חפש עורך דין לפי תחום משפטי
| |

פס"ד בתביעה לסעד הצהרתי לבעלות בשליש מנכס מקרקעין

: | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
30416-02-25
16.10.2026
בפני השופטת:
הילה גלבוע

- נגד -
תובעת:
ר' ת"ז ...
עו"ד יואל שמרלר
נתבעים:
1. ע' ת"ז ...
2. ח' ת"ז ...
3. י' ת"ז ...

עו"ד חיה שפיגל
פסק דין
 

 

 

תביעה למתן סעד הצהרתי לבעלות התובעת בשליש הזכויות בנכס מקרקעין בהרחבת היישוב X, ולחילופין לסעד כספי להחזר הסכום ששולם על ידה לבניית הבית ותשלום שכר ראוי עבור טיפולה בבנייה.

 

רקע עובדתי

 

  1. התובעת (תיקרא להלן גם בשמה הפרטי – "ר'") היא בתו של הנתבע מס' 1 (להלן – "האב"), ואחותם של שני הנתבעים 2-3 (למען הנוחות ייקראו להלן בשמם הפרטי – "ח'" ו"י'", וביחד עם אחותם ר', ייקראו להלן – "האחים").

     

  2. ראשית ההליכים בין בני המשפחה בתביעת פינוי שהוגשה בהליך הקשור – תמ"ש 60621-12-23, מטעם האב, כנגד נכדו (א') - בנה של התובעת, שהתגורר אותה עת בנכס. תביעת הפינוי הסתיימה בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין מיום 10.7.25 כי הנכס יפונה ויימסר לידי האב עד ליום 31.8.25.

     

  3. הנכס נשוא המחלוקת, הידוע כגוש ... חלקה ..., מגרש ... ברחוב .... בהרחבת היישוב X (להלן - "הנכס" או "הבית") רשום על שם האב, כחוכר של רמ"י. אישור זכויות מטעם רשות מקרקעי ישראל צורף כנספח 1 לתביעה.

     

  4. אין חולק כי המגרש עליו נבנה הבית, נרכש על ידי האב, במימונו הבלעדי, בשנת 2007, תמורת סך של כ- 250,000 ₪ (ראו: סע' 14 ו- 17 לכתב התביעה, סע' 5 לכתב ההגנה, עדות האב בעמ' 26 ש' 16 לפרוט' וסעיף 23 לתצהיר עדות ראשית של התובעת מיום 15.5.25).

     

  5. בשנת 2016 התקבל היתר בנייה לבניית הבית על המגרש והצדדים החלו בבניית הבית על המגרש במהלך שנת 2016 ועד אמצע שנת 2017. ראו: סע' 15 לכתב התביעה, סע' 11 לכתב ההגנה, ועדות המפקח בעמ' 136 ש' 14-16.

     

  6. אין חולק כי הצדדים כולם השתתפו במימון עלויות הבנייה - האב שילם סך של כ- 600,000 ₪ ושלושת האחים נשאו יחד בסך כולל של כמיליון ש"ח (התובעת טענה כי כל אחד משלושת האחים השקיע סך של 370,000 ₪, ואילו הנתבעים טענו כי כל אחד מהאחים השקיע סך של 350,000 ש"ח).

     

  7. הצדדים חלוקים על אודות טיבה של ההסכמה בבסיס עסקה זו: לטענת התובעת - הכספים ניתנו על ידי האחים כהשקעה, תמורת הבטחה מצד אביהם להעניק להם בחלקים שווים את הזכויות הקנייניות בנכס. תחילה טענה כי ההתחייבות הייתה למתן הזכויות עוד בחיי האב ולאחר מכן שינתה גרסתה וטענה כי ההבטחה התייחסה לאחר אריכות ימיו של האב; לטענת הנתבעים - הכספים ניתנו כהלוואה גרידא, שתמורתה הובטח להם לקבל כתשואה את דמי השכירות מהשכרת הנכס וזאת בנוסף להשבת קרן ההלוואה בעתיד, מבלי שניתנה התחייבות כלשהי לעניין חלוקת עזבונו של האב או חלוקת הזכויות בנכס לאחר אריכות ימיו של האב.

     

  8. החל ממועד השכרת הנכס בשנת 2017 ואילך – דמי השכירות שהתקבלו בגינו התחלקו בין שלושת האחים; כל צד עשה שימוש בנתון זה לצורך תמיכה בגרסתו. (ראו: סע' 4(ב) ו- 18 לכתב התביעה; סע' 52 ו -69.5 לכתב ההגנה).

     

  9. בהתאם להסכמת הצדדים בקד"מ מיום 17.4.24 מונה השמאי אורן אילוז כמומחה מטעם ביהמ"ש להערכת שווי הנכס בכללותו וכן את שווי הקרקע. חוו"ד הוגשה ביום 6.8.24 ולפיה שווי נכס בשלמות נכון למועד עריכת חווה"ד הוא - 6,700,000 ₪, וערך הקרקע ללא הבית הבנוי – בסך של 3,240,000 ₪.

     

    תמצית טענות התובעת

     

  10. התובעת עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלת שליש מהזכויות בנכס בX, בהתבסס על הבטחות בעל פה שניתנו על ידי אביה, לפיהן הבית שייך לשלושת ילדיו בחלקים שווים.

     

  11. לטענתה, היא הסתמכה על הבטחות אלה, אשר לנוכח יחסי האמון המיוחדים במשפחה לא עוגנו בכתב, ועל סמך הבטחה זו השקיעה יחד עם בעלה משאבים כספיים, זמן ומאמץ רב בבניית הבית ותכנונו. התובעת ובעלה, אשר מתפרנסים כשכירים, לא היו משקיעים כספים ומאמצים כה רבים בבנייה אלמלא הבטחת האב, בפרט שבאותה עת נדרשו לסייע לילדיהם שבגרו ונישאו.

     

  12. הסכום ששילמה בסך 370,000 ₪ היווה השקעה בנכס המשותף ולא הלוואה כפי שטוענים הנתבעים. התובעת הכחישה את טענת הנתבעים כי התשואה שהוסכמה מתמצה בשכר הדירה המתקבל מהשכרת הבית; לגרסתה, דמי השכירות חולקו לאורך השנים כחלק מבעלות האחים דה פקטו בנכס, והיא מהווה הודאה בזכותם הקניינית של האחים בנכס.

     

  13. התובעת ובעלה הם שיזמו את רכישת המגרש ע"ש האב, פעלו באופן אקטיבי מול ועדת הקבלה של המושב כדי שהאב (שהיה אלמן ובגיל מבוגר) יתקבל להרחבה, ואלמלא השתדלותם הוא לא היה זוכה במכרז; התובעת ובעלה קידמו את היתרי הבניה ובניית הבית, תוך השקעת זמן ומאמץ ניכר; התנהלות האב, שהותיר את כל הניהול, הבנייה וההשכרה לילדים, תומכת בגרסתה.

     

  14. לעמדתה, מלכתחילה האב התכוון להעביר את הזכויות בנכס לשלושת ילדיו עוד בחייו, אולם לאחר פגישה עם הדוד – ..., שהינו רואה חשבון, משיקולי מיסוי לא בוצעה ההעברה בחיים ע"ש האחים, והאב הבטיח להם כי לאחר אריכות ימיו עזבונו יועבר לשלושת האחים בחלקים שווים.

     

  15. התובעת הכחישה כל התנכרות מצידה כלפי האב, וטענה כי השינוי הפתאומי בעמדתו של האב, הגשת תביעת הפינוי נגד בנה, והדרתה החד-צדדית מעיזבונו ומנכסיו החל משנת 2023 נובעים מהשפעה בלתי הוגנת של אחיה (ח' וי') ותלותו המוחלטת בהם, לאחר שעבר להתגורר עם ח'.

     

  16. התובעת ציינה כי ויתורה בעבר על חלקה בעיזבון אמה המנוחה נעשה לבקשת האב וכנגד הבטחתו כי עזבונו יחולק בשווה בין ילדיו.

     

  17. לחילופין, ככל שתביעתה לסעד הצהרתי ביחס לשליש מהבית לא תתקבל, עתרה התובעת לסעד כספי שהועמד בסיכומיה ע"ס כולל של 1,672,700 ₪, המורכב מהחזר השקעה כספית בהתאם לשווי הבית כיום, בסך של לפחות מיליון ₪, רווח יזמי של 609,000 ₪ עבור עבודת הייזום והפיקוח על הבנייה שביצעה יחד עם בעלה, אשר המחה לה כדין את כל הזכויות המגיעות לו בגין פועלו בבנייה, והחזר עבור השקעות ושיפורים שביצעו בבית בסך 63,700 ₪.

    תמצית טענות הנתבעים

     

  18. הנתבעים טענו מנגד, כי האב הוא הבעלים הבלעדי והרשום של הבית ב-X, לרבות המגרש אותו רכש ממקורותיו העצמיים עוד בשנת 2007 ללא כל סיוע מהתובעת. הרישום הרשמי ברשות מקרקעי ישראל משקף נאמנה את מצב הזכויות בנכס.

     

  19. לגרסתם, הסכום שהעמידו שלושת הילדים בסך 350,000 ₪ כל אחד בשנת 2016 היווה הלוואה בלבד שנועדה להשלמת הבנייה (לצד הון עצמי של האב בסך 600,000 ₪), וזאת בתמורה לקבלת פירות דמי השכירות שחולקו ביניהם שווה בשווה כתשואה על כספם ולא כהקניית זכויות קניין; לדבריהם, התחזית באותה העת הייתה לתשואה של כ 17% לשנה (על בסיס ההנחה שניתן יהיה לפצל את הבית), והעובדה שבפועל התשואה שהתקבלה הייתה נמוכה יותר – אינה משנה את אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם.

     

  20. מבחינה משפטית נקודת המוצא לדיון היא הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן- "חוק המקרקעין"), לפיה הרישום בפנקסי המקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו ומשקף נאמנה את הבעלות; בהיעדר כל מסמך אחר בכתב כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, דין התביעה להצהרה על זכויות קניין בנכס להידחות.

     

  21. הנתבעים הפנו לפסיקה הקובעת כי קיומם של יחסים משפחתיים אינו פוטר עסקאות במקרקעין מדרישת הכתב המהותית, ודווקא בעסקאות בעלות משקל מעין אלה, מצופה היה לעגן את ההסכמות בכתב או למצער לרשום הערת אזהרה. לדבריהם, אף חריג "זעקת ההגינות" שנקבע בע"א 986/93 קלמר נ' גיא – לא מתקיים בנסיבות דנן.

