אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 1976-12-08 .י. נ' ב.ואח'

ת"א 1976-12-08 .י. נ' ב.ואח'

תאריך פרסום : 16/02/2019 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
1976-12-08
17/04/2016
בפני השופט:
אחסאן כנעאן

- נגד -
התובעת:
א.י.
עו"ד יחזקאל חרל"פ ואח'
הנתבעות:
1. א. ב.
2. מדינת ישראל

עו"ד י.ז. נחשון ואח'
עו"ד ד. ויסגלס ואח'
פסק דין

 

 

רקע וההליך שלפני

 

  1. לפני תביעה לנזקי גוף שאירוע לתובעת ביום 15.9.2004 בגין מעשי תקיפה שבוצעו על ידי הנתבעת מס' 1, כאשר שתי אלו היו מאושפזות במחלקה נוירולוגית בבית חולים ע"ש בני ציון בחיפה.

     

  2. כיום אין חולק עוד כי הרקע למעשי התקיפה הינו מצב פסיכוטי חריף בו הייתה שרויה הנתבעת מס' 1 (להלן: "ב.") בעת מעשי התקיפה.

     

  3. יחד עם זאת, הצדדים חלוקים בשאלות החבות והאם על מי מהנתבעות החובה לפצות את התובעת. עוד חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק במידה ותוטל אחריות על מי מהנתבעות.

     

  4. עדי הצדדים נשמעו על פני מספר ישיבות. מטעם התובעת העידו היא בעצמה, פרופ' כראל המומחה מטעמה, מר ולנטין יבנילוביץ, גב' איזבלה קבירוב, מר ויקטור ליפקין, גב' ולצמן ג'ני אוגניה, מר ישעיה ג'ק ומר פליקס אמזלג. מטעם הנתבעת מס' 1 העידו הנתבעת בעצמה ובעלה ד"ר י. ב.. מטעם הנתבעת מס' 2 העידו ד"ר ליאה קפלן, ד"ר סרגיי קובלנקו, ד"ר דורה מלל, ד"ר אהובה בני וד"ר עאיד מחאג'נה.

     

  5. כן נחקרה המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי ד"ר איילה שינקמן (להלן: "המומחית").

     

  6. להלן נדון בשאלת האחריות של כל אחת מהנתבעות בנפרד.

     

    אחריות ב.

     

    המצב המשפטי

     

  7. עילת התביעה היחידה כלפי ב. היא בגין עוולת התקיפה (סעיף 28 לכתב התביעה) כאשר כנגד בית החולים עילת התביעה הינה עוולת הרשלנות.

     

  8. סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הדן בעוולת התקיפה קובע:

     

    "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו."

     

  9. בית משפט העליון דן בע"א 1272/05 גד כרמי נ. דניאל סבג, פ"ד סב(3) 396 (להלן: "עניין כרמי") בשאלה העקרונית האם הגנת "אי השפיות" עומדת למזיק בתביעות נזיקין. בית משפט העליון קבע כי רק בנסיבות מסוימות תעמוד הגנה זו למזיק כפי שאפרט להלן. בנוסף ניתח בית משפט העליון את יסודות עוולת הרשלנות. באותו ענין דן בית משפט העליון במקרה בו המערער תקף את המשיב בגן ציבורי ללא כל התראה מוקדמת או סיבה נראית לעין בהיותו שרוי תחת השפעת התקף פסיכוטי, כאשר המשיב היה תמים ולא הייתה הכרות מוקדמת ביניהם.

     

  10. ראשית, נקבע בעניין כרמי כי יש להוכיח שהתקיפה בוצעה במתכוון. לעניין הכוונה נקבע:

     

    "היסוד הנפשי המיוחד הנדרש בעוולת התקיפה הוא "במתכוון", והוא אחד המנגנונים להגבלת האחריות הנזיקית. בנוסח המקורי – המנדטורי – של הפקודה המונח הוא intentionally (ראו ג' טדסקי ורוזנטל, פקודת הנזיקין לאור תולדות התהוותה ותיקוניה, 72), ככלל התפרש מונח זה במשפט המקובל כמתיחס לרצון וחפץ, G. Williams, "Oblique intention" 46 Cambridge L.J., (1987) 417. פרופ' אנגלרד מגדיר כי "אדם פועל 'בכוונה' כאשר הוא צופה תוצאה מסויימת מפעולתו וחפץ בהתרחשותה" (אנגלרד, עמ' 126, ההדגשה הוספה - א"ר; ראו גם ד' קרצמר, דיני הנזיקין: העוולות השונות - תקיפה וכליאת שוא (ג' טדסקי עורך, ירושלים, 1981) 8; ש' דגן, סוגיות בדיני נזיקין (כרך א', תשס"ב) 164). כוונה בהקשר דנא כוללת אפוא מודעות ורצון - חפץ (כך הוא הפירוש הרגיל לדרישת הכוונה גם במשפט הפלילי, שאין מניעה להיעזר בה במישור הלשוני חרף ההבדל בין האחריות הפלילית לנזיקית)"

     

  11. בנוסף נקבע כי לעניין הקביעה האם הייתה כוונה או לא הייתה כוונה אין נפקא מינא אם הכוונה היא תולדה של רצונו החופשי של המזיק או מה גרם לו לבצע את המעשה. שאלה זו עשויה להיות רלוונטית להגנות להן טוען המזיק בלבד הקבועות בסעיף 24 לפקודה. וכך נקבע בהמשך בעניין גד כרמי:

     

    "נשוב לענייננו: בשלב זה - בדיקת התקיימותם של יסודות העוולה - השאלה מדוע התכוון המערער לעשות את מעשה העוולה, מדוע רצה בתוצאותיו, אינה רלבנטית. שאלת המניע לביצוע הפעולה יכולה להתעורר אם נתבע מעלה טענת הגנה, בין לפי סעיף 24 לפקודת הנזיקין, ובין טענות הגנה כלליות דוגמת צורך (ברק, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 301-294) או הגנה פרטית (אנגלרד, 293-281). ככלל, אין שאלה זו חלק מהדיון בהתקיימות יסודות העוולה. בשאלה האם מחלת נפש מהוה כשלעצמה הגנה, נדון בהמשך."

     

  12. לאחר שבית משפט העליון קבע כי מתקיים יסוד הכוונה במקרה שניצב לפניו עבר לדון בשאלה האם מחלת נפש הינה הגנה טובה בנזיקין. לאחר שבחן את השיקולים לכאן ולכאן ובעיקר שיקולי מדיניות נקבע כי רק במקרה והיה העדר רציה הגורם לחוסר שליטה מוחלטת כמשמעו בסעיף 34 ז לחוק העונשין תקום למזיק הגנה בפני התביעה הנזיקית. במקרים בהם מחלת הנפש גרמה לכך שהמזיק היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשיו או לחילופין כאשר היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה (בהתאם לחלופות הקבועות בסעיף 34 ח לחוק העונשין) לא תקום הגנה בנזיקין.

     

  13. וכך נקבע בעניין גד כרמי:

     

    "הגנה בנזיקין תחול איפוא רק במקרה של העדר שליטה. יש בכך איזון שמשמעו מאמץ להגינות כלפי כולי עלמא - מחד גיסא, אין הדלת ננעלת בפני הקרבן לקבלת פיצוי; מאידך גיסא, אין מטילים אחריות על מי שהיה במצב של היעדר שליטה מכל וכל."

     

    ובהמשך הוסיף בית המשפט העליון:

     

    "דהיינו, אם ננקוט במונחי חוק העונשין - אך בשינויים המחויבים - ההגנה הקבועה בסעיף 34ח ("אי שפיות הדעת"), על שתי חלופותיה ((1) "חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול"; (2) "חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה"), אינה מהוה הגנה בנזיקין; רק עמידה בתנאים הקבועים בסעיף 34ז ("העדר שליטה") מהוה הגנה בנזיקין. הצעה זו מסייעת לפרש את הדין הקיים, בכיוון המתואר מעלה."

     

  14. השאלה המתבקשת מסקירת הדברים עד כה היא מה ההבדל בין חוסר שליטה מוחלט לבין חוסר יכולת של ממש להימנע מביצוע המעשה?

     

  15. הניסוח בו נקט המחוקק "חוסר יכולת של ממש" החליף בזמנו את הנוסח שהיה קבוע בסעיף 19 לחוק העונשין שם הגנת אי השפיות קבעה כי תחול רק במקרה בו הנאשם לא היה מסוגל להימנע מביצוע המעשה. חוסר מסוגלות מבטא חוסר יכולת מוחלט בעוד שחוסר יכולת של ממש מבטא "רמה נמוכה יותר של 'חוסר יכולת'" (י. קדמי, "על הדין בפלילי" חלק ראשון עמ' 487).

     

  16. בע"פ 8220/02 יריב ברוכים נ. מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724 נפסק:

     

    "חוסר יכולת של ממש, אין פירושו בהקשר זה שלילה מוחלטת של היכולת כאמור, אלא גריעה ממשית ממנה."

     

  17. לעניין מקור האי שליטה נקבע בעניין גד כרמי:

     

    "אוסיף ואומר כי מבחינת דיני הנזיקין אין נפקא מינה אם מקורו של העדר השליטה במחלת גוף או במחלת נפש."

     

    מן הכלל אל הפרט

     

    יסוד הכוונה

     

  18. לאחר ששקלתי את הראיות שעמדו לפני הגעתי למסקנה כי הוכח יסוד הכוונה הקבוע בעוולת התקיפה.

     

  19. אמנם ב. בתצהירה טענה כי אינה זוכרת כלל את מקרי התקיפה. עוד הוסיפה כי על התקיפה נודע לה מהאנשים שהיו נוכחים שם. המומחית מטעם בית המשפט קבעה בחוות דעתה כי לפי החומר הרפואי שהוצג לפניה וממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית הגיעה למסקנה שב. הייתה במצב פסיכוטי חריף בזמן ביצוע המעשה, לא הייתה מסוגלת להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור ולהימנע מביצוע המעשה. עוד קבעה כי במישור הפלילי לא הייתה אחראית למעשיה. לפני המומחית מטעם בית המשפט טענה ב. כי אינה זוכרת את האירוע.

