פסק דין
1.בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה כספית בסך 96,909 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר, ושעניינה תמורה שלא שולמה עבור טובין שסיפקה המשיבה למבקשת. בתוך הבקשה נכללה גם עתירה למחיקת כותרת התביעה, מחמת אי-התאמתה לסדר הדין המקוצר.
התביעה והבקשות
2.על פי כתב התביעה, הזמינה המבקשת מהמשיבה מוצרי מזון מסוימים, על פי טופס הזמנה (נספח ב'), שאושר ע"י מנהל המבקשת (נספח ג'), בתנאי תשלום של שוטף+45, אולם לא שילמה את התמורה, אף לא לאחר שבקשת המבקשת לארכה (נספח ח') נענתה באופן חלקי (נספח ט'). כל המסמכים שצורפו לכתב התביעה (למעט חליפת מכתבים בין ב"כ הצדדים) ערוכים באנגלית, ולא הוגש תרגום שלהם.
3.על פי הבקשה, שנתמכה בתצהירו של מר פחרי מסרי, מנהל המבקשת והחתום על המסמכים מטעמה, ההסכמות בפועל לא היו כעולה מהמסמכים, אלא כפי שסוכם טלפונית במספר רב של שיחות. כך, העסקה היתה של מעין קונסיגנציה, לפיה אמורה המבקשת לשמש משווקת או מפיצה של מוצרי המשיבה, ולפיה התשלום כפוף למכירת המוצרים. ועוד, התשלום הותנה בכך שלמוצרים תצורף תעודת כשרות מהדרין, בעוד צורפה להם רק תעודת כשרות רגילה (של בית דין רבני באנגליה). לפיכך, לא ניתן היה למוכרם בשוק הישראלי.
4.בדיון שהתקיים בפני היום, נחקר מר מסרי על תצהירו, והוסיף על הגרסה האמורה עוד טענות נוספות: תעודת כשרות המופקת באנגליה אינה מספקת את רשתות השיווק בישראל, באשר אלה דורשים שלתעודה יינתן גם אישור הרבנות הראשית; מתכתובות דוא"ל, שלא צורפו לבקשה, אך הוגשו לתיק במהלך הדיון (מב/1, מש/1 ו-מש/2), עולה כי גם המשיבה ראתה במוצרים מוצריה קודם ששוחררו מהמכס, שכן הציעה לבחון אפשרות לצמצם את הפסדי המבקשת ע"י העברת הסחורה למפיצים אחרים ברחבי העולם – וטלפונית דובר ספציפית על עמאן שבירדן.
5.המבקשת מסתמכת עוד על מכתבה הראשוני למשיבה (נספח א' לכתב התביעה), שם היא מציגה עצמה כבעלת יכולות שיווק נרחבות בישראל, ועל העובדה שעל פי טופס ההזמנה (נספח ב') תנאי התשלום הם תשלום מראש, ומאחר שאין חולק שלא אלה תנאי התשלום שסוכמו, משמע כי אכן סוכמו בנפרד תנאים אחרים מכפי שמראים המסמכים.
דיון והכרעה
6.בקצרה – דין הבקשות להידחות, כפי שיפורט.
7.בעניין התאמת כתב התביעה לסדר הדין המקוצר אין לי אלא להפנות להחלטתו של חברי, כב' הרשם (כתוארו אז) י' בוקר, בבש"א (אשד') 867/08 (ת.א. 505/08) צנטנר נ. הורוביץ (פורסם במאגרי פסיקה שונים), שם הוא מנתח את הסוגיה בהרחבה, ומגיע למסקנה כי די בצירוף הסכם ערוך בשפה האנגלית כדי לעמוד בתנאי ה"ראיה בכתב" שבתקנה 202(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתמצית, נימוקיו הם שאין דבר חקיקה החל על הליך מעין זה, המחייב הגשת תרגום של מסמכים לשפה רשמית של המדינה, כל עוד אין עסקינן בשלב הראיות, שאז יחולו דיני הראיות הכלליים על כל מסמך שכזה. בכל הכבוד, אני מצטרף לנימוקיו ולדעתו.
8.בעניין הרשות להתגונן, הרי שבית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לעניין, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):
"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...
"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.
"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."
9.המשיבה סבורה, כי הגנת המבקשת אינה אלא הגנת בדים, ולטעמי הצדק עמה.
10.אמנם, מקיבול הצעת המשיבה, באמצעות נספח ג' לכתב התביעה המאשר את נספח ב' לכתב התביעה, לא ניתן ללמוד בהכרח מה היו התנאים המוסכמים, נוכח השוני בתנאי התשלום, לגביו אין חולק, אולם ככלל ניתן ללמוד בבירור מכל יתר הנספחים הרלבנטיים, כי לכל הפחות המשיבה לא סברה בשום שלב כי התשלום אליה כפוף לתנאי כלשהו לבד מחלוף הזמן שנקבע לתשלום.
11.כך ממכתב התשובה שלה על פניית המבקשת לארכה בתשלום (נספח ט' – "As we agreed on Friday, let us stick to the plan of the 14th May as payment day so as to ensure this does not drag on"), וכך מתכתובת הדוא"ל (נספח מב/1, שהמבקשת עצמה ביקשה להגיש – "Again, for the avoidance of doubt, I must report the non-payment within 60 days, a deadline which is imminent"; ונספח מב/2, שהמבקשת עצמה ביקשה להגיש – "As discussed payment needs to be paid on Sunday to be received Wednesday.").
12.לא זו אף זו, שהמבקשת עצמה, כך נראה, סברה שעליה לשלם את התמורה ללא קשר לתנאים חיצוניים כגון מכירת הסחורה ללקוחות בישראל, כפי שניתן ללמוד מנספח ח' לכתב התביעה, בקשת הארכה בתשלום, עליה בא המענה בדמות נספח ט' הנזכר לעיל (השגיאות במקור): "regarding to the invoice I would like to ask you kindly if you could give us tell the end of May where the invoice will be defiantly cleared." בשום מקום לא מצאנו במכתב זה טענה לפיה ממילא אין מקום לשלם, נוכח תנאי העיסקה ומאחר שהסחורה טרם נמכרה בישראל.
13.נמצאנו למדים, כי גם אם אין הכרח שתנאי העיסקה היו בדיוק כמתואר על ידי המשיבה, הרי שגרסת המבקשת קרסה כמגדל קלפים, שכן לבטח – מתוך מסמכיה שלה – אין מדובר בעיסקת מכירה מותנית בהצלחה, כגון קונסיגנציה, כנטען על ידה.
14.זאת ועוד, הטענה היחידה הנוספת שהועלתה, הנוגעת לאי-התאמת תעודת הכשרות שסופקה לשוק הישראלי, ממילא עומדת בסתירה רעיונית לטענה המרכזית. שכן, אם אכן מדובר בעסקה רגילה, אלא שתעודת הכשרות היא המכשול – כי אז תעודת הכשרות כשלעצמה עשויה להוות הסבר לאי-התשלום, בגדר הפרת תנאי העיסקה מצד המשיבה; אולם אם מדובר בעיסקת קונסיגנציה – כי אז מה לי תעודת כשרות מספקת מה לי תעודת כשרות שאינה מספקת, ממילא לא תקום חובת תשלום אלא לאחר מכירה מוצלחת של הטובין בישראל.