     

  22. הנתבעים ציינו כי אין כל הגיון כלכלי בטענה לפיה האב העניק לילדיו במתנה זכויות בעלות בקרקע שרכש ממקורותיו ובבית שבנה עליה ממיטב כספו, אף אם הילדים הלוו לו כספים לשם הבניה; אומד דעתם של האחים נלמד משמה של קבוצת הווטסאפ המשפחתית שעסקה בבנייה, שנקראה – "הארמון של ע'" (על שם אביהם- ע'), המהווה אינדיקציה לכך שהאחים לא ראו עצמם כבעלים של הנכס, והיה ברור להם כי מדובר בנכס של אביהם.

     

  23. לטענת הנתבעים, הבטחות לחלוקת עיזבון עתידית לאחר אריכות ימים (שלטענתם לא היו) ממילא בטלות על פי סעיף 8 לחוק הירושה, המגנה על חופש המוריש לצוות; ולחלופין, אף לו היה מדובר בהתחייבות ליתן מתנה בחיים, טענה המוכחשת על ידם, לאביהם עומדת זכות חזרה מלאה בשל התנהגותה המחפירה של התובעת כלפיו, בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח – 1969 (להלן – "חוק המתנה").

     

  24. בהקשר זה פירטו הנתבעים מסכת קשה של התנכרות, הזנחה וזלזול מצד התובעת ומשפחתה, אשר פגעו עמוקות באב לעת זקנתו, ובכלל זאת ניתוק הקשר עם הנכדים והנינים (כדברי האב- "ניתקו לי את החמצן"), נטישת האב הקשיש לבדו בחניון חשוך למשך שעתיים, והיעדרות מופגנת בעת אשפוזו של האב והליך שיקומו בשנת 2022.

     

  25. לטענתם, הסתלקות שלושת האחים מעיזבון האם המנוחה בשנת 1998 נעשתה כמקובל לטובת ההורה הנותר בחיים, מתוך מרצון טוב, ללא כל תנאי, סייג או התחייבות נגדית מצד האב לחלוקה עתידית של נכסיו.

     

  26. הנתבעים הכחישו את טענות ההשפעה הבלתי הוגנת או תלות במי מהם, והציגו חוות דעת פסיכיאטרית המאשרת כי האב צלול, כשיר משפטית ובעל כושר שיפוט ותובנה מלאים ומתפקד באופן עצמאי. העברת הנכסים לשמם של הנתבעים היא ביטוי לרצונו החופשי והאוטונומיה הקניינית שלו, ואינה פרי השפעה מצידם.

     

  27. הנתבעים עתרו לדחיית הסעדים הכספים החלופיים לשכר ראוי ורווח יזמי, בטענה כי חזקה שעזרת בן להורהו בבניית ביתו נעשית מתוך כיבוד הורים ללא ציפייה לשכר, מה גם שהפרויקט נוהל בפועל על ידי מפקח בנייה מקצועי שקיבל שכר מלא. נטען להיעדר יריבות מול בעלה של התובעת, שאינו צד להליך זה, וממילא הסיוע בבנייה היה משותף לשלושת האחים, ואין לבכר דווקא את השקעתו של בעלה של התובעת. מבחינה משפטית ושמאית, רווח יזמי שייך באופן בלעדי לבעל המקרקעין הנושא בסיכון הכלכלי, והיות שכל הסיכונים רבצו על האב בלבד (כבעל הקרקע והנישום), התובעת אינה זכאית לרכיב זה.

     

  28. בנוסף עתרו לדחות את הדרישה המאוחרת לפיצוי בגין שיפורים במושכר, המהווה הרחבת חזית אסורה, שלא נתבעה בכתב התביעה. לגופו של עניין השינויים הנטענים נעשו ללא הסכמת האב ושלא על דעת האחים, כאשר הם נועדו לשרת את האינטרס האישי של בנה של התובעת בלבד במהלך תקופת מגוריו בנכס.

     

  29. לסיכום, טענו הנתבעים כי התובעת זכאית אך להשבת קרן ההלוואה - בסך 350,000 ₪, וזאת בנוסף לתשואה לה זכתה לאורך השנים מכספי השכירות, ויש לדחות את דרישתה של התובעת לתשלומים נוספים.

     

    דיון והכרעה

     

  30. אקדים ואומר, קשה להשתחרר מהרושם כי מדובר למעשה בסכסוך על ירושתו העתידית של האב יבדל"א וחלוקת עזבונו לאחר אריכות ימיו, המתנהל עוד בחיי האב ומסב לו צער רב.

     

  31. יובהר כבר עתה, כי בדיונים שהתקיימו לפני התרשמתי מצלילותו של האב, אשר העיד לפני באופן ברור וקוהרנטי, חרף גילו המתקדם.

     

  32. לא מצאתי כי עלה בידי התובעת לסתור את חזקת כשירותו של האב הקבועה בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, אשר נתמכה בחוו"ד פסיכיאטרית מיום 17.9.24 המלמדת על כשירותו המשפטית (נספח 11 לתצהיר האב).

     

  33. בתביעתה דנן עותרת התובעת להצהיר על בעלותה בשליש הזכויות בנכס, הרשומות בלעדית על שם האב בהתאם לאישור זכויות מטעם רמ"י, ולפיכך נטל ההוכחה לסתור את הרישום מוטל על כתפי התובעת.

     

  34. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי רישום הנכס על שם האב מהווה ראיה חותכת לתוכנו בהתאם להוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; בעוד התובעת טענה בסיכומי התשובה מטעמה כי הנכס לא רשום בטאבו אלא ברמ"י בלבד ואין מדובר במקרקעין מוסדרים;

     

  35. אולם, דומה כי מחלוקת זו נוגעת אך לעניין מידת ההוכחה – כאשר במקרקעין מוסדרים הנטל הוא כבד ביותר שכן הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו; בעוד שבמקרקעין בלתי מוסדרים הרישום מהווה ראיה לכאורה בלבד, כך שניתן לסתור אותו בנטל הוכחה רגיל של מאזן הסתברויות (השוו: ע"א 679/11אופירה נדב דרדיקמן נ' רחל נדב(27.3.2014)‏, פסקה 33 לפסה"ד).

     

  36. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והתרשמתי מעדותם, לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על כתפיה - אף לא במאזן ההסתברות - להוכחת טענתה לבעלות בשליש מהנכס הנדון, כפי שיפורט להלן.

     

    ההסכם שנערך בין בני המשפחה

     

  37. הצדדים חלוקים על טיבן ותוכנן של הסכמות שנערכו ביניהם סביב בניית הבית על גבי המגרש של האב בהרחבת היישוב X, במימון משותף של האב (כ- 36%) ושל האחים (כ- 21% כל אחד).

     

  38. לעמדת הנתבעים, הסכום ששולם על ידם בעת הבנייה ניתן כהלוואה לאביהם, והוסכם כי בנוסף על זכותם להשבת הלוואה, ייהנו האחים מפירות הנכס (דמי השכירות), אשר יחולקו ביניהם שווה בשווה; התובעת טענה מנגד כי הסכום ששולם על ידי האחים לשם מימון הבניה ניתן כהשקעה, כנגד הבטחת האב להעברת שליש מהזכויות בנכס ע"ש כל אחד מהאחים.

     

  39. אין חולק כי לא נערך כל הסכם או מסמך אחר בכתב בין הצדדים וכלל ההסכמות הנטענות נערכו בעל פה (ראו עדות האב בעמ' 33 ש' 17).

     

  40. מהעדויות שנשמעו לפני התרשמתי כי היחסים בין בני המשפחה היו תקינים ושררו ביניהם יחסי אמון ואחווה, למצער עד לשנת 2019, ובעטיה של מערכת היחסים האמורה, ההסכמות נערכו אך בעל פה ללא הסכם כתוב.

     

  41. האב הצהיר לעניין זה בתצהיר מיום 27.4.25 כי: "עד שנת 2019 לערך היו שלושת ילדי – ר', ח' וי' – ילדים מסורים...".

     

  42. בנה של התובעת – א' – העיד אף הוא כי "...הבית הזה נבנה בזמנים אחרים שהמשפחה בעצם הייתה מאוד מגובשת וברוח טובה..." (עמ' 160 ש' 22-23).

     

  43. ח' העיד באופן דומה, כי: "עד 2019, בוודאי שהיו יחסים טובים..." (עמ' 59 ש' 20 לפרוט') "..אני מאוד סמכתי, מאוד מאוד סמכתי על ס' [בעלה של התובעת], וזהו. היו יחסי אמון..." (עמ' 64 ש' 27-28 לפרוט').

     

  44. גם האח י', העיד כי בין היחסים המשפחתיים היו תקינים וטובים: "...משפחה מעולה. עד ההשתלטות... עד אז, הכל היה דבש" (עמ' 110 ש' 24-29 לפרוט'); בנוגע לגיסו ס' הבהיר "סמכתי עליו" (עמ' 126 ש' 18).

     

  45. י' אף הודה כי זו הסיבה בעטיה לא היה צריך מסמך בכתב - "...אף אחד לא חתם. אנחנו כולם, המשפחה מעולה. לא צריך להחתים... הכל באמונה" (עמ' 111 ש' 25 ו-27 לפרוט').

     

  46. בנסיבות אלה, עצם היעדרו של מסמך בכתב אין בו להעיד לכשעצמו על טיבו של ההסכם שנערך בין הצדדים או משמעותו, אלא יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים וכוונתם בהתאם לכלל הנסיבות והעדויות שנשמעו לפני.

     

    חלוקת דמי השכירות המתקבלים מהשכרת הנכס בין שלושת האחים

     

  47. אין מחלוקת כי בהתאם להסכמת הצדדים כל אחד מהאחים זכאי לשליש מדמי השכירות המתקבלים מהשכרת הנכס, וכך נהגו הצדדים בפועל כל עוד הנכס היה מושכר.

     

  48. בקד"מ טענה התובעת: "שאבא נתן את ה- 600,000 ₪ הוא אמר שאנחנו נדאג לבניה והשכירות מתחלק בין שלושתכם. על סמך זה התנהלנו והשקענו את הכספים. ההתנהלות שלי היתה באמונה שלמה, לא בדקתי את הדברים" (עמ' 5 ש' 4-6 לפרוט' מיום 17.4.24).

     

  49. גם בחקירתה הנגדית הודתה התובעת בגרסת הנתבעים לעניין זה, וטענה כי מה שהוסכם ביניהם כשהם יצאו לדרך והחליטו שהאחים ישתתפו בעלויות הבנייה, היה: "הכנסה חודשית לכל אחד שליש, שליש, שליש. פשוט" (עמ' 68 ש' 24 לפרוט' מיום 10.7.25);

     

  50. בנה של התובעת העיד בחקירתו כי הכוונה הייתה "בית שבעצם יניב להם תשואה, והוא היה להשכרה..." (עמ'162 ש' 14-15);

     

  51. גם ס' בעלה של התובעת העיד לעניין שכר הדירה - "הם מקבלים תשואה, הם מקבלים שכר דירה בינתיים, החלוקה בשכר דירה הייתה בין שלוש, בסדר? כל אחד מקבל שליש" (עמ' 33 ש' 21-23).

