RAANANA LUXURY APARTMENTS נ' כהן

החלטה

התובעת הגישה תביעה לפינוי מושכר ובמקביל בקשה לעיכוב יציאתו של הנתבע – המשיב מן הארץ.

בהתאם לנטען בתצהיר התומך בבקשה למתן הצו, הרי שהנתבע הינו תושב ארה"ב והתובעת השכירה לו דירה הנמצאת ברעננה לתקופה שמיום 29.6.10 עד 26.8.10.

בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ולטענת התובעת הושכרה לנתבע דירה מרוהטת לחלוטין, כולל מכשירי חשמל לאחר שבוצע בה שיפוץ מקיף. בהסכם השכירות נקבע כי הנתבע ימציא לתובעת כרטיס אשראי כבטוחה, כי יעסיק מידי שבוע מנקה שתסופק לו על ידי התובעת וכי ישמור על הדירה ועל תקינות המטלטלין שבה.

התובעת טוענת כי הסתבר לה שהנתבע ביטל את כרטיס האשראי שהיה אמור לשמש כבטוחה ואף נודע לה מפי המנקה שבדירה כי נגרמו לדירה נזקים כמפורט בסעיף 9 לתצהיר. מוסיפה וטוענת המצהירה מטעם התובעת כי בנוסף לנזקים שפירטה היא צפויה לשאת בחשבונות החשמל וכן בהוצאות תיקון הדירה והשבתה לקדמותה. לאור כל זאת טוענת התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית והיא פנתה אליו על מנת שיתקן את ההפרות, אולם הנתבע, לטענתה, התעלם בהפגנתיות מפניותיה. הנתבע התעלם גם מפניות בכתב של ב"כ התובעת ולכן עתרה לביטול יציאה מן הארץ. הצו ניתן ביום 11.8.10 והיום התקיים דיון בבקשה.

הנתבע לא הגיש תגובה או תצהיר מטעמו ובא כוחו ויתר על חקירת המצהירה מטעם התובעת ובאי כח הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.

לאחר ששמעתי את סיכומי הטענות ושבתי ועיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דין הצו להתבטל.

כידוע, צו עיכוב יציאה מן הארץ הינו סעד זמני מן הקיצוניים והחמורים שבתקנות סדר הדין האזרחי ולא על נקלה ייעתר ביהמ"ש למתן צו כזה.

תקנה 384(א') קובעת בין היתר כי תכלית הצו למנוע הכבדה באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין. בתיק זה הוגשה תביעה לפינוי מושכר בלבד. לא הוגשה כל תביעה לדמי נזק בגין הנזקים שפורטו בתצהיר (במאמר מוסגר יצוין כי על אף פירוט הנזקים בתצהיר לא העריכה התובעת את שיעורם הכספי) ועל כן בפני ביהמ"ש בשלב זה ובמסגרת הדיון בבקשה זו תביעה לפינוי המושכר בלבד.

בנסיבות אלו לא ברור ולא ראיתי הכיצד משרת סעד של עיכוב יציאה מן הארץ את הסעד העיקרי הנתבע בתיק זה: התובעת לא הראתה כיצד יש ביציאת הנתבע מן הארץ הכבדה על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין. כפי שציינתי לעיל, אם יעזוב הנתבע את הארץ ולא יתגונן תוכל התובעת ליטול פסק דין כנגדו ולתפוס את החזקה בדירה. בכך שהנתבע אינו נמצא בארץ לא תהא כל הכבדה על ההליך בתיק זה. כפועל יוצא מכך ברור כי גם אין כל הכבדה על ביצוע פסק הדין שכן ממילא הנתבע לא יוסיף להחזיק בנכס, כך שלא יהא כל קושי בפינויו.

עוד יצוין כי לפי התקנות לא יינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, אלא אם כן עלה שווי התובענה על 50,000 ₪. במקרה זה אין בפני ביהמ"ש תובענה כספית ועל כן, ולו רק מטעם זה, אין מקום להותיר את הצו על כנו.

