פסק דין
מונחת בפני בקשתו של המנהל המיוחד לנכסי החייב אלי רייפמן (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החייב", בהתאמה), כי אצווה לאסור את החייב, וזאת בגין המשך ביזויה של החלטת בית המשפט מיולי 2009, המורה לחייב להעביר את מניותיו אל המנהל המיוחד. החייב מתנגד לבקשה, וזאת בטענה כי אין היא מבוססת על עובדות מוכחות, וכי בנסיבות המקרה, בהן לא הוכח כלל ועיקר כי הוא מחזיק במניות, הרי שמאסר נוסף שיגזר עליו בגין אי-ביצוע ההחלטה לא יהיה אכיפתי אלא עונשי גרידא.
עיינתי בטענות הצדדים, ולאחר שנערך דיון בו נחקרו הן החייב והן מצהיר נוסף מטעמו, ניתנת החלטתי זו.
עניין לנו, הלכה למעשה, ב"פרק נוסף" בהתכתשות משפטית, אשר נטושה בין הצדדים מזה כמעט שנה תמימה. התכתשות, אשר התחדשה במלוא עוזה לאחר כשלושה חודשים בהם הוקפאו ההליכים בתיק באורח זמני, בגין בקשת פסלות קודמת שהגיש החייב, וערעורו לבית המשפט העליון על החלטתי שלא לפסול עצמי – ערעור אשר נדחה בשתי ידיים בידי כב' הנשיאה בייניש. העובדה היסודית, עליה לכשעצמה אין ולא תיתכן מחלוקת (זאת, להבדיל משאלות בגין הסיבות למצב זה ונפקותן המשפטית), הינה כי הלכה למעשה לא קוים הצו עד היום, ואל המנהל המיוחד לא הועברה ולו מניה בודדת. זאת ואף זאת; נראה כי אף בשורת "מטלות הביניים'" שהוטלו על החייב בהחלטותיי הקודמות, ואשר נועדו לחייבו לדווח על המעשים שעשה במסגרת הניסיונות לאתר את המניות, לא נרשמה כל התקדמות החל מינואר 2010, אז נשלח החייב לאחרונה לתקופת מאסר בת 14 יום, וזאת בגין אותה עילה עצמה.
די בכך, לכאורה, כדי להציב את החייב בעמדה בעייתית, וזאת בלשון המעטה. על פי דין, יכולה הייתי, לכאורה, לפסול ולסלק על הסף את רוב-רובן של טענותיו, באשר קשה להשתחרר מן הרושם, כי רוב-רובן אינו אלא "מיחזור" של טענות שנטענו בעבר, וניסיון לפתוח לדיון מחודש עובדות שנקבעו בפסקי-דין שהפכו חלוטים זה מכבר. לו הייתי בוחרת בדרך זו, הרי שניתן היה לשלח את החייב למאסר מחודש מיד בתום הדיון היום, וזאת בלא כל צורך בהחלטה מפורטת וניתוח משפטי נוסף, מלבד הפניה לשורת ההחלטות שניתנו בעניינו, הן בבית משפט זה והן בבית המשפט העליון.
אלא מאי? נוכח העובדה כי עניין לנו באחד הסעדים החמורים שניתן לנקוט בהם במסגרת הליך שהינו אזרחי-כספי ביסודו, ונוכח טענותיו החוזרות ונשנות של החייב, אשר שב וניסה להציג עצמו כאדם נרדף, קורבן שווא, שאינו זוכה לדין צדק או לזכות האלמנטארית כי טענותיו ישמעו "בלב פתוח ואוזן קשבת", אלא תחת זאת הוא נרמס, ונשלח למאסר שהינו עונשי ולא אכיפתי, החלטתי להתייחס לטיעוניו החייב לגופם, ולהבהיר מספר מושכלות יסודיות, אשר דומה כי נשכחו, ושמא שלא בכדי.
טענתו המרכזית של החייב הינה, כי הלכה למעשה, לא הוכח כלל ועיקר כי הוא מחזיק במניות, וכי המנהל המיוחד סילף את דבריו במכוון. זאת, כאשר מר רייפמן מדגיש מספר פעמים, כי מעולם לא אמר כי הוא מחזיק במניות נשוא הבקשה, אלא הדגיש מאז ומעולם כי "יש לי מניות, הן אינן רשומות על שמי". זאת, כאשר טיעוניו של המנהל המיוחד על הקלות היחסית בהן ניתן להעביר את המניות אינם מבוססים כלל ועיקר.מן הראוי להעיר שתי הערות, לענין זה,אשר יש להן חשיבות רבה לניתוח המשפטי של הפרשה והמחלוקת בכללותה.