     

  52. האב הבהיר בעדותו כי מה שסוכם ביניהם היה "...הם רצו לבנות. אתם רוצים לבנות? בבקשה. תבנו, תלוו לי הלוואה...ותקבלו תמורה את ה- מה שמו? את השכירות" (עמ' 30 ש' 22-23); "הבניין שלי, מרוויחו [צ"ל-ירוויחו] ויקבלו את השכירות" (עמ' 30 ש' 34).

     

  53. האח ח' העיד לעניין זה: "...האופציה של מכירת המגרש, הייתה על השולחן בגדול. הייתה על השולחן. ובפועל מי שדחף הכי חזק לנושא של הבנייה, זה היה ס'. ס' אמר: אתם לא מבינים, ב-X אפשר להשכיר שתי יחידות על מגרש, אפשר לבנות. כדאי למצות את הזכויות ולבנות על 300 מטר, שני בתים". נבנה שני בתים, נקבל על זה, בטח 7-8, על כל וילה של 150 מטר. זה אומר 15 אלף שקל. 15 אלף שקל זה הרבה כסף. זה אומר 5,000 שקל לכל אחד מאיתנו, כן? ... אבא שלי אמר באותה פגישה -טוב, ולכן הלכנו לסיפור הזה. אבא שלי אמר באותה הזדמנות שזה נשמע על הכיפאק, אבל אני, אין לי את כל הכסף. אין לי את כל הכסף לבנייה. יש לי, אצלי בין 600 ל-700 אלף שקל. אני רוצה ללכת לבנייה, אני צריך עזרה במימון. אתם תעזרו לי במימון, תשלימו את מה שחסר, ובתמורה תקבלו את דמי השכירות. אנחנו כמובן, החשבון הוא לא כזה מסובך. אם אתה, עשינו את החשבון פחות או יותר כמה זה צריך לעלות. והבנו שאם אתה נותן לאבא כרגע הלוואה של 350 שקל, ומקבל 5000 שקל פירות של דמי שכירות, זה פנטסטי....לשים 350 ולקבל 5000? שלושתנו קפצנו על ההצעה הזאת ואמרנו, מתאים" (עמ' 63 ש' 25-36, ועמ' 64 ש' 2-3 לפרוט').

     

  54. גם האח י' העיד בחקירתו כי קודם לבנייה: "אנחנו ישבנו יחד והתלבטנו מה לעשות עם הנכס. הייתה אפשרות למכור, והייתה אפשרות גם שדנו בה, וחשבנו שכדאי. אחרי שהתייעצנו עם ס' שגר בX, הוא תיאר מצב שיש תחזיות טובות לשכירות בX. והתחזיות היו מאוד טובות. ובסוף אחרי תכנון כלכלי, החלטנו שכדאי לבנות, ואפשר לעשות על זה שכירות יפה" (עמ' 108 ש' 14-17 לפרוט'); אלא שלבסוף "...המהלך הכלכלי הזה כשל..." (עמ' 114 ש' 17); "...זה נכס שבעצם הלכנו פה למהלך כלכלי, שהמטרה של כולנו, ליהנות מפירות כמה שיותר גבוהים " (עמ' 115 ש' 4-5); "אמרתי שאנחנו מפסידים כל שנה. אנחנו מקבלים פחות שליש ממה שצפינו" (עמ' 115 ש' 12).

     

  55. העובדה כי הצדדים קיבלו שכירות נמוכה יותר מהצפוי בגין השקעתם בנכס כאמור, היא זו שלדבריהם הובילה לדרישה מבנה של התובעת – א' (אשר התגורר בנכס אותה עת בשכירות) להתפנות מהנכס, על מנת שניתן יהיה להשכירו בשווי שוק, דבר שהוביל לבסוף להגשת תביעת הפינוי מצד האב כנגד נכדו א' - בנה של התובעת, ובהמשך להגשת תביעה זו מטעם התובעת.

     

  56. עולה מהאמור כי אין חולק בדבר ההסכמה להעברת שליש מדמי השכירות המתקבלים מהנכס לידי כל אחד מהאחים והמחלוקת נסובה אך לעניין הנפקות של הסכמה זו – האם היא מלמדת על זכותם הקניינית של האחים בנכס כבר כיום, כגרסת התובעת – או שמא, כטענת הנתבעים, כספי השכירות הם התשואה תמורת ההלוואה (פירות ההשקעה) ואינם מלמדים על זכותם של האחים בנכס עצמו, שהיה ועודנו בבעלותו הבלעדית של האב, ולא הייתה כל התחייבות או הבטחה לגביו.

     

    גרסאותיה הסותרות של התובעת

     

  57. הגרסה שהציגה התובעת בהליך זה לא הייתה סדורה ועקבית, והיא למעשה העלתה מספר גרסאות עובדתיות סותרות:

     

    • בחלק מגרסאותיה טענה התובעת כי על פי הבטחת האב היא זכאית לשליש מהזכויות בנכס עוד בחייו.

      • בחלק מהגרסאות טענה כי ההבטחה הייתה לקבלת שליש מהנכס הספציפי אך לאחר אריכות ימיו של האב.

      • בחלק מהגרסאות טענה כי ההבטחה הייתה לקבלת שליש מכלל עזבונו של האב באריכות ימיו.

      • ובהמשך אף טענה כי הוסכם שבמסגרת חלוקת העיזבון הנכס הנדון ייוחד רק לה.

         

  58. להלן אפרט את גרסאותיה השונות של התובעת והסתירות השזורות מניה וביה בטענותיה:

     

  59. בכתב תביעתה טענה התובעת כי הבית שייך לשלושת האחים בחלקים שווים כבר עתה בחייו של האב, וכי אביה "...הצהיר, הבטיח והתחייב בעל פה, כי אין לו עניין בבית וכי הבית שייך לשלושת הילדים בחלקים שווים..." (סע' 18).

     

  60. בדיון קד"מ הבהיר ב"כ התובעת: "...אנחנו לא טוענים לגבי המגרש בX על זכות ירושה עתידית. הטענה שלנו שכל הבניה והיוזמה והטיפול של התובעת ובעלה נועד לכך שהנכס יהיה שליש שלהם ושליש לכל ילד – לח' ולי', ולאבא לא יהיו זכויות... הטענה שלנו כי לבת מגיע שליש מX וזה כולל את המגרש, זה על סמך הבטחות של התובע. על המגרש הזה היתה התחייבות בחיים..." (עמ' 8 ש' 10-19 לפרוט' מיום 17.2.25).

     

  61. בחקירתה הנגדית שינתה התובעת גרסתה והעידה כי כוונת הצדדים הייתה שהנכס יהיה חלק מעיזבונו של האב אשר יחולק אך לאחר אריכות ימיו של האב - "הוסכם שאנחנו בונים ביחד את הבית, יש נכס שמניב חודשית לכל אחד סכום מסוים, וזה נכס שבסופו של דבר אחרי 120, זה נכס שנכנס לחלוקה בירושה. פשוט" (עמ' 68 ש' 32-33).

     

  62. בהמשך עדותה העלתה התובעת גרסה נוספת, לפיה הנכס הספציפי יועד רק אליה לאחר אריכות ימיו של אביה (להבדיל מחלוקה שווה בין ילדיו כפי שהעידה קודם): "...פתחתי את זה בפני אבא והאחים שלי, ואמרתי להם תשמעו יש כמה נכסים לאבא...אמרנו לאבא הכל בעזרת השם אחרי 120. אנחנו מדברים פתוח, לי נוח שיהיה נכס פה בX לידי, אני גרה כאן, מאוד נוח לי שילדים שלי, שמישהו מהילדים שלי יגור לידי. ואחים של הבינו את זה....וככה דיברנו פתוח. גם עם אבא הוא ידע את זה" (עמ' 63 ש' 7-12 לפרוט' מיום 10.7.25; עמ' 66 ש' 10-11 לפרוט'), וכך גם טענה בסעיף 43 לתצהיר עדותה הראשית.

     

  63. בחקירתה הנגדית התובעת ניסתה ליישב את הסתירה וטענה כי כוונתה היתה שהנכס ייוחד לה במסגרת הסכם חלוקת העיזבון לאחר אריכות ימי האב, ואילו כיום היא זכאית לשליש הנכס בלבד: "הכוונה שליש הבית יעביר שכרגע אנחנו כולנו מחולקים פה 3 שליש, שליש, שליש. ודיברנו על זה שבסופו של דבר אחרי 120, זה עובר אלי. בירושה הסופית, בסדר? שאבא עד 120 בבריאות שלמה, אחרי זה זה עובר אלי החלק הזה..." (עמ' 76 ש' 17-19), והבהירה: "... הכוונה במסגרת חלוקת הנכסים וחלוקת עיזבון, כך שאהיה לבדי הבעלים של הבית בבX".

     

  64. בהמשך עדותה טענה שוב, בניגוד לנטען בכתב התביעה ובתצהירה, כי ההסכם המשפחתי התייחס אך לתקופה שלאחר אריכות ימי האב - "...דיברנו על העברה אחרי 120, זה מה שדובר. ודיברתי על זה שאני ארצה" (עמ' 80 ש' 13-14); ובהתאם לכך היא הודתה כי כיום הבית לא שייך לה - "לא, הוא לא היה עדיין שלי, אני ביקשתי שהוא יהיה מתישהו שלי, ואמרתי שאני אשמח..." (עמ' 80 ש' 16-18)

     

  65. בסיכומיה חזרה התובעת לגרסתה המקורית וטענה כי בהתאם להבטחת האב שעמדה בבסיס העסקה, הזכויות בבית שייכות לשלושת הילדים בחלקים שווים ביניהם כבר עתה, עוד בחייו של האב (סע' 1 ו-26 לסיכומיה) ומאידך נטען כי "היא רצתה כי הבית יגיע אליה לאחר 120 של הנתבע כחלק מאיזון וחלוקת הרכוש של עיזבונו של האב, בין שלושת האחים" (סע' 11 לסיכומיה).

     

  66. בסיכומי התשובה טענה כי ההסכמה הייתה אך לעניין חלוקת עזבונו של האב באריכות ימיו: "האחים הסכימו להעמיד מימון לטובת הבנייה של הבית כי הנתבע ביקש מהם והם עצמם העידו כי האמינו בבית ... הצדדים ידעו כי לאחר פטירת הנתבע, יהיה איזונים בין היורשים והתובעת אמרה שהיא רוצה בסופו של דבר את הבית. גם בתביעה זו התובעת לא דורשת את כל הבית, אלא רק רישום שליש ממנו על שמה..." (סע' 15 לסיכומי התשובה).

