עמ"נ 24713-06-15 ברגות ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון נצרת

העובדות בתמצית

1.המערערות 2-3 (להלן: המוכרות) קיבלו בירושה על פי צוואה כברת קרקע, ואותה הם מכרו, בשנת 1992, למערער 1 (להלן: המערער). לאחר חתימת הסכם המכר ניתן צו קיום צוואה, אלא שלאחר זמן הגיש קרוב משפחתה של המורישה בקשה לביטולו. לאחר התדיינות ארוכת שנים נסתיימו ההליכים, בהחלטת בית המשפט העליון מיום 26.08.2007, שהותירה את צו קיום הצוואה על מכונו.

2.ביום 9.6.2009 הוציאה המשיבה למערער דרישה לתשלום היטל השבחה, שבבסיסה עמדה העובדה, שביום 27.02.1986 פורסמה למתן תוקף תב"ע ג/2634, ששינתה את יעוד הקרקע מחקלאות למגורים (ולכן השביחה אותה), כמו גם ההנחה, כי מועד "מימוש הזכויות" (המועד בו יש לשלם את ההיטל) חל בשנת 1992, שאז רכש המערער את זכויותיו בקרקע מן המוכרות־היורשות.

3.על דרישה זו לתשלום היטל השבחה הגיש המערער ערר, ובו קבל על שומת הקרקע, כמו גם על הריבית שנדרש לשלם. בעררו טען המערער, כי יום המימוש איננו היום בו רכש את הקרקע (1992), כי אם היום בו נסתיימו ההליכים בבקשה לביטול צו קיום הצוואה (2007).

4.המחלוקת שנסבה על שומת הקרקע אינה עוד מעניינו של הערעור שלפניי. מחלוקת נותרה בכל הנוגע למועד מימוש הזכויות (והריבית הנגזרת ממנו), ובעניין זה דחתה ועדת הערר את עמדת המערער וקבעה, כי מועד המימוש חל ביום בו הוא רכש את הקרקע, קרי בשנת 1992.

5.למען שלמות התמונה אציין, כי המערער רכש קרקע גם מאת המערערת 4, אלא שעניינה של זו איננו עומד על הפרק בערעור שלפניי.

6.על החלטה זו של ועדת הערר הונח לפניי הערעור, והוא מכוון להכרעה במחלוקת שנסבה סביב מועד מימוש הזכויות.

החלטת ועדת הערר

7.ועדת הערר סברה, כאמור, כי מועד המימוש חל ביום הרכישה (1992), חרף קיומה של התדיינות בבקשה לביטול צו קיום הצוואה שנתארכה משך שנים.

אשר לריבית שעל המערערים לשלם קבעה ועדת הערר שלוש תקופות שונות:

התקופה האחת – מיום שרכש המערער את הקרקע ועד מתן פסק הדין בבית המשפט העליון בע"א 1321/02 נוה בניין ופיתוח נ' הועדה לבניה למגורים ותעשיה מחוז המרכז, פ"ד נז (4) 119 (26.05.2003) (להלן: הלכת נווה בניין). בפסק הדין הבהיר בית המשפט העליון, כי מועד המימוש הינו מועד ההתקשרות בעסקת מכר, ולא מועד רישום הזכויות בפנקסי רישום המקרקעין. הואיל וכך סברה ועדת הערר, כי יש לחייב את המערער בריבית מיום שנחתם חוזה המכר, שכן הלכת נווה בניין לא יצרה דין חדש, כי אם הבהירה את הקיים. יחד עם זאת סברה הוועדה, כי בשל חוסר הבהירות ששרר בתקופה זו עד כי יצאה לאור הלכת נווה בניין, יש לפטור את המערער מריבית פיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: ריבית פיגורים ו-חוק ההצמדה, בהתאמה), ולהסתפק בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה).

התקופה השניה – ממועד פסק הדין בעניין נווה בניין (2003) ועד לסיומם של ההליכים בבקשה לביטול צו קיום צוואה (2007). ועדת הערר סברה, כי קיומם של ההליכים לביטול צו קיום הצוואה העיב על זכויותיהן של בעלוֹת הקרקע (המוכרות), ולכן מצאה להסתפק, גם בתקופה זו, בחיובם של המערערים בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תחת חיובו בריבית פיגורים.

התקופה השלישית – מיום שנסתיימו ההליכים בבקשה לביטול צו קיום צוואה, ועד למועד בו נתנה ועדת הערר את החלטתה. ביחס לתקופה זו סברה ועדת הערר, כי כיוון שהמערער חלק על סכום ההיטל אותו נדרש לשלם, אך לא על חבותו בכללה, היה עליו לשלם את הסכום שלא נשנה במחלוקת. לפיכך, על הסכום שאיננו שנוי במחלוקת חייבה ועדת הערר את המערער בריבית פיגורים, בעוד שביחס לסכום שהיה במחלוקת הוא חויב בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

הערעור

8.על החלטה זו של ועדת הערר הגישו המערערים את ערעורם שלפניי, ובו הם מבקשים לשכנע, כי יש לראות את המועד בו נסתיימו ההליכים בבקשה לביטול צו קיום הצוואה כמועד מימוש הזכויות. פועל יוצא מכך הם סבורים, כי עד לאותו מועד אין לחייבם בריבית כלל. המשיבה מבקשת, בתורה, לתמוך בהחלטת ועדת הערר. כל אחד מבעלי הדין תמך את עמדתו בטעמים מטעמים שונים, ואלה ישולבו בדיון במחלוקת בשורות הבאות.

בחינת הערה טכנית אעיר, כי החייבים בהיטל הינם, על פי דין, המוכרות; ביחסים שביניהן לבין המערער נטל האחרון את האחריות לתשלום, וכך ראו בו גם הרשות המקומית וְועדת הערר. מטעם זה, ולשם הפשטות, נקטתי ואנקוט בלשון יחיד בדברים המכוונים למערערים.

מועד מימוש הזכויות