הנקודה האחת; קשה להשתחרר מן הרושם, כי מר רייפמן מערבב, ושמא לא במקרה, בין אחזקה "פיזית" (ככל שהדבר אפשרי לגבי מניות) גרידא, לבין בעלות אפקטיבית. נכונה אני לקבל, בעניין זה, את טענתו של מר רייפמן, כי האחזקה ה"פיזית" במניות אינה בידיו. קרי, המניות רשומות על שמות אחרים – יתכן מאד כי, כטענתו, במבנים מורכבים אשר נועדו מראשיתם להקשות ולהטעות יריבים במאבק השליטה על החברה. אלא מאי? צו בית המשפט, כמו גם ההליכים שבאו לאחר מכן, אינם קשורים בהכרח לאחזקה פיזית או ישירה (שאם כך היה, ספק אם היתה מציאת המניות ונטילתן עניין מורכב), אלא להנחה הבסיסית, המתבססת הן על נסיבות המקרה והן על שורת ההגיון, כי החייב שימר בידו בעלות או שליטה אפקטיבית, אף אם לא ישירה, על אותן מניות.
אכן, יתכן ניתוק של הקשר המשפטי דה-יורה, כפי שטוען החייב; אלא שההיגיון מחייב, כי נכס בשווי שכזה לא יושלך בלא שתוותר שליטה דה-פקטו, ולו באורח עקיף, הדורש הליך כזה או אחר בכדי להשלימו. דברים אלו הובהרו בפירוט רב אף בהחלטותיי הקודמות, אלא שנוכח חשיבות העניין, אחזור ואבהיר בקצרה במה דברים אמורים.
טענתו המרכזית של מר רייפמן הינה כי הסתיר את מניותיו, החל משנת 2006, וזאת כחלק מהדרך בה נאלץ להתגונן מניסיון השתלטות עוינת על החברה. אלא מאי? הסתרת אחזקות ונקיטת טקטיקות של הטעיה והערמת קשיים על היריב במאבק שליטה לחוד, ואובדן שליטה אפקטיבית לחוד. לא רק, שהדברים אינם זהים, אלא שקיים ביניהם ניגוד, אשר בכל טענותיו של החייב לא מצאתי לו מענה.חזקה על בעל שליטה הנאבק להדוף השתלטות עוינת, כי הוא משמר בידו את היכולת לשלוט במניותיו, אף אם בעקיפין; שאם לא כך, כיצד יוודא כי אכן יצביעו בעדו ביום פקודה? אכן, קיימים לכאורה אמצעים להבטחת 'הצבעה אוטומטית' – אלא שאם אכן צודק מר רייפמן בטענתו, כי ידיעתו ויכולתו לפקח על הנאמנים הינה כה קטנה, עד כי הוא חשוף לסכנה גדלה והולכת של מעילה מצידם, מי יתקע כף לידו, כי אותם נאמנים אכן יכבדו את דפוסי ההצבעה החוזיים, ולא "ירכשו" על-ידי אחד ממבקשי רעתו? לשון אחר: אם מידת הפיקוח והשליטה שהותיר מר רייפמן בידיו היא כה קטנה, עד כי אין הוא יכול לוודא שהמחזיקים במניות אינם חופשיים לבצע עבירות פליליות חמורות של מעילה, הכיצד סמך עליהם כי לא יבצעו עוולה אזרחית-חוזית פחותה בהרבה? זאת ואף זאת; הכיצד יכול היה מר רייפמן, מאוחר יותר, ללוות כספים מגורמים שונים, לרבות ממלווים חוץ-בנקאיים, תוך שהוא משעבד מניות כבטוחה, אלמלא הייתה בידו שליטה אפקטיבית אשר תבטיח (ואף תוכיח לצד האחר כי הוא מסוגל להבטיח) שליטה במניות נשוא השעבוד, בדרך שתוודא כי המלווה אינו משקיע את מיטב כספו בעד בטוחות ריקות מערך, אשר כל אחד מן הנאמנים יכול למעול בהן בנקל, באין דין ובאין דיין?
הכיצד יכול מר רייפמן להשתמש באותן מניות עצמן, כחלק מרכזי בהצעת הסדר נושים שהוא מציע לנושיו? הרי וודאי אין הוא סבור כי קיים נושה כלשהו המוכן לקבל "אין מניות", או נכס שקיומו אינו וודאי, אין דרך לשלוט בו, ואין דרך להגן עליו מפני מעילות מצד הנאמנים המחזיקים בו?