     

  67. התובעת התקשתה להסביר את הסתירות השזורות מניה וביה בגרסתה, וניסתה לטעון כי היא אינה מנוסחת טוב ולא הובהרה כראוי: "זה מנוסח אולי לא טוב" (עמ' 76 ש' 9); "אני לא טובה בלכתוב דברים לבית המשפט ולעו"ד" (עמ' 76 ש' 23); "...אז איך מסבירים את זה שעוד בהתחלה, שעוד זה היה מגרש ורצו למכור, אז דיברנו בפירוש שייבנה בית ושאני אני רואה את זה כחלק מהירושה שלי" (עמ' 66 ש' 10-11).

     

  68. הנה כי כן, טענות התובעת סותרות זו את זו וברי כי אינם יכולות לדור בכפיפה אחת.

     

  69. תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת: "בעל דין אינו רשאי להעלות בכתבי הטענות טענה שבעובדה סותרת או חלופית, זולת אם אימת בתצהיר כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו".

     

  70. בבסיס הכלל שביסוד התקנה עומד עקרון תום הלב הדיוני, האינהרנטי לאדם הפונה לקבלת סעד שיפוטי, עקרון אשר מעוגן כיום בעקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 3(ב) לתקנות); ומתיישב אף עם כלל רחב יותר, אשר אוסר על העלאת טענות סותרות בהליכים שונים, וידוע כ"השתק שיפוטי". ראו: ת"א (שלום רמ') 68570-12-21A-Z SHIRIN PROPERTIES LLC  נ' עו"ד אלי חסון(7.2.2023), פסקה 9 לפסה"ד; ותמ"ש (משפחה פ"ת) 56424-03-18פלונית נ' אלמוני(23.6.2024)‏‏ .

     

  71. במקרה דנן, התובעת לא הצהירה כי העובדות כהווייתן לא ידועות לה; ההיפך מכך, היא טענה לידיעה פוזיטיבית של העובדות, כך שלא מתקיים החריג שנקבע בתקנה 27 לתקנות.

     

  72. כמו כן בעניינינו, לא ניתן לומר כי מדובר בטענות עובדתיות חלופיות, שכן – ככל שלשיטת התובעת הזכויות הועברו כבר כיום בחיי האב לשלושת האחים והוא שייך להם – הרי שהנכס אינו חלק מעיזבונו של האב, והסכם חלוקת העיזבון כלל אינו רלוונטי לגביו; וכך גם להיפך – ככל שמדובר בהבטחה לאריכות ימיו של האב במסגרת ירושתו, הרי שאין עסקינן במתנה בחיים וכיום, בעוד הנתבע בחיים, התובעת אינה יכולה לעתור לזכויות בנכס.

     

  73. עצם העלאת מספר גרסאות עובדתיות סותרות, והיעדרה של גרסה סדורה מטעם התובעת לעניין ההסכם שנערך בין הצדדים בעת השקעת הכספים בבניית הבית - גורעת ממהימנותה ומהמשקל שיש לתת לגרסתה. השוו: סע"ש (אזורי ת"א) 66970-01-22 KALAB SALOMON - הספסל בע"מ (20.3.2025)‏‏ ; תמ"ש (משפחה פתח תקוה) 56424-03-18 פלונית נ' אלמוני (23.6.2024)‏‏, פסקה 32 לפסה"ד.

     

  74. די בטענותיה העובדתיות הסותרות של התובעת כדי לשמוט את הבסיס תחת גרסתה ומהימנותה, באופן המוביל לדחיית תביעתה ביחס לסעד הקנייני לו עתרה, והעדפת גרסת הנתבעים.

     

  75. למעלה מן הצורך, אף בחינה של כל אחת מהגרסאות בנפרד מלמדת כי הן אינן יכולות לעמוד אף לא בפני עצמן, והתובעת לא הוכיחה את טענותיה לעניין זכותה הקניינית בנכס על פי כל אחת מהן: גרסת המתנה בחיים, וגרסת ההבטחה להענקת הנכס אך באריכות ימים - כפי שיפורט להלן.

     

    התחייבות ליתן מתנה בחיים

     

  76. על פי דין, הקניית בעלות במקרקעין בדרך של מתנה מסתיימת אך ברישום, ובמקרה שלא הסתיימה ברישום, מדובר אך בהתחייבות ליתן מתנה. ראו: סע' 6 סיפא לחוק המתנה, בשילוב עם סעיף 7 לחוק המקרקעין; ע"א 6439/99"טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, נח(2) 106 (2003)‏‏ פסקה 7 לפסה"ד; וע"א 588/81אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ, מ(1) 321 (1986)‏‏ , פסקה 4 לפסה"ד.

     

  77. במקרה דנן, עת הנכס עדיין רשום על שם האב והעסקה לא הושלמה ברישום על שם האחים – הרי שהמתנה לא הושלמה, והתובעת יכולה לטעון, לכל היותר, להתחייבות האב ליתן מתנה, שלא נתמכה במסמך כלשהו בכתב.

     

  78. על פי דין, התחייבות ליתן מתנה ביחס לנכס מקרקעין טעונה מסמך בכתב לשם שכלולה (ראו: סע' 8 לחוק המקרקעין וסעיף 5(א) לחוק המתנה) ובהיעדרו של מסמך בכתב, היא נעדרת תוקף משפטי מחייב.

     

  79. אף אם במקרים מסוימים הוכרה בפסיקה אפשרות לסטות מדרישת הכתב לשם שכלולה של ההתחייבות האמורה (השוו: ע"א 986/93יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ(1) 185, 198 (1996)‏; ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ, סד(3) 60 (2011)‏‏, פסקאות 20-24 לפסה"ד); הרי שבעניינינו אינני סבורה כי עלה בידי התובעת להוכיח טענתה לעניין התחייבות בעל פה להעניק לה ולשני אחיה את הזכויות בנכס עוד בחיי האב, ומכל מקום, לא קמה בעניינינו "זעקת ההגינות", כפי שיפורט להלן.

     

  80. האב, שכאמור התרשמתי מצלילותו, ועדותו היתה קוהרנטית ומהימנה, הכחיש את גרסת התובעת להענקת שליש הזכויות בנכס לכל אחד מהאחים לנוכח השקעתם בבנייה וטען כי היה ברור שמדובר בהלוואה כספית, שתוחזר לצדדים וזאת בנוסף לתשואה שיקבלו מדמי השכירות (סע' 17 לתצהיר עדותו הראשית).

     

  81. גרסת האב נתמכה בעדותם של שני ילדיו, הנתבעים 2 ו-3, שאף הם העידו באופן עיקבי וקוהרנטי אודות טיב העסקה שהתגבשה, ועדותם היתה מהימנה עלי, חרף טענות התובעת כנגדם (ראו להלן).

     

  82. בחקירתו הדגיש האב כי הזכויות בנכס בבעלותו הבלעדית, וכי האחים זכאים אך ורק להחזר הלוואה שהעניקו לו לצורך הבניה: "חלק מה? אין, לא מגיע להם שום דבר. לא מגיע. זה שלי" (עמ' 34 ש' 25); "לא הסכמנו שום דבר. לא סיכמנו כלום...לא דובר כלום" (עמ' 34 ש' 34 ו-36); מהמשך עדותו ניכר כי הוא רואה בנכס כשייך לו ולכל היותר ילדיו זכאים ל"...סכום של ההלוואות" (עמ' 34 ש' 29).

     

  83. בידי התובעת לא עלה לסתור את גרסת האב כי הנכס בבעלותו הבלעדית ולא היתה מתנה בחיים; יתרה מכך, התובעת הודתה בחקירתה כי גם לאחר שהבית נבנה היא ראתה בו כנכס בבעלות אביה והודתה כי הוא עדיין אינו שלה - "לא, הוא לא היה עדיין שלי..., אני ביקשתי שהוא יהיה מתישהו שלי. ואמרתי שאני אשמח..." (עמ' 80 ש' 17-18 לפרוט' מיום 10.7.25).

     

  84. העדים מטעם התובעת אף הם לא תמכו בגרסת המתנה בחיים; בעלה של התובעת- ס' - אישר בחקירתו כי הנכס עדיין שייך לאב (עמ' 33 ש' 34-35), ולטענתו כל מה שהובטח מפי האב היה כי העיזבון שלו יחולק באופן שווה בין האחים לאחר אריכות ימיו, ולא בחייו (עמ' 32 ש' 1-2; ועמ' 31 ש' 24 ו-26 לפרוט'). לשיטתו, התחייבות האב נגעה לכלל רכושו (ולא ביחס לנכס הספציפי דנן), אותו יוריש בחלקים שווים לשלושת ילדיו. (עמ' 32 ש' 14-15).

     

  85. בן התובעת א', טען כי הכוונה הייתה "בית שבעצם יניב להם תשואה, והוא היה להשכרה. והנכס הזה, כנכס, בבוא העת יועד, כן, יועד כ... אמא שלי בעצם גרה בקרבה. היה איזשהו מאגר נכסים, והיה ברור מבחינת כולם" (עמ'162 ש' 14-15) – לעניין זה יובהר כי הבן א' העיד שכל הידוע לו על ההסכמות היה מפי אמו - התובעת, ואף התובעת עצמה מודה כי עדותו היא בגדר עדות שמיעה (סע' 11 לסיכומי התשובה).

     

  86. לא מצאתי ממש בטענת התובעת כי היעדר מעורבות האב בבנייה תומכת בגרסתה כי הבית ניתן כמתנה בחיים לאחים, ואין בעובדה שהאחים סייעו לאביהם וניהלו את הליך הבניה של הבית כדי להפריך את גרסת הנתבעים, עת לשיטתם הוסכם כי תמורת השקעתם האחים יהיו זכאית לקבלת את פירות הנכס - דמי השכירות.

     

  87. בשים לב למערכת היחסים שכאמור שררה במשפחה, וסיועם המסור של האחים כולם לאב באותה העת, מסתברת בעיני הגרסה כי האב לא היה מעורב בבנייה מפאת גילו, כפי שהעיד האב "אני עבדתי על הבנייה, ואני יודע ומכיר את כל הזה, אבל לא בשבילי בגילי" (עמ' 44 ש' 30); והתרשמתי כי השקעת האחים בהליך הבנייה היתה מתוך עזרה וסיוע לאביהם, אותו הם העריכו וכיבדו (ראו גם עדותו של י' בעמ' 117 ש' 3-5).

     

  88. אמנם האב לא ציין מפורשות את המילה "הלוואה" במסגרת תביעת הפינוי, אולם אין די על מנת להפריך את גרסת הנתבעים בהליך זה, ולא מצאתי בתביעת הפינוי עמדה הסותרת גרסתו של האב בהליך זה, כאשר האב הבהיר כי "כל אחד מילדיי התובע הוסיף סך של כ- 350,000 ₪..." (סע' 12 לכתב התביעה בתמ"ש 30416-02-25); וכי "לא נערך הסכם בגין מימון הבנייה והיחסים התבססו על אמון הדדי" (סע' 14 תביעת הפינוי).

