פסק דין
המרצת פתיחה שעניינה סעד הצהרתי בדבר השבת רישום זכות חכירה של יוסף בן צבי פרומקין ("פרומקין"), בחלקה 6 גוש 30130, ירושלים, שנמחקה מהמרשם והעברת הזכות על שם Sandringham Gardens, יוהנסבורג ("המבקשת"), הזוכה בנכס על פי צוואתו של פרומקין ז"ל.
התובענה הוגשה ב-16.6.08. ב-2.2.09 ניתנה רשות להפסקתה (תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), על מנת לבחון הסכמת המשיבים לשינוי הרישום כאמור ולביטול הכרזת הנפקדות של פרומקין. הניסיון לא עלה יפה. הצדדים חזרו לבית המשפט ב-28.12.09.
ניתנה רשות לצירוף האפוטרופוס לנכסי נפקדים ("האפוטרופוס") כמשיב מספר 3.
הוגשו תצהירים ומסמכים. המצהירים (אלה שנתבקשו להיחקר), נחקרו על תצהיריהם. כל צד סיכם את טיעוניו בכשרון ובבהירות ראויים לשבח.
עובדות
על עיקרי העובדות אין מחלוקת בין הצדדים.
הפרשה מחזירה אותנו לשנות ה-30' ולמנדט הבריטי בארץ ישראל. ראשיתה ב-1933, עת ביקש יוסף פרומקין לקבוע את מקום מושבו בשכונת מקור חיים בירושלים. בקשתו אושרה על ידי ועד השכונה. נכרת חוזה בינו לבין הקרן הקיימת לישראל ("קק"ל") לחכירת חלקה בשכונה, בשטח של כ-1,220 מ"ר ("חוזה החכירה"). ב-24.1.1936 נרשם חוזה החכירה בפנקס השטרות במחוז ירושלים (שטר 419/36). חוזה החכירה קבע תקופת חכירה של 49 שנים (15.2.34 עד 31.12.83), וזכות חידוש ל-49 שנים נוספות. עוד נאמר בחוזה כי החוכר מתחייב לסיים בניית בית על הקרקע, לא יאוחר משנה מראשית החכירה. על החוכר מוטלת חובת תשלום דמי חכירה שנתיים. הוסכם כי קק"ל רשאית לדרוש את ביטול החוזה בשל צורך במקרקעין, מפאת "חשיבות ציבורית או לאומית".
בסמוך לחתימת חוזה החכירה עברו פרומקין, רעייתו שושנה ושתי בנותיהם, ברכה ויעל, להתגורר בשכונת מקור חיים, בשכירות בסמוך לביתה של משפחת גולדנברג (קרובי משפחה). פרומקין לא בנה על המקרקעין והחלקה נותרה בשיממונה עד עצם היום הזה. פרומקין, שהיה בן למשפחה ידועה וקרוב משפחתו של גד פרומקין, שופט בית המשפט העליון בתקופת המנדט, הפך לדמות בולטת ואף כיהן כ"מוכתר" השכונה. במפקד האוכלוסייה העברית שנערך באלול תרצ"ט (12.9.1939) בירושלים, נרשמו בני משפחת פרומקין כדיירים אצל בעל הבית מר לֶבַנִי. תחת "משלח יד" מופיע כי פרומקין הינו מורה פרטי ומוכתר השכונה (נספח א לבקשה מטעם המבקשת להוספת ראיות). פרומקין רכש מהלכים בממשלת המנדט ועבד בשירות הצבא הבריטי. על רקע קשרים אלה, נחשד בהעברת מידע על פעילות המחתרות היהודיות וכמי שהסגיר יהודים לידי ממשלת המנדט. ב-3.4.47 נעשה ניסיון להתנקש בחייו. לפי דיווח שפורסם בעיתון הארץ ב-4.4.1947 נורה ונפצע פרומקין באורח אנוש ("יהודי נורה בידי יהודים"; נספח ב' להודעה על חידוש התובענה).
ב-1953 הגיש פרומקין בקשה להגר לדרום אפריקה (נספח ג להודעה על חידוש התובענה). בבקשתו לקבלת אשרה, ציין פרומקין כי ברצונו להינשא לתושבת המדינה בשם Meriam Morris. במסמך זה גולל את מסכת קורותיו. לפי תיאורו, לאחר פציעתו ב-1947 הוא פונה לקפריסין להחלמה. מקפריסין המשיך לאנגליה ומשם לדרום אפריקה, יוהנסבורג. ככל הידוע, לא שב לישראל. באחרית ימיו חי פרומקין בבית אבות השייך לקהילה היהודית של יוהנסבורג. כשבעה ימים לפני פטירתו ציווה את רכושו לחברה המנהלת את בית האבות ("המבקשת"). פרומקין נפטר ביוהנסבורג ב-16.2.1972.