אוסיף ואעיר, כי לעניין זה, אין כל נפקא מינה מהו מעמדו של מר רייפמן, ועד כמה התערער: עניין לנו בסוגיה של שליטה משפטית של אדם בנכסיו; קניינו של אדם, כמו גם זכויותיו המשפטיות ויכולתו לשלוט – ולו בעקיפין – בנכסיו, אינם מופקעים ממנו, אף אם הורשע בעבירה פלילית חמורה אשר שילחה אותו לשנים רבות מאחורי סורג ובריח; ובאותה מידה עצמה, גם אדם שמעמדו "צח כשלג" וודאי אינו חסין מסיכוני מעילה, אם לא הקפיד לשמר בידו שליטה אפקטיבית יעילה די הצורך, קל וחומר בעת מאבק שליטה, ואל מול יריבים שמר רייפמן עצמו איפיין אותם, בשעתו, כדורסניים ונטולי מעצורים. סיכומה של נקודה זו: במלוא הכבוד הראוי, אין לי אלא לחזור על דברים שנאמרו אף בהחלטותיי הקודמות. אין זה סביר או הגיוני כי אדם כלשהו, קל וחומר איש עסקים ממולח אשר תכנן מערך אחזקות מורכב, והתמודד במאבק שליטה ארוך וסבוך, "ישליך" מידו נכסים באורח אשר לא יאפשר לו שליטה אפקטיבית (להבדיל מישירה) עליהם. יתר על כן - אף יפקיר אותם לחסדיהם של אנשים המסוגלים למעול בהם, באין דין ובאין דיין, מלבד "יחסי אמון" – וזאת במיוחד כאשר המחזיקים אינם חבריו האישיים של החייב, אלא נאמנים או חברות נאמנות ברחבי העולם, המחזיקות בהן בשרשור רב-חוליות; אף אם יוצאים היינו מנקודת הנחה, כי החייב הכיר ופיתח יחסי אמון עם "החוליה הראשונה", מה בדבר החוליות שלאחריה, אותן לטענתו אין הוא מכיר כלל, ולו לפחות בשמותיהן? הכיצד הופקדו בידיהן אותם נכסים, בלא פיקוח ובלא יכולת שליטה ושמירה, מלבד "יחסי אמון"?
אף כאן נקלע החייב לסתירה פנימית, ושמא שלא בכדי. לשון אחר: אדם אינו נוטל את עיקר נכסיו ומשליך אותו באורח אשר ירחיק אותו מעבר ליכולת הפיקוח (ובמידת הצורך, הנטילה מחדש) לא רק של יריביו, אלא שלו עצמו. עניין לנו בליקוי יסודי הקיים בטיעוניו של מר רייפמן לכל אורך הדרך, והינו אך מתחזק נוכח מעשיו – קרי, לא רק הצהרותיו בפורומים כאלו ואחרים (אשר ניתן להניח כי משקלן העצמאי, מבחינה משפטית, אינו גדול מדי), אלא גם מעשיו – לרבות ניסיונות לשעבד את המניות, לעשות בהן עסקאות, וכעת אף להציען הלכה למעשה במסגרת הסדר נושים. הוא מתכוון להציע בהסדר נושים מניות שאין הוא יודע היכן הן? ומי ירכוש מניות כאלה? זאת לא הסביר. ליקוי יסודי זה, הינו אחד הגורמים אשר הופך את גרסתו לגרסה שאינה אמינה, בלשון המעטה, דבר שבתורו עמד כחלק מבסיס ההחלטות המשפטיות שניתנו כנגדו.
הנקודה השנייה הינה בעיה יסודית נוספת בטיעוניו של מר רייפמן, ונוגעת לאורח בו הוא מערבב, שלא בצדק, בין שני מושגים שונים מתחום דיני הראיות: נטל ההוכחה הכללי מחד גיסא, ונטל הבאת הראיות מאידך גיסא.
