1. העובדות הצריכות לעניין:
ביום 1.11.15 הגישו התובעים תביעה נגד הנתבעת בדרישה לפצותם בסך 15,000 ₪. בתביעה נטען כי התובע, אביה של תובעת 2, רופאת שיניים אשר למדה בבית ספר לרפואת שיניים באוניברסיטה בירדן, התקשר ביום 10.8.15 לנתבעת על מנת לברר אפשרות רישום התובעת לקורס הכנה לרופאי שיניים לבחינות משרד הבריאות. הנתבעת מסרה לו בשיחה כי בתוך שעתיים יסתיים הרישום לקורס הנ"ל ודחקה בו, לטענתו, לשלם מידית את עלות ההשתתפות בקורס בסך 12,500 ₪. התובע, נטען, הזדרז והעביר מידית את הסך המבוקש לנתבעת בהעברה בנקאית. התובעת 2 הגיעה למפגש אחד של הקורס, התחרטה וביקשה לבטל את הרשמתה. ביום 20.8.15 שלחה התובעת מכתב הודעה על ביטול השתתפותה בקורס הנתבעת ודרשה החזר כספי. נטען כי עובר למשלוח המכתב פנה התובע, טלפונית, מספר פעמים לנתבעת לבירור העניין מול הנהלת החשבונות, ומשלא קיבל תשובה עניינית פנתה התובעת בכתב כמצוין לעיל.
הנתבעת, נטען, התחמקה מחובתה להחזר כספי, והעלתה טענות חסרות בסיס. כך נטען כי בעת ההרשמה לא צוין בפני התובעים כי אין החזר בגין ביטול הרשמה וטענת הנתבעת בנידון שקרית.
נטען כי התובעת לא קיבלה כל ציוד ו/או חומר לימודי ו/או אחר מטעם הנתבעת והודיעה על ביטול ההרשמה באופן מידי, לאחר מפגש אחד. נטען כי התנהלותה של הנתבעת והעדר נכונותה להחזיר לתובעים את כספם, מהווה ניסיון נואל להתעשר שלא כדין על חשבון התובעים. גם לאחר שעו"ד מטעם התובעים שלח מכתב התראה לנתבעת וחזר על דרישתם, נטען, השיבה הנתבעת בשלילה. צוין כי במכתב התשובה השני מטעם הנתבעת נטען כי התלמידים שנרשמו חתמו על הסכם השתתפות הכולל סעיף העוסק בהפסקה/ביטול השתתפות, אולם התובעים לא נתבקשו ולא חתמו על הסכם כאמור. התובעים טענו כי מעולם לא הוסבר להם מבעוד מועד כי אין החזרים בגין ביטול ההשתתפות בקורס, כפי שנטען ע"י הנתבעת. אם קיים תנאי מעין זה בתקנון המכללה, דבר המוכחש ע"י התובעים, הרי שמדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. נוכח האמור התבקש ביהמ"ש לחייב הנתבעת להחזיר את מלוא הסכום ששולם ע"י התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.8.15 וכן לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בגין עגמת נפש, טרטור והוצאות בסך 2,500 ₪, ובסה"כ 15,000 ₪.
2. ביום 2.12.15 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף של התביעה מפאת העדר סמכות מקומית אשר נדחתה על ידי בהחלטה מיום 2.12.15.
3. בכתב ההגנה, אשר הוגש ביום 20.12.15, נטען כי הנתבעת הינה מכללה המוכרת ומפוקחת ע"י משרד הבריאות וכי קורס ההכנה לרישוי מבוצע בסד זמנים קשיח המפוקח ומבוקר ע"י משרד הבריאות ומשנפתח אין יכולת להכניס משתתפים נוספים או חלופיים. הנתבעת רשמה את התובעת לקורס ביום 10.8.15, נטען, בלחץ התובעת שכן מועד פתיחתו היה יום למחרת. נטען כי בעת ההסבר על הקורס הוקראו לתובעת תנאי ההשתתפות תוך הדגשה כי לא יוחזרו דמי ההשתתפות באם יופסקו הלימודים מכל סיבה שכן סד הזמנים הקשיח כמו גם הוראות משרד הבריאות, אינם מאפשרים הכנסת תלמיד אחר במקומה.
נטען כי התובעת הופיעה ללימודים יום למחרת הרישום ורק לאחר 10 ימים הודיעה על רצונה להפסיק לימודיה. הודעה מעין זו אינה מאפשרת הכנסת תלמיד אחר במקומה.
