החלטה
בפניי בקשה של הנתבעת לחייב את התובעות בהפקדת ערובה להוצאותיה בסכום של 600,000 ש"ח.
עסקינן בתביעה כספית לתשלום סך של 5,865,000 ₪ בגין הלוואה שלטענת התובעות העמידו לנתבעת, אשר לא נפרעה.
הנתבעת טוענת כי יש לחייב את התובעות בהפקדת ערובה להוצאותיה למקרה שהתביעה תידחה, שכן מדובר בתובעות שהן חברות זרות, שמושבן בארה"ב ואין להן נכסים בישראל. כמו כן, התובעות מצויות בהליך של פירוק. התביעה עצמה היא תביעת סרק וניהולה יצריך הוצאות כבדות.
התובעות מתנגדות לבקשה. לטענתן, הן אינן מצויות בהליך של פירוק, למרות שהן מנוהלות על ידי נאמן. התובעות מציינות כי בחשבון הבנק של קבוצת החברות שהן נמנות עליה, מצוי סכום העולה על 10 מיליון דולר. כמו כן, אין כל ראיה בדבר חוסר יכולתן לשאת בהוצאות המשפט היה ותביעתן תידחה. נהפוך הוא: העובדה ששילמו אגרת משפט בסכום נכבד מעידה על יכולתן הכלכלית. עוד מציינות התובעות כי התביעה עצמה מבוססת על מסמכים, ולכן סיכויי ההצלחה גבוהים במיוחד.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, באתי לכלל מסקנה כי יש להעתר לבקשה באופן חלקי, במובן זה שיש אמנם מקום לחייב את התובעות בהפקדת ערובה להוצאות, אך סכום הערבון יעמוד על סך של 60,000 ₪ ולא כפי שמבוקש על ידי הנתבעת.
ס' 353א' לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"), קובע:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."
סעיף זה הוא מחליפו של ס' 232 לפקודת החברות (להלן: "הפקודה"), שבוטלה עם חקיקתו של חוק החברות. מרבית פסקי הדין המנחים בסוגייה זו ניתנו ביחס לס' 232 לפקודה, אך ההלכה שנקבעה בהם תקפה גם ביחס לס' 353א' לחוק החברות.
ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , בעמ' 650 (1990) - פורסם בנבו, נפסק כי:
"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה תובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות ... דעתי היא, שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור."
קיימת איפוא חזקה לפיה יש מקום לחייב חברה בערובה להוצאות, ומכאן שנטל הראיה לסתור את אותה חזקה מוטל על החברה. חזקה זו מצאה לה ביטוי סטטוטורי מפורש בהוראת ס' 353א' לחוק החברות, המטיל על החברה התובעת את נטל ההוכחה להראות כי ביכולתה לשלם את הוצאות המשפט.
ראה גם רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו):
"על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו ... זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג ... זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך ... גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). ... בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל). ... בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד ...
משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ... "
במקרה דנן, לא הרימו התובעות את נטל הראיה המוטל עליהן בנוגע למצבן הכלכלי. העובדה שהתובעות מנוהלות משום מה על ידי נאמן מדברת בעד עצמה ופועלת לחובתן, גם אם הן אינן מצויות בהליכי פירוק. באשר לאישור הבנק בדבר כספים המצויים בחשבון הבנק, הרי שהאישור מתייחס לגוף לא מזוהה, ככל הנראה לקרן כלשהי הקשורה לחברת האם שבפירוק. אין המדובר בחשבון הבנק של התובעות עצמן. גם העובדה שהתובעות שילמו את אגרת התביעה, יכולה ללמד על מצבן בעת הגשת התביעה, אך אין בכך די כדי להבטיח את הוצאות המשפט בסוף ההליך.
לא שוכנעתי כי קיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה ובשלב זה לא ניתן לקבוע כבר עתה כי סיכויי ההצלחה של התביעה גבוהים במיוחד עד אשר מוצדק שלא להשית על התובעות ערובה להוצאות.
יחד עם זאת, אין כל הצדקה להטלת ערובה בסכום של 600,000 ₪. על פני הדברים, לא נראה כי ניהול ההליכים צפוי להיות מורכב במיוחד, וממילא אין סיכוי נראה לעין שהוצאות המשפט תהיינה כה גבוהות. בנסיבות הענין ניתן להסתפק בערבון בסכום של 60,000 ₪, סכום שיש בו כדי לאזן בין הצורך ליצור בטוחה הולמת להוצאות הנתבעת לבין הצורך שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני התובעות באמצעות הטלת ערבון מופרז שלא תוכלנה לעמוד בו.
אשר על כן, על התובעות להפקיד בקופת בית המשפט עד ליום 3.8.2010 סך של 60,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית, שאם לא כן תידחה התביעה.
הוצאות הבקשה, בסך 7,500 ₪, תהיינה לפי התוצאות בתיק העיקרי.