החלטה
1. בתיק זה הוגשה עתירה כנגד החלטה להרחיק את העותרת 1 (החלטה מיום 18/6/10) והחלטה להורות על שחרורה בתנאים קשים לעותרת ( החלטה מיום 3/8/10).
ההחלטה הראשונה ניתנה ברמלה, קרי, בתחומי מחוז מרכז; וההחלטה השניה ניתנה בת"א, קרי, בתחומי מחוז ת"א.
יחד עם העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים, האוסר על הרחקה ומורה על שחרור בערבות קלה יותר.
2.המדינה מתנגדת לעתירה ומתנגדת לצו הביניים המבוקש, אך הקדימה ובקשה לסלק את התביעה על הסף מחוסר סמכות מקומית, ובד בבד ביקשה ארכה לתגובה לצו הביניים עד למתן החלטה בבקשה בעניין הסמכות.
תחילה, עוד בטרם תגובת המדינה, ניתן צו ארעי שאסר על הרחקה, כאשר העניין הועבר לתגובה ונקבע מועד לדיון בצו הביניים, לרבות לעניין השחרור בתנאים.
בהמשך הוקדם מועד הדיון בעתירה להיום, עוד בטרם בקשת הסילוק על הסף.
ובהמשך, לאחר שהוגשה בקשת הסילוק על הסף נקבע שהבקשה תידון היום והארכה לתגובה לצו הביניים היא עד למתן ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף.
3.בפתח הדיון היום הבהירה ב"כ המדינה, כי היא אינה ערוכה להשיב לעניין צו הביניים היום, וכי היא מבקשת הכרעה בשאלת הסמכות המקומית תחילה – אך אם יחליט בית המשפט כי הסמכות נתונה לו, תוכל ב"כ המדינה לתת תשובה לעניין צו הביניים עד מחר, כך שנקיים דיון בעניין זה מחרתיים, בטרם החג.
4.לטעמי, ובטרם אתייחס לשאלת הסמכות לגופה, חבל שכך מתנהלים הדברים. לטעמי, אפשר היה להערך עם תגובה לעניין צו הביניים עד היום, וכך ניתן היה להחליט היום לעניין צו הביניים, ואז להורות כל החלטה בעניין הסמכות, בין שיש כאן סמכות והתיק ימשיך להתנהל כאן, ובין שאין סמכות ואז יש להעביר את העתירה לבית המשפט המוסמך (ולא לסלק על הסף כפי שמבקשת המדינה, בכל מקרה). ראה למשל הפסיקה בעניין ארכה לרשות להגן או ארכה לתצהיר תשובה עד להחלטה בעניין מחיקת כותרת בסד"מ או העברה לפסי דיון רגילים בה"פ – פס"ד רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג.
אלא שאני מסכים עם ב"כ פמת"א, שמהבחינה הפורמלית היא קיבלה באמת ארכה לתגובה, אם כי הארכה היא עד היום, כלומר מרגע שאתן החלטה צריכה התגובה להיות מוגשת מיידית. וכאמור, כיוון שניתנה ארכה כאמור- אין לדרוש ולחייב תגובה היום, בטרם החלטה בעניין הסמכות.
יחד עם זאת, ואף שאחליט קודם לכן בשאלת הסמכות המקומית – וגם אם לא אחליט היום בעניין צו ביניים – נותרת בידי בית המשפט הסמכות לתת צו ארעי. סמכות זאת אינה מוגבלת ליום הגשת העתירה, והיא אפילו לא תלויה בתגובת המשיב, משום שצו ארעי ניתן מעצם טיבו במעמד צד אחד. בענייננו, כאמור, אפשר היה להיעתר את כפל ושילוש ההליכים, ע"י שהיינו דנים היום בשאלת צו הביניים (אשר להערכתי היה מייתר גם את העתירה עצמה). אך אם "נגזר" עלינו שלא לדון היום לצו הביניים, אי אפשר להתעלם מהתמשכות הדברים, כאשר המדינה מחליטה על שחרורה של העותרת עוד לפני חודש ימים, וזו אינה יכולה לעמוד בתנאים ולכן אינה משתחררת, וכעת אם נעביר את התיק לבית משפט אחר ורק אז תוגש תגובה לצו ביניים ורק אז יובא העניין להכרעת שופט, כאשר בינתיים אנו מצויים ערב החגים – המשמעות היא שעותרת אשר איננה נאשמת בפלילים תשב במעצר זמן רב למרות שהמדינה עצמה סבורה כי יש לשחררה.
בפלילים מקובל, שכאשר בעניינו של עצור עד תום הליכים או עצור "ימים" לצורכי חקירה ניתנת החלטת שחרור בתנאים, והוא אינו עומד בהם – הוא מובא לדיון של בדיקת תנאים בפני שופט תורן למחרת היום. ולא עולה על דעתי כי בענייננו, לאחר החלטת שחרור של משרד הפנים, תמשיך העותרת להיות עצורה משך חודש וחודשיים רק כי לא ניתן להשיב לצו ביניים, כשהטעם לדחייה הוא שהעניין צריך להתברר דווקא בבית משפט אחר שלו נתונה הסמכות המקומית.
לכן, מבלי לגרוע מההחלטה בעניין הסמכות המקומית – מוסמך אני לדון בשאלת צו ארעי מורחב גם לעניין תנאי השחרור, וכך אעשה.
5.לעניין הסמכות המקומית - הדין עם המדינה.
אמנם בעיקרון כאשר ניתנות שתי החלטות של הרשות, ושתיהן נתקפות בעתירה, וכל אחת ניתנה במחוז שיפוט אחר – אזי, הסמכות נתונה בשני המחוזות במקביל.
אלא שבענייננו ההחלטה המאוחרת של משרד הפנים ביטלה או השעתה את קודמתה – החלטת השחרור ביטלה או השעתה את החלטת ההרחקה. וכל עוד החלטת השחרור עומדת בעינה, והיא תואמת את בקשת העותרים, אין הם יכולים לתקוף את החלטת ההרחקה, אלא לחלופין בלבד.
נותרת בידיהם כמובן האפשרות לתקוף את תנאי החלטת השחרור, אך עצם החלטת השחרור היא ההחלטה בה גם הם רוצים, ואין הם חולקים על כך שניתן להורות על שחרור בתנאים לצורך תחילת ההליך המדורג, ולכן כאשר אינם תוקפים את מרכיב זה של ההחלטה, קרי את עצם השחרור – אין כאן תקיפה אמיתית של החלטת ההרחקה המבוטלת מתוקף זה.
יתרה מכך, גם אם היינו אומרים כי החלטת ההרחקה עודנה קיימת, ולו במישור תיאורטי או נדחה או מותנה, וניתן לתוקפה – הרי שעניין זה הוא בגדר הטפל אחרי העיקר, ולכן יש לקבוע את הסמכות המקומית רק לפי החלטת השחרור.
ובענייננו, החלטת השחרור ניתנה בת"א, ולכן גם הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים בת"א.