     

  20. יחד עם זאת, חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט מתעלמת מהתיעוד הרפואי שנעשה בזמן אמת. בגיליון סעודי של בית החולים מיום 17.9.2004 נרשם:

     

    "בשיחה עם החולה: יודעת מה שעשתה. אומרת שהייתה צרכיה לעשות את המלחמה שלה. שמחה שעשתה את המעשה."

     

    בהמשך באותו יום נרשמו הדברים הבאים:

     

    "החולה שקטה. זוכרת פרטים מצוינים של ...לדבריה הייתה חייבת לעשות את זה." (ההדגשה שלי – א.כ.)

     

  21. בגיליון סיעודי של בית החולים נרשם ביום 19.9.2004:

     

    "החולה מוסרת שהיא מבינה שמה שעשתה היה מעשה לא טוב, אך הייתה מוכרחה לעשות זאת כי זה ניקה אותה."

     

  22. לאחר שחרורה של ב. מבית החולים הוא הועברה להמשך אשפוז בבית חולים רמב"ם שם נרשמו הדברים כדלקמן:

     

    "יומיים לאחר אישפוזה חנקה ללא כל סיבה את שכנתה לחדר ובבדיקה פסיכיאטרית שבוצעה נמצאה במצב פיסכוטי..

    .

    .

    .

    אינה מבינה את שעשתה אך לדבריה חשה אז צורך בלתי נשלט לחנוק את האישה כדי 'לכבוש מחדש את שפיותה' בלי יכולת להסביר זאת, עם זאת מצטערת מאוד ומלאת רגשות אשמה בשל המעשה."

     

  23. המומחית מטעם בית המשפט כלל אינה מתייחסת לאמרות אלה במסגרת חוות דעתה. יתרה מכך, המומחית בחוות דעתה מציינת כי לפניה לא הובא "דיווח יומי מתאריך 16/09/04 ל- 17/09/04 ולא ברור האם החולה המשיכה להיות לחוצה, ישנה או לא ישנה בלילה שלפני האירוע".

     

  24. הלכה פסוקה היא כי בית משפט הוא הפוסק הסופי בענייני רפואה גם אם אלו נמסרו למומחה שמונה על מנת שיחווה את דעתו בהם. עוד נפסק כי חוות דעת של מומחה שמונה הינה חלק מכלל הראיות ובית משפט רשאי לקבל את חוות הדעת במלואה או לדחותה תוך שהוא נותן לה את מלוא המשקל. לצד זאת, נפסק עוד כי אם אין בחוות-דעתו של מומחה שמונה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת וההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה (ראה: ע"א 2160/90 רז נ. לץ, פ"ד מז(5) 170).

     

  25. בע"א 4681/07 עביר דהוד נ. נאאל חטאב ואח' [פורס בנבו] חזר בית משפט העליון על ההלכה לפיה:

     

    "הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט ... ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת  'כזה ראה וקדש'. יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי."

     

  26. אחד המקרים בהם ניתן לסטות מקביעת מומחה מטעם בית המשפט הוא אם קביעתיו התבססו על תשתית עובדתית שגויה. בע"א 2541/02 לנגר נ. חזקאל, פ"ד נח(2) 583 נפסק:

     

    "ככלל, בית-המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ראה: ע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' דרזי [1], בעמ' 168; ע"א 1156/92 סגל נ' סגל [2]). מכאן, אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות-דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה, רשאי בית-המשפט לסטות ממנה (ראה ע"א 2160/90 רז נ' לאץ [3], בעמ' 174)."

     

    עוד הוסיף בית משפט העליון באותו עניין:

     

    "במקום שבו ממכלול חומר הראיות המונח לפני בית-המשפט עולה מסקנה השונה מחוות-דעתו של המומחה הרפואי, בית-המשפט רשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה."

     

  27. בע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. סאמי [פורסם בנבו] נפסק:

     

    "לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. כך, אם מתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו עליה השתית המומחה את חוות דעתו. כך, אם המומחה מפרש שלא כהלכה את התוספת לתקנות על פיה נקבע שיעור הנכות, וכך אם מסקנותיו מהעובדות שבפניו הינן מוטעות. בכל אחד ממקרים אלה – ותתכנה דוגמאות נוספות – נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה".

     

  28. בענייננו התשתית העובדתי עליה ביססה המומחית מטעם בית המשפט הייתה תשתית חסרה. לא הונח לפני המומחית הרישומים הנ"ל מתוך "הקרדקס" של בית החולים. גם תיקה של ב. בבית חולים רמב"ם לא הונחה בפני המומחית. לאור זאת אינני מקבל את מסקנתה כי התובעת לא הייתה מודעת למקרה או לא הבחינה בין טוב ורע.

     

  29. על פי הרישומים הנ"ל התובעת הייתה מודעת למקרה ואף רצתה בתוצאה ואין נפקא מינא אם החפץ בתוצאה היה מתוך בחירה חופשית אם לאו. בעניין כרמי הגיע בית משפט המחוזי ובעקבותיו בית משפט העליון למסקנה כי התקיים יסוד הכוונה על סמך אימרותיו של המזיק במשטרה וכפי שנקבע בבית משפט העליון:

     

    "במקרה שלפנינו דקירת המשיב לא קרתה בשגגה, היא לא קרתה בהיסח הדעת - היא היתה אקט מכוון: המערער ידע את טיב מעשהו ("החלטתי שאני אפגע בילד נוסף" (עמ' 17 לפסק דינו של בית משפט השלום)), תיכנן וצפה את תוצאותיו ("לא לרצוח אותו, לפגוע בו" (שם)) וחזקה - שאף לא נטען כנגדה - שרצה בהן."

     

  30. בענייננו ב. אמרה לרופאים המטפלים כי חשה בצורך לחנוק את התובעת. משמע כי הייתה מודעת למעשיה. במקום אחר אמרה כי שמחה שעשתה זאת משמע כי הייתה חפצה בתוצאה. עוד אמרה כי למרות שהבינה שמדובר במעשה לא טוב הייתה מוכרחה לעשות זאת משמע הבדילה בין טוב לרע. לאור זאת מסקנת המומחית מטעם בית המשפט אינה יכולה לעמוד. למעשה המומחית אינה נותנת שום הסבר בחוות דעתה מדוע היא הגיעה למסקנה אליה הגיעה.

     

  31. בשים לב לכך, אני קובע כי ב. הייתה מודעת למעשיה והייתה חפצה בתוצאה שהושגה. כאמור לעיל לעניין הכוונה אין משמעות מה היה המניע.

     

    האם עומדת לב. הגנה

     

  32. המומחית מטעם בית המשפט סברה בחוות דעתה כי ב. "לא הייתה מסוגלת ....להימנע מביצוע המעשה".

     

  33. בחקירתה הנגדית של המומחית מטעם בית המשפט העידה :

     

    "ש.האם יכול להיות שבעצם כאשר ביצעה הנתבעת את התקיפה של חברתה לחדר היא לא שלטה בגוף שלה מעבר לזה שלא ידעה מה היא עושה ועשתה פעולה בלתי רצונית אוטומטית?

    ת.אני יכולה להתייחס למה שכתבו ברמב"ם. הם התייחסו לזה כמצב בלבולי לאחר התקף. לא לפעולה אוטומטית עד כמה שאני זוכרת. פעולות אוטומטיות הן פחות מורכבות. זה יותר תנועות ידיים ורגליים."

     

  34. מדברים אלו המומחית סבורה שלא מדובר במצב של אוטמטיזים בשים לב כי פעולות כאלה הן פחות מורכבות. ואכן בענייננו פעולות החניקה הן פעולות מורכבות יותר מפעולות מרפלקס גרידא. בהמשך העידה המומחית:

     

    "ש.היא עושה את הפעולה ללא כל רצון?

    ת.כן. ללא רצון חופשי."

     

  35. עוד העידה המומחית והוסיפה את הדברים הבאים:

     

    "ש.שאל חברי לעניין רציעה. כאשר דיברת על התנהגות שאין בה רציעה מבחינה פסיכיאטרית לא התכוונת להתנהגות שקובעת מקשת הרפלקס?

    ת.לא.

    ש.עדיין ההתנהגות הזאת עברה דרך המוח של המתנהג?

    ת.לא הבנתי את השאלה.

    ש.קשת הרפלקס עד כמה שאני יודע המוח לא יכול למנוע את הפעולה ואילו העדר הרציעה עליו דיברת אולי מושפע מבעיות במוח של הבן אדם, אבל הן לא באות מעמוד השדרה ההתנהגויות האלה?

    ת.ברור שזה לא רפלקטורי."

     

  36. מעדותה של המומחית לפני ניתן להבין כי ביצעה את המעשים בחוסר שליטה מוחלט. כך גם רשמה בחוות דעתה. נכון שלא מדובר בפעולת רפלקס יחד עם זאת המומחית קבעה כי ב. לא הייתה מסוגלת לשלוט במעשיה. משקבעה כי לא הייתה מסוגלת ולא קבעה כי התובעת הייתה חסרת יכולת של ממש הרי עומדת לב. הגנה בנזיקין שכן היא פעלה בחוסר רציה באופן מוחלט.

     

  37. בעניין זה בא כח התובעת לא חקר את המומחית לעומקם של דברים ולא התעכב באופן יסודי עם המומחית מה משמעות קביעתה לפיה התובעת לא הייתה מסוגלת להימנע מביצוע המעשה. כל שנשאל על ידו הוא האם מדובר במצב אוטמטי של פעולה מתוך רפלקס.

     

  38. מינויה של המומחית מטעם בית המשפט לא היה בהסכמה שכן בא כח ב. טען לפני כי אין למנות מומחה מטעם בית המשפט לעניין האחריות. ב. הביאה חוות דעת מטעמה של ד"ר וייל אשר קבע:

     

    "כל הנתונים הללו מעידים על חוסר שיקול וחוסר שיפוט. מדובר בדחף אימפולסיבי לגמרי, מנותק מכח הרציה של האגו."

     

  39. המומחה מטעם ב. כלל לא נחקר ע לחוות דעתו. יתרה מכך, המומחה מטעם התובעת ד"ר היידש אינו חולק בשום מקום על קביעת ד"ר וייל. במסגרת חוות דעתו הוא מתייחס בראש פרק נפרד לממצאי ד"ר וייל אך לא חולק עליהם. ד"ר היידש מטיל את כל יהבו ומרכז את טענותיו כנגד בית החולים בלבד. לכן חיזוק לקביעת המומחית נמצאת אף בחוות הדעת מטעם התובעת שכלל לא חלקה על קביעת ד"ר וייל.