     

  89. התובעת טענה כי רישום הנכס על שמה ועל שם אחיה לא הושלם בחיי האב אך מטעמים טכניים (סעיף 46 לתצהיר התובעת; הצהרת בא כוחה בעמ' 8 ש' 16-18 לישיבת קד"מ מיום 17.2.25), או משיקולי מיסים (ראו סע' 53 לתצהירה).

     

  90. אולם, התובעת לא הוכיחה את טענתה אודות הפגישה הנטענת בין האב לאחיו - הדוד רואה החשבון – ..., בעקבותיה כביכול החליט האב שלא לרשום את הנכס בחיים ע"ש האחים משיקולי מיסים; התובעת לא ביקשה להעיד את הדוד לתמיכה בטענותיה אלה, ופטרה עצמה בטענה כי "כיום בדיעבד כשפנינו אליו לזמן אותו להעיד על הפגישה הוא טוען שאינו זוכר. מכיוון שדודי רו"ח פעיל ובעל זיכרון, ברור לי שהוא מתחמק כתוצאה מפנייה של אחיי ואבי שיתחמק ממתן עדות" (סע' 53 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת); היא אף לא מצאה לחקור את אביה או מי מאחיה אודות פגישה זו; מכל מקום, אף לשיטת התובעת - מדובר היה בשיחה תיאורטית – אם כדאי להעביר נכסים בחיי האב באופן כללי (עמ' 73 ש' 16-17); רצון שלא הושלם כדי הסכם (עמ' 73 ש' 40 ועמ' 74 ש' 1, 6).

     

  91. במאמר מוסגר אציין כי לא מצאתי שמתקיימים בעניינינו התנאים המחמירים להחלת הדוקטרינה של 'זעקת ההגינות'; שכן התובעת, שלשיטתה השקיעה עם בעלה סך של 370,000 ₪ וליוו את הבנייה במאמץ רב, קיבלה לאורך השנים שליש מדמי השכירות, בסך של 138,833 ₪, באופן שהניב להם תשואה על כספם, וזאת בנוסף להשבת הקרן שמובטחת להם. קבלת פירות שוטפים אלו שוללת קיומו של עיוות דין משווע או תוצאה בלתי צודקת באופן קיצוני, המצדיקים לעקוף את דרישת הכתב המהותית שבחוק, שלא התקיימו בנדון דידן.

     

  92. לאור כלל האמור, התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת גרסתה כי הנכס הוענק לשלושת האחים כמתנה בחיים, וגרסתה לעניין זה נידחית גם לגופה.

     

    האפשרות לחזור מהתחייבות ליתן מתנה בנסיבות של התנהגות מחפירה

     

  93. אף לו התובעת הייתה מוכיחה את גרסת המתנה בחיים - עת עסקינן בהתחייבות גרידא, הרי שהאב רשאי לחזור בו מהתחייבותו הנטענת לנוכח התנהגות מחפירה על פי הזכות שניתנה לו בסעיף 5(ג) לחוק המתנה, לפיו: "...רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

     

  94. בעניינינו, האב הוכיח טענותיו להתנהגות העולה כדי התנהגות מחפירה כמשמעה בפסיקה, שהייתה מצד התובעת או מי מבני משפחתה כלפיו, בעטיה רשאי היה לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה, ככל שהיתה כזו.

     

  95. הביטוי "התנהגות מחפירה" לצורך סעיף זה, פורש בפסיקה באופן מרחיב, המיטיב עם מי שהתחייב לתת מתנה, שהמקבל נהג בו שלא כראוי, לחזור בו מהתחייבותו, מתוך תפיסה שמדובר בהתחייבות חלשה יותר מהתחייבות חוזית רגילה, לאור אופייה המיוחד של המתנה ולאור חובת תום-הלב של המקבל. ראו: ע"א 7156/06 כרמי צמח נ' דוד גבאי (19.7.2009)‏‏; עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 12174-10-11פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל(26.1.2014), פסקה 32 לפסה"ד.‏‏

     

  96. יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' טירקל בע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5) 797, 814 (1999): "לאור מאפייניה הנזכרים של המתנה נגזרת מחובת תום-הלב המוטלת על המקבל חובתו לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ. דומה שכך היה מקובל בעמנו מדורי דורות, וסבורני שכך יש לנהוג גם היום. ... לאור אופייה המיוחד של המתנה ולאור חובת תום-הלב של המקבל, כפי שאני מבין אותה, אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן מתנה למקבל המתנה. לדוגמה, מילת גנאי, אמירה של זלזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו עניין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ובמקבלה. לפי שיטתי, לעניינו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה, די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה." (פסקה 2(ג) לפסק דינו).

     

  97. בעניינינו, האב הצהיר כי החל משנת 2019 חלה התדרדרות במערכת היחסים שלו עם התובעת עת היא הפסיקה לארח אותו בשבתות בסבב שנהג עם אחיה, התקשרה אליו פחות, לא שהתה עמו בעת האשפוז בשנת 2022 למעט ביקור יחיד ולא הגיעה לשבת הודיה לאחר האשפוז (סע' 22-26 לתצהירו), וכי סביב בקשתו לפנות את בנה מהנכס, כל משפחתה של התובעת "עשתה עלי חרם. הפסיקו להתקשר ולא ענו לי לטלפון. סביב כל הסיפור הזה הייתי (ואני עדיין) פגוע מאוד מר' [התובעת]. בנוסף הבנתי שס' [בעלה של התובעת] זומם להשתלט על רכושי" (סע' 32 לתצהירו).

     

  98. האב העיד בכאב לעניין התנהגותה של התובעת כלפיו כי - "אצלי, שלושתם היו אותו דבר בעיניים. גם היום. עוד מעט כואב לי, מאוד מאוד מאוד מאוד כואב לי שהם עזבו, שהם התנקרו אליי וכל זה, אבל מה אני אעשה? אני לא יכול בכוח להגיד להם שיתנהגו איתי יפה...הם הרסו אותי. הרגו אותי... פשוט אתה מזכיר לי את זה. אתה זורה לי מלח על הפצעים" (עמ' 41 ש' 27-34 – טעות הכתיב במקור);

     

  99. כשנשאל האב מה קרה שאחרי 60 שנה של יחסים טובים עם התובעת פתאום לא טוב? השיב "שאל אותה", כשבכל זאת ביקשו ממנו לענות השיב "תשאל את ס' גם מה שעשה לי. אני אגיד לך, גם תשאל את ס' " (עמ' 47 ש' 23-24, 27-28); בהמשך העיד כי התובעת ובעלה "לא דיברו. לא רוצים, ס' כבר התנקר אליי. במיוחד ס'" (עמ' 48 ש' 6-7 – טעות הכתיב במקור); כשנשאל בהמשך מה התובעת עשתה לו השיב "היא הבת שלי ואני, כואב לי מאוד שהיא...כואב לי מאוד" (עמ' 50 ש' 9-12); "...אין. אף אחד לא דיברתי מה עשו רע, אבל עשו רע. עשו לי" (עמ' 51 ש' 3); "זה התנקרו. ואמרתי גם בהכל, במה אמרת קודם. ניתקו לי את החמצן, הנינים...הנינים, הנכדים...". (עמ' 51 ש' 14,16).

     

  100. כבר בישיבת קד"מ מיום 17.4.24 בתביעת הפינוי אמר האב: " הגעתי למצב שאני צריך להנות ממה שעשיתי, גם הנכדים, הנינים. ניתקו אותי מהחמצן שלי. אף אחד לא מדבר איתי..." (עמ' 3 ש' 30-34 לפרוט').

     

  101. האב העיד כי בעלה של התובעת – ס' - הפסיק לדבר אתו בשבתות שהתארח אצלם - "הייתי הולך שבתות, והוא לא עונה שלום בזמן האחרון. לא. אני אומר שלום, לא עונה" (עמ' 51 ש' 20); כנטען בסעיף 51 לכתב ההגנה: "...כשהתארח האב בבית התובעת, בעלה חדל לדבר עימו ואפילו להשיב לברכת השלום שלו".

     

  102. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי "אחת הראיות המטלטלות ביותר בתיק" נוגעת לאירוע, עליו העיד האב בחקירתו, בו ס' נטש אותו במגרש חניה לבדו למשך שעתיים במוצאי שבת לאחר שהתארח אצל התובעת (סע' 47-48 לסיכומיהם).

     

  103. אמנם, התובעת ביקשה לצייר אירוע זה כאירוע שגרתי לכאורה ולא בנטישה מכוונת, וס' טען כי הוא נאלץ שלא ברצונו לחזור לביתו בשל "קלקול קיבה פראי" שתקף אותו לפתע אשר אילץ אותו לחזור על עקבותיו ולהשאיר את האב ברכב (ראו עדותו של ס' בעמ' 19 ש' 31), ולשיטתו התובעת והוא ניסו לשכנע את האב להיכנס חזרה לבית עד שהתובעת תגיע ותיקח אותו לביתו והאב לא הסכים (עמ' 20 ש' 3-4);

     

  104. ואולם, מעדותו של האב לעניין זה ניתן היה להתרשם מהפגיעה הקשה של האב כתוצאה מאירוע זה "...השאיר אותי במגרש, מגרש חנייה, בשקט, בחושך. אין קול, אין עונה...." (עמ' 48 ש' 16-17); "...ואני יושב שמה, אין קול ואין עונה. ואני בחושך, חושך מצריים. אני נזכר בזה ואני רועד. החתן יעשה לי ככה?" (עמ' 48 ש' 35-36); ושב על השאלה "החתן יעשה לי ככה?" פעמיים נוספות (עמ' 49 ש' 3 ו-5); ניתן היה להבחין כי האב פגוע ונסער ממקרה זה, אשר לטענתו "זה ביזיון להזכיר את זה" (עמ' 49 ש' 14).

     

  105. לשיטת הנתבעים, האירוע האמור לא עמד בחלל ריק והיווה סימפטום קיצוני ליחס המנכר המזלזל וחסר הכבוד כלפי האב, דבר שמתיישב עם עדות האב כאמור.

     

  106. אין חולק כי כיום לא מתקיים קשר כלשהו בין התובעת ומשפחתה לאביה, וכי האב לא הוזמן לאירועים משפחתיים שהיו למשפחת התובעת והם מצדם לא הגיעו לשמחות ואירועים משפחתיים של יתר האחים.

     

  107. התובעת לא הכחישה טענות אלו, אלא טענה כי מדובר בהשפעה לרעה על האב מצד אחיה י' וח', שהשפיעו על האב וערבו אותו בסכסוך, ובעקבות כך האב הוא זה שהחל לצערה, להשתמש בשפה פוגענית כלפיה וכלפי בני משפחתה, דבר שגרם להתדרדרות היחסים ולנתק שנפער ביניהם.

