עמ"נ 59920-05-15 עלי במבה,קייט נקה אוצ'ו נ' משרד הפנים

ערעור על החלטות בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסהרונים מיום 2.4.15, 28.4.15 ו - 27.5.15 אשר דחו בקשת המערער 1, עלי במבה, לשחררו ממשמורת.

המערער, עלי במבה (להלן - "המערער"), יליד 15.3.76, הינו אזרח חוף השנהב. בדצמבר 2002 עזב את חוף השנהב וביום 20.1.08 הסתנן לישראל. ביום 15.2.08 פנה לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה למקלט מדיני. ביום 22.10.08 נערך למערער ראיון ראשון וביום 1.2.09 נערך למערער ראיון נוסף. במסגרת העברת הסמכויות בין נציבות האו"ם לפליטים לבין יחידת מבקשי המקלט של רשות האוכלוסין וההגירה (להלן – "המשיבה"), הועבר הטיפול בבקשת המערער לטיפול המשיבה. ביום 6.5.12 נערך למערער ראיון, בסיומו הוחלט על דחיית בקשתו למקלט, מאחר והסכסוך המשפטי לו טען אינו מצדיק מתן מעמד של פליט ולאור ההערכה לפיה לאור השיפור במצב הכללי בחוף השנהב אין עוד מניעה להשבת נתיני ארץ זו לארצם (נספח 22 ו- 23 לתגובת המשיבה). ביום 7.5.12 נשלח למערער מכתב שהודיע לו על דחיית בקשתו למקלט וניתנה לו הוראה לעזוב את ישראל תוך 7 ימים, המערער לא עשה כן ונעצר ביום 30.7.12. המערער שוחרר לאחר שהתחייב לעזוב את ישראל תוך 7 ימים, אולם לא עשה כן והוסיף לשהות בישראל שלא כדין.

המערערת, קייט נקה אוצ'ו (להלן - "המערערת"), ילידת 1.10.70, הינה אזרחית ניגריה. ביום 18.6.09 נכנסה המערערת לישראל במסגרת טיול צליינות מאורגן וביום 25.6.09 פנתה בבקשה למקלט מדיני. בראיון שנערך לה ביום 25.10.09 סיפרה, כי משפחתה ביקשה לאלץ אותה להינשא לגבר מוסלמי המבוגר ממנה באופן ניכר ולו שלוש נשים, על מנת שזה יסייע כלכלית למשפחתה; כאשר סירבה, איים עליה החתן המיועד וגרם להרס המספרה בבעלותה. עוד טענה המערערת, כי לאחר שמצאה מקלט בכנסיה במקום מגוריה, איים החתן המיועד, כי יהרוס את הכנסיה ובעצת הכומר שלה, נסעה לישראל (נספח 3 ו - 4 לתגובת המשיבה). ביום 20.11.11 נמסר למערערת כי בקשת המקלט שלה נדחתה, שכן אין בסכסוך המשפחתי המתואר להצדיק מתן מעמד של פליט בנסיבות בהן עברה חצי שנה בין האיום לבין עזיבת ניגריה ומשלא הוכח, כי ניסתה להיעזר במשטרה או לשנות את מקום מגוריה טרם נסיעתה לישראל (נספח 7 לתגובת המשיבה). ביום 1.12.11 הגישה המערערת ערר על דחיית בקשת המקלט.

המערער והמערערת הכירו זה את זו בשנת 2010 ומזה ארבע שנים הם מנהלים, לטענתם, אורח חיים זוגי. ביום 30.12.14, במסגרת פעילות אכיפה יזומה של המשיבה, נעצרו המערערים (נספח ו' לעתירה). המערערת שוחררה לאחר שימוע (נספח 9 לתגובת המדינה) ואילו המערער הועבר למשמורת לאחר שהסתבר, כי הוא שוהה בישראל שלא כחוק ובקשת המקלט שהגיש נדחתה על הסף (נספח ז' לעתירה). בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסהרונים (להלן - "בית הדין למשמורת") האריך מעת לעת את מעצרו של המערער.

ביום 7.1.15 הגיש המערער בקשה למתן מעמד בישראל מכוח השוואת מעמדו למעמדה של המערערת, כמבקשת מקלט השוהה בישראל כדין (נספח ט' לעתירה). ביום 8.1.15 נדחתה הבקשה מאחר וסעיף 12(ג) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט קובע, כי לא ניתן לאשר השוואת מעמד כאשר בני הזוג הכירו זה את זה בישראל. בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו נדחתה אף היא ביום 25.1.15 (נספח י"ד לעתירה). כנגד ההחלטות להותיר את המערער במשמורת ולדחות את הבקשה להשוואת מעמד למערערת, הוגש ערר לבית הדין לעררים בתל אביב (ערר (ת"א) 1402-15).

ביום 4.3.15 נמסר למערערת כי בקשת העיון מחדש בבקשת המקלט שהגישה נדחתה, מאחר ולא הועלה בה מידע חדש רלוונטי אשר יש בו כדי לשנות מההחלטה הקודמת (נספח 14 לתגובת המשיבה). בעקבות החלטה זו הורה בית הדין לעררים בתל אביב על מחיקת הערר (נספח 15 לתגובת המדינה). בקשה נוספת להשוואת מעמד למערער שהוגשה לאחר החלטת בית הדין נדחתה אף היא ביום 19.3.15 (נספחים כ"א – כ"ב לעתירה).

המערערת הוסיפה והגישה ערר לבית הדין לעררים בירושלים, בו עררה על דחיית בקשת המקלט שהגישה (ערר (י-ם) 1775-15). ערר זה עודנו תלוי ועומד בפני בית הדין לעררים, ובמסגרתו הוצא צו האוסר על הרחקת המערערים מישראל עד להכרעה בערר. בקשה שהוגשה במסגרת אותו ערר לשחרור המערער ממשמורת נדחתה ביום 29.4.15 בשל העדר סמכות (נספח כ"ד לעתירה).

ביום 2.4.15 דחה בית הדין למשמורת, פעם נוספת, את בקשת המערער לשחרור ממשמורת, וקבע, כי אינו רואה עילה לשנות מהחלטותיו הקודמות בעניין זה. ההחלטה נסמכה בעיקר על החשש, כי המערער לא יעזוב את ישראל בכוחות עצמו במידה וידרש לכך, אלא ימנע מקשר עם הרשויות ויטמע בציבור השוהים הבלתי חוקיים בישראל באופן שיסכל את הרחקתו. חשש זה נשען על ניסיון העבר, שכן על אף שבקשת המקלט של העורר נדחתה והוא שוחרר ממשמורת בתנאי שיעזוב את ישראל תוך 7 ימים, המערער לא עשה כן והובא למשמורת רק בעקבות פעולת אכיפה יזומה של המשיבה. ביום 28.4.15 ויום 27.5.15 הוחלט שוב כי המערער יוותר במשמורת.

מכאן הערעור.