     

  40. יחד עם זאת, בחוות דעתו של ד"ר היידש נטען כי ב. נטלה כדור פרוזק על דעת עצמה בטרם הגיעה לבית החולים דבר שיכול לגרום להתקף פסיכוטי. טענה זו יכולה באופן עקרוני להטיל אחריות על ב. שכן ניתן לטעון כי היא הכניסה את עצמה למצב בו הייתה שרויה. אולם מחלוקת זו נפתרת על ידי קביעת המומחית לפיה:

    "שימוש בפרוזק, גם אם נעשה על דעת עצמה, לא גרם למצב פסיכוטי. כמו כן, נמסר בקבלה לצוו הסיעודי על שימוש בתרופה."

     

  41. בשים לב לאמור לעיל נחה דעתי כי דין התביעה כנגד ב. להידחות.

     

    אחריות בית החולים

     

  42. אין מחלוקת בין הצדדים כי בית חולים על עובדיו חבים בחובת זהירות מושגית כלפי מטופליהם.

     

  43. למעשה המחלוקת בתיק זה בעיקרה סבה סביב השאלה האם במקרה הספציפי בית החולים על רופאיו צפו או היה עליהם לצפות את העובדה שב. תחווה התקף פסיכוטי כפי שאירע בענייננו?

     

  44. בהקשר זה ב. והתובעת מעלים טענות לפיהן הרשומות הרפואיות אינן משקפות באופן מלא את מה שנאמר על ידי בעלה של ב. לרופאים שפגש בעת שהביא אותה לבית החולים. עוד נטען כי על פי המידע שמסר בעלה של ב. לרופאים בעת קבלתה של רעייתו שומה על בית החולים היה לבדוק אותה על ידי פסיכיאטר ואילו נבדקה סביר להניח כי המקרה היה נמנע. על כן, ולאור טענות אלו ביקשו התובעת וב. להעביר את נטל ההוכחה שלא הייתה התרשלות לשכמי בית החלים.

     

    הרשומה הרפואית

     

  45. בהתאם למתועד בדו"ח חדר מיון ביום קבלתה של ב. נרשם:

     

    "כאבים בראש ימין.

    לדבריה, יום טרם קבלתה נפלה בגינה וניפצע בכף רגל ימין.

    בבדיקה - בהיבט חיצוני של כף רגל ימין2 שפשופים ללא סימני דלקת ללא דימום.

    צ. כף רגל ימין – אין עדות לגוף זר."

     

     

    בבדיקת יועץ נוירולוג נרשם:

     

    "בת 53, במעקב נוירולוג עקב פרכוסים מטופלת

    הגיעה עקב אירועים חוזרים של התנתקות, חוסר תקשורת"

     

  46. כנגד רשומה זו העיד בעלה של ב. בתצהירו כדלקמן:

     

    "9.בימים שלפני ערב ראש השנה 2004, הבחנתי כי אשתי חסרת מנוחה ומתנהגת מוזר. בהמשך, היא התחילה לדמיין דברים אשר מאיימים עליה (הילוצנציות) ואף חוותה התקף אפילפטי.

     

    10.אשתי יצאה לנקות את הגינה כשמזמרה בידה וכשחזרה, הבחנתי בחתך עמוק ברגלה שנחזה כחתך מהמזמרה. כששאלתי אותה לפשר הדבר, אמרה כי איננה זוכרת איך וממה נחתכה ברגלה. בנוסף, התחילה אישתי למלמל מילים כגון: 'הם באים הם באים'.

     

    אשתי נכנסה למקלחת וכשיצאה היא אמרה לי שראתה שנחתכה ברגל, כאילו כל השיחה שהתקיימה ביני לבינה קודם לכן לא התרחשה כלל. היא הסבירה את החתך בכך שהיא ניסתה להזיק לעצמה באופן אוטומטי, אך היא לא זכרה בכלל כיצד הדבר קרה ודבריה היו למעשה פרשנות למעשיה.

     

    11.התקשרתי לד"ר מחאג'נה, א אשתי הייתה מטופלת באופן סדיר וסיפרתי לו את שארע. ד"ר מחאג'נה אמר לי שאם אני דואג, שאביא אותה לבדיקה בבית החולים. החלטתי שלמרות הערה האגבית של ד"ר מחאג'נה, אני אסיר דאגה מליבי ואקח אותה לבית החולים שם יאבחנו את מצבה.

     

    יצוין כי מדובר בערב ראש השנה ועל אף שנאלצנו "לחגוג" את החג בבית החולים במקום עם המשפחה, מצבה של אשתי לא אפשר אחרת והרגשתי מחויבות להביא את אשתי לפני רופא מומחה שיבדוק אותה.

     

    12.הגענו לחדר מיון ב"בני ציון", שם שטחתי בפני הרופאים בפרוטרוט את התנהגותה

    של אשתי בימים שלפני התאונה. תחילה, שטחתי את הסיפור בפני רופא חדר המיון. אחר כך, הגיעה רופאה אחרת, ככל הזכור לי, מהמחלקה הנוירולוגית וגם לה סיפרתי את שארע, מילה במילה – את חוסר המנוחה של אשתי, את שארע עם המזמרה את ההזיות שהיא חווה בימים שלפני האירוע.

     

    לפחות שלושה אנשים בית החולים שמעו את הסיפור (ד"ר מחאג'נה, רופא כללי ורופאה מהמחלקה הנוירולוגית)."

     

  47. עדותו של מר ב. עשתה עלי רושם אמין. מדובר באדם משכיל מדען בתחום האווירונאוטיקה אשר יושרו ניכר מעדותו. הוא השיב על כל השאלות בפתיחות, בכנות ולא הסתיר מאומה מעיני בית המשפט.

     

  48. בעדותו חזר ד"ר ב. על טענתו כי אשתו בעת האירוע הייתה כבר חולה כ- 10 שנים. הוא טען שהוסבר לו על ידי הרופאים המטפלים כי כאשר יש אירוע של פרכוס אם הוא חולף תוך 10 - 15 דקות אז ניתן להמשיך כרגיל ואין צורך לפנות לטיפול רפואי כאשר הפעם הוא הבין שיש מקרה חריג ועל רקע זה הוא התקשר לד"ר מחאג'נה. בהמשך הרחיב יותר ואמר כי בחר לשוחח עם ד"ר מחאג'נה בגלל האספקטים המוזרים שראה וחווה.

     

  49. אישור לטענו ד"ר ב. ניתן היה למצוא בעדות ד"ר מחאג'נה, סגן מנהל מחלקה נוירולוגית בבית החולים, לפיה חולים אפלפטיים לא פונים בכל אירוע של פרכוס אלא אם מדוב באירוע סוער (עמ' 97 סוף – 98 התחלה). עוד אישר כי התקף של התנתקות נחשב לאירוע קטן (עמ' 97 ש' 26 – 27) ואין זה סביר כי מטופל יפנה בשל אירוע התנתקות אחד (עמ' 100 ש' 17.

     

  50. ד"ר ב. חזר על טענתו לפני כי בחדר מיון סיפר לרופאים בדיוק את מה שחווה כפי שמופיע בתצהירו. כשנשאל בשלב מסוים האם הרופא שראיין אותם בחדר מיון רשם השיב כך:

     

    "אני לא שמתי לב. זה לה היה בדאגה שלי אז עם כל מה שקרה מסביבי אם באתי לקבל עזרה אני לא... תן לי אם אני יכול קצת... אני מדען. מדען אוסף עובדות. אחרי כל עובדות מסביב ואחרי שיש לו את העובדות הוא מגיע למסקנות באיזושהי דרך. אני מבין ואני מצפה שרופא עובד באותה צורה ואני נתתי את כל המידע הדרוש להגיע למסקנה שהבעיה היא מעבר להתקף רגיל של אפילפסיה ושבאתי לבית החולים בגלל זה ולא בגלל דבר אחר."

     

  51. ד"ר ב. מסר עוד כי הוא סיפק את האינפורמציה על מה שקרה קודם וכי אשתו לא הייתה מסוגלת לספק אינפורמציה זו.

     

  52. בא כח בית החולים העלה את האפשרות בתחילת החקירה הנגדית לפיה יש לב. אינטרס להטיל את האחריות על בית החולים על פי עצה שקיבלו מעורך דין. אכן אפשרות כזו קיימת ולכן יש להתייחס בזהירות לעדי ב.. יחד עם זאת, יומיים לאחר האירוע פורטה הגרסה המלאה של ב. באשר לאירועים שקדמו ליום אשפוזה בבית החולים כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיכום אשפוז של בית חולים רמב"ם. אמנם גרסה זו נמסרה לאחר האירוע נשוא התביעה יחד עם זאת היא נמסרה בסמוך לו לפני שב. פנו ליעוץ משפטי או לד"ר וייל, המומחה מטעמם לצורך עריכת חוות דעת מטעמה בעניין האחריות.

     

     

  53. וכך נרשם בסיכום האשפוז בבית חולים רמב"ם:

     

    "ביום שלפני ערב ראש השנה, 5 ימים לפני אשפוזה, איבדה החולה את הכרתה בעבודה כנראה בשל התקף אפלפטי...לאחר אירוע זה חשה שלא בטוב וגם בהיותה בבית הרגישה בלבול והתנהגה באורח מוזר. החלה לעבוד במרץ לא-אופייני בגינה. תוך כדי עבודה איבדה שליטה על השתן. נכנסה להתרחץ ואז מצאה פצע בכף רגלה. היתה בטוחה שפצעה עצמה בכוונה, למרו שאינה זוכרת כלל את אירוע הפציעה. לאחר מכן החלה לנקות את כל הבית. גילתה רטיבות וחרקים מתחת למיטה הבן ואמרה לבעלה שהיא חוששת שכל הבית יתפרק בזמן שהם יהיו בחו"ל...למחרת הייתה באי שקט. נמצאה בוהה בצנצנת בחדר הכביסה ואמרה לבעלה "הינה הם יוצאים", ללא הסבר נוסף."

