תא"ח 622-06-16 גרינברג נ' מלאכי

1.בפני תובענה לפינוי מושכר – דירה ברח' התל 3/1 הידועה כחלקה 75/13 בגוש 10422 בקרית ביאליק (להלן: "הדירה").

2.התובע - בעל הדירה, טוען כי ביום 01.01.16 נערך בינו לבין הנתבעת, שוכרת הדירה, הסכם ולפיו שכרה הנתבעת את הדירה לתקופה קצובה עד ליום 31.03.16 – כפי שעולה מן ההסכם נספח 3 לכתב התביעה (להלן: "ההסכם"). התובע טען כי הנתבעת מסרבת לפנות את המושכר למרות שתמה תקופת השכירות, ולפיכך, עותר הוא ליתן צו לפינויה.

3.לכתב התביעה צירף התובע מסמכים המוכיחים את זכויותיו בדירה ואת ההסכם מיום 01.01.16 לפיו שכרה הנתבעת את הדירה מיום 01.01.16 ועד ליום 31.03.16 , כאשר דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 1,600 ₪.

4.הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי היא שוכרת את הדירה מזה תקופה ארוכה, וכי בשנת 2014 היא שיפצה את הדירה. עוד טענה הנתבעת כי בחודש 08/14 הודיע התובע כי החל מ- 01.01.15 יעלה את שכר הדירה לסך של 1,450 ₪ והתובעת הסכימה לדרישה זו. הנתבעת הודתה כי לאחר דין ודברים שהתנהלו בין הצדדים ולאור בקשת התובע לפנות את הדירה בסוף שנת 2015 , הוסכם כי הנתבעת תשכור את הדירה ל- 3 חודשים בתמורה לתשלום סך של 1,600 ₪ עבור כל חודש.

5.הנתבעת הוסיפה וטענה כי בחודש 04/2016 לאחר תום ההסכם נקבעה פגישה בין הצדדים לצורך חתימת הסכם חדש בתמורה לתשלום דמי שכירות בסך של 1,800 ₪ ומשהודיעה הנתבעת כי דמי השכירות גבוהים ולא תוכל לעמוד בהם, "פוצץ את הפגישה ויצא עם החוזה מהבית". הנתבעת טענה כי התנהלות התובע "לא היתה בתום לב והוא הוליך אותי שולל לשפץ עבורו את הדירה" (ראו האמור בכתב ההגנה). הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה וביקשה לאפשר לה לשהות בדירה עד ליום 31.12.16 בתמורה לתשלום סך של 1,600 ₪ לחודש כדמי שכירות חודשיים.

6.בדיון שהתקיים בפניי היום חזר התובע על טענותיו וביקש לקבל את התביעה, ולפנים משורת הדין, היה נכון לאפשר לנתבעת לפנות את הדירה בתוך 3 חודשים מהיום ובתמורה לתשלום שכר דירה בסך של 1,800 ₪ עבור כל חודש. מאידך, הנתבעת הסכימה כי דמי השכירות יעמדו על 1,800 ₪ אם יסכים התובע להשכיר לה את הדירה ל- 12 חודשים.

7.הנתבעת הודתה כי תוקף ההסכם פג וכי היא מחזיקה בדירה ללא הסכם בתוקף (ראו עדותה עמ' 2, שורות 25 -28 לפרוטוקול). כן הודתה הנתבעת כי התנהל מו"מ אשר לא הבשיל לכדי הסכם.

8.לאור הודאתה של הנתבעת, ומשלא הוכח בפניי כי התובע ניהל מו"מ בחוסר תום לב – אין מנוס אלא לקבל את התביעה. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע ניהל מו"מ בחוסר תום לב, שכן הנתבעת הסכימה לכרות הסכם שכירות לתקופה בת 3 חודשים לאחר ביצוע השיפוץ. לא הוכח, כי סירוב התובע לחדש את ההסכם או להאריכו, מהווה חוסר תום לב.