פסק דין
1.בפני בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקת העותר מן הארץ עד להכרעה בעתירה.
זאת, במסגרת עתירה בה מבוקש לבטל את החלטת המשיבה שלא להכיר בעותר כפליט ולהעניק לו מעמד של פליט המבקש מקלט בישראל. לחילופין, מבוקש ליתן לעותר שהות של שישה חודשים עד להגשת בקשה למקלט מדיני במדינה אחרת.
לטענת העותר, נשקפת לו סכנה לחירותו במידה וישוב למולדתו, שכן הוא נרדף במולדתו בשל מוצאו העלאווי-מוסלמי.
2.כפי שפירטתי בהחלטותי שניתנו לעניין זה שעסקו בעתירות כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל (ראו לדוגמא: עתמ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם, 25.9.11), בבואי לבחון האם יש מקום ליתן צו ביניים אם לאו, והאם יש הצדקה בנסיבות העניין אף לדחות את העתירה על הסף, במסגרת סמכותי לפי סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הרי שאפעל על-פי השיקולים הבאים:
(א)במקרים של עתירות שהינן על פני הדברים עתירות סרק, שברי כי יש לדחותן הן לפי הנוהל הישן והן לפי הנוהל החדש, עתירות שכל מטרתן להרוויח זמן, כמו במקרים שהינם לאחר מיצוי השהייה המקסימלית בארץ או להמשכת השהייה הבלתי חוקית של מסתננים ו/או מתיישבים, בלא כל ראיות לכך שמדובר בפליט ו/או לסכנת חיים אם יגורשו לארץ ממנה באו, ניתן לדחות את העתירה על הסף בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה או לא ליתן צו ביניים (כאשר גם משמעות אי מתן צו ביניים היא למעשה זהה שניתן לגרש את העותר מן הארץ טרם הדיון בעתירה). במקרים כאלו אין ככלל גם מקום ליתן זמן לצורך התארגנות ליציאה מן הארץ או חיפוש מדינת מקלט אחרת וזאת לאחר שהעותר כבר שוהה תקופה ארוכה בארץ והיה מודע לאפשרות שיגורש, כאשר עילה של התארגנות כזו לא הוכרה בפסיקה כמצדיקה את עיכוב ההרחקה.
כך גם, אין מקום למניעה זמנית של ההרחקה לצורך חיפוש מדינת מקלט אחרת, שכן אם אין סכנת חיים אין צורך במציאת מדינה אחרת למקלט מדיני.
(ב)במקרים של בקשות שיש בהן לכאורה ממש ועולה מהן כי לכאורה מדובר בפליט ו/או כי נשקפת סכנת חיים לעותר במידה ומבקש המקלט יגורש לארץ ממנה בא, יש מקום למתן צו ביניים ולקביעת הדיון בעתירה עצמה, שם יתבררו הטענות לגופן ובמסגרת זו תיבחנה גם הטענות המשפטיות השונות.
(ג)במקרים אחרים הנעים ב"קשת הטווחים" בין המקרים הנ"ל, בית המשפט ישקול האם ליתן צו ביניים אם לאו, כאשר הנטיה תהיה ליתן במקרים אלו צו ביניים, וזאת עקב מאזן הנוחות המטה את הכף לכך שגם במקרים של ספק האם מדובר בפליט ו/או האם יש סכנת חיים למבקש המקלט אם יורחק חזרה לארצו, מן הראוי שהוא לא יגורש מן הארץ עד להכרעה בעתירה. יחד עם זאת, כאמור, אין להסתפק באמירות כלליות וסתמיות לגבי היותו של אדם פליט ו/או לגבי סכנת החיים הנטענת אלא יש לבחון את המקרים הספציפיים לאור הראיות המנהליות הקיימות, תוך התחשבות, בין היתר, במועד העלאת הטענה לראשונה, בדברים שנאמרו בראיון, בהתנהגות העותר במהלך התקופה מעת הגעתו ארצה, בשלב בו מוגשת הבקשה למקלט מדיני, בראיות החיצוניות הקיימות, בסבירות הנטען, בכמות הבקשות הזהות המוגשות וכיו"ב שיקולים, תוך שקלול כל האמור לצורך קבלת החלטה.
(ד)כן תינתנה החלטות ספציפיות לגבי בקשה ספציפית זו או אחרת או בקשות חלופיות כאלו או אחרות כמו בבקשה לשהייה של פרק זמן ספציפי לצורך התארגנות ליציאה, חיפוש מדינת מקלט אחרת וכו'...
בחינה פרטנית – יישום לנסיבות המקרה
3.כעת אעבור לבחינה פרטנית של המקרה הספציפי ואחליט לאיזו קטגוריה מהנ"ל הוא נכנס ומה המשמעות האופרטיבית של קביעה זו.
4.בענייננו, העותר הסתנן לישראל דרך גבול מצרים ביום 22.7.09.
ביום 26.7.09 הגיש העותר בקשה למקלט מדיני בישראל.
ביום 11.8.09 נערך לעותר ראיון זיהוי ראשוני, וביום 16.6.10 נערך לעותר ראיון על-ידי יחידת ה-RSD.
5. בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשתו של העותר ובתגובה של המדינה לבקשה זו, אני סבור כי דין עתירתו של העותר להידחות על הסף מחוסר עילה להתערבות בית המשפט בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000, וזאת מהטעמים הבאים, המלמדים כי אין בסיס לטענות העותר בדבר היותו פליט ו/או בדבר סכנת חיים בארץ מוצאו:
ראשית, העותר טוען בעתירתו כי נשקפת לו סכנה לפגיעה בחירותו במידה וישוב למולדתו, אך העותר נמנע מלציין ולפרט מדוע חירותו עלולה להיפגע במידה וישוב למולדתו, כאשר טענתו של העותר לפיה הוא נרדף על רקע דתי פוליטי, נטענה בעלמא, ללא תימוכין כלשהם, בצורה כללית וסתמית בלא כל תמיכה עובדתית או ראייתית, והעותר לא ציין טענה זו במהלך הראיון על-ידי ה-RSD. כן לא ציין העותר במהלך הראיון כי הוא נרדף מאחר וסירב לשרת בצבא, בניגוד לנטען בעתירה.
שנית, דבריו של העותר במהלך הראיון לפיהם הוא מבקש להישאר בישראל למשך שנתיים נוספות עד שיחזיר את חובותיו, ולאחר מכן ישוב למולדתו, אינם מתיישבים עם הטענה בעתירה לרדיפה על רקע דתי פוליטי.
שלישית, גרסתו של העותר בעתירה אינה מתיישבת עם טענותיו של העותר במהלך הראיון, והשינוי בגרסאותיו של העותר באשר לנסיבות כניסתו לישראל מטיל ספק באמינות טענותיו.
רביעית, לא ניתן להתעלם מכך, שעתירתו של העותר כמעט זהה בניסוחה לעתירות אחרות שהגיש בא-כוחו של העותר, ומצויינות בה נסיבות זהות לנסיבות שצויינו בעתירות ובקשות אחרות, דבר המחליש את טענותיו של העותר ומטיל ספק באמינותן. כך גם עתירתו של העותר לוקה בשיהוי הואיל וההחלטה בעניינו ניתנה ביום 7.7.11 בעוד העותר הגיש את עתירתו כחמישה חודשים לאחר מכן.