החלטה
בפני בקשה לחיוב המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת (הנתבעת).
הרקע לבקשה
המשיבה הינה חברה הרשומה בגרמניה ובמסגרת תובענה זו מתבררת תביעת המשיבה לחיוב המבקשת בתשלום סך של 451,670 ש"ח ₪ (התביעה הוגשה ביום 11.2.13).
בכתב התביעה, טוענת המשיבה כי בין הצדדים התנהלו יחסי מסחר שבמסגרתם סיפקה המשיבה למבקשת פרטי ביגוד וציוד נלווה שונים אך תמורתם לא שולמה לה, חרף דרישות חוזרות מצד המשיבה. יתרת החוב הנתבעת הינה בסך של 90,323.85 יורו, בהתבסס על תעודות משלוח, חשבוניות וכולל ריבית פיגורים שנתית בשיעור של 8.12% (בסה"כ 451,670 ₪).
המבקשת הגישה כתב הגנה ובו היא מאשרת שרכשה מוצרים שונים מהמשיבה אך טוענת שיש לדחות את התביעה.
בתמצית, לפי הנטען בכתב ההגנה, טוענת המבקשת כי התמורה המוסכמת הייתה נמוכה בהרבה מזו הנטענת בכתב התביעה, וזאת נוכח הסכמת הצדדים על הנחה בסך של כ- 40% ממחיר המחירון של הסחורה. כך מפנה המבקשת לרשימון המכס וטוענת שהוא, ולא החשבוניות, המקור הנכון לבחינת ההתחשבנות בין הצדדים ולפיו עמדה בכל התחייבויותיה. עוד טוענת המבקשת שדווקא המשיבה הפרה נוהג של שנים בכל הנוגע לתשלום עבור הסחורה שנרכשה, כאשר בניגוד למוסכם החלה לדרוש תשלום מראש וכך גרמה למבקשת נזקים כספיים כבדים.
ביום 2.4.13, בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המבקשת בקשה זו לחיוב בערובה להבטחת הוצאותיה באם תידחה התביעה. תגובת המשיבה הוגשה ביום 4.6.13, אלא שהמבקשת לא הגישה תשובה לתגובה ונראה שעקב כך לא הוכרעה הבקשה. הצדדים מצידם ניהלו משא ומתן שלא צלח וביום 23.2.14 הגישה המבקשת בקשה למתן החלטה בבקשה. זו הסיבה לעיכוב במתן ההחלטה.
טענות הצדדים
לטענת המבקשת, הסיכוי לגביית כספים מהמשיבה למקרה שתידחה התביעה קלושים לאור העובדה שמדובר בחברה זרה שפועלת בגרמניה, ובהתחשב בכך שיהיה על המבקשת לנקוט בהליכים משפטיים לגביית החוב כגון אכיפת פסק חוץ.
לעניין סיכוי התביעה, חוזרת המבקשת על הנטען בכתב ההגנה וטוענת כי מדובר בתביעה חסרת יסוד, אשר הוגשה עם סיום היחסים המסחריים בין הצדדים, לאחר שהמשיבה קטעה את המשך הספקת הסחורה למבקשת וגרמה לה לנזקים כספיים, וזאת למרות שהמבקשת שילמה למשיבה את מלוא התמורה בגין הסחורה שסופקה. נוכח כל זאת, עותרת המבקשת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה בסך של 50,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשת. לבקשה לא צורף תצהיר לאימות העובדות.
בתגובתה, טוענת המשיבה כי המבקשת פועלת בחוסר תום לב שכן היא למעשה מודה שקיבלה את הסחורה נשוא התביעה ולא שילמה עבורה. לטענת המשיבה, הסכום המופיע ברשימוני המכס שהציגה המבקשת, נרשם לבקשת המבקשת ומשיקוליה ואינו משקף את מחיר הסחורה. עם זאת טוענת המשיבה כי גם אם תתקבל עמדת המבקשת לפיה הסכום קטן ב-40%, הרי שמדובר בסך של 271,002 ₪, שאף אותו לא שילמה המבקשת וממילא מוחזק בידה. במכתב שצורף לתגובה ביום 4.6.14 מתחייבת המשיבה לשאת בהוצאות משפט, במידה ויושתו הוצאות על ידי בית המשפט בתוך 30 יום מהחלטת בית המשפט, לנוכח העובדה שמדובר בחברה מבוססת, שהינה "חברה שסוחרת במיליוני יורו" (ס' 7 לתגובה), שכתובתה ידועה למבקשת, וכשהמשיבה מתחייבת שלא יידרשו הליכי גבייה משפטיים בגרמניה.
דיון
סוגית האפשרות לחיוב תאגיד בהפקדת ערובה להוצאות, מוסדרת בסעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999. הליך בחינתה של בקשה לחיוב חברה – תובעת בהפקדת ערובה להוצאות מתבצע במספר שלבים. ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. באם נמצא כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, יש לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה אם לאו ולבסוף יש לקבוע את גובה הערובה (רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] 11.2.09).
שאלת יכולה של תובעת, תאגיד, לשאת בתשלום הוצאות באם תידחה התביעה הינה שאלה עובדתית המחייבת הצגת מסכת עובדתית וממילא שבדרך כלל גם מחייבת תמיכה בתצהיר. לתגובת המשיבה לא צורף כל תצהיר.
זאת ועוד, מעיון בתגובת המשיבה, מתברר שאין בה כל פירוט לפעילות המשיבה בישראל, לנכסיה וליכולת המבקשת להיפרע ממנה. לפיכך, לא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה ולא הציגה ראיות כלשהן לסתירת טענת המבקשת לפיה אם תידחה התביעה אכן תתקשה המבקשת להיפרע מהמשיבה.
משכך, שומה איפה על המשיבה להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב אותה בהפקדת ערובה, כאשר בחינה מדוקדקת של סיכויי ההצלחה בהליך תיעשה רק כשהסיכויים גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד.
מבחינת טענות הצדדים, מסתבר שהתביעה מתבססת על הטענה לפיה סופקה למבקשת סחורה במספר משלוחים בשווי כולל של 82,712 יורו ומאחר והתמורה לא שולמה כלל הרי שעל חוב זה מתווספת גם ריבית פיגורים המעמידה את החוב הכולל על 90,324 יורו. משמע, התביעה מתבססת על הטענה שסחורה סופקה אך תמורתה לא שולמה כלל.
המבקשת, כאמור, לא מכחישה כלל את קבלת הסחורה לפי הפירוט בכתב התביעה ואת חובתה לשלם בגינה. מעיון כתב ההגנה מתברר שטענת ההגנה העיקרית של המבקשת הינה הטענה לפיה המחירים שסוכמו עומדים על 60% מהסכומים בהם נקבה המשיבה בחשבוניות. הטענה מתבססת על רישומים ברשימוני המכס ועל אף הכחשת המשיבה נראה שזו טענה המחייבת בירור ולא ניתן כלל לקבוע בשלב זה שמדובר בטענה חסרת בסיס.
עם זאת, עדיין נשאלת השאלה בדבר החוב למשיבה לפי תחשיבי המבקשת עצמה. הרי לטענת המשיבה לא שולם לה דבר עבור הסחורה שנשלחה. לא 100% ואף לא 60%. המבקשת מצידה טוענת ששילמה את חובה במלואו, אלא שלטענה זו אין שום פירוט. המבקשת איננה מביאה בכתב ההגנה פירוט ולו של תשלום בודד שהעבירה עבור אותה סחורה נשוא התביעה, ולא כל שכן פירוט המביא לתשלום הסכום בו התחייבה לשיטתה היא – 60% מסכום החוב.