LAUDERBAIE YACHTS LTD (חברה זרה) ואח' נ' טאוב ואח'

           לפנַי  בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ע' ברקוביץ) בת"א 8090-02-16 מיום 19.4.2017 (להלן: ההחלטה), בה חויבו המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים).

רקע

1. בקצרה ייאמר כי בשנת 2003 המחה המשיב הפורמאלי, חיים ביאלוסטוצקי (להלן: חיים) למבקשים את זכויותיו בשתי חברות בבעלותו (להלן: חברות אכא ופורקס) שהן בעלות זכויות בנכס בירושלים (להלן: הנכס). בשנת 2008 חתמו חיים והמשיב 1 (להלן: טאוב) על הסכם במטרה להסדיר מחלוקות כספיות שהתגלעו ביניהם (להלן: ההסכם). במסגרת ההסכם, צוין כי חיים רכש את הנכס והעביר אותו לחברות אכא ופורקס ונקבע כי הוא "משעבד את החברות" לטובת טאוב בגין חובות שהוא חב כלפיו. כמו כן, נקבע מנגנון להתחשבנות בין הצדדים ונקבעו דרכים לסיומה. ההסכם נחתם על ידי חיים ועל ידי המשיבים והוא מהווה חוזה לטובת צד ג' (המבקשים). יצוין כי המבקשת 1, היא חברה זרה שהתאגדה ביוני 2015 (להלן: החברה), והמבקש 2 הוא בעל השליטה בחברה (להלן: יוסף). ביום 26.1.2012 הודיע טאוב כי הוא מבטל את ההסכם בשל הפרתו על ידי חיים. במסגרת התביעה העיקרית טוענים המבקשים כי מאחר שטאוב ביטל את ההסכם, עליו להשיב את כל מה שהוענק לו במסגרת ההסכם, לרבות "השעבוד שהוענק לו" על חברות אכא ופורקס, ולהשיב את ניהולן לידי המבקשים. טאוב ממשיך להחזיק בחברות באמצעות המשיב 2. 

2. ביום 8.2.2017 הגישו המשיבים בקשה מתוקנת לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה להוצאותיהם. במסגרת זו, נטען כי גרסתם של המשיבים ביחס לאישיותה המשפטית של החברה אינה עקבית. כן נטען, כי יש מקום לחיוב החברה בערובה להוצאות בשל היותה חברה זרה; לנוכח העובדה כי הערכת שווי התביעה עומדת על מיליוני דולרים; ובשל כוונת המבקשים להביא מומחה לדין הזר, דבר שייקר את ההליכים גם עבור המשיבים. אשר ליוסף; נטען כי הגדרת המונח "נמחה" בהסכם בין הצדדים מתייחסת רק לחברה וכי היותו של יוסף בעל שליטה בחברה לא מקנה לו זכאות אישית לקבל נכסים שלה.

3. בית המשפט המחוזי אשר דן בבקשה עמד על כך שתכליתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי הוצאותיו של הנתבע תשולמנה במידה והתביעה נגדו תידחה, בייחוד כאשר סיכויי הצלחת התביעה נראים לכאורה קלושים. בית המשפט ציין כי במסגרת השיקולים אותם יש להביא בחשבון ניתן למנות את מקום מושבו של התובע, מצבו הכלכלי, סיכויי התביעה, מורכבות ההליך, השיהוי בנקיטתו ומידת תום הלב של התובע. בית המשפט הטעים כי כאשר התובע הוא תאגיד נקבעו כללים ספציפיים המצויים בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק). צוין כי על פי הוראות הסעיף, בית המשפט רשאי לצוות על חברה תובעת להפקיד ערובה אם מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת. עם זאת, צוין כי בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין או אם בית המשפט סבור כי אין מקום בנסיבות העניין לחייב את החברה בהפקדת ערובה. בית המשפט עמד על כך שעל אף שלשון הסעיף אינה מתייחסת לשאלת סיכויי ההליך, שיקול זה הובא בחשבון בפסיקה במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט באיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הנתבע שלא ייצא נפסד במידה ויזכה בדין. אשר ליחס בין תקנה 519 לתקנות לבין סעיף 353א לחוק; צוין כי על פי הפסיקה, כאשר נדון עניינה של חברה תובעת סעיף 353א לחוק גובר על תקנה 519 לתקנות. 