במה אמורים דברים? אין ספק, וצודק מר רייפמן בטענתו כי נטל ההוכחה מוטל על המנהל המיוחד. כך, בכל בקשה אזרחית במסגרתה הוא "המוציא מחברו", וכך ביתר שאת בבקשת מאסר בגין בזיון בית המשפט, אשר נוכח חומרתה, הינה דורשת עמידה בנטל כבד עוד יותר. אלא מאי? נטל ההוכחה לחוד, ונטל הבאת הראיות לחוד. אולם, בענייננו, הרי נוכח העובדה כי אין ספק, כי מר רייפמן החזיק במניות בשלב מסוים; נוכח הצהרותיו החוזרות ונשנות, כי המניות הן חלק ממצבת נכסיו (דבר עליו הוא חוזר הלכה למעשה בכתב-טענות שהגיש זה לא מכבר, בעניין הצעת הסדר נושים); נוכח ניסיונותיו לבצע בהן עסקאות, ועוד, הרי שקמה חזקה ראייתית, ניתנת לסתירה, כי המניות נמצאות - אם לא בידו של מר רייפמן, אזי לפחות במערך אחזקות המצוי בשליטתו האפקטיבית. זאת, אף נוכח שורת ההיגיון, כפי שפורט בסעיף הקודם.במצב דברים זה, ובלא לסתור את העובדה כי נטל הראיה הכללי מוטל על המנהל המיוחד, הרי שקמה חזקה כי מר רייפמן שימר בידו יכולת לפקח על נכסיו, כולל ובעיקר (גם על רקע יסוד הדברים הקשור למאבק שליטה, וניסיונותיו המאוחרים של החייב לעשות במניות עסקאות) למנוע את העברתם ליריביו העסקיים, ובמידת הצורך להשיב אותם לידיו. אך מובן הוא, כי בכך אין עדיין סוף פסוק, וכאן יכול מר רייפמן, ואף נדרש, לספק ראיות נגדיות אשר יכרסמו באותה חזקה והלכה למעשה "יהדפו" את המנהל המיוחד אל מתחת לקו המינימלי הנדרש לשם עמידה בנטל הראיה – וחוזר חלילה. כך למשל, לו היה מר רייפמן מספק גרסה מנומקת, כי נאלץ להעביר את המניות לפלוני, הרי אמנם להודאה כזו יכול ותהא השלכה בכל האמור בחלק הפלילי של פקודת פשיטת הרגל (ככל שהדבר נעשה בשלב בו היה החייב חדל פרעון), אולם בכל האמור בשאלת אחזקת המניות כיום, היה די בכך, אם היו הדברים מוכחים כאמינים. כך ניתן היה למנוע מן החייב מאסר אכיפתי – סעד הצופה כל-כולו פני עתיד, ואינו משמש לענישה (להבדיל, כאמור, מהחלק הפלילי של פקודת פשיטת הרגל, אשר כל-כולו הינו "תגמול" צופה פני-עבר).אלא שבנטל זה, בדיוק, לא עמד מר רייפמן, ואין הוא עומד אף עתה; לכל אורך הדרך, לא עלה בידו ליתן מענה אמיתי לאותן תהיות שעניינן הגיון בסיסי, או הסבר לסתירות הפנימיות לכאורה בהן לוקה התנהלותו. לעניין זה, אין לי אלא להצטרף להערתה של באת-כוח כונס הנכסים הרשמי, אשר טענה כי טיעוני החייב לעניין מניותיו משתנות במאה ושמונים מעלות לפי העניין:
מחד גיסא,ככל שעסקינן במאבקי השליטה, בטיעונים כי הוא "רב נכסים" ואינו חדל פירעון; בעסקאות שהחייב רוצה בהן, וכעת אף הצעת הסדר הנושים הרי שהמניות קיימות.
מאידך גיסא, ברגע בו עובר הדיון לשאלת קיום צו בית המשפט, כאן "משתנה הניגון", ו"אין כל הוכחה שהמניות קיימות", "אין כל הוכחה כי הוא יודע כיצד מגיעים אליהן", וכיוצא באלו.
