PHALONG נ' קיבוץ בית הערבה

החלטה

לפני בקשת הנתבע להטלת ערובה על התובע, אזרח תאילנד, להבטחת הוצאותיו אם תדחה תביעתו (להלן: הבקשה).

תמצית טענת הנתבע היא כי התובע לא ציין את מענו בכתב התביעה, ועצם היותו של התובע תושב חוץ, מצדיקים היענות לבקשה.

התובע, באמצעות בא כוחו, מתנגד לבקשה. לטעמו הבקשה אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בכל הנוגע להפקדת ערובה ומכל מקום המדובר בבקשה שכל תכליתה הערמת מכשולים בפני התובע בהוכחת תביעתו המוצדקת.

כבר בשלב זה אקדים ואומר שלאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח בפני באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה דחייה וטעמיי לכך הרי הם מפורטים מטה.

סוגיית הפקדת הערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

כידוע, ההלכה המנחה כיום בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה הונחה במסגרת פסק הדין עע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003) בו נפסק בין היתר, ובהקשר הצריך לענייננו, כי מקום בו מדובר בעובד זר - "יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל. נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין".

על פי התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), תשכ"ט-1968, תאילנד, ארץ מולדתו של התובע, אינה נמנית עם המדינות החתומות על אמנת האג. לפיכך יש לפנות לבחינת שלוש אמות המידה הנוספות.

לטעמי, הונחה ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים כי אין המדובר בתביעה המופרכת על פניה, זאת גם אם כלולים בה רכיבים שלשיטת הנתבע אינם מגיעים לתובע, ואיני קובע מסמרות בעניין זה. אוסיף כי רבות מטענות הנתבע בהקשר זה דורשות ליבון משפטי ועובדתי מקיף ואין מקומן בהליך דנא. יוער כי בבקשתו לחייב את הנתבע בהפקדת ערובה, לא טען הנתבע לסיכויי התביעה ולא ניצל את זכותו להגיב לתגובת התובע על אף שבית הדין נתן לו שהות לצורך כך. לא שוכנעתי כי יגרם לנתבע 'נזק של ממש' מהגשת התביעה, נזק העולה על 'הנזק' הנגרם מהגשת כל תביעה אזרחית. לבסוף, הנתבע עצמו אינו טוען כי התובע לא מילא אחר חיובי עבר כלשהם.

סוף דבר - על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית. התובע יודיעו בתוך 7 ימים, מהו מענו המדויק, הן הזמני בארץ והן הקבוע בארץ מולדתו.

שאלת ההוצאות תישקל בסיום ההליכים המשפטיים בתיק.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשע"ב, 16 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.