     

  108. לדבריה, בעקבות התנהגות האב כלפיה "...צמצמתי את משך השיחות לדרישה בשלומו ואיחולי שבת שלום. זאת על מנת להימנע מגלישת השיחה למקומות שליליים" (סע' 14 לתצהירה). לעניין תדירות הביקורים של האב אצלה, לטענתה היא צומצמה תחילה בעטיה של מחלת הקורונה ולאחר מכן לנוכח קשיים שהיו לבתה הנשואה עם בעלה שרצו למנוע מהאב להיחשף אליהם (סע' 11-12 לתצהירה), ולא מסיבות הנוגעות לקשר ביניהם.

     

  109. בעלה של התובעת הבהיר בתצהירו כי הוא עצמו מעולם לא שמע גידופים מפי האב - "...במשך כ 40 שנות היכרותי עימו, מעולם לא שמעתי את חמי מגדף איש..." (ראו סע' 70 ו-72 לתצהירו), ולכל היותר שמע על כך מילדיו.

     

  110. לכך יש להוסיף ולומר כי בנה השני של התובעת – ב'... – טען בתצהירו כי הסיבה בעטיה הוא הפסיק לשוחח עם הסב הייתה סביב הסכסוך על הנכס (ולא בעטיים של גידופים מצד סבו כנטען על ידי אחיו א'). ראו: סע' 8 לתצהירו.

     

  111. אמנם, בפסיקה נקבע כי על בית המשפט לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו, שכן במקרה כזה - אין נותן המתנה רשאי לחזור בו מהבטחתו. ראו: תמ"ש (משפחה חיפה) 58512-10-24ס' נ' ח'(6.5.2026), פסקה 48 לפסה"ד והאזכורים שם.

     

  112. אולם, בעניינינו, לא שוכנעתי כי מקור הנתק בין התובעת לאביה נבע מהתנהגותו כלפיה או במילים לא יפות שהאב אמר על התובעת ובעלה, ולא עלה בידי התובעת להוכיח טענה זו; התרשמתי כי האב אכן פגוע מהתנהגות התובעת ובני משפחתה, שאין חולק כי התרחקו ממנו לעת זקנתו ואף מיתר בני המשפחה והוא כואב את המצב עד מאוד.

     

  113. האח ח', שעדותו היתה מהימנה עלי, העיד לעניין זה "עד 2019 בוודאי שהיו יחסים טובים. מ-2019, כמו שאמרתי, היחסים היו טובים בגדול. ר' [התובעת – הוספה שלי ה.ג.] לאט לאט התפיידה [כך במקור – ה.ג.] מהסיפור, מהתמונה. כאילו, בטח מהמעורבות בטיפול באבא באופן אפילו מאוד מאוד בולט. זה היה מאוד בולט לנו, אבל חשבנו שיש לה מורכבויות וקשיים שלה, וחיפינו על זה בגדול. באהבה גדולה, דרך אגב" (עמ' 59 ש' 20-23) ובהמשך- "...למול הקושי הזה, אנחנו ביקשנו ממנה, ואני יזמתי פגישה. קבעתי איתה ב....., ואמרתי לה: "תקשיבי, אבא מאוד מאוד מצטער", שזה כבר היה מאוד מאוד קיצוני.... ואמרתי לה: "תבואי לבקר אותו. תבואי לבקר אותו. לא יכול להיות שאת מגיעה פעם בשנה, במקרה טוב. תבואי לבקר אותו, עם כל הקושי. תביאי לו עוגיות, תביאי לו משהו, תראי אכפתיות, קצת. זה, הדבר הזה מאוד מאוד מצער אותו, ומאוד מאוד חשוב לו, והוא מתייסר". אני חייב לומר שבפגישה הזאת התרשמתי ממנה שהיא כן תבוא. אמרה לי: "כן, כן, אתה צודק..."...אבל משהו שם, לא יודע, היה כזה, קצת חלול. לצערי סיימתי את הפגישה מתוך הבנה שהיא כן תבוא, אבל היא לא באה, ולצערי זה המשיך להיות מאוד מאוד מאוד בולט..." (עמ' 60 ש' 21-29).

     

  114. אף לו אניח, כי דרישת הנתבעים לפינוי הבן א' מהנכס הובילה ל"פיצוץ" ביחסים, אשר גרם לתובעת להתנתק מהאב, הרי שעמידת האב על זכויותיו ביחס לנכס שבבעלותו אינה יכולה להיחשב להתנהגות לא ראויה מצדו.

     

  115. טענות התובעת אודות השפעה בלתי הוגנת כביכול מצד אחיה כלפי אביה – אף הן לא הוכחו על ידה, ואינן מתיישבות עם יתר הראיות שהובאו לפני.

     

  116. הדין הוא, כי על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל הנטל להוכיח טענתו, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה; לשם הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן להסתייע באותם מבחנים שנקבעו בהלכת מרום (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב(2) 813 (1998)): תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי נותן המתנה עם אחרים, ונסיבות מתן המתנה.

     

  117. במקרים בהם מוכחת תלות מקיפה ויסודית בין מקבל המתנה לנותן המתנה, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי של אותו אדם בנוגע ליחסים שבינו לבין זולתו, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובת האחרון, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, וחובת ההוכחה תעבור לכתפי מקבל המתנה - שעליו יהא לסתור את החזקה שקמה בדבר השפעה בלתי - הוגנת מצדו על מעניק המתנה. ראו: ע"א (מחוזי ירושלים) 12734-07-22א.ב.ז נ' א.ב.ז(3.1.2023)‏, פסקה 14 לפסה"ד; עמ"ש (ת"א) 45610-09-12 צ.ג.א. נ' ג.א. (2014), פסקאות 17-18 לפסק הדין; בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.2015)‏; ע' ליפשיץ, "ניכור לעת זקנה כהשפעה בלתי הוגנת בעקבות הלכת החוטים השזורים", הארת דין יד 49 (תש"ף).

     

  118. במקרה דנן, כפי שהובהר לעיל, לא מצאתי כי עלה בידי התובעת לסתור את חזקת כשירותו של האב, חרף גילו המתקדם, וכן לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של תלות כלשהי מצד האב באחיה, או מי מהם, שיש בה כדי להקים את החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

     

  119. מהעדויות שנשמעו לפני, עלה כי האב מתנהל באופן עצמאי בבית משלו בדירה מעל ביתו של בנו ח'. הוא אמנם נעזר בעובד, ובניו דואגים לו לארוחות ולהסעתו ממקום למקום, אך הוא יודע להכין ארוחות קלות גם באופן עצמאי (ראו עדות האב בעמ' 23 ש' 18-19, 29, 33, עמ' 24 ש' 13); האב הצהיר כי הוא מבקר בבית כנסת מידי יום, לומד בכולל ובהרצאות (סע' 35 לתצהירו);

     

  120. ערה אני לטענת התובעת כי במהלך ניהול ההליכים דנן בשלהי שנת 2024 האב העביר ללא תמורה נכסים אחרים שהיו בבעלותו על שם ח' וי' (ראו סע' 33 ונספח 10 לתצהיר האב) עובדה המעוררת לכאורה חשש לניגוד עניינים ופגיעה במהימנותם, אולם חרף האמור מצאתי להעדיף את גרסתם של הנתבעים 2 ו-3, העולה בקנה אחד עם עדותו העקבית והמהימנה של האב עצמו, ולא התרשמתי כי יש בכך כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים, אשר אין חולק כי הם מטפלים באביהם במסירות ומסייעים בעדו לעת זקנתו.

     

  121. הנה כי כן, לא הוכחה תלות נפשית, פיזית, או אחרת, מצד האב בבניו, או מי מהם, המונעת ממנו להביע רצון חופשי, ועולה כדי השפעה בלתי הוגנת, אשר השפיעה על התנהלותו או בחירותיו.

     

  122. סיכומם של דברים, שוכנעתי כי הנתק בין התובעת ומשפחתה לבין האב, מקורו בתובעת ובני משפחתה, ולא מצד האב – אשר עלה מעדותו כי הדבר מכאיב לו ומצער אותו עד מאוד; כן לא הורם הנטל לעניין הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על האב, וניכר כי האב צלול ופועל מרצון חופשי.

     

  123. הנתק האמור, עולה כדי התנהגות לא ראויה, שעל פי הפסיקה פורשה כהתנהגות מחפירה המאפשרת למתחייב להעניק מתנה לחזור בו מהתחייבותו על פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה.

     

  124. לאור האמור, אף לו הייתה מוכחת גרסת התובעת אודות התחייבות מצד האב להעניק לילדיו את הנכס במתנה בחייו - האב רשאי היה לחזור בו מההתחייבות, בשל התנהגותה של התובעת כלפיו, ולאחר שחזר בו, הרי שאין לעסקה תוקף משפטי מחייב.

     

    הבטחת האב להענקת הנכס לאחר אריכות ימיו 

     

  125. גם לעניין זה התובעת הציגה שלוש גרסאות סותרות: על פי האחת – האב הבטיח להעביר את הנכס לשלושת האחים לאחר אריכות ימיו; על פי השנייה – הבטחת האב לחלוקת כלל עיזבונו בחלקים שווים לשלושת האחים; ועל פי השלישית - הנכס דנן הובטח לאחר אריכות ימי האב רק לתובעת.

     

  126. התובעת לא הוכיחה גרסאות אלו, אשר הוכחשו בתוקף על ידי הנתבעים ובכלל זאת על ידי האב בעצמו, שהכחיש כל סיכום לעניין עזבונו עם מי מילדיו - "בשום שלב, עד להבנה שיש סירוב שא' יפנה את הנכס ועד לשלב ההליכים המשפטיים בתביעת הפינוי ובתביעה לזכויות בבית, לא התקיים כל שיח שהייתי צד לו, מול ר', ח' או י', בקשר לאופן בו יחולק עיזבוני, ובכל שלב לא נתתי הסכמה ו/או הבטחה להורות בצוואה על חלוקת עזבוני בחלקים כאלה או אחרים" (סעיף 37 לתצהיר האב).

     

  127. כאמור, גרסתו של האב הייתה מהימנה וקוהרנטית ולא הופרכה על ידי התובעת, אשר כלל לא מצאה לנכון לחקור את האב על הצהרתו האמורה.