זאת ועוד; ככל שקובל מר רייפמן בעניין העדר ראיה פוזיטיבית, וודאית במאת האחוזים בכל הנוגע למניות וליכולתו לשלוט בהן, די אם ייאמר כי אף במשפט הפלילי, במקום בו נידונות העברות החמורות ביותר אשר "מזכות" את עושיהן בשנים ארוכות של מאסר, אין ולא תיתכן דרישה להוכחה של כל עובדה ברמה כזו, הזהה למצב בו הייתה מצלמה פלאית מרחפת מעל ראשו של הנאשם בכל רגע ורגע, ומתעדת כל תנועה מתנועותיו. אף בדינים אלו, בהם נדרשת הוכחה מעל לכל ספק סביר, עשויות להתקבל ראיות נסיבתיות, כמו גם – במצבים מתאימים – הנחות המתחייבות לפי ההיגיון וניסיון החיים. קל וחומר, שהדברים נכונים בהליך פשיטת רגל, שהוא ביסודו הליך אזרחי, אשר נטל ההוכחה הנדרש בו הינו לפי מאזן ההסתברות האזרחי, ולכל היותר הנטל שהינו מוגבר, אך וודאי לא מגיע לרמה הפלילית, הנדרש להוכחת עוולות ומתן קומץ סעדים חמורים אחרים, לרבות החלטה בעניין בזיון בית המשפט.יוצא כי מר רייפמן, בידו האחת, מצהיר כי המניות הינן שלו כאשר הדבר מתאים ונוח, ובידו האחרת דורש מן המנהל המיוחד לעמוד בנטל הוכחה כמעט דמיוני בכדי להוכיח את קיומן של אותן מניות עצמן, וזאת כאשר מגיעים הדברים לאכיפת הצו השיפוטי בעניין זה.
סיכומה של נקודה זו: המחלוקת בעניין מניותיו של מר רייפמן, כמוה כרוב-רובם של ההליכים המשפטיים, הינה בבסיסה "'קרב בין גרסאות". בנסיבות המקרה, דומה כי גרסאותיהם של שני הצדדים, והתפקיד שממלא מר רייפמן בכל אחת מהן הינו כה שונה, עד כי הדברים הפכו למעין "רשומון", בו כל אחת מן הגרסאות מציגה את "גיבוריה" באורח כה שונה, עד כי קשה להאמין כי מדובר באותם אנשים ובאותה מערכת עובדתית. אלא כאשר במשפט עסקינן, הרי שלהבדיל מיצירה ספרותית או קולנועית, אין מנוס מהכרעה בשאלה מהי הגרסה הנכונה, והדבר נעשה לפי קריטריונים של אמינות, ולפי תוצאת "המשחק בנטל הבאת הראיות", והשאלה האם בסיומו עמד התובע בנטל ההוכחה הראוי, אם לאו. בענייננו, נקודת היסוד הינה, כי גרסתו של מר רייפמן לוקה בסתירה פנימית, מעלה תמיהות מהותיות בכל הנוגע להגיונה – ואת אותן תמיהות ופרכות, לא עלה בידי מר רייפמן לסתור; לא בטיעוניו בשלבים הקודמים של ההליך, ולא בטיעוניו היום. במלוא הכבוד הראוי, הרי לשם הצבת גרסה נגדית, לא די לתאר הלכות – נכונות לכשעצמן – בדבר חומרת סעד "המאסר האזרחי", והיותו אכיפתי ולא עונשי; לא די אף לקבול על כך כי לא עלה בידי המנהל המיוחד להביא "ראיה צילומית" לקיום המניות. כל זאת, כאשר לא עלה בידי מר רייפמן, ולמעשה, אף לא נעשה כל נסיון מהותי, שלא לומר כנה, להעמיד הסבר נגדי לאותה בעיה יסודית הניצבת בבסיס גרסתו.
לא זאת, אלא אף זאת; בשלב מסוים בהשתלשלות הדברים, כזכור, שוחרר החייב מן המאסר בו היה נתון קודם לכן, וניתנה לו היכולת לפעול – אף בשיטותיו שלו – למען איתור המניות. כבר אז הובהר, כי הדבר לא נעשה משום ששיניתי טעמי או התחלתי נותנת אמון בגרסאותיו – אלא, נוכח חומרת הסעד המתבקש נגדו, והרצון להסיר כל ספק. קרי: החייב קיבל הזדמנות לפעול לפי הדרכים הנראות לו, ואשר בעבר הצהיר כי יש בהן בכדי לחשוף את השרשורים ולהגיע אל הנכסים. אלא מאי? עומדים אנו חודשים ארוכים לאחר מכן – ותוצאות אין. לעניין זה אעיר, כי במלוא הכבוד הראוי אין מאומה בין עניין זה לבין הערעור שהיה תלוי ועומ ד בבית המשפט העליון בשאלת הפסלות. אכן, בתקופה זו לא ניתן היה לפקח או להוציא הוראות כלשהן בעניינו של החייב, אולם אין ספק כי עצם הצו שהורה על העברת המניות, כמו גם הצוים המורים לחייב לפעול בעניין זה, נותרו על תקפים ועל החייב היה למלא אחריהם.