החלטה
העותר הגיש עתירה ובמסגרתה הגיש בקשה לצו ביניים. ניתנה על ידי הוראה למשיב להגיב לבקשה למתן צו ביניים. בתגובה, ביקש המשיב את סילוק העתירה על הסף, מן הטעם שהעותר לא מיצה את ההליכים המנהליים קודם להגשת העתירה על ידו. משכך, הוריתי לב"כ העותר להגיב לבקשה לסילוק על הסף. ההוראה ניתנה על ידי ביום 10.8.11, ועל ב"כ העותר היה להגיש את תגובתו עד ליום 15.8.11. אלא שב"כ העותר הזדרז והגיב לבקשה לסילוק על הסף עוד בטרם ניתנה על ידי ההוראה האמורה. תגובת ב"כ העותר הופיעה, כמובן, ב"סל המשימות" שבמערכת נט המשפט. לפניי עמדו, אפוא, בקשה לסילוק על הסף, הוראה שניתנה על ידי לב"כ העותר להגיב עליה, ותגובה מטעם ב"כ העותר. הבנתי הייתה, כי ב"כ העותר הזדרז והמציא את תגובתו על פי הוראתי, עוד בטרם חלף המועד האחרון להגשתה. משכך, ביום 12.8.11 ניתן על ידי פסק דין בו הוריתי על סילוק העתירה על הסף.
הבקשה שלפניי היא כי אורה על ביטול פסק הדין, מן הטעם שניתן בטרם מיצה העותר את זכותו להגיב, על פי ההחלטה שנתתי ביום 10.8.11. לטענתו, התגובה שהגיש עוד בטרם נצטווה לעשות כן, היא תגובה קצרה ותמציתית, וכוונתו הייתה להגיש תגובה מפורטת ומנומקת, אותה צרף לבקשה לביטול פסק הדין.
לא מצאתי ממש בבקשה, בראש ובראשונה מן הטעם שאין בידי סמכות לבטל את פסק הדין. לא למותר להוסיף, כי גם לו הייתה הסמכות נתונה בידי, אין הבקשה מגלה עילה שבדין לביטול פסק הדין, וגם בבחינת התגובה המפורטת לגופה (למעלה מן הצורך, יש לומר), לא התרשמתי כי יש בטיעונים המופיעים בה משום חידוש שלא נטען בתגובה המתומצתת.
אשר לסמכות: משעמדה לפניי תגובת העותר, הרי שאין לומר כי פסק הדין שניתן על ידי הינו בגדר "החלטה על פי צד אחד", אותה רשאי בית המשפט לבטל לבקשת בעל הדין שההחלטה ניתנה נגדו, כאמור בתקנה 40 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. מכלל הן אתה שומע לאו - פסק הדין אינו ניתן לביטול שכן לפניי עמדה גם תגובת ב"כ העותר. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
אשר לעילה: יש להקדים ולומר, כי על פי תקנה 7(2) לתקנות האמורות, לשם סילוק עתירה על הסף רשאי בית המשפט שלא להיזקק לתגובת העותר. בענייננו, עמדה לפניי תגובה, שב"כ העותר הגיש עוד בטרם הוריתי לו לעשות כן. אין בית המשפט מחויב לעקוב אחר השעה המדויקת בה הוגשה התגובה, האם הוגשה עוד בטרם ניתנה על ידי ההוראה להגיב, או שמא לאחריה. משנגשתי לכתיבת פסק הדין, יצאתי מן ההנחה הסבירה, לפיה הזדרז ב"כ העותר להגיב כאשר צווה, ולא נזקק למלוא פרק הזמן שנקצב לו לשם כך. הנה כי כן, בהתנהלותו גרם ב"כ העותר לתקלה בכך שהגיש לבית המשפט מסמך שלא נתבקש להגישו, ועתה טוען הוא כי היה על בית המשפט לבחון, שמא המדובר ב"קדם תגובה", ולא בתגובה עצמה. בנסיבות אלה, איני מוצאת כי עומדת לעותר עילה שבדין לביטול פסק הדין, גם לו הייתה בידי הסמכות לבטלו.