     

  128. עדויותיהם של התובעת ושל בעלה ס' העלו קשיים וסתירות באשר לתוכן ההסכמות עם האב, באופן הגורע ממהימנות גרסת התובעת ואף מאיין אותה. לשיטת ס', ככל שהיתה התחייבות כלשהי מצד האב הרי היא התייחסה לכלל רכושו ועיזבונו של האב (להבדיל מהבטחה ביחס לנכס הספציפי), ואילו הסיכום הנטען ביחס לייחוד הנכס הספציפי לטובת התובעת, נערך לשיטתו מול האחים בלבד ולא עם האב עצמו – "...אשתי דיברה עם האחים שלה, ואמרה אני מתנגדת למכירה, כי אני רוצה את זה כחלק מ-,מ- מהירושה שלי (לא ברור) 120 של האבא" (עמ' 32 ש' 18-20, 24-25); בעוד שהתובעת מנגד, טענה כי הסיכום ביחס ליחוד הנכס אליה באופן ספציפי לאחר אריכות ימים סוכם גם עם אביה - "לא, אמרתי לך שדיברנו גם עם אבא. אמרתי את זה בפירוש גם קודם....", "ש. על זה שאת תהיי בסוף הבעלים היחידה?", "ת. כן, עם אבא אמרתי לך דיברתי אחד על אחד..." (עמ' 76 ש' 24-30); אמנם, התובעת העידה בחקירתה כי בשיחתה "אחד על אחד" עם אביה לעניין זה ס' בעלה לא היה נוכח, אולם לאחר מכן היא העידה כי "...המון פגישות היו לנו. דיברנו גם עם ס' " (עמ' 76 ש' 37-76), ובאחת הפגישות עם אביה והאחים לעניין זה ס' אף היה נוכח (עמ' 77 ש' 9-12).

     

  129. ניתן לראות כי גרסתה של התובעת לעניין הבטחת הנכס הספציפי לה באריכות ימים הייתה לכל היותר בגדר משאלת לב, ולא הובטחה לה מפורשות על ידי האב או האחים, כדבריה "אני ביקשתי שהוא יהיה מתישהו שלי. ואמרתי שאני אשמח..." (עמ' 80 ש' 17-18 לפרוט' מיום 10.7.25).

     

  130. לאור האמור, התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה בדבר התחייבות האב להענקת הנכס לאחים (או לתובעת בעצמה) לאחר אריכות ימיו ואף לא לעריכת הסכם כלשהו ביחס לחלוקת העיזבון.

     

  131. אף לו הייתה מוכיחה התובעת את טענתה האמורה, הרי שממילא לא קמה לה עילת תביעה לעניין זה כיום, כל עוד האב בחיים, ולא ברור מה יעלה בגורל נכס זה באריכות ימיו.

     

  132. למעלה מן הצורך, יובהר ככל שההתחייבות הנטענת לא תעוגן בצוואה תקפה, הרי שלא יהיה לה תוקף משפטי מחייב לאחר אריכות ימיו של האב, לנוכח הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן- חוק הירושה) – הוראת חוק שלא עלה בידי התובעת להתמודד עמה בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה.

     

  133. על פי סעיף 8 לחוק הירושה:

    "(א)  הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.         

    (ב)  מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

  134. סעיף זה, מבטא את העיקרון בדבר חופש הציווי, הקובע כי אדם רשאי לשנות, לבטל או לערוך צוואה חדשה בכל עת עד ליומו האחרון, וכי כל התחייבות או הוראה המגבילה זכות זו – בטלה. ראו: בע"מ 24905-04-25פלוני נ' פלוני (10.8.2025) (להלן – "עניין פלוני"); וסעיף 27 (א) לחוק הירושה.

     

  135. הרציונל העומד בבסיס הוראה זו הוא הרצון שלא לכבול את ידיו של המוריש בירושתו באמצעות עריכת הסכם מתנה שלאחריו לא תינתן לו האפשרות לחזור בו מנתינתה, ולפיכך ס"ק (ב) מתיר הענקה לאחר המוות רק בדרך של צוואה, שהינה מכשיר משפטי המבטיח את רצינותו של המוריש על ידי דרישות תוכן וצורה ייחודיות, באופן המשמר למוריש את האפשרות לחזור בו עד יום מותו, ובכך מונע הסעיף את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה. ראו: ע"א 879/14עמוס נחשון נ' יהודה נחשון(5.5.2016)‏‏; ועניין פלוני, פסקה 21 לפסה"ד.

     

  136. הדין מבחין בין שני חלקי סעיף 8 לחוק הירושה - כאשר מדובר בהתחייבות שניתנה כנגד תמורה (ולא כמתנה חינם), הבחינה תיעשה לפי סעיף 8(א), ואילו אם עסקינן בהסכם מתנה ללא תמורה – יחול סעיף 8(ב) ולפיו הקניית מתנה המשתכללת רק לאחר פטירתו של הנותן - משוללת תוקף. השוו: ת"א (שלום חי') 2956-05-17 יריב דיאמנט נ' ינצנינה רוביני (17.02.2020), סעיף 12 לפסה"ד; בע"מ 1811/20 פלוני נ' פלונית (13.04.2021), פסקה 20 לפסה"ד; תמ"ש (משפחה פתח תקוה) 40211-07-18האחיין נ' האח(17.3.2024)‏, פסקה 24 לפסה"ד.

     

  137. במקרה דנן, דומה כי ישנו קושי לסווג את העסקה שנערכה בין הצדדים דנן לסעיף 8(א) לחוק הירושה או לסעיף 8(ב) לחוק הירושה, שכן מחד גיסא התובעת עצמה התייחסה אל העסקה, למצער על פי אחת מגרסאותיה – כעסקת מתנה – ואז לכאורה יש לבחון את תחולת ס"ק (ב) בעניינינו; בעוד שניתן לראות בעסקה כעסקה בתמורה (ולמצער כעסקה מעורבת) לנוכח השתתפות האחים במימון בניית הנכס – ואז יש לשייך את העסקה שנערכה בין בני המשפחה במקרה דנן כנופלת לגדרי ס"ק (א).

     

  138. אולם גם במקרה מעיין זה של קושי בסיווג העסקה, יש לראותה כבטלה מכח סעיף 8 לחוק הירושה, וראו דברי ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (תשנ"ב-1992), לפיהם: "לעיתים אין זה ברור אם מסמך הוא בגדר הסכם בדבר ירושה, הבטל לפי סעיף 8(א), או מתנה שתוקנה לאחר מותו של הנותן שבטלה על פי סעיף 8(ב) אם לא נעשתה בצוואה. כשברור שהמסמך הוא בגדר אחד משניהם, אפילו אם קשה לקבוע לתוך איזה סעיף קטן המסמך נופל, יש לראותו כבטל..." (עמ' 97).

     

  139. אשר על כן, בנסיבות בהן התובעת טענה בעצמה כי המתנה נועדה להשתכלל אך לאחר אריכות ימיו של אביה ולא בחייו, הרי שלא ניתן לתת תוקף לעסקה הנוגעת לאריכות ימי האב, שלא על דרך צוואה, ואף אם ניתנה התחייבות כאמור, האב סוברני לשנותה בכל עת, ולנהוג בנכס כרצונו עד אריכות ימיו.

     

  140. לאור כלל האמור הסעד הקנייני לו עתרה התובעת ביחס לזכויות בנכס - נידחה.

     

     

     

     

    התביעה החלופית - לסעד כספי

     

  141. לחילופין, התובעת עתרה לסעד כספי בסך כולל של – 1,672,700 ₪ (סע' 28, 35, 37-40 לסיכומיה), לפי הפירוט כדלקמן:

     

    • השבת הסכום ששולם על ידה לבניית הבית בשנת 2016 על סך 370,000 ₪, על פי שווי הבית או לפי תשואה חלופית של השקעה בשוק ההון, שהינה שוות ערך לסך של למצער – מיליון ₪. (סע' 61 לתצהיר התובעת; סע' 98 וסע' 121 לתצהירו של בעלה - ס').

    • בנוסף עתרה לרווח יזמי בגין השקעתה והשקעת בעלה בקבלת ההיתרים לבנייה, התכנון האדריכלי והמאמץ הניכר שהשקיעו בבניה ובפיקוח על הבנייה לעומת שני אחיה, וזאת בסך של 609,000 ₪ (סע' 57 לתצהיר התובעת; סע' 40-42 לתצהירו של ס');

    • כמו כן עתרה התובעת להחזר עבור עבודות שבוצעו בבית בשנים בהן בנם - א' התגורר בו, בסך של 63,700 ₪ (סע' 57 לתצהיר התובעת; סע' 121 ונספח 15 לתצהירו של ס').

       

  142. הנתבעים כופרים בכל שלושת רכיבי הסעד הכספי וטענו כי בהתאם להסכמה ששררה בין הצדדים שהוכחה על ידם, זכותה של התובעת בקשר לבית מתמצה בזכות לקבל החזר מלוא קרן ההלוואה בסך של 350,000 ₪ ובנוסף לקבל שליש מדמי השכירות, עד שתפרע קרן ההלוואה.

     

  143. להלן אדרש לכל אחד מרכיבי הסעד הכספי הנטען, כדלהלן:

     

  144. באשר לרכיב הראשון – התובעת עתרה להשבת הסכום ששולם על ידה לבניית הבית בהתאם לשווי הבית או לפי תשואה חלופית של השקעה בשוק ההון.

     

  145. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובעת זכאית להחזר קרן ההלוואה ששולמה על ידה, אולם הם חלוקים ביחס לשיעור קרן ההלוואה, וכן האם יש להצמידה וכיצד.

     

  146. לעניין שיעור הקרן – לטענת התובעת, הסכום ששילם כל אחד מהאחים לטובת הבנייה הוא 370,000 ₪, ואילו לטענת הנתבעים סך של 350,000 ₪ בלבד, דהיינו ישנו פער של 20,000 ₪.

     

  147. הנתבעים מסכימים כי הסכום שבמחלוקת בסך של 20,000 ₪ אכן שולם על ידי כל אחד מהאחים אולם לטענתם הסכום שולם לאחר השלמת הבניה, לטובת תחזוקה, תיקונים ושיפורים של הבית (כגון ביטוח, מזגנים, גננות, תשלום ארנונה על חלק הבית שלא הושכר).

     

  148. בתצהירו של ח' (סעיף 36) נטען כי מדובר בסכום ששולם לאחר השלמת הבניה שנועד לשפר את המושכר: "בתקופה הראשונה, השתמשנו בדמי השכירות לטובת תחזוקה, תיקונים ושיפורים של הבית (כגון ביטוח, מזגנים, גננות, תשלום ארנונה על חלק הבית שלא הושכר). בנוסף לתקבולים מדמי השכירות, כל אחד מאיתנו (ס', י' ואני) העביר עוד סכום של 20,000 ₪ לצורך זה, מעבר לסכום ההלוואה של 350,000 ₪ כ"א", וכך גם נכתב בתצהירו של י' (ראו סעיף 33).