בתשובה שהגיש ב"כ התובעת לביהמ"ש במענה להחלטה מיום 16.8.10 טען כי התביעה הוגשה מאחר שהתובעת רצתה לגרום לנתבע לכסות את הנזקים שגרם לדירה ואת ההוצאות הרבות שנגרמו לתובעת לצורך הגשת תביעת הפינוי, וכן טענה כי סבורה היא כי אם יתוודע הנתבע לבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ, ישנה את התנהגותו ויפנה אליה ויסכם את אופן עזיבת הדירה בגובה הפיצוי שישלם בגין הנזקים. מוסיפה וטוענת התובעת באותה תגובה כי היא תסכים להסיר את הצו כנגד תשלום הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לה ולדירה המוערכים בכ – 20,000 ₪ לכל הפחות. דא עקא, וכפי שציינתי לעיל, אין בפני ביהמ"ש לא תביעה כספית ולא כל תביעה לדמי נזק ועל כן אין התובעת יכולה לעשות שימוש בסעד זמני על מנת לשרת סעד שכלל לא נתבע בביהמ"ש במועד הגשת הבקשה. הדבר עולה כדי חוסר תום לב ויתכן שאף שימוש לרעה בהליכי משפט.

במהלך הדיון שהתקיים בפניי ולאחר הפסקה הודיע ב"כ התובעת כי הגיש תביעה כספית בגין הנזקים שנגרמו. אכן תביעה כזו הוגשה הבוקר (תיק 37315-08-10). עיינתי בכתב התביעה והסכום הנתבע, כפי שנרשם באחד הסעיפים האחרונים, הינו 20,000 ₪ ולא ברור הכיצד תביעה על סך 20,000 ₪ "קפצה" פתאום לסך של 50,000 ₪. דומה כי הדבר נעשה על מנת "להכשיר" את התביעה הכספית על מנת שתוכל לעמוד בתנאי הסף שנקבעו בתקנות לצורך מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. חיזוק לכך אפשר לקבל מכך שבתגובה שהוגשה הבוקר לביהמ"ש בתיק הנוכחי וכפי שציינתי לעיל, העריכה התובעת עצמה את נזקיה ב – 20,000 ₪. ביהמ"ש אינו יכול לקבל התנהלות שכזו. לכך יש להוסיף כי ממילא אין בעצם הגשת התביעה כדי להצדיק הותרת הצו על כנו וממילא מדובר בסעד זמני שהינו בשיקול דעת ביהמ"ש.

כאמור, אין בפני ביהמ"ש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ בתיק הכספי ולאור מה שנאמר לעיל, ספק רב מאוד אם יינתן כלל צו עיכוב יציאה מן הארץ אילו תוגש בקשה כזו בתיק הכספי ולו רק בגלל סכום התביעה.

לאור כל הנאמר לעיל אני סבור כי אין כל יסוד שבדין ובהלכה להותיר צו עיכוב היציאה מן הארץ. לא למותר לציין כי הנטל להוכיח את התקיימות כל היסודות למתן סעד זמני הוא על התובעת ומסקנתי היא שהתובעת לא עמדה בנטל זה. לא למותר לציין כי התובעת לא חלקה על כך כי הנתבע הינו תושב חוץ (ראו סעיף 2 לתצהיר התומך בבקשה) ובהתאם לתקנה 384(א') לא יינתן צו עיכוב יציאה אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו. במקרה זה לא מצאתי כי מדובר בנסיבות חריגות כלשהן.

סוף דבר: אני מורה על ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ ומחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בגין ההליך בסך 2,500 ₪ + מע"מ.

ניתנה והודעה היום י"ב אלול תש"ע, 22/08/2010 בהיעדר הנוכחים שהמתינו מחוץ לאולם בעת מתן ההחלטה.

צחי אלמוג, רשם

הוקלד על ידי: קארין אסרף