     

  54. יתרה מכך, באותו שלב לא התייחסו בני הזוג ב. בבית חולים רמב"ם לשאלה האם מסרו את הדברים בבית חולים בני ציון. עובדה זו מלמדת כי לא היה בראש מעייניהם שיקול של אסטרטגיה משפטית כפי שבא כח הנתבעת מס' 2 טוען. יש להניח כי באותו שלב בני הזוג גם לא ידעו מה רשום בדו"ח המיון שכן בדרך כלל מטופל עם שחרורו מבית חולים מקבל לידיו סיכום אשפוז ולא מלוא תיק האשפוז ולכן לא ניתן לחשוד בהם כי כיוונו את גרסתם על מנת לבסס הסרת אחריות מעצמם והסטת האש לעבר בית החולים. ההנחה הסבירה שיכולו להניח בני הזוג באותו שלב שבית החולים כן תיעד את דבריהם בזמן אמת ולכן בעת שמסרו את הפרטים בבית חולים רמב"ם לא היו מודעים לכאורה לאפשרות שדבריהם לא תועדו כהלכה ועל ידי כך להמציא גרסה יש מאין.

     

  55. הרשומה שנרשמה במסגרת דו"ח המיון הינה רשומה טלגרפית ומינימאלית שלא ניתן להבין ממנה את מלוא התמונה שהייתה בפני הרופא המטפל בעת רישומה. לא ברור מהרשומה אם המילים "התנתקות" או "חוסר תקשורת" הם האבחנה או סיפור המקרה שנרשם מפי ב. או בן זוגה (בשפה המקצועית האנמנזה).

     

  56. סעיף 17 (א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 קובע את הפרטים שתכלול רשומה רפואית כדלקמן:

     

    "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות הטיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית."

     

  57. ועוד בע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברנשטיין נ. ניסים עטיה, פ"ד מט(3) 709 נפסק על ידי כבוד השופט קדמי:

     

    "לשיטתי, במקום שבו צריך היה להעשות רישום – שישקף את תלונת החולה, תוצאות הבדיקה והטיפול הרפואי הרפואי שניתן לו – ולא נעשה, נושא בעל החובה בנטל השכנוע שלא כל טענה הסומכת על 'הרישום שלא נערך נערך'; ובנטל הפרכתה של מסקנה רשלנות, המתחייבת בנסיבות לנוכח היעדר הרישום." (ההדגשה שלי – א.כ.)

     

  58. הנה כי כן, התרשומת שנעשתה בחדר מיון אינה עונה אחר הוראות החוק וקביעת הפסיקה באשר לתוכנה של רשומה. אין אבחנה כלשהי בין הסיפור מעברה הרפואי של המטופלת לבין אבחון מצבה הרפואי הנוכחי.

     

  59. בעניין זה הובאה לעדות עורכת הרשומה ד"ר ליאה קפלן. בעת ביצוע הרשומה הייתה ד"ר קפלן מתמחה במחלקה נוירולוגית. היא נקראה ככל הנראה על ידי הרופא שהעניק לב. את הטיפול האורטופדי או הרופא האחראי על חדר המיון באותה משמרת כאשר לא ניתן לדלות מתוך הרשומה מי הזמין את ד"ר קפלן לבדיקת ב. ומן הסתם ד"ר ב. אינה זוכרת מידע זה, כפי שאישרה בעדותה.

     

  60. ראשית ד"ר קפלן אינה חתומה על דו"ח חדר המיון דבר הנוגד את הוראות החוק. נכון שחסר זה אינו פגם מהותי היורד לשורש הרשומה או אינו אמור כשלעצמו להעביר את הנטל לבית החולים. יחד עם זאת, הדבר מעיד על אופן ההתנהלות והרישום של ד"ר קפלן באותה עת כאשר אין הקפדה על עריכת הרשומה בצורה נאותה. כשנשאלה ד"ר קפלן מדוע היא אינה חתומה על דו"ח המיון השיבה כי חתמה על דו"ח הקבלה שנערך סמוך לכך (עמ' 63 ש' 25). אולם תשובה זו אינה עונה אחר דרישות החוק ויש להקפיד בכל רשומה ורשומה שיהיה ניתן לזהות את עורכה.

     

  61. שנית, ד"ר קפלן נשאלה בהמשך את השאלה כדלקמן (עמ' 65 ש' 11 – 15):

     

    "ש.זאת אומרת הקביעה שלך שהיא הגיעה עקב פרכוס היא לא קביעה שהחולה ובעלה אמרו לך, אלא זו מסקנה שלך?

    ת.בדרך כלל כשחולה מגיע למיון הוא לא נותן אבחנות. הוא אומר מה קורה לו. זה תפקיד שלי לאבחן. אני כתבתי אנמנזה בדיוק במילים שלו או שלה. הפרכוסים זה במסגרת האבחנה. גם אם החולה אומר לי פרכוס אני צריכה להחליט אם זה פרכוס או לא."

     

  62. בהמשך כשנשאלה על הרישום בדבר "התנתקויות" השיבה בעמ' 66 ש' 20 – 22:

     

    ש.כתבת שהיא הגיעה עקב מספר אירועים של התנתקויות מי מסר לך את המושג הזה?

    ת.מאיפה אני יודעת. יכול להיות שבעלה אמר. יכול להיות שהיא אמרה. יכול להיות שהיא לא הגיבה מספר שניות ובשבילי זה התנתקות."

     

  63. יוצא איפה כי ד"ר קפלן אינה יכולה ממרחק הזמן לקבוע אם הדברים שנכתבו על ידה בחדר המיון הם סיפור המקרה או אבחנה שבוצעה לאחר בדיקת ב..

     

  64. כשנשאלה ד"ר קפלן אם היא שאלה את ב. מה זה התנתקות, לאור העובדה שרשום בדו"ח המיון אירועים חוזרים של התנתקויות השיבה (עמ' 66 ש' 25 – 28):

     

    "ש.כתוב מספר אירועים של התנתקות. שאלת אותם מה זה התנתקות?

    ת.אני תמיד שואלת.

    ש.ומה הם השיבו לך?

    ת.אני לא זוכרת. אני גם לא זוכרת את החולה בפנים ואת בעלה."

     

  65. מסקנה: בדו"ח חדר מיון יש חוסר ברישום שכן אם ד"ר קפלן תמיד שואלת את המטופלים מה הכוונה בהתנתקות אך היא לא רשמה מעבר למילה "התנתקות", ולא פירטה מה הכוונה אזי עולה כי לא נרשמה תשובת החולה למה הכוונה.

     

  66. על חוסר הבהירות הוסיף ד"ר מחאג'נה בעדותו כשעומת עם דברי המומחית לפיהם צירוף תלונה של התנתקו וחוסר תקשורת ביחד כמוביל לאפשרות שיש לשקול בדיקת על ידי פסיכיאטר. וכך העיד בעמ' 10 ש' 7 -12:

     

    "שמעתי מה שנאמר בפרוטוקול, אבל כאן מוצג דבר שהוא לא הגיוני. מה זאת אומרת? מה זה התנתקות וחוסר תקשורת? אתה יכול להגיד אם מישהו מנותק איך הוא יתקשר. כשאתה מתנתק אתה לא מתקשר. מה אתה מתקשר? אין אפשרות לתקשר. צריך לתקן את העניינים. זה מעוות. בזמן התנתקות לא מתקשרים. בשביל זה נקרא התנתקות. האדם מתנתק מהמציאות הספציפית המוגדרת והוא לא מתקשר. אני לא יודע איך אפשר להשליך את זה לפסיכיאטריה. אנחנו כנוירולוגים זה בכלל לא אומר לנו על פסיכיאטריה."

     

    אולם אם זו הביקורת הרי היא בעצם מופנית על הרישום עצמו ולא על דבריה של המומחית. אם זה לא הגיוני בעיני ד"ר מחאג'נה שיכתב חוסר תקשורת בצמידות עם התנתקות משמע הוא מלין על הרישום שנעשה על ידי ד"ר קפלן שהוא רישום לא הגיוני ולכן מה לו לבית החולים להלין על טענות התביעה או טענות ד"ר ב.? לכן בית החולים הביא עד שלמעשה טוען שהרישום שנעשה הוא לא הגיוני.

     

  67. בהמשך נשאלה עוד שאלות בעניין הרשום בחדר המיון בעמ' 67 ש' 24 – 29):

     

    "ש.הואיל והרישום שלך היה בעצם רק אותה שורה בתעודת חדר המיון אם אני מנסה להגיד לך תנסי לשחזר את המשפט הגיעה עקב אירועים חוזרים של התנתקות וחוסר תקשורת האם המשפט הספציפי הזה הוא תמצות של כל מה שאמרו לך החולה ובעלה?

    ת.זה התמצות של מה שהיה צריך בשביל להבין מה קורה עם החולה.

    ש.תסכימי שבעצם את היית צריכה לכתוב מה שהחולה אומר לך ואבחנה זה בסוף, נכון?

    ת.זה מה שהוא אמר."

     

  68. הפעם שינתה ד"ר קפלו את תשובתה וטענה כי רישום זה הוא מה שנאמר לה על ידי המטופלת. אולם תשובה זו סותרת את עדותה הקודמת בעמ' 65 ש' 20 ואילך לפיה היא אינה יודעת אם זה מה שנאמר לה או זו התרשמותה.

     

  69. לאור זאת, אני קובע כי ד"ר קפלן אינה יכולה להעיד כפי שהיא מודה האם הרישום הוא אנמנזה או אבחנות שלה ולכן נפל פגם ברישום שהופיע בדו"ח המיון.

     

  70. מסמך נוסף אשר נערך על ידי ד"ר קפלן הוא מסמך "דוח קבלה" במסמך זה נרשמו בצורה נפרדת האבחנות, "המחלה הנוכחית" והבדיקה הגופנית.

     

  71. במסגרת התיעוד של המחלה הנוכחית נרשם:

     

    "מדובר בחולה בת 53, מזה כ10 שנה סובלת ממחלת פרכוסים, במעקב נוירולוג קבוע, מטופלת באפנוטין וסוברילן. ידוע מעת התחלת פרכוסים על חולשה בגפיים ימניות (לדברי החולה). ביומיים אחרונים – מס' ארועים פרכוסיים. ממתקבלת למחלקתנו לצורך השגחה וטיפול."