     

  149. ס' אף הוא מאשר כי הסכום של 20,000 ₪ שולם לאחר השכרת הנכס, כאשר לדידו הכספים שולמו לצורך השלמת עבודות הגמר בנכס - "לא, זה לא הוצאות תחזוקה. היו דברים שהשלימו אותם תוך כדי. יש מצב שבו הבית הוא במצב בסיסי ואתה יכול להיכנס אבל יש דברים שאתה צריך להוסיף, אז חלק מהדברים ברגע שיכולנו להשכיר, השכרנו, ואחר כך היו דברים שהשלמנו. זה חלק מהדברים שתוכננו" (עמ' 56 ש' 12-14).

     

  150. לשאלת בית המשפט, הבהיר ח' כי הסכום שעל האב להשיב לכל אחד מהאחים הינו 370,000 ₪ - "זה 350 ועוד 20" (עמ' 67 ש' 2) – בכך ניתן לראות משום הודאת בעל דין בסכום האמור, אותו יש להשיב לתובעת.

     

  151. מכל מקום, משעה שאין חולק כי הצדדים שילמו את הסכום האמור, וכי הוא שימש לצורך שיפור הנכס, על מנת להשיא את התשואה המתקבלת מהשכרתו ולמעשה להשביח את הנכס, הרי שיש לראות בו חלק מכספי ההלוואה שנתנו האחים לאב, כפי שכאמור הודה גם ח'.

     

  152. לאור האמור תועמד קרן ההלוואה, לה זכאית התובעת, ע"ס של 370,000 ₪.

     

  153. לעניין התשואה – האם בנסיבות דנן התובעת זכאית להחזר הקרן בלבד מאחר והתשואה שהוסכמה מתמצה בדמי השכירות - כטענת הנתבעים; שמא יש מקום להצמידה לתשואה חלופית של שוק ההון, או לפי שווי הבית כיום - כטענת התובעת.

     

  154. התובעת כפרה בטענת הנתבעים לפיה התשואה התמצתה בדמי השכירות בלבד, אשר לשיטתה נטענה על ידי הנתבעים בדיעבד לצרכי ההגנה בהליך זה והיא אינה סבירה, שהרי לו הבית היה נמכר מיד לאחר בנייתו או שלא היה מושכר, לא הייתה מתקבלת כל תשואה.

     

  155. עת נדחתה טענת התובעת לזכויות בנכס, הרי שאין מקום להורות על סעד כספי שייגזר משווי הנכס, שכן עסקת היסוד הייתה עסקת הלוואה נושאת תשואה, ולא עסקת השקעה המקנה חלק קנייני או פיצוי הנגזר משווי הנכס.

     

  156. האב העיד כי התשואה שהוסכמה הינה דמי השכירות בלבד - "...הבנייה בנינו ביחד. הם שילמו לי, שילמו לי, ועל סמך זה אמרתי להם: "השכירות אתם מקבלים" ". (עמ' 19 ש' 35-36); "הבניין שלי, מרוויחו [צ"ל - ירוויחו] ויקבלו את השכירות" (עמ' 30 ש' 34); "...הבית שלי, המגרש שלי והכל זה, אתם רוצים? זה הכסף מה שיש. אתם רוצים להשלים, ותקבלו את השכירות" (עמ' 31 ש' 23-24) - עדות זו לא נסתרה.

     

  157. התובעת בעצמה הודתה כאמור בהסכמה כי דמי השכירות יחולקו בחלקים שווים בין שלושת האחים, וכך אישרה גם בקד"מ - "... הוא אמר שאנחנו נדאג לבניה והשכירות מתחלק בין שלושתכם. על סמך זה התנהלנו והשקענו את הכספים..."(עמ' 5 ש' 4-6 לפרוט' מיום 17.4.24) – ובכך מצויה תמיכה ברורה לגרסת הנתבעים לפיה התשואה על ההשקעה כפי שהוסכמה בעת מתן הכספים היא דמי השכירות שיתחלקו בין שלושת האחים בחלקים שווים.

     

  158. האח ח' העיד כי התשואה הייתה דמי השכירות שהתקבלו - " את התשואה, קיבלנו. קיבלנו כמעט 40 אלף שקל כל אחד. שזה בגרושים שנשארנו. בפועל, היינו צריכים לקבל עכשיו, כבר להיות עם כמעט מיליון שקל. זה תשואה פנטסטית. אז גם לתת עוד ריבית? אי אפשר גם להגיד, אני משקיע, אני הולך למסלול כזה שאני אקבל דמי שכירות, אבל אני גם רוצה לקבל כאילו ששמתי זה בבנק...אי אפשר גם וגם" (עמ' 68 ש' 13-18).

     

  159. ודוק, התקבולים מדמי השכירות עד לחודש פברואר 2025 הסתכמו בסך של כ 416,500 ₪, דהיינו חלקו של כל אח היה 138,833 ₪ (ראו תחשיב שצורף כנספח 3 לכתב ההגנה ולא נסתר), וזאת על אף שדמי השכירות בפועל היו נמוכים מהצפיות, כאשר בפועל הושכר אך חלק מהבית ובתקופה מסוימת הנכס הושכר תמורת סכום מופחת לבן התובעת א'.

     

  160. בנסיבות העניין, לאחר שהתובעת קיבלה לאורך השנים את חלקה בשכירות כפי שהוסכם, מסתברת בעיני גרסת הנתבעים כי דמי השכירות הם התשואה שהוסכמה בין הצדדים, ואין מקום ליצירת הסכם השקעה יש מאין מכוחו זכאית התובעת לפיצוי הנגזר משוויו של הבית כיום, בנוסף לדמי השכירות.

     

  161. כמו כן, לא מצאתי להיעתר לבקשת התובעת להצמיד את קרן ההלוואה לתשואה לפי שוק ההון.

     

  162. התובעת לא טענה וכמובן שלא הוכיחה כי הייתה הסכמה כאמור בין הצדדים קודם לתשלום הכסף או לאורך השנים, ולא הבהירה מדוע יש להצמיד את כספי השקעתה דווקא לשוק ההון.

     

  163. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה את שיעור התשואה הנטענת בשוק ההון, אלא ציינה כי היא מבוססת על חישוביו של בעלה ס' בלבד (ראו: סע' 98 לתצהירו) - המדובר בעניין שבמומחיות, והיה עליה להוכיחו באמצעות מומחה מתאים.

     

  164. לפיכך לא מצאתי להיעתר לסעד החלופי שהתבקש לעניין הצמדת סכום ההלוואה לשוק ההון או לשווי הנכס.

     

  165. אמנם, דומה כי תחזיות הצדדים להפיק מהנכס לאחר בנייתו תשואה גבוהה מפירות השכירות (בסך של כ- 15,000 ₪ לחודש) - לא התממשו, ובפועל "...המהלך הכלכלי הזה כשל..." (ראו לעניין זה עדותו של האח י' בעמ' 108 ש' 14-17; ועמ' 115 ש' 4-6,12); אולם השקעה מטיבה כרוכה בסיכון, בדיוק כפי שהשקעה בשוק ההון כרוכה בסיכון, ובאופן תאורטי בהשקעה כאמור ניתן להפסיד אף את שווי הקרן, אשר בעניינינו היה מובטח לתובעת, ובנוסף היא נהנתה מתשואה בדמות דמי השכירות.

     

  166. התובעת אינה יכולה ליהנות משני העולמות: מחד גיסא, ליהנות מביטחון מלא של החזר הקרן ללא סיכון ירידת ערך, ומאידך, ליהנות מתשואה על פי השקעה בשוק ההון מבלי לשאת בסיכונים הכרוכים בכך .

     

  167. לעניין תוספת ריבית, האב העיד כי במשפחה לא היה מקובל לדרוש ריבית בעת החזר הלוואות "כי הדדי. גם אני רציתי כסף, ולא ביקשתי ריבית ולא אחוזים, ולא שום דבר" (עמ' 35 ש' 2).

     

  168. התובעת אף היא העידה ביחס להלוואות קודמות שניתנו בתוך המשפחה, כי האב לא ביקש ממי שלווה ממנו תוספת ריבית, וכי היא עצמה החזירה לאב על פי דרישתו את קרן ההלוואה שנטלה ממנו בלבד, בסך של 50,000 ₪ (עמ' 69 ש' 29-31).

     

  169. לאור כלל האמור, עת עולה כי הוכחה לפני גרסת הנתבעים לפיה ההלוואה ניתנה בתמורה לתשואה בדמות דמי השכירות, וכי בני המשפחה לא נהגו להחזיר הלוואות בתוספת ריבית, מצאתי להורות על השבת סכום ההלוואה לתובעת בסך של 370,000 ₪ ללא תוספת ריבית, אלא בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, לשם שמירה על ערך הכסף, ולמנוע שחיקתו.

     

  170. אשר על כן, התובעת זכאית להחזר ההלוואה בסך של 370,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה החל משנת 2016 ועד למועד התשלום בפועל.

     

  171. בנסיבות בהן עולה מהראיות כי ההבנות הכספיות בין בני המשפחה ותחילת פרוייקט הבניה היו במהלך שנת 2016, וקבוצת הווטסאפ המשפחתית שעסקה בבנייה נפתחה בחודש ספטמבר 2016, הפרשי ההצמדה יחושבו החל מחודש זה – 9.2016.

     

  172. לעניין מועד החזר ההלוואה, האב העיד כי לא הוסכם מועד השבת ההלוואה - "לא קבענו זמן" (עמ' 30 ש' 36); התובעת העידה כי על פי הנוהג במשפחה לא נקבע מועד להשבת ההלוואות, והן הושבו עם דרישה, וזאת ביחס להלוואות שהאב נתן לה ולאחיה : "מתי שהוא ביקש הוא קיבל" (עמ' 70 ש' 15-19) וכן ".. הוא ביקש, הוא קיבל מיד כאילו, בכלל בלי שום ספק" ( עמ' 69 ש' 36) – וכך מצאתי להורות גם בעניינינו.

     

  173. לאור כלל האמור, הנני מורה שכספי ההלוואה בסך של 370,000 ₪ יושבו לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה החל מחודש 9.2016 ועד לתשלומם בפועל, וזאת בתוך 30 יום ממועד דרישתה את פירעון ההלוואה. עד לפירעון ההלוואה, זכאית התובעת לקבלת שליש מדמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הנכס.

     

  174. בכל הנוגע לרכיב הכספי השני – רווח יזמי או שכר ראוי – התובעת עתרה לתשלום עבור השקעה עודפת מצידה בבנייה – כאשר בכתב התביעה טענה לסך של 300,000 ₪, ואילו בתצהירה עתרה לסך של 609,000 ₪ (לנוכח חוו"ד השמאי – סעיף 11.15 לחווה"ד).

     

  175. התובעת לא טענה וכמובן שאף לא הוכיחה כי סוכם על ידי הצדדים כי מי מהם יהיה זכאי לרווח יזמי או שכר ראוי בגין השקעתו בבנייה בעת שהוסכם על תשלום הכספים לטובת מימון בניית הