החלטה
עסקינן בבקשת המבקשות (נתבעות 3 ו-4 בהליך העיקרי), לחיוב המשיבות 1 ו-2 (התובעות) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום כל הוצאות המבקשות, אם וככל שתידחה התביעה כנגדן, בסכום של 150,000 ₪ אליבא דהמבקשת 1 ובסכום של 250,000 ₪ אליבא דהמבקשת 2.
התביעה
במסגרת התביעה עתרו המשיבות 1 ו-2 לביטולו של הסכם פשרה (שקיבל תוקף של פסק דין) ביחס לזכויותיהן בקניין הרוחני ביצירות האמן סלבדור דאלי, עקב הפרתו, לטענתן, על ידי המבקשות והמשיבות 3 ו-4. כן עתרו המשיבות 1 ו-2 לחיובן של המבקשות ומשיבות 3 ו-4 בפיצויים בסכום של 5,000,000 ₪ ובמתן צווי מניעה נגדן בגין ההפרה הנטענת.
הדרישה לחיוב בערובה
המבקשות דורשות כי המשיבות תחויבנה בערובה להוצאותיהם בהסתמך על סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), העוסק בהפקדת ערובה ועל סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), לפיו חברה תובעת תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. לטענתן, אי הפקדת ערובה הוא החריג, והוא יחול רק מקום בו הוכיחה החברה את איתנותה הכלכלית, או מקום בו נסיבות העניין אינן מצדיקות הפקדת ערובה.
באשר ליכולתן הכלכלית של המשיבות לשאת בהוצאות המבקשות, נטען כי למשיבות, שהינן חברות זרות, אין נכסים בישראל פרט לרישומו של סימן המסחר "סלבדור דאלי" בישראל, אשר הינו נכס מופשט שאין דרך להיפרע ממנו את סכום ההוצאות ככל שאלו ייפסקו לטובתן. זאת ועוד, לטענת המבקשות, הדיווחים שהציגו המשיבות אינם מבססים איתנות פיננסית, מאחר ואלו מצביעים על פעילות של הכנסות ממוזיאונים ואוספי יצירות שלא ניתן להיפרע מהם בעת הצורך. מה עוד שהמשיבות אינן הבעלים באוספים של האומן דאלי, אלא רק בעלות זכויות בקניינו הרוחני שלגביו לא הוכיחו חוסן כלכלי.
באשר לסיכויי התביעה טוענות המבקשות, כי מדובר בתביעה בעלת סיכויים קלושים שכן בנות הפלוגתא של משיבות 1 ו-2 הינן משיבות 3 ו-4 ואילו המבקשות אינן צד לתביעה, ובוודאי שאין פרופורציה בין הסעד המבוקש ובין העילות נגד המבקשות, בשים לב להתחייבותן להפסיק למכור ולייצר את המוצרים הנטענים.
תגובת המשיבות
המשיבות עותרות לדחיית הבקשות להפקדת ערובה.
לטענתן, המשיבות הן גוף בעל איתנות פיננסית רבה ביותר, ומשכך, ברי כי אין מקום לחשש שהעלו המבקשות להעדר יכולת כלכלית לגבות את הוצאותיהן, ככל שאלו ייפסקו לטובתן, ויש לדחות את בקשתן. זאת, בייחוד לנוכח העובדה כי השימוש בכלי הערובה בערכאה הראשונה לשם הבטחת הוצאות הינו חריג ביותר ויופעל רק במקרים נדירים בלבד.
באשר לסיכויי התביעה, נטען כי מדובר בתביעה מוצקה ומבוססת נגד כל הנוגעים בדבר ועל כן סיכוייה להתקבל הינם גבוהים ביותר.
פרט לכך, טוענות המשיבות כי סכומי הערבות המבוקשים הינם מופרזים ובלתי סבירים גם ביחס לגופים החסרים איתנות פיננסית, מה שאין כן בעניינן. על כן, אף אם יקבע בית המשפט כי עליהן להפקיד ערבות יש להפחית את גובהה.
המסגרת המשפטית
נושא הפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע מוסדר באופן כללי בסעיף 519 לתקנות סד"א ומטרתו מניעת הליכי סרק והבטחת הוצאותיהם של נתבעים במקרים בהם מתקיימים התנאים לכך כפי שנקבעו בפסיקה. הסדר זה הינו משום הסדר חריג בשים לב לזכות הגישה לערכאות המוכרת כזכות בעלת אופי חוקתי המשליכה על זכויות יסוד נוספות ובתי המשפט נדרשים ליישמו במשורה, באופן זהיר ובכפוף לשיקולים המנחים הרלבנטיים לכך כפי שפותחו בפסיקה וביניהם: סיכויי ההליך, מורכבות ההליך, זהות הצדדים, מידת תום הלב בנקיטת ההליך, זכות הקניין ועוד (ר' לעניין זה פסק דינו של כב' השופט מלצר ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים, פורסם בנבו, פסק דין מיום 11.2.09, להלן: "עניין הנדסה ממוחשבת").
בצד תקנה 519 לתקנות סד"א, המהווה דין כללי, מצוי סעיף 353א לחוק החברות המהווה חקיקה ראשית המסדירה באופן ספציפי את נושא הפקדת הערובה להבטחת הוצאות נתבע באותם מקרים בהם התובעת היא חברה מוגבלת במניות. היות וכך, יש לראות אותו כסעיף הגובר, במקרים הרלבנטיים, על האמור בתקנה 519 לתקנות סד"א ואופן יישומה. ראו לעניין זה את דבריה של כב' השופטת חיות ברע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (מיום 23.5.11, פורסם ב"נבו") באומרה: "כבר נפסק בעבר כי כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבענייננו) גוברת הוראת סעיף 353א לחוק החברות על הוראת תקנה 519 לתקנות (ראו: עניין הנדסה ממוחשבת, פסקה 11 בפסק-הדין).
לאור זאת, נפנה לסעיף 353א לחוק החברות שכותרתו "ערובה להוצאות משפט", הקובע כדלקמן:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."
סעיף 353א הנ"ל מורה, כי קיימות שתי חלופות, אשר בהתקיימן לא יורה בית המשפט על הפקדת ערובה על ידי חברה תובעת להבטחת הוצאות הנתבע:
א.החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.