     

  72. במסגרת האבחנות צוין כי ב. סובלת מאיפיליפסיה ומצבי חרדה (ANXIETY STATES). לא צוין בגוף הדו"ח מדוע נרשמה האבחנה של מצבי חרדה ומה סיפרה ב. או איזה תיעוד הוצג, אם בכלל, על מנת שתירשם אותה אבחנה.

     

  73. הדבר שבולט לעין כי בדו"ח קבלה נעלמו להן המילים "התנתקות" ו- "חוסר תקשורת" היא לא הופיעה עוד ואין הסבר בגוף האנמנזה אשר מפרט מצבי התנתקות ומה הכוונה עת עניינים אלו נרשמו בדו"ח המיון.

     

  74. לאור זאת, אני קובע כי גם במסמך זה הרישום הוא חסר ולוקה כאשר הוא נערך תוך התעלמות ממה שנרשם בדו"ח המיון בדבר התנתקות.

     

  75. הרישומים הם מינימאליים בחלקם ולוקים בחסר בחלקם האחר ולכן נפל בהם פגם שעל תוצאותיו אעמוד בהמשך.

     

  76. על חשיבות נטילת אנמנזה מפורטת עמד בית משפט העליון בע"א 2910/14 בן דואניאס נ. מרכז רפואי "שיבא" תל השומר ואח' [פורסם בנבו] באומרו:

     

    "החשיבות שבתיחקור החולה על אודות ההיסטוריה הרפואית שלו אינה מוטלת בספק: "חשיבותם הרבה של ביצוע אנמנזה תוך גילוי יוזמה מצד הרופא בכל הקשור לחקירה, בירור ודרישה אודותקיומם או קיומן של תופעות מסוימות שמהן סובל החולה, הודגשה פעמים רבות גם בהלכה הפסוקה" (ע"א 10302/05 לוי נ' ברו, [פורסם בנבו] פסקה ב' לפסק הדין של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (2.12.2008) בצטטו מפסיקת בית המשפט המחוזי). לא אחת נפסק, כי רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה בהתאם לממצאים הגלויים לו בלבד, ועליו לחקור ולגלות יוזמה על-מנת לברר ממצאים נוספים הנדרשים לקבלת ההחלטה (ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 9 (29.3.2007) (להלן: עניין פרימונט); ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253 (1985)); ע"א 1884/93 דינבר נ' עיזבון המנוח יערי, פ"ד נ(2) 605, 609 (1996) (להלן: עניין דינבר)). במצבים רבים, הבנה ראויה של מצבו של החולה, פרטי תלונתו וההיסטוריה הרפואית שלו, הם המאפשרים להגיע לאבחון הנכון ומתוך כך גם לטיפול שעשוי להציל את חייו, או לרפּאו."

     

  77. עוד עמד בית משפט העליון על הבדל בנטילת אנמנזה כאשר מדובר בחדר מיון לעומת נטילתה בנסיבות אחרות כגון במחלקה. וכך נאמר לעניין זה:

     

    "עם זאת, היקפה של האנמנזה ואופיה משתנה כמובן בהתאם לנסיבות (ראו עניין פרימונט, פסקה 17; ת"א (מחוזי ב"ש) 4540/05 מימון נ' מדינת ישראל  משרד הבריאות, [פורסם בנבו] פסקאות 144-151 (11.4.2012)). יכול שיהיה הבדל בין אנמנזה הנעשית במחלקה בבית החולים, לבין אנמנזה הנעשית בדחיפות בחדר המיון. חדר המיון נבדל מביקור אצל רופא בשני עניינים. ראשית, לעתים מצוי חדר המיון בעומס רב ובלחץ עבודה. רופאי המיון מדלגים מחולה לחולה והם נדרשים לעשות את מלאכתם בדייקנות וביעילות. בנסיבות אלו, הם נאלצים ליטול מן החולה את המידע הרפואיהרלבנטי בלבד, מבלי להתעכב על מידע שאינו נראה להם חיוני באותה שעה לאבחון הבעיה. שנית, מטרת האבחון בחדר המיון, כשמו, הוא מיון ראשוני של החולה – אם הוא נזקק לטיפול רפואי מעמיק יותר בבית החולים, או שניתן לטפל בו באופן נקודתי בחדר המיון ולשלחו לביתו. גם בשל היבט זה, מתמקדת האנמנזה הנערכת בחדר המיון באבחון הבעיה הקונקרטית של המטופל, ולאו דווקא במכלול ההיסטוריה הרפואית שלו."

     

  78. יחד עם זאת הזהיר בית משפט העליון באותה פרשה:

     

    "על-אף הערה זו, צמד המילים "חדר מיון" אינו מתפקד כלחש-קסמים שבכוחו לבטל את חובתו של הרופא ליטול אנמנזה כראוי. "גם ביודענו את עומסי חדר המיון, על רופא להידרש לחולה אשר לפניו תוך 'סקרנות מקצועית' המעוגנת בחובות מקצועיות, 'לדעת מה זה ועל מה זה' (א. ד', ה')" (עניין לוביאנקר, פסקה נז). בנדון דנן לא הוכח כי היה עומס חריג בחדר המיון, והיה מצופה אפוא מהרופא לתחקר את החולה על אודות מצבו הרפואי ככל הנדרש על-מנת לאבחן את הבעיה ממנה הוא סבל. האם דבר זה נעשה?"

     

  79. בעניין דואניאס מצא בית משפט העליון כי נפל פגם בחלק מהרישומים אם כי בחלקו האחר לא מצא פגם על אף שהיה תמציתי.

     

  80. המומחית התייחסה לנושא קבלתה של ב. לבית החולים וכך קבעה:

     

    "גב' ב. התקבלה לאשפוז נוירולגי בתאריך 15/9/04 (ערב ראש השנה) לבירור מצבה. עברה בדיקה ניורולוגית בקבלתה ללא ממצא המחשיד לקיום הפרעה נפשית חריפה. לא נדרשת בדיקה פסיכיאטרית בקבלה לאשפוז אלא במידה והרופא מתרשם מצורך בכך. לפי רשומה סיעודית בקבלתה כן נרשם על טיפול ב- PROZAC. באותו תאריך בגיליון דיווח יומי סיעודי בדיווח ערב נרשם "...בהכרה מלאה...חולה מסתובבת חופשי במחלקה", בדיווח לילה "רב הלילה הסתובבה, שתתה תה מאוד לחוצה". בכל מקרה נבדק ע"י רופאה תורנית מחלקה בתאריך 16/09/04 ללא ממצא פתולוגי מחשיד לבעיה פסיכיאטרית.

    לא קיבלתי דיווח יומי מיום 16/09/04 ל- 17/09/04 ולא ברור האם החולה המשיכה להיות לחוצה, ישנה או לא ישנה בלילה שלפני האירוע."

     

    בהמשך קבעה עוד המומחית:

     

    "אין חובה לבדיקה פסיכיאטירית בקבלת חולה למחלקה נוירולוגית. במידה וכן נמסר ע"י בעלה של החולה על התנהגות הלוצינטריות היה רצוי לעשות ערכה (צ"ל הערכה – א.כ.) פסיכיאטרית. כמו כן במידה ובבוקר לפני תקיפה הייתה 'התנהגות מוזרה ודיברה לעצמה' היה צורך בהתערבות רפואית.

    פרט לכך אין דופי בהתנהלות צוות של מחלקה הנוירולוגית בבית חולים בני ציון."

     

  81. המומחית לא התייחסה בחוות דעתה באופן מפורש לרישום בחדר מיון העוסק בחוסר תקשורת והתנתקות. בנושא זה היא נשאלה בחקירה נגדית והשיבה:

     

    "ש.מה אומר לך אם אני אומר לך באתי עם אשתי. יש לה התנתקויות. מה זה אומר מבחינה פסיכיאטרית?

    ת.רק על סמך מילה התנתקות לא הייתי מתחילה מבירור פסיכיאטרי, אלא נוירולוגי. זו תלונה נוירולוגית.

    ש.חוסר תקשורת?

    ת.יכול להיות פסיכיאטרי.

    ש.ושילוב של שניהם יחד?

    ת.ייתכן ויש צורך בשתי הבדיקות.

    ש.אני קורא את מה שכתבה רופאה נוירולוגית שבדקה את הנתבעת במיון והיא כתבה שם בת 53, במעקב... פרכוסים... הגיעה עקב אירועים חוזרים של התנתקויות, חוסר תקשורת. האם בסיטואציה כזאת לא היה צריך באמת לקרוא גם לפסיכיאטר?

    ת.לו הייתה מגיעה חולה ללא רקע של אפילפסיה או בעיה אורגנית כלשהי אחרת היה חובה לקרוא לפסיכיאטר."

     

  82. בהמשך נשאלה המומחית אילו היה באנמנזה כתוב דברים שבן זוגה של ב. טען כי מסר בחדר המיון מה תהיה התייחסותה. וכך העידה המומחית:

     

    "ש.בהנחה שמי שמלווה אותה מספר גם שהיא דיברה אל צנצנות בבית לפני שבאה זה מחזק את המסקנה שלך שצריך לבדוק אותה גם פסיכיאטר ולא רק נוירולוג?

    ת.כן.

    ש.את יודעת לפעמים לפחות כך אני חושב לסיטואציה בה בן אדם מגיע למיון יש גם השלכה על האנמנזה שהיא מעבר לתלונה הספציפית ואני אסביר. בעלה של הנתבעת הביא אותה בערב ראש השנה במקום לשבת לשולחן החג ואז אנחנו רואים שבדק אותה אורתופד על פצע שהיה לך באצבעות כף הרגל ממזמרה שאולי נחתכה, נכתבו המילים הללו, בעלה העיד לפנינו שהוא הביא אותה בערב חג כי הוא ראה שהיא פשוט מתנהגת בצורה מוזרה וציין, בין היתר, גם את אותן הזיות של דיבור. האם סיטואציה כזאת מחייבת בדיקה של פסיכיאטר?

    ת.כהשערה כי אין לי פה את העדות. לו מגיעה חולה שידועה גם כחולת אפילפסיה ומספרים על התנהגות מוזרה והזיות שמיעה או ראייה וכל זה רצוי בהחלט גם לצרף פסיכיאטר למרות שמבחינה נוירולוגית חולים אפילפטיים יכולים לפתח מצבים כאלה וזה לא תופעה נדירה."