4. בבואו ליישם את המבחנים עליהם עמד בהרחבה, בית המשפט ציין כי על פי סעיף 353א לחוק הנטל להוכיח כי החברה תוכל לעמוד בהוצאות שיוטלו עליה, במידה והצד שכנגד יזכה בדין מוטל על כתפיה של החברה. בית המשפט קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה ולא הציגו ראיות לביסוס איתנותה הכלכלית של החברה. בנוסף, נקבע כי יש להביא בחשבון כי הוצאות ניהול ההליך תהיינה גבוהות לנוכח הצורך להציג חוות דעת מומחים, וכן את העובדה כי מדובר בחברה זרה וצעירה. אשר לסיכויי התביעה; בית המשפט העריך כי לא מדובר בתביעה אשר סיכוייה גבוהים במיוחד, וזאת לנוכח הקשיים שהועלו במסגרת קדם המשפט. מעבר לכך, נקבע כי נסיבות העניין אינן מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. בית המשפט עמד על כך כי במקרה של חברה בערבון מוגבל הטלת ערובה היא הכלל ולא החריג וכי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר על חברה זרה. בית המשפט ציין כי לא מצא לנכון להסתפק בהצעתו של יוסף להפקיד ערבות אישית להבטחת הוצאותיה של החברה, מאחר שגם הוא הגיש תביעה מטעמו ואף הוא לא הראה יכולת כלכלית. על רקע זה, נקבע כי יש יסוד לחיובה של החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים.

5. בבואו לבחון את שאלת חיובו של יוסף בהפקדת ערובה, בית המשפט המחוזי עמד על כך שלהבדיל מזכותו של תאגיד, באיזון בין זכותו של בעל הדין שכנגד לקבל שיפוי בגין הוצאותיו לבין זכות הגישה של הפרט לבתי משפט, יש להעדיף את זכות הגישה לבתי משפט. בית המשפט עמד על כך שעל פי הפסיקה, בעת יישום תקנה 519 לתקנות יש להביא בחשבון שיקולים המחולקים לשני "אשכולות": האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה. השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע. בית המשפט ציין כי יוסף טען בצדק כי הוא אינו נופל בגדר המקרים המנויים בשיקולי ה"אשכול" הראשון. בית המשפט הטעים כי ככלל השיקול הנעוץ בסיכויי התביעה אינו מצדיק כשלעצמו חיוב בערובה. ואולם, צוין כי לא כך הדבר כאשר מדובר במקרים שניתן להגדירם כהליך סרק מובהק. בית המשפט קבע כי סיכויי התביעה במקרה דנן אינם גבוהים. בהקשר זה צוין כי קיים קושי משמעותי הנעוץ בשאלת מעמדו של יוסף כתובע, הואיל והוא אינו מופיע בהגדרת "נמחה" בהסכם שעליו מתבססת התביעה. כמו כן, נקבע כי יוסף לא טען ליכולת כלכלית ולא הציג כל ראיה שיש בה כדי להצביע על יכולתו לשאת בתשלום הוצאות, ככל שיהיה בכך צורך. על רקע זה, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין יש מקום לחייב את יוסף בהעמדת ערובה להוצאות המשיבים. בית המשפט דחה את טענתם של המבקשים כי הבקשה מהווה ניסיון לחסום את גישתם לערכאות או להצר את צעדיהם.

6. בית המשפט המחוזי העריך כי הוצאות ניהול ההליך תהיינה גבוהות לנוכח מורכבותו והודעת בא כוחם של המבקשים לפיה יש בדעתם להביא מומחה לדין הזר. עם זאת, נקבע כי יש להעמיד את גובה הערובה בה יחויב יוסף, בשיעור שלא ימנע ממנו את בירור תביעתו. על רקע זה, קבע בית המשפט כי יוסף יפקיד בקופת בית המשפט סך של 50,000 ש"ח וכי החברה תפקיד בקופת בית המשפט סך של 150,000 ש"ח. נקבע כי הסכומים יופקדו עד ליום 21.5.2017 וכי אם המבקשים לא יבצעו את ההפקדה במועדה תביעתם תימחק.

7. ביום 17.5.2017 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור אשר בכוונתם להגיש על ההחלטה לבית משפט זה. ביום 18.5.2017, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט, לפיה החברה תבהיר מדוע הגישה את הבקשה "בסמוך מאד" למועד בו יש לבצע את ההפקדה בהתאם להחלטה ולא קודם לכן. בתגובה לכך, ביום 22.5.2017 המבקשת הגישה הבהרה כמבוקש והודיעה כי הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית משפט זה. ביום 23.5.2017 הבהירה המבקשת כי בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 21.5.2017. ביום 14.6.2017 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המחוזי, לפיה מכיוון שהוגשה בקשת רשות ערעור על ההחלטה, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה הופקעה מבית המשפט המחוזי והוקנתה בלעדית לערכאת הערעור. בית המשפט הורה כי הבקשה לעיכוב ביצוע תימחק בעוד 14 ימים על מנת לאפשר למבקשת לפנות בבקשה מתאימה לערכאת הערעור.