כאמור, למעלה מן הצורך, בחנתי את תגובתו המפורטת של העותר לגופה. בתגובה טוען הוא, כי עניינו של העותר אינו מצוי בסמכותה של ועדת ההשגה לזרים, וכי על כן אין בידו או בידי מי מחבריו, עובדי חברת יילמזלר לשעבר, סעד חלופי זולת הגשת עתירה מנהלית. על פי הטענה, ועדת ההשגה מוסמכת לדון במקרים פרטניים בלבד, בעוד שבענייננו מבקש העותר ליישם החלטת ממשלה גורפת, לפיה יש להסדיר את מעמדו, כמו גם את מעמדם של כ- 800 עובדים נוספים, ללא קשר למאפיינים אישיים. העותר עצמו לא פנה ללשכת האוכלוסין, כמתחייב על פי הנוהל אליו מפנה המשיב, אלא החברה החפצה בהעסקתו פנתה למדור התשלומים האזורי וביקשה לשייכו למצבת העובדים שלה, מכוח החלטת הממשלה. הפנייה טופלה ונקלטה במערכת עד שהתקבלה הוראה של המשיב להפסיק את קליטת העובדים, עד להודעה חדשה. לטענת ב"כ העותר, המדובר בהחלטה גורפת שלא ליישם את החלטת הממשלה על מאות עובדים, להבדיל מהחלטה במקרה פרטני, ומשכך אין לועדת ההשגה לזרים סמכות לדון בעניין זה. עוד נטען, כי אין למשיב כל שיקול דעת וחלה עליו חובה ליישם את החלטת הממשלה. על פקידי המשיב להסדיר את מעמדם של העותר ושל חבריו מכוח אותה החלטה ולאפשר להם להיקלט אצל תאגידי הבניין, על מנת שיוכלו להתפרנס בכבוד. ב"כ העותר סבור, כי בבקשת המשיב לסילוק העתירה על הסף נרמז מהו הטעם האמיתי לעיכוב יישומה של החלטת הממשלה, שכן נאמר בה כי המדובר בחברה בבעלות טורקית, וכי ענייניה וענייני עובדיה לשעבר קשורים באופן עקרוני לסוגיות מדיניות ובטחוניות העומדות על הפרק בין ישראל לבין טורקיה ומשכך בחינת בקשתו של העותר ושל חבריו מחייבת התייחסות של גורמים ממשלתיים שונים. לטענת ב"כ העותר, הממשלה היא שקיבלה את ההחלטה העומדת ביסוד העתירה, ואין לייחס לה חוסר אחריות בקבלת אותה החלטה.
עיון בתגובתו המוקדמת של ב"כ העותר לבקשה לסילוק על הסף מלמד, כי אלה בדיוק הטענות שנטענו, גם אם בתמצית. ואכן, בפסק דיני התייחסתי לנטען, ועמדתי על כך שיש להבחין בין החלטת הממשלה, המסדירה את המשך שהייתם של העותר ושל חבריו בישראל, ובין מתן היתר לפי נוהל עדכון העבודה לעובדים זרים. הסדרת המעבר בין מקום עבודה למשנו מחייבת מתן היתר על פי הנוהל ובכך אין עוסקת החלטת הממשלה, שתכליתה לאפשר לאותם עובדים עליהם היא חלה, לקבל היתר על פי הנוהל, על אף שתוקף האשרה שברשותם פג. העתירה, כך הוספתי וקבעתי, היא עתירתו של העותר ולא של "יתר חבריו", ועוסקת בעניינו הספציפי. אין בעובדה שכמו העותר יש עוד כ- 800 עובדים נוספים, כדי להגיע למסקנה לפיה ועדת ההשגה אינה מוסמכת לדון בהשגה על כל החלטתה של המשיב אשר תתקבל בעניינם, ובכללה השגה על עצם העובדה שלא ניתנה החלטה תוך זמן סביר. בנוסף, איני סבורה כי הסברו של המשיב לפשר העיכוב, היינו מערכת היחסים הרגישה בין ישראל לבין טורקיה, המחייבת התייחסות של גורמים ממשלתיים שונים, עומד בסתירה להחלטת הממשלה, שהרי, כפי שקבעתי בפסק הדין, ההבדל בין החלטת הממשלה, המאפשרת לעובדי חברת יילמלזר הטורקית להמשיך ולעבוד בישראל עד לתום תקופת שהייה בת 63 חודשים, לבין יישומה על ידי המשיב, הוא בהיתר הנדרש לפי נוהל עדכון העבודה לעובדים זרים, וכפי שנאמר בהחלטת הממשלה עצמה, אישור המשך ההעסקה של עובדי הבניין הזרים יהיה בכפוף לנוהלי רשות האוכלוסין וההגירה הרלבנטיים.
ניתן לקוות, כי בפרק הזמן שחלף מן היום בו ניתן על ידי פסק הדין ועד היום, התקבלו החלטות קונקרטיות בעניינו של העותר ושל חבריו, אשר יאפשרו להם לדעת היכן הם עומדים ולכלכל את צעדיהם בהתאם.
הבקשה לביטול פסק הדין נדחית, אפוא.
המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.
ניתנה היום, ט"ו אלול תשע"א, 14 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.