     

  83. לאור זאת, פירוט האנמנזה הן בדו"ח חדר מיון והן בדו"ח הקבלה יש לו חשיבות קרדינאלית לשאלה האם יש צורך בבדיקה פסיכיאטרית ולכן מדובר בתיעוד דברים הכרחיים גם אם מדובר בבדיקה שנעשתה בחדר מיון. לא הוכח על ידי בית החולים כי באותה עת היה עומס חריג בחדר מיון (כפי שלמשל נקבע בעניין דואניאס לעיל) כאשר דובר על ערב ראש השנה. גם אם היה עומס בחדר המיון הרופאה שתיעדה את הדברים לא הייתה רופאת חדר מיון אלא רופאה יועצת שהוזמנה מהמחלקה. יתרה מכך, הדברים שנרשמו בדו"ח קבלה לא היו כבר במסמך של חדר מיון ולכן לא ניתן ליחס את העומס שבחדר המיון כמשליך על כתיבת מסמך הקבלה בצורה מסודרה תוך התייחסות למלוא המידע.

     

    יסוד ההתרשלות

     

  84. הנטל להוכחת יסוד ההתרשלות מוטל באופן עקרוני על התובע. יחד עם זאת, לא אחת נקבע כי העדר תיעוד של מהלכי טיפול גורם לתובע נזק ראייתי ועל כן עובר נטל השכנוע שלא הייתה התרשלות על שכמי הנתבע.

     

  85. בע"א 58/82 קנטור נ. מוסייב, פ"ד לט(3) 253 נקבע:

     

    "בע"א 612/78 [1], בעמ' 724, כשנדונה מחלוקת דומה באשר לייחוס רשלנות רפואית לרופא שטיפל בחולה, הדגיש חברי המלומד, השופט ש' לוין, את חשיבותו של הרישום הרפואי ואת נפקותו הראייתית. לדעתו, מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישם לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר  העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד, שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים.השקפה זו מקובלת עליי, וראויה היא ליישום בענייננו."

     

  86. עוד נקבע בפסיקה כי אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבעלולא הנזק הראייתי שגרםתיקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו (ראה: ע"א 9328/02 מאיר נ. לאור, פ"ד נח(5) 54, 64; להלן: "הלכת מאיר").

     

  87. ההלכה הנ"ל פרסה את כנפיה לא רק על העדר רישום אלא על רישום לא נאות או מינימאלי מקום שיש צורך לתת פירוט מפורט של טיפול או המידע שנמסר. כך נקבע בע"א 3056/99 שטרן נ. מרכז רפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936:

     

    "במקרה הנוכחי הרישום שביצע הצוות הרפואי היה מינימלי, וחסרים בו פרטים שנודעת להם חשיבות, כמו סוג מצג העכוז, מדוע הוחלט לבצע לידה וגינלית, מה גרם לנזק שאובחן בעובר, וכיוצא באלה עניינים. לנוכח מצב זה סבר בית-המשפט המחוזי כי על-מנת לרפא את "הנזק הראייתי" אשר נגרם למערער, יש להניח לטובתו את ההנחה המיטיבה עמו, היינו שקדם ללידתו מצג עכוז-רגליים. עם זאת הוסיף בית-המשפט וקבע, כי גם במצב זה אין לומר על המשיב כי התרשל, הואיל והוא פעל על-פי הסטנדרטים אשר הנחו את הקהילה הרפואית אותה עת, ודי בכך לדחיית התביעה. לתוצאה זו אינני יכול להסכים."

    ועוד:

    "בחינת שיקוליו של הצוות הרפואי לבצע לידה וגינלית אפשרית בשתי דרכים: האחת, על-ידי עיון ברישומים שביצע הצוות, ולחלופין או בנוסף, על-ידי העדתם של אלה אשר נמנו על אותו צוות. את שני אלה מנע המשיב מבית-המשפט, הואיל ומחד, הרישומים היו מינימליים ולא ניתן להבין מהם כי הופעל שיקול-דעת כלשהו, ומדוע הועדפה הדרך האחת על פני האחרת. מאידך, בחר המשיב, מטעמים השמורים עמו, שלא להעיד איש מאנשי הצוות הרפואי."

    ובהמשך הגיע בית משפט למסקנה:

    "במצב זה עבר נטל ההוכחה לשכמו של המשיב, והוא לא עמד בו מאותם עניינים שבהם עסקתי – רישומים לקויים ואי-העדה של אנשי הצוות הרפואי."

     

  88. יתרה מכך, פיתוח ההלכה אף כלל מקרים בהם נמנע נתבע מלבצע בדיקה חיונית ובכך נמנעה האפשרות של התובע להוכיח מה היו תוצאות הבדיקה אילו בוצעה כמתחייב. במקרה כזו, עובר נטל השכנוע אל הנתבע ובמידה והוא לא מרים נטל זה במאזן הסתברויות מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם. בע"א 754/05 לבנה לוי ואח' נ. המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד סב(2) 218 (להלן: "עניין לבנה לוי") נקבע על ידי בית המשפט כי המשיב הפר הוראות נוהל של משרד הבריאות לפיו שהיית יולדת בהמתנה לא תעלה על פרק זמנן של שעתיים ללא בדיקה חוזרת. וכך נקבע באותו עניין:

     

    "אכן, גם התרשלות באי-קיומם של מעקב רפואי ובדיקות אשר עשויים היו להצביע על הגורמים לנזק, עשויה להעביר את נטל השכנוע אל הנתבע (ראו עניין מאיר הנ"ל, שם). בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי מחדלו הרשלני של בית החולים לערוך למערערת בדיקה חוזרת תוך שעתיים מצדיק את העברת נטל ההוכחה אליו. לפיכך, הניח בית המשפט כי "לו הייתה מבוצעת בדיקה חוזרת תוך שעתיים היה הצוות הרפואי מגלה שהעובר נמצא במצוקה ומבצע ניתוח קיסרי, אשר היה מונע את מותו של העובר". משלא עלה בידיו של המשיב להפריך הנחה זו במאזן הסתברויות, קבע בית המשפט המחוזי שנתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם. גם בקביעה זו של בית-המשפט המחוזי, הנטועה היטב בחומר שהובא בפניו, לא ראינו מקום להתערבות."

     

  89. בית משפט הוסיף לעניין העמימות שיוצר המצב של אי בדיקה תוך העלאת טענה הפוכה לפיה ייתכן שביצוע הבדיקה לא היה מגלה את המום או את גורם הנזק כדלקמן:

     

    "אילו הייתה המערערת נבדקת לפי הנוהל האמור, ייתכן שהייתה מתגלה מצוקתו של העובר מבעוד מועד, וחייו היו ניצלים. זאת אין אנו יודעים, ולא נדע לעולם - שהרי התשובה לכך טמונה באותה בדיקה שלא בוצעה. אכן, זו בדיוק מטרתה של ההנחיה בדבר בדיקה חוזרת בתוך שעתיים לכל היותר: למנוע, בשלבים הרגישים שלפני תחילת הלידה הפעילה, התמשכותם של פרקי-זמן ארוכים מידי ללא ביקורת והשגחה, באופן שניתן יהיה להציע מענה להתפתחויות האפשריות. אי-ביצוע הבדיקה מותיר עמימות עובדתית לגבי מצבו של העובר ולגבי אפשרויות הפעולה בעת הבדיקה - שלא נעשתה. במצב דברים זה, נמנעה מן המערערים האפשרות להוכיח, במאזן ההסתברויות הרגיל, שאילו הייתה המערערת נבדקת כעבור שעתיים, היה נמנע מותו של העובר. אולם בכך אין כדי לאיין את תביעתם. משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע: "הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבעלולא הנזק הראייתי שגרםתקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע" (עניין מאיר הנ"ל, בפסקה 13 לפסק הדין)."

     

  90. בחינת הרשומה בחדר מיון מעלה כי היא לוקה בחסר. כאמור לעיל אין הפרדה בין אנמנזה לאבחנה. יתרה מכך אין פירוט מינימאלי למה שחוותה ב. לפני פנייתה למיון ואין פירוט מה הכוונה בחוסר תקשורת והתנתקות שנרשמו. יתרה מכך, משקיבלתי את דברי ד"ר ב. באשר לדברים שמסר לרופאים המטפלים במיון ולא היה הסבר בפי הנתבעת לרישום הלקוי והחסר הרי יש לקבוע את העבודות בהתאם לגרסת ב. בהתאם להלכת מאיר כמובא לעיל.

     

  91. אילו הדברים תועדו כדבעי היה צורך בבדיקה פסיכיאטרית כבר בעת קבלתה לאשפוז כמו שהיה צורך במעקב פסיכיאטרי לאורך ימי האשפוז בטרם מעשי התקיפה .

     

  92. יתרה מכך, בעניין דואיניאס הוטלה חובה על הרופא המאבחן לחקור ולא להסתפק ברישום מידע שנמסר לו. בהנחה כי ב. ובעלה מסרו רק את המילים חוסר תקשורת או התנתקות היה חובה על ד"ר קפלן להוסיף ולשאול כיצד אלו באו לידי ביטוי. לכן משלא ביצעה חקירה נוספת הדבר מעביר אל בית החולים את נטל השכנוע להראות שהעבודות הם לא כפי שמסר ד"ר ב..

     

     

  93. יתרה מכך, השמטת האבחנות/ תלנות של חוסר תקשורת והתנתקות מדו"ח הקבלה מבססת את המסקנה כי בית החולים התמקד בתלונות הנוירולוגיות בלבד תוך זניחת התלונות הפסיכיאטריות. המומחית אינה שוללת את הצורך בבדיקה פסיכיאטרית רק על סמך התלונה של חוסר תקשורת והתנתקות, כפי שאישרה בחקירתה. משקבעתי בנוסף כי הגרסה העובדתית היא כפי שמסר ד"ר ב. הרי אליבא דמומחית היה חובה לבצע בדיקה פסיכיאטרית.

     

  94. לאור זאת, משנזנח הנושא הפסיכיאטרי וב. לא נבדקה על ידי פסיכיאטר ללא כל הצדק סביר, כאשר בית החולים לא הרים את נטל השכנוע להראות שלא היה צורך בבדיקה כזו ובעניין זה הוא סומך את ידו רק על הרישום הרפואי שהתברר כרישום לקוי אני קובע כי בית החולים התרשל כלפי ב..

