פלונית נ' שופרסל בע"מ

זוהי תביעה כספית על סך 30,000 ₪ בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת.

ביום שישי 18/3/16, התובעת, ילידת 20/4/55, ובעלה, עמדו בתור לקופה אצל הנתבעת. התובעת, ביקשה לעבור בין הקופות הלא פעילות, על מנת לעזור לבעלה באריזת המצרכים, עברה מעל שרשרת למניעת כניסת עגלות, המצויה בגובה בין 30 ל- 40 סנטימטר מעל הרצפה. תוך כדי המעבר, נתפסה רגלה השמאלית של התובעת בשרשרת, נפלה ושברה את כף רגל ימין (להלן: "התאונה").

הנתבעת אינה מכחישה את עובדות המקרה, ברם טוענת כי היא אינה נושאת באחריות לתאונה. התובעת עברה ביודעין מעל השרשרת, על אף שקיים מעבר נוח ובטוח המיועד למעבר לקוחות והיא הנושאת באחריות מלאה לתאונה.

אין חולק כי לנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בחנות, והמחלוקת הינה, האם חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. האם הנתבעת יכלה לצפות ששרשרת בגובה של בין 30 עד 40 סנטימטרים מהרצפה, יוצרת סיכון כלפי המבקרים בחנות. התובעת טענה שרבים מהמבקרים עוברים מעל השרשרת, טענה שלא הוכחשה על ידי הנתבעת. לטעמי, השרשרת אכן יוצרת סיכון כלפי המבקרים בחנות, מדובר בשרשרת בגובה נמוך, שיוצרת פיתוי למבקרים לעבור מעליה, סיכון שהיה על הנתבעת למנוע ולהפעיל אמצעים סבירים כנגד מימוש הסיכון, כגון, הנחת שלט האוסר על המעבר מעל השרשרת או סגירה המעבר גם לאנשים.

על כן, במקרה זה, אני סבורה שהנתבעת התרשלה בכל הנוגע למניעת נפילת התובעת, הואיל והיה עליה לצפות קיומו של אירוע מעין זה ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו. השרשרת נועדה למניעת מעבר עגלות ולא מעבר של אנשים. עם זאת, מעבר התובעת מעל השרשרת לא היה הכרח, רצונה של התובעת לעבור לצד האחר של הקופה, בדרך הקצרה ביותר, הייתה לה לרועץ, זאת כאשר קיימת דרך בטוחה ונכונה יותר לעבור לצד השני של הקופה, ועניין זה יילקח בחשבון בקביעת אשם תורם של התובעת לקרות האירוע. אני מוצאת לנכון לייחס לתובעת אשם תורם במידה שווה לנתבעת.

לעניין הנזקים שנגרמו לתובעת:

לאחר התאונה, פנתה התובעת במידית למרפאה. בצילום כף הרגל, לא זוהה שבר והיא נשלחה למנוחה וחבישה. לאחר שבוע, משהכאבים לא פסקו, חזרה התובעת למרפאה, שם אובחן שבר באותו הצילום. כף רגלה של התובעת גובס ונאסר עליה לדרוך על כף הרגל. לאחר שבועיים הוסר הגבס, ונמצא שהשבר טרם התאחה, וכף רגלה של התובעת גובס שוב לתקופה של 3 שבועות. לאחר מכן הורד הגבס והתובעת קיבלה טיפולי פיזיותרפיה.

התובעת עתרה לפיצויים בשל כאב וסבל לתקופה של חודשיים, כמתואר לעיל, פגיעה באורח החיים, החזר הוצאות בגין גבס קל, קביים, נעל לגבס ושני ימי עבודה של בעלה, בסך הכול בסך של 30,000 ₪.

התובעת צירפה לכתב התביעה קבלות בגין גבס קל, השאלת קביים ונעל גבס בסכום כולל של 360 ₪, בלבד. התובעת לא הביאה ראיות לאובדן ימי העבודה של בעלה ולא לשווי יום עבודה.