע נעשתה בחלוף חודשים רבים מאז הפגיעה. פער הזמנים בין הרישום הרפואי בדבר הפגיעה בעבודה ובין הפניה לנתבע, למיצוי הזכויות על פי הדין, תומך במסקנה כי דברים שמסר התובע לרופאיו משקפים את הדברים כהווייתם.
4.לא נעלם מעיני כי איש מהעדים לא ידע להסביר כיצד ידע להצביע דווקא על תאריך 29.3.12 כמועד הפגיעה או כי היו הבדלים מסוימים בין העדויות (למשל בשאלה אם שני העדים הגיעו יחד לתמוך בתובע, לאחר ששמעו אותו צועק לאחר הנפילה, או שקודם הגיע אחיו של התובע ורק אחר כך מר קושיניירסקי). עניין זה ניתן להסביר בכך שהעדויות נמסרו בבית הדין כמעט ארבע שנים לאחר האירוע התאונתי. בנוסף, אך סביר שאדם שהאירוע אינו נוגע לו באופן אישי יזכור פחות פרטים מהנפגע עצמו.
העדים העידו ששמעו את התובע נופל, כולם העידו שהמדרגה השבורה היתה בחלק העליון של גרם המדרגות ולוז עדותם תמכה בגרסת התובע.
5.אשר לעדות התובע, ניכר היה שהוא כעוס על דחיית התביעה על ידי הנתבע ועל הצורך להציג שוב את גרסתו בבית הדין. עניין זה ככל הנראה השפיע על עדותו, בה הביע עוינות לא מידתית כלפי ב"כ הנתבע והדבר ניכר גם בתשובותיו, שלגבי חלק ניכר מהן העיד שאינו זוכר. עם זאת, כיוון שנמצאו תימוכין לגרסת התובע בתיעוד הרפואי שהציג, ובשים לב לפער בין התיעוד הנ"ל ובין פנייתו למיצוי זכויותיו, אינני סבורה כי יש להסיק מתשובות התובע שהנפילה לא אירעה, אלא שתשובותיו משקפות את הלך רוחו במועד העדות.
6.להשלמת התמונה יש לציין שלאחר ישיבת ההוכחות, התאפשר לתובע להציג את הקבלה בגין תיקון המדרגות, אשר לפי עדות התובע בוצעה סמוך לאחר הנפילה (עמוד 12, שורות 22-23). הוצגה קבלה, אך היא מיום 12.10.12 ואין כל ראיה שתקשור בין הנפילה הנטענת ביום 29.3.12 לקבלה זו, שניתנה בגין תיקון מדרגות, למעלה מחצי שנה לאחר מכן.
7.הצדדים נחלקו בשאלה אם הרישום בתיק הרפואי (נ/2), לפיו ביום 15.5.12 נרשם שהתובע סובל מ"כאב ישבן ורגל ימין מתגבר מ 2011" הוא שגוי, כפי טענת התובע או שהוא תומך בדחיית התביעה. לטענת הנתבע, מדובר בפנייה הרפואית הראשונה לאחר האירוע הנטען והרישום אינו תומך בגרסת התובע.
על פי הראיות שהוצגו – נ/2 ונ/3, בביקור מיום 26.6.12, נרשם שהכאב התגבר באפריל 2012 ובכך חיזוק לגרסת התובע. בנוסף, יש לציין כי ביום 15.5.12 התובע התלונן על כאבים והופנה לבדיקת CT, ביום 5.6.12 הציג את תוצאות הבדיקה לרופא וביום 26.6.12, פנה לרופא שוב והפעם נרשם במפורש כי הכאבים התגברו באפריל 2012 (ובכך תימוכין לגרסתו).
לאור התמונה העולה מהתיעוד הרפואי, נראה שבין שהרישום מיום 15.5.12 היה שגוי או לא, מחלוקת זו אינה מעלה או מורידה בשאלה העובדתית שבמחלוקת. זאת כיוון שמדובר ב"אנמנזה שותקת" ולא ברישום שיש בו לסתור את גרסת התובע (כגון "ללא חבלה"). בנוסף, סמוך לאחר מכן, ביום 26.6.12, התובע מסר לרופא גרסה מדויקת יותר, לפיה הכאבים התגברו באפריל 2012 ובכך למעשה גם חיזוק לגרסתו העובדתית וגם הד לכך שהרישום הראשון לא היה מדויק.
8.בהקשר זה יש להעיר שטענות בדבר טעות ברישום הרפואי יש להוכיח, למשל על ידי העדת הרופא שערך את הרישום. טענת התובע לפיה מומחה מטעם התובע קבע באפריל 2013 כי קיימת טעות ברישום משנת 2012 ויש לקבל את הסברו המאוחר של הרופא השני, לא יכולה להתקבל. זאת בעיקר משום שלא ברור כיצד פלוני יכול לקבוע כי נפלה טעות ברישום של אלמוני. מכל מקום, הזמנה של בית הדין לעיין בכל התיק הרפואי, ללא הפנייה לרישום ספציפי, אינה יכולה להוות הנמקה מספקת או משכנעת לעניין זה.
9.בתשובה לטענת התובע כי היה על הנתבע לקבל את התביעה, כיוון שלא פנה לעדים ולא ביקש לבקר במקום העסק או ביקש השלמת מסמכים – גם אם ניתן היה להשקיע יותר משאבים בחקירת התביעה, בסופו של יום, ההכרעה במסגרת פסק הדין ניתנת על יסוד הראיות שהוצגו. התובע לא הצביע על ראיה כלשהי שיכול היה להציג בזמן אמת ושהצגתה נמנעה עקב התנהלות הנתבע. ממילא, הכרעת בית הדין נעשית על יסוד הראיות והעדויות שהוצגו כראיות בבית הדין, ולא כביקורת שיפוטית על ההחלטה המנהלית לדחות את התביעה.