     

    הקשר הסיבתי

     

  95. לעניין הקשר הסיבתי העובדתי הנני סבור כי בית החולים גרם לב. נזק ראייתי. בית החולים מנע בדיקה ראשונית על ידי רופא פסיכיאטר וכן מעקב שוטף של רופא פסיכאטר.

     

  96. לאור זאת הנטל, עובר אליו להראות שלו קוים מעקב פסיכיאטרי ובדיקה ראשונית על ידי פסיכיאטר היה ההתקף לא מתגלה.

     

  97. ברישום הרפואי אף קיימת אינדיקציה לכך שבליל של יום 15.9.2004 קודם לתקיפה הייתה ב. חסרת מנוח. ברישום הסיעודי מיום 16.9.2004 נרשם כי "רב הלילה הסתובבה שתתה הרבה תה מאוד לחוצה".

     

  98. ברישום בכרטיס המעקב מיום 16.9.2004 נרשם ע"י ד"ר טטיאנה "בבדיקה עירנית, דיבור תקין..." כאשר הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה. מאידך ברישום למחרת ביום 17.9.2004 בשעה 10:40, כשעתיים ממועד התקיפה, שנעשה על ידי מתמחה בשם ילנה נרשם בצורה לאקונית:

     

    "חום – תקין. יציבה הימודנימית.

    ללא פרכוסים בדיקה נוירולוגית תקינה."

     

  99. רישום זה בהשוואה לרישום שנעשה ביום 16.9.2004 כמבואר לעיל הינו לאקוני ולוקה בחסר. אין התייחסות לדיבור או לרמת ערנותה של ב. כפי שנעשה יום קודם לכן.

     

  100. לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שהוכחה לכאורה התרשלות באי קיום מעקב רפואי פסיכיאטרי שהיה מתחייב בעניינה של ב., הועבר נטל השכנוע אל בית החולים להראות שאין קשר סיבתי עובדתי בין אי קיום המעקב והבדיקה הפסיכיאטרית לבין התרחשות הנזק. מאחר ובית החולים לא הרים את נטל השכנוע, כאשר הוא טוען שמעקב פסיכיאטרי או בדיקה פסיכיאטרית כלל לא הייתה מחויבת המציאות, ולשיטתו מדובר בתקיפה בלתי צפויה (טענה שנדחתה על ידי), הרי מתקיים בענייננו קשר סיבתי עובדתי.

     

  101. באשר לקשר הסיבתי המשפטי בענייננו הוכח קיומו. ההלכה הפסוקה קבעה כי בחינת הקשר הסיבתי נעשית על ידי מבחן הסיכון. משנמנע בית החולים לבדוק ולעקוב אחר ב. במעקב פסיכיאטרי, הרי הוא יצר את הסיכון להתממשותו של אירוע פסיכוטי. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בהלכת לבנה לוי בה נקבע:

     

    "לעניין הקשר הסיבתי המשפטי – גם כאן תמימי דעים אנו אם בית המשפט המחוזי כי, בנסיבות העניין, הוכח קיומו. כפי שקבע בית המשפט "די בכך שניתן היה לצפות כי במצבם של התובעת ושל העובר עלולים לחול בזמן ההמתנה שינויים או סיבוכים כלשהם שיחייבו התערבות רפואית מידית. בענייננו אין קושי לקבוע כי לצוות הרפואי הייתה יכולת צפיות כזו, שהרי בדיוק מטעם זה נקבע בהוראות הנוהל כי את הבדיקה החוזרת יש לבצע תוך לא יאוחר משעתיים". אכן, אותה תוצאה מניב גם מבחן הסיכון: הימנעותו של בית החולים מלבדוק את המערערת במועד העמידה אותה ואת העובר שנשאה בבטנה בסיכון – שמא התרחש דבר המחייב טיפול מידי – בלי שהדבר ייוודע במועד ובלי שהטיפול יינתן. סיכון זה, למרבה הצער, התממש, ועקב כך נגרם מותו של העובר".

     

  102. גם מבחן הצפיות מתקיים בענייננו, שכן תלונות על הזיות בהחלט יכולות להעיד על מצב הקודם להתקף פסיכוטי. בעניין זה העידה המומחית מטעם בית המשפט בעמוד 55 שורה 32: "זה יכול להתחיל ממתח, חרדה, בעיית שינה, אי שקט ויכול להיות שהיו הזיות ותוך כדי הזיות אדם יכול לבצע מעשים שונים". בענייננו וכפי שקבעתי לעיל ד"ר ב. מסר לצוות הרפואי את סיפור ההזיות. בנוסף בדו"ח קבלה נרשם שב. סובלת ממצבי חרדה ואם לא די בכך, בליל אשפוזה נרשם שהיא סובלת מאי שקט ומסתובבת במסדרון בית החולים כשהיא לחוצה. כל אלו היוו סימנים ואותות לאפשרות של התקף פסיכוטי שהיה בדרך ולכן הוא היה בגדר הצפיות ולא עניין שארע כרעם ביום בהיר.

     

  103. לאור זאת אני קובע כי מתקיים בענייננו הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי ולכן בית החולים אחראי לנזקי התובעת.

     

    נזקי התובעת

     

  104. בעקבות המקרה וכתוצאה ממנו החלה התובעת להתלונן על לחץ נפשי גובר. התובעת נבדקה על ידי פסיכיאטרית בבית החולים שהתרשמה מתגובה אקוטית וסטרס והמליצה על טיפול תרופתי והמשך מעקב מרפאתי. בהמשך נזקקה התובעת למעקב וטיפול פסיכיאטרי במרפאות חוץ של בית חולים בני ציון, שם אובחנה כנמצאת במצב לחץ והופיעו הפרעות בשינה וזיכרונות טראומטיים. בנוסף טופלה התובעת על ידי ד"ר בלומברג, מומחית בפסיכיאטריה, כאשר במהלך הטיפולים אובחנה במצב פוסט טראומטי כתוצאה ממעשה התקיפה, דיכאון מז'ורי והפרעות חרדתיות עם התקפי פאניקה.

     

    חוות הדעת מטעם הצדדים

     

  105. מטעם התובעת צורפה חוות דעת של ד"ר אנטולי כריינין, אשר קבע כי בעקבות המקרה וכתוצאה ממנו נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור כ-50% לפי סעיף 34ה לתקנות המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית של כמאל פרחאת שהעריך את נכותה הנפשי הכולל של התובעת בשיעור 10% מתוכם 5% קשורים באירוע נשוא התביעה.

     

  106. לאור הפערים בין חוות הדעת מונתה המומחית אשר קבעה בחוות דעתה כי לתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור 30% לתקופה של 5 שנים ממועד האירוע ו-10% לצמיתות מתום מועד הנכות הזמנית. ד"ר שינקמן נחקרה על חוות דעתה גם בנושא הנכות הרפואית שהעניקה לתובעת, כאשר התובעת בסיכומיה מבקשת להתערב בחוות דעתה של המומחית בנושא זה.

     

  107. ראשית, אקדים ואומר כי בשנת 2012, תוקנו תקנות במוסד לביטוח לאומי ובין היתר תוקנה תקנה 34 הרלוונטית לענייננו בכך שנוצקו קריטריונים מפורטים יותר לקביעת דרגת הנכות. הנוסח החדש של תקנה 34 הוא כדלקמן:

     

    "(א)באפיזודה מאנית; הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית; אפיזודה דיכאונית; הפרעה דיכאונית עם מרכיבים פסיכוטיים; הפרעה דיכאונית חוזרת; הפרעות אפקטיביות מתמידות והפרעות אפקטיביות לא מסווגות, ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן:

     

    (1)רמיסיה מלאה, בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה0%

    (2)רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים אפקטיביים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה10%

    (3)רמיסיה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה20%

    (4)רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים אפקטיביים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה30%

    (5)רמיסיה חלקית עם אפיזודות אפקטיביות חוזרות ועם סימנים קליניים ברורים, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה50%

    (6)הפרעה אפקטיבית פעילה עם הפרעה קשה מאוד בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה מאוד של כושר העבודה או שקיים צורך באשפוז יום פסיכיאטרי ממושך70%

    (7)מחלה פעילה, קיים צורך בהשגחה מתמדת או אשפוז פסיכיאטרי מלא100%"

     

     

  108. הוראות המעבר שנקבעו בעת תיקון התקנות קבעו כי התיקון יחול על עניינם של נפגעים שטרם נבדקו על ידי הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים (ראה רשומות קובץ תקנות חוברת מס' 7095). לאור זאת, ובשים לב לכך שעניינה של התובעת טרם הוכרע בפסק דין יש להחיל עליה את הוראות התיקון ולקבוע את הנכות בהתאם להוראות אלו.

     

  109. הנני סבור כי בענייננו יש תחולה לתקנה 34(א)(3). אכן המומחית מאשרת בחקירתה כי התובע חוותה רמיסיה אם כי לא מלאה. המומחית אישרה עוד כי התובעת מטופלת בטיפול תרופתי ויש הצדקה לנטילת תרופות (עמ' 52 ש' 14 – 17). לכן במקרה כזה תקנות משנה (1) ו- (2) אינן מתאימות מאחר ואינן עוסקות במצב שבו הנפגע נוטל תרופות כמו בתקנה (3). מאידך המומחית קובעת כי הסימנים הקליניים הם קלים כפי שקבוע בתקנה משנה (3). כל שנותר לדון הוא בשאלה האם כל אלה משפיעים השפעה בינונית או קלה בתחום החברתי והתעסוקתי?

     

  110. בעניין זה לא מצאתי דיון כלשהו בחוות דעת המומחית לא כל שכן דיון ממצה. יתרה מכך תקנה 34 ד עוסקת בסימפטומים סובייקטיביים הגורמים להגבלה בינונוית הן מבחינה חברתית והן מבחינה תעסוקתית. המומחית מטעם בית המשפט אישרה שהתובעת לא תוכל ללמד מוסיקה בשים לב לכך שיכולתה להיות סבלנית נפגעה. בשים לב לכך, שהתובעת עסקה בשיווק תוספי מזון בשיטה שככל שהוברר דומה לשיטת הפרמידה דבר הכרוך בגיוס סוכני משנה ברי כי עבודה זו דורשת סבלנות וריכוז כאשר יכולותיה במישור זה נפגעו. לכן אני מעריך כי התובעת קופחה בעת קביעת הנכות ודרגת הפגיעה בכושרה לעבוד לאור תחומי עיסוקה הינה לכל הפחות בינונית.

