החלטה
התביעה דנן הוגשה כתביעה למתן צו מניעה קבוע ותביעה למתן חשבונות. כידוע, תביעה למתן חשבונות מתנהלת ככלל בשני שלבים. בשלב הראשון, על התובע להוכיח את זכותו לקבל חשבונות מהנתבע, ואם מוכחת הזכות – נערכים החשבונות בשלב השני של הדיון.
התובעת טענה כי היא בעלת סימן המסחר Lee, שהוא לטענתה אחד מסימני המסחר המוכרים ביותר בתחום האופנה. התובעת משווקת לטענתה מגוון רחב של מוצרים ובכלל זה בין היתר מכנסיים, חולצות, תיקים, חגורות, כפפות ואביזרים נוספים. לטענת התובעת, היא בעלת כל הזכויות בסימן המסחר ובמשפחת הסימנים שלו, סימנים בהם הסימן Lee הוא הדומיננטי, וברור כי הוא זה המושך את עיני הצרכנים.
התובעת רשמה בישראל מספר סימני מסחר –
סימן מספר 24282 – Lee, על "מכנסיים, מכנסיים קצרים, כותנות וחולצות, מעילים, מעילים קצרים, רפפות (כך במקור, ר. ר.), מגבעות, בגדי עבודה, הכול עבור גברים נשים וילדים";
סימן 25488 – Lee Westerner, על "דברי הלבשה שהם מכנסיים, מכנסי ספורט, מכנסי "ג'ינס" ואפודות";
סימן 25489 – Lee Riders ל"צרכי הלבשה, דהיינו – מכנסיים, מכנסי "ג'ינס" ואפודות";
סימן 25490 – Leesures, ל"מכנסיים קצרים, מכנסיים המכונים "סלקס", חולצות, מעילים ומכנסי עבודה, כשכולם דברי הלבשה חיצונים מיועדים לנשים, גברים, נערות ונערים";
סימן 35320 – Lee Leens, ל"מכנסיים";
סימן 82807 – Lee, ל"מוצרי הלבשה";
סימן 140165 – Lee Pipes, ל"דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש בסוג 25";
וסימן 158059 – Budy Lee, ל"הלבשה, הנעלה, כיסויי ראש, הנכללים כולם בסוג 25".
התובעת טענה כי הנתבע ייבא ושיווק נעלי Lee מזויפות. לטענתה, הוא בחר בסימן Lee הזהה לחלוטין לסימן המסחר של מוצריה, כאשר הוא עשה שימוש בתבנית דומה מאוד לאלה בהן עושה התובעת שימוש. הנעליים אותן שיווק הנתבע נשאו את הסימן Lee Shoes, כאשר התובעת טענה כי התוספת של המילה Shoes בסימן היא שקופה, ואין לה משמעות זולת תיאור סוג הטובין. לכן, הצרכן הפוטנציאלי עשוי להניח כי Lee shoes הוא סימן מסחר נוסף של התובעת. התובעת טוענת כי לנתבע אין כל הסבר סביר מדוע הוא בחר דווקא בסימן המסחר הזה.
התובעת טענה כי קיימת סכנה שלקוחות שלה יוטעו לחשוב כי הנעליים שהנתבע משווק הן מתוצרתה. היא טענה כי היא מייצרת ומשווקת שלל אביזרי אופנה, הנמכרים לרוב באותם ערוצי שיווק, ולכן הם מאותה משפחה מסחרית. היא טענה כי אין צורך להוכיח הטעיה בפועל של קהל הצרכנים, אלא די בחשש הטעיה, וחשש כזה קיים. זאת, משום שמדובר בסימן המוכר היטב, ולכן רף הקשר הנדרש הוא נמוך יותר, ודי שתתקיים זיקה אצל הלקוח בין הסחורה המסומנת בסימן Lee לבין התובעת.
לטענת התובעת, מאחר שמדובר בסימן מסחר ידוע היטב, הרי ישנה הפרה שלו גם כאשר נעשה שימוש בסימן ביחס לטובין שאינם מאותו הגדר. בנוסף, לטענתה, נעליים הן טובין מאותו הגדר ומאותה "משפחה מסחרית" כמו הסחורה אותה משווקת התובעת, משום שחלק מסימני התובעת כוללים בפרטה גם מוצרי הנעלה, כשהרכיב הדומיננטי בסימנים אלה היא המילה Lee. לטענת התובעת, הצרכן הסביר שייתקל בנעלי Lee, יניח כי הן יוצרו על ידי התובעת או ברשותה. לכן קיימת סכנת הטעיה של הצרכן.
עוד טענה התובעת כי מעשיו של הנתבע מהווים עוולה של גניבת עין, דילול סימן המסחר שלה, ועשיית עושר ולא במשפט.
הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה. לטענתו, התובעת לא הוכיחה כי הוא מכר מוצר נעליים כלשהו, שכן הנעליים נושא התובענה כלל לא נכנסו לשווקים בישראל. הנתבע טען כי התביעה התייחסה לייבוא של 2,808 זוגות נעליים, שנתפסו במכס. אולם, על פי הטענה, אם הנעליים נתפסו במכס, לא נגרם לתובעת נזק כשלהו מסוג הנזקים להם היא טוענת, ואף לא ניתן לטעון כי הנתבע עשה עושר על חשבונה ולא במשפט (מה עוד שלטענתו של הנתבע עילה זו לא היתה חלק מכתב התביעה).
עוד נטען כי תצהירו של עד התביעה מר קאלו מתייחס לאירועים בשנים 2006 – 2009, אירועים שאינם עומדים בבסיס התובענה, ואינם נזכרים בה. התצהיר מתייחס להליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבע, הליך בו הוא זוכה בסופו של דבר. התובעת נמנעה מלצרף ראיות לענין המוניטין שלה, היא נמנעה מלהגיש ראיות על פרסומיה בארץ, על היקף הוצאות הפרסום שלה, על המכירות שלה ועל לקוחותיה.
הנתבע הוסיף וטען כי הוכח שהתובעת איננה עוסקת בשיווק, מכירה או פרסום של נעליים. בתצהירו של מר קאלו לא נטען אחרת, ורק בחקירתו הנגדית, העיד מר קאלו כי התובעת משווקת מפיצה ומפרסמת נעליים. עדות זו היא עדות כבושה, המהווה גם הרחבת חזית אסורה.
התובעת כשלה – לטענת הנתבע – מלהוכיח כי הנתבע הפר את סימן המסחר הרשום Lee. היא לא הוכיחה את מבחן המראה והצליל – שכן הכתב של מותג התובעת שונה מזה המופיע על נעלי הנתבע. באשר לצליל, הכיתוב שעל הנעליים כולל שתי מילים - Lee shoes, ולא מילה אחת – Lee בלבד.