ת"א 999-05-10 שכארנה נ' משגב ואח'

התובע יליד 27.7.83, תושב בית לחם שברשות הפלסטינית, נפגע בתאונת דרכים ביום 30.3.08 בכביש מעלה אדומים. אין מחלוקת כי נוכח מקום התאונה הדין החל הוא הדין הישראלי. כמו כן, אין מחלוקת בשאלת חבות הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב התאונה. הצדדים חלוקים לגבי גובה הפיצוי לו הוא זכאי, בעיקר בנוגע לכושר השתכרותו.

הנכויות הרפואיות

לצורך בדיקת התובע מונה על ידי בית המשפט פרופ' רמי מושיוב (להלן: המומחה). המומחה קבע כי לתובע נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) או סעיף 47(2)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. זאת בגין צליעה אנטלגית (הטיית הגוף למניעת כאב, ש.ל.), קיצור מזערי של שוק שמאל, דלדול שרירים, ולגוס קל (ברך קלובה, ש.ל.), אי סדירות בדיאפיזיה ורגישות מקומית. כמו כן נקבע על ידו כי התובע שהה באי כושר משך ארבעה חודשים. הצדדים לא השיגו על קביעות המומחה. במצב דברים זה, ובהסתמך על חוות הדעת, אני קובעת כי לתובע נכות רפואית בשיעור של 10%.

הנזק

התובע היה בן 24 עת נפגע בתאונה. כיום הוא בן 31 שנים. לטענתו, במועד התאונה הוא עבד כפועל במחצבה באזור בית לחם. לאחר התאונה הוא ניסה לחזור לעבודתו, אולם לא הצליח להתמיד בה, בין היתר בשל הצורך לעבור שני ניתוחים וטיפולים. התובע טוען כי מאז הוא עובד בעבודות מזדמנות ששכרן נמוך.

כאב וסבל

אין מחלוקת בין הצדדים שיש לפצות את התובע בגין הנזק הלא ממוני בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 על בסיס נכות בגובה 10% בצירוף ריבית מיום התאונה.

נכות תפקודית

הצדדים חלוקים בנוגע למשמעותה התפקודית של הנכות. הכלל בנוגע לנכות אורתופדית הוא שקיימת זהות בין הנכות התפקודית לנכות הרפואית ולא מצאתי נימוק לסטות מכך במקרה דנן. טענת התובע לפיהן עבודתו היא עבודה פיזית המחייבת מאמץ אינה סותרת את החזקה האמורה. דומה שראוי לשוב ולהדגיש בהקשר זה כי נכות תפקודית מבטאת את "מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית" (ע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי פ"ד כב(3) 792, 801 (1995)). טענות הצדדים בנוגע להשפעת הנכות על כושר השתכרותו של התובע ידונו להלן.