     

  111. המומחית בנוסף אינה שוללת כי ישנה פגיעה דומה במישור החברתי כאשר היא מאשרת שהתובעת יכולה לכנס למצבי חרדה ובמקרה כזה מדובר בחוויה אל נעימה. לכן הפגיעה בתחום החברתי הינה פגיעה דומה למישור התעסוקתי.

     

  112. יש להוסיף עוד כי המגבלות שהוסבו לתובעת הינן על רקע קווי אישיותה, שתוארה כאישיות נרקיסיסטית דבר המעצים את המגבלות. לכן יש לתאר את התובע כ-"גולגולת דקה" ולקבוע כי התאונה השפיעה עליה בצורה דרסטית יותר מאדם שאין לו נתוני אישיות דומים.

     

  113. מכל הנימוקים לעיל אני סבור כי נכותה של התובעת הינה בשיעור 20% בהתאם לחלופה (3) לתקנה 34.

     

    הנכות התפקודית

     

  114. לתובעת תואר במוסיקולוגיה. עובר לאירוע התאונה עבדה בשיווק תוספי מזון כמתואר לעיל ואף הביאה נתונים אודות העמלות ששולמו לה. בשנים 2001 ועד מחצית 2003 עבדה במכירת ועיצוב של תכשיטים. אין ספק כי נכותה של התובעת מגבילה אותה בעיסוק של מכירת תכשיטים. יתרה מכך המומחית מטעם בית המשפט מאשרת כי היא לא תוכל לעסוק בהוראת מוסיקה ולכן לא תוכל להוציא לפועל את כישוריה בנושא זה בהתאם לתעודות שניתנו לה.

     

  115. בעקבות המקרה טוענת התובעת כי הפסיקה לעבוד קליל.

     

  116. הנני סבור כי הנכות התפקודית, לאחר התייצבות נכותה הצמיתה תואמת את הנכות הרפואית. אין מניעה כי התובעת תעבוד בהתאם לנכותה ומגבלתה והנכות אינה מונעת ממנה לעבוד קליל.

     

  117. לאור זאת אני קובע א נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 20% לאחר התייצבות נכותה הצמיתה.

     

  118. בתקופה בה הייתה התובעת בנכות זמנית של 30% נכותה התפקודית הייתה גבוהה יותר בשים לב כי עוצמת המיחושים והחרדות הייתה גבוהה. לכן לתקופה זו אעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 50%.

     

    השתכרות התובעת

     

  119. למרות שהתובעת צירפה אסמכתאות על גובה שכרה עובר לתאונה לתחשיב הנזק היא לא מצאה לנכון לצרף אסמכתאות אלו שוב. לכן בפועל הנתבעת לא הביאה שום ראיה להוכיח את גובה השתכרותה. כל העדים שהביאה לא הוכיח באמצעות גובה השתכרותה.

     

  120. אני מסכים עם טענת הנתבעת כי לעבר יש לחשב את שכרה של התובעת לפי שכר מינימום. יחד עם זאת, ומאידך התובעת עלתה לארץ בשנת 2005 ובשנים הסמוכות לאירוע הייתה בתחילת דרכה המקצועית בארץ. לכן לעתיד יש לקחת בחשבון בסיס שכר אחר ואני מעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסד כושר השתכרות בסך של 6,000 ₪ ברוטו.

     

    כאב וסבל

     

  121. לאור חומרת הפגיעה כאשר התובעת טוענת כי ראתה את מותה מתקרב בשל מעשי החניקה , בשים לב לנכות הזמנית הגבוהה והממושכת שנקבעה ובנכות הצמיתה שנותרה אני מעמיד את הכאב וסבל על סך של 100,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

     

    הפסד שכר מלא לעבר

     

  122. לאחר המקרה חזרה התובעת לבדיקת ביקורת בבית החולים ביום 23.9.2004. לאחריו לא הוצג תיעוד רפואי נוסף מאותה שנה אלא משנים מאוחרות יותר.

     

  123. נראה לי כל לאור אופי הפגיעה והתיעוד הרפואי שהוצג יש לפסוק אי כושר מלא לעבודה למשך חודשיים.

     

  124. שכר המינימום שהיה בתוקף ליום המקרה עמד על סך של 3,335.18 ₪ סכום זה בתוספת הצמדה להיום מסתכם בסך של 4,055 ₪.

     

  125. לכן בגין חודשיים אי כושר עבודה מלא מגיע סך של 8,110 ₪. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה יוצא סך של 10,478 ₪.

     

    הפסד שכר חלקי

     

  126. לתקופה של חמש שנים פחות חודשיים יש לחשב הפסד שכר חלקי לפי נכות תפקודית של 40% כדלקמן:

     

    -.94,076 ₪ = 40% X 4,055 ₪ X 58 חודשים

     

  127. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה מתקבל סך של 109,742 ₪.

     

  128. מתום הנכות הזמנית ועד היום מגיע לפי נכות תפקודית 20%. שכר המינימום נכון לתום הנכות הזמנית עמד על 3,850 ₪ ובשיעורך להיום 4,116 ₪. לכן מגיע לפי החישוב כדלקמן:

     

    -.65,033 ₪ = 4,116 ₪ X 20% X 79 חודשים

     

     

  129. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה מתקבל סך של 67,229 ₪.

     

  130. סך הכל הפסדי שכר חלקיים לעבר 174,775 ₪.

     

    הפסד כושר השתכרות לעתיד

     

  131. יש לחשב את נזקי התובעת עד גיל 67 ולא עד גיל 70 כפי שדרשה.

     

  132. התובעת כיום בת 55 ונתרו לה עוד 12 שנות עבודה. לכן מגיע בגין הפסד כושר השתכרות לפי הפירוט כדלקמן:

     

     

    -.144,375 ₪ = 6,000 ₪ X 20% X 120.3121 (מקדם היוון ל- 12 שנה)

     

    הפסד תנאים סוציאליים

     

     

  133. בגין הפסד תנאים סוציאליים יש לפסוק לפי 12% מסה"כ הפסדי השכר (ראה: ע"א 37081-10-14 (חיפה) סעיד נ. הפול [פורסם בנבו])

     

  134. לכן מגיע סך של 39,556 ₪.

     

     

    הוצאות ועזרה עבר ועתיד

     

     

  135. התובעת צירפה קבלות בגין הוצאות שונות כגון טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים. כן צורפו קבלות בגין הוצאות לעריכת חוות הדעת אליהם אתייחס בהמשך בכל הקשור בהוצאות משפט.

     

  136. אין לי ספק כי התובעת במצבה תידרש בעתיד להוצאות בגין נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים לרבות פסיכולוגיים.

     

  137. באשר לעזרה לא מן הנמנע כי התובעת תזדקק לעזרה שכן במצבי רוח דכאוניים האפשרות כי תבצע עבודות בית בעצמה פוחתת והיא מן הסתם תזדקק לעזרה.

     

  138. לכן אני פוסק בגין כל אלה על דרך האומדנא לעבר ולעתיד סך של 35,000 ₪.

     

    סיכום

     

  139. לסיכום יש לפסוק לתובעת את הסכומים כדלקמן:

     

    • כאב וסבל100,000 ₪

    • הפסד שכר מלא10,478 ₪

    • הפסד שכר חלקי לעבר174,775 ₪

    • הפסד כושר השתכרות לעתיד144,375 ₪

    • הפסד תנאים סוציאליים39,556 ₪

    • הוצאות ועזרה לעברולעתיד35,000 ₪

       

      סה"כ 504,184 ₪

       

      ניכויים

  140. על פי החלטתי מיום 4.4.2016 הגיש בית חולים חוות דעת אקטוארית עדכנית המסתכמת בסך של 436,200 ₪. על פי הלכת פרלה עמר שיעור תגמולי המל"ל נכות כללית שיש לנכות והקשורים במקרה הם 80%. לכן יש לנכות סך של 348,960 ₪.

     

  141. בשים לב לסה"כ הנזקים התביעה אינה נבלעת ומתייתר הצורך לדון בשאלה האם התובעת זכאית ל-25% מסה"כ נזקיה. יחד עם זאת, אעיר מספר הערות.

     

  142. ראשית, טענת בית החולים כי לא מגיע בכל נקרה 25% מאחר ולא ניתן לחזור למדינה על פי חוק הביטול הלאומי אינה רלוונטית לענייננו. החוק בעניין זה תוקן בשנת 2008 בתיקון מס' 102 בו נקבע כי לא ניתן לחזור על המדינה. התיקון לא חל בענייננו שכן האירוע אירע בשנת 2004. לכן מתייתר הצורך לדון בשאלה העקרונית אותה מעלה בא כח בית החולים.

     

  143. שנית, יש ממש בטענת בית החולים כי תנאי לפסיקת ה- 25% הוא משלוח הודעה בדאר רשום על ידי מקבל הגמלה למוסד לביטוח לאומי המודיעה על הגשת התביעה. בע"א 8960/06 ג'אסר טמיזה נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' [פורסם בנבו] נקבע כי לא ניתן לקבל 25% במידה ולא הוכחו תנאי סעיף 330 בדבר משלוח הודעה בדואר רשום למוסד על הגשת התביעה.

     

  144. אולם כאמור לעיל הערות אלו הן למעלה מהצורך.

     

     

     

    התוצאה

     

  145. לאור זאת, אני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובעת סך של 155,224 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ. כן תישא הנתבעת מס' 2 בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

     

  146. התביעה כנגד ב. וההודעה לצד ג' ששיגרה האחרונה כנגד המדינה נדחים בזאת. מן הראוי במקרה זה שנתבעת מס' 2 היא שתישא בהוצאות ב.. ב. התקבלה לבית החולים ושומה עליו היה להשגיח ולנקוט בכל האמצעים למניעת הנזק.

     

  147. לכן אני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לב. שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.

     

    מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

     

     

     

    ניתן היום, ט' ניסן תשע"ו, 17 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