הערעור
1. לפניי ערעור מינהלי על החלטת בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, שבו נדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת הגורמים המוסמכים אצל המשיב, משרד הפנים, לדחות על הסף את בקשתם לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים.
הרקע העובדתי וההחלטה נושא הערעור
2.מערערת 1 הִנה אזרחית מולדבה, ילידת 1965 (להלן גם – המערערת). המערערת נכנסה לישראל ביום 29.11.01, באמצעות אשרת עבודה מסוג ב/1 בענף הסיעוד, שתוקפה פג ביום 27.7.06; ולמן מועד זה היא שוהה בישראל ללא אשרה. מערער 2 הִנו אזרח מולדבה, יליד 1974 (להלן גם – המערער). המערער, אשר נכנס לישראל ביום 4.8.03, אף הוא באמצעות אשרת עבודה מסוג ב/1 בענף הסיעוד, עזב את מעסיקו החוקי ביום 11.11.08; והחל ממועד זה שוהה אף הוא בישראל ללא אשרה. מערערים 1 ו-2 מנהלים משק-בית משותף, וביום 26.6.06 נולדה בִתם המשותפת, מערערת 3 (להלן גם – הבת או הקטינה).
בשנת 2008, כשנתיים לאחר שפג תוקף אשרת השהייה של המערערת, היא הגישה למשיב בקשה להסדרת מעמד עבורה ועבור בִתה; והבקשה נדחתה בהחלטת המשיב מיום 13.11.08, מן הטעם שהמערערות אינן עומדות בקריטריונים לקבלת מעמד בישראל. ביום 16.12.08 פנה המערער למשיב בבקשה לקבלת מעמד בישראל; וביום 7.1.09 הודע לו על החלטת המשיב על דחיית הבקשה, הואיל ואינו עומד בקריטריונים.
3.כפי שעולה מכתב-התשובה, ביום 10.12.08 עתרו המערערים לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב בעתירה מינהלית שעניינה הסדרת מעמדם בישראל; אולם בחלוף שבוע נמחקה העתירה (עת"מ 3106/08). עוד עולה מכתב-התשובה, כי ביום 23.2.08 הגישו המערערים הגישו עתירה מינהלית נוספת לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו; אולם במהלך דיון שהתקיים ביום 16.9.09 קיבלו המערערים את המלצת בית-המשפט ומחקו את העתירה, הואיל ועיקר טענותיהם הופנו נגד החלטת הממשלה הרלבנטית דאז, בעניין מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים בישראל. לנוכח האמור, בסמוך לאחר מכן עתרו המערערים לבג"ץ, נגד החלטת הממשלה הנ"ל.
במהלך הדיונים בעתירה לפני בית-המשפט העליון, התקבלה ביום 1.8.10 החלטת ממשלה מס' 2183 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן – החלטה 2183). המערערים הגישו למשיב בקשה לקבלת מעמד מכוח החלטה זו, אך הבקשה נדחתה הואיל ולא התקיימו בעניינם שלושה מבין חמשת הקריטריונים הקבועים בהחלטה זו, לצורך מתן מעמד. הדיון בבית-המשפט העליון התחדש לאחר שהמערערים תיקנו את העתירה, לנוכח סירוב בקשתם האחרונה. עם-זאת, במהלך הדיון, ובהמלצת בית-המשפט העליון, חזרו בהם המערערים מהעתירה, ובית-המשפט העליון הורה על מחיקתה; תוך שצוין בפסק-הדין: "ניתנת לעותרים [המערערים] השוהים שלא כדין בישראל אורכה לצאת מישראל עד ליום 1.9.11" (בג"ץ 8449/09 אנטונינה זורילה ואח' נ' משרד הפנים ואח' (29.6.11); ההדגשה הוספה).
4.אין מחלוקת שהמערערים הפרו את פסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולא יצאו מישראל מעולם. רק ביום 21.8.14, בחלוף כשלוש שנים ממועד מתן פסק-הדין הנ"ל, ובעודם שוהים בישראל שלא כדין, הגישו המערערים למשיב את הבקשה נושא הערעור דנן, באמצעות בא-כוחם, למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים; ולהעברת הדיון בבקשה זו לוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן – הוועדה הבינמשרדית). בבקשה צוין, כי מערערת 3, אשר נולדה בישראל – בתקופה שבה הוריה שהו כאן כדין – ובעת הגשת הבקשה כבר מלאו לה שמונה שנים, גדלה כישראלית, ואינה מכירה כל מציאות אחרת. בכלל זה הודגש, כי היא לומדת בבית-ספר ישראלי וחבריה ישראלים; כי השפה הישראלית שגורה בפיה וזו שפתה העיקרית; כי היא מחוברת בכל נימי נפשה למציאות הישראלית, להוויה הישראלית, לתרבות ולחברה בישראל; וכי אין לה כל קשר או זיקה למולדבה, מדינת מוצאם של הוריה – שכן מעולם לא ביקרה שם, אינה דוברת את השפה המקומית וממילא אינה מכירה שם אדם, או את תרבות ואורחות המקום. על-רקע האמור נטען, כי סילוקה של הקטינה מישראל תהווה הגליה תרבותית, ותנחית עליה מכה קשה ביותר; וכי אף אם חטאו מערערים 1 ו-2 (ולטענתם אין פסול בהתנהגותם שכן הקטינה נולדה בישראל בשעה שישבו כאן כדין) – אין להעניש את הקטינה בגין כך. כן נטען, כי אף מערערים 1 ו-2, אשר שוהים בישראל למעלה מעשור, התערו באורחות החיים בארץ, למדו את השפה והפכו "לישראלים". המערערים גרסו, כי הנסיבות שפורטו מהוות טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן אשרה לקטינה בישראל; וכי הואיל והקטינה אינה יכולה להישאר בארץ לבדה, וזקוקה לשני הוריה כדי לגדול בסביבה נורמטיבית – יש לאפשר להם להמשיך ולחיות כאן יחד עם בִתם, שכן לנוכח מרכז חייה של הקטינה בארץ, הם "כלואים" במצב בו הם חיים רק בישראל.
5.הבקשה נדונה על-ידי ראשת דסק מרכז, במחלקה לאשרות וזרים של האגף למרשם ומעמד ברשות האוכלוסין וההגירה (להלן – ראשת הדסק), וביום 14.1.15 הוחלט לדחות את הבקשה על-הסף, קרי – מבלי להעביר את הדיון לוועדה הבינמשרדית. בהחלטה נסקרה תמצית הרקע הרלבנטי לבקשה, בדבר שהותם של מערערים 1 ו-2 בישראל שלא כדין מזה שנים ארוכות; ובסמוך לכך צוין, כי לא נמצאו בבקשה טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים דיון לפני הוועדה הבינמשרדית, שכן, אין לראות בשהות הארוכה בישראל, או הזדהות עם התרבות והחברה הישראלית – כטעם הומניטארי מיוחד המקנה מעמד.
המערערים הגישו ערר על ההחלטה הנ"ל, בטענה כי אין בה כל התייחסות לנסיבות הקשורות במערערת 3 – שהן מהוות את לב הבקשה, אלא אך התייחסות למצבם של מערערים 1 ו-2 בלבד; ולפיכך נטען כי לא נשקלו מלוא השיקולים הרלבנטיים להחלטה. המערערים חזרו על הנימוקים שפורטו בבקשה המקורית, וטענו כי נסיבות העניין הקשורות במערערת 3 מהוות טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים דיון לפני הוועדה הבינמשרדית ומתן מעמד; וכי בנסיבות אלו, אף ההחלטה ביחס למערערים 1 ו-2 אינה סבירה.