במהלך השנים שחלפו מיציאתו של פרומקין את הארץ, לא נעשה שימוש בחלקה שחכר בשכונת מקור חיים. ב-1960, לאחר שנערך הסדר זכויות בגוש, נרשמה החלקה בפנקס הזכויות על שם קק"ל. הרישום אינו כולל הערה בדבר זכות החכירה של פרומקין, על אף שהזכות הייתה רשומה בפנקס השטרות.
ב-12.1.1970 הוציא האפוטרופוס לפרומקין תעודת נפקדות לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 ("חוק נכסי נפקדים"). בהתאם לכך, נרשמה ב-3.2.1970 בפנקס המקרקעין הערה בדבר זכות החכירה המוקנית לאפוטרופוס מטעמו של פרומקין.
ב-12.3.1970, חתם נציג האפוטרופוס על "שטר ביטול חכירה", המבטל את חוזה החכירה שנכרת בין פרומקין לבין קק"ל. בשטר לא צוין נימוק לביטול החכירה, ללא תמורה, שהאפוטרופוס היה רשאי להפקיד לזכותו של פרומקין.
ב-1.9.2002 בחלוף מעל לשלושים שנה, קוימה צוואתו של פרומקין (מ-10.2.1972), בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תע (נצרת) 960/02). לימים ירשה המבקשת מכוח הצוואה, זכויות במקרקעין בטבריה שהיו בבעלות אביו של פרומקין (עדותו של מר מרדכי דוד, ע' 9 לפרוטוקול). בשלב זה שכרה המבקשת חוקר פרטי, לאיתור נכסים נוספים של המנוח בישראל. במסגרת זו, נודע למבקשת על הזכויות במקרקעין במקור חיים, מכוח חוזה החכירה.
ב-6.12.07 פנתה המבקשת אל מינהל מקרקעי ישראל ("המינהל"; משיב 2), ומאוחר יותר אף אל האפוטרופוס (משיב 3), בדרישה להעביר לה את זכויותיו של פרומקין בחלקה האמורה. האפוטרופוס סירב לבטל את תעודת הנפקדות שהוצאה לפרומקין. המינהל דחה את הדרישה להשיב את זכות החכירה על כנה וטען כי חוזה החכירה בוטל כדין. בנסיבות אלה הגישה המבקשת את התובענה לביטול ההכרזה בדבר נפקדותו של פרומקין ולהשבת זכות החכירה בנכס במקור חיים.
טענות הצדדים
המבקשת טוענת כי קק"ל והמינהל פעלו שלא כדין וגרמו למחיקתה של זכות החכירה של פרומקין מהרישום. המשיבים לא פעלו, בעת הסדר הזכויות במקרקעין ב-1960, להעתקת רישום זכות החכירה מפנקס השטרות לפנקס הזכויות וב-1970 אף ביטלו את חוזה החכירה באופן המפלה את פרומקין לרעה, ביחס לבעלי זכויות חכירה בחלקות סמוכות שלא מילאו את תנאי החוזה.
עוד טוענת המבקשת כי האפוטרופוס טעה כאשר הכריז על פרומקין כנפקד, עקב שהייתו כביכול במדינת אויב. פרומקין לא שהה מעולם באחת המדינות המופיעות בחוק נכסי נפקדים, אחרי 1948. כמו כן, פעל האפוטרופוס שלא כדין כאשר הסכים ב-1970 לביטול זכות החכירה של פרומקין ולא דרש תמורה בגין הוויתור על הזכות.
משיבים 1 ו-2 מבקשים לדחות את התובענה על הסף עקב התיישנות עילת התביעה. לטענתם התגבשה העילה בענייננו, לכל המאוחר, בעת ביטול זכות החכירה ב-1970. לחלופין, יש לדחות את התובענה מחמת שיהוי שכן המבקשת ירשה את עזבונו של פרומקין ב-1972, אך פתחה בהליכים למימוש זכויותיה בנכס ב-2007, כעבור 35 שנים.
לגוף העניין טוענים המשיבים כי חוזה החכירה בוטל כדין, משלושה טעמים. הטעם הראשון, הכרזתו של פרומקין כנפקד; השני, הפרת תנאי חוזה החכירה על ידי פרומקין; הטעם השלישי, זניחת המקרקעין, המעידה על העדר עניין במימוש זכות החכירה.