ע"ע 425-05-15 Liliana Iancovescu נ' זהבה בראונשטיין ואח'

 נציג ציבור (עובדים) מר ויסאם עזאם, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת דלית גילה ונציגי הציבור מר פנחס לקריץ ומר יוסף פנקובסקי; סע"ש 51533-10-12), בו נדחתה תביעת המערערת שהיתה מטפלת סיעודית, תחילה של המשיבה 2 ולאחר מכן של שני המשיבים, לתשלומים שונים בגין עבודתה אצלם תוך חיובה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪.

2.לאחר עיון בכלל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי באשר להיבט העובדתי אין מקום להתערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית הדין ששמע את העדויות והתרשם מהעדים.

3.לאור תשתית עובדתית זו, אזי באשר לתביעה להפרשי שכר מינימום יודגשו הנקודות הבאות:

א.המערערת ראויה היתה להיבחן כעובדת במשרה מלאה אף אם שעות עבודתה בפועל היו פחותות מ-43 שעות שבועיות. המערערת נשכרה לטפל במשיבים כמטפלת סיעודית במשרה מלאה כמקובל אצל מטפל סיעודי שמתגורר בבית המטופל ונדרש מעת לעת, משעות הבוקר, עם הפסקות, עד שעת ערב, ליתן טיפול בהתאם לצורך.

ב.צודקת המערערת שדמי הכיס נכללו בחישוב המערערת בטבלה שהגישה לעניין טענתה לזכאות להפרשי שכר מינימום. כמו כן, לא היה מקום להפחתת שכר דיור משכר המינימום נוכח ההסכמה הספציפית בעניין זה בהסכם ההעסקה.

ג.עם זאת, בסיכומו של דבר התוצאה אליה הגיע בית הדין בדבר השלמת שכרה של המערערת עד לגובה שכר מינימום, אם לא מעבר לכך, עולה הן מהתרשמות בית הדין ממהימנות גרסת המשיבים והן מדברי המערערת עצמה בפרוטוקול בחקירתה הנגדית בעדות המוקדמת (עמ' 32 לפרוטוקול) "ההשלמות היו רק עד משכורת מינימום... והיה משלים לי לשכר מינימום".

ד.לאור האמור, התביעה לשכר מינימום ראויה להידחות.

4.אשר לטענה לגמול עבודה בימי המנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951. אכן מיותר היה לקבוע כי החוק לא חל לגבי ימי המנוחה השבועית נוכח דנג"ץ יולנדה גלוטן (דנג"ץ 10007/09), אולם משבית הדין אינו מאמין לגרסת המערערת כי עבדה 6 ימים בשבוע ו 7 לילות ומקבל את גרסת המשיבים לפיה היא עבדה רק 5 ימים בשבוע ובימים שבת וראשון שהתה במנוחה שבועית – ממילא ראויה להידחות תביעתה לתשלום הגמול בגין מנוחה שבועית.

5.לגבי טענת המערערת כי נותר חוב של שכר עבודה שלא שולם לה על ידי המשיבים בסך של 7,047 ₪ לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין כי סכום זה קוזז כנגד הלוואות ורכישות שונות שרכשה המערערת.

6.לעניין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, ראוי פסק דינו של בית הדין קמא להתאשר מטעמיו.

7.לגבי טענת תשלום עבור ימי חג, אין מקום להתערב בקביעת בית הדין שהעדיף את גרסת המשיבים לפיה בחגים קיבלה התובעת מנוחה ולא נדרשה לעבוד ובמקביל לא נפגע שכרה בהיותה עובדת חודשית.