כן נטען כי עפ"י ס' 2 בהתחייבות ההרשמה לקורס, חותמים המשתתפים על ביטול החזר דמי ההשתתפות בכל תנאי שהוא. נוכח האמור ביקשה הנתבעת לדחות התביעה ולחייב התובעת בהוצאות.
4. ביום 2.2.16 התקיים בפני דיון בנוכחות התובעים ונציג הנתבעת, מנכ"ל המכללה, מני מילוא.
נציג הנתבעת טען כי מאחר והתובע רשם את תובעת 2 ברגע האחרון, הוסבר לתובע ע"י נציגת הנהלת חשבונות של הנתבעת, אורית, כי העברת התשלום מהווה הסכמה לתנאי התחלת הלימודים. הוסבר לתובע כי כשהתובעת תגיע למכללה, יהיה עליה טרם השיעור לחתום במזכירות על הטפסים הרלוונטיים. נציג הנתבעת טען כי לא ידוע לו מדוע היא לא חתמה למרות שנאמר לה לחתום, אך מאחר והועבר התשלום במלואו לא הייתה כל דאגה מצדו. נטען כי לאחר התשלום של התובע, נאמר לשני תלמידים אשר שקלו להיכנס לקורס כי המקום תפוס. התובעת הייתה האחרונה אשר אושרה להיכנס לקורס, לכיתה בת 70 תלמידים. משרד הבריאות אינו מאפשר חריגה ממספר זה. הנציג הגיש לביהמ"ש דוגמא להתחייבות עליה חתומים הסטודנטים (נ/1). נטען כי אם תובעת 2 הייתה פונה לנתבעת בתום יום הלימודים הראשון וטוענת כי אינה מעוניינת להמשיך, הנתבעת הייתה פונה למשרד הבריאות בניסיון להכניס תלמיד אחר. במקרה דנא תובעת 2 המתינה 10 ימים ולא ניתן היה לעשות כן.
תובעת 2 העידה כי ידעה שערב פתיחת הקורס אביה העביר את מלוא התשלום לקורס. לשאלת ביהמ"ש מדוע לא הגיעה למשרד לחתום על ההתחייבות השיבה כי לא נאמר לה שעליה לחתום על כך. לטענתה, נציגת המכללה בשם אילנית פגשה אותה ביום הראשון והיא הייתה צריכה להסביר לה כי יש טפסים והתחייבות שעליה לחתום עליהם.
בתגובה לטענות הנתבעת טען התובע כי שוחח עם נציגת המכללה, אורית, ב – 10 לחודש, בשעות הבוקר, לאחר שנודע לו כי ההרשמה עומדת להסתיים. לאחר כחצי שעה חזרה אליו הנציגה ואמרה לו כי יש מקום בקורס ואם הוא מעוניין, יש לשלם סך של 12,500 ₪. בשיחה לא הוזכרו טפסים או התחייבות שעל תובעת 2 לחתום עליהם.
נציג הנתבעת טען כי נאמר לתובעת 2 כי נשמרת לה הזכות להשתתף בקורס פעם נוספת במידה והיא לא תעבור את המבחן.
תובעת 2 טענה כי עברה את המבחנים ללא ציון מגן.
במהלך הדיון יצר נציג הנתבעת קשר, באמצעות הטלפון הנייד, עם מזכירת המכללה, אורית.
אורית העידה, בטלפון, כי רישום תובעת 2 נעשה באמצעות אביה, בטלפון, ונמסרו לו פרטי הבנק של הנתבעת לצורך העברת התשלום. נאמר לו בטלפון כי ישנה התחייבות שעליו לחתום עליה. לדבריה, התובע השיב כי תובעת 2 תעשה כן כאשר תגיע למשרד הנתבעת. לשאלת ביהמ"ש האם היא בטוחה שהסבירה לאב על ההתחייבות השיבה בחיוב. כן טענה כי הוסבר לתובע כי אין החזר כספי במידה ומבטלים את ההשתתפות בקורס.
התובע, מנגד, הכחיש זאת וטען כי לא נאמר לו דבר על התחייבות בטלפון. לטענתו, לו אורית הייתה מסבירה לו זאת, היה מבקש ממנה שתעביר לו בפקס, מידית, את ההתחייבות על מנת לחתום עליה עם התשלום. לשאלת ביהמ"ש מדוע לא העלה את עניין ההסכם בינו לבין הנתבעת, השיב כי כנראה היה לחוץ באותה הרגע והמזכירה הלחיצה אותו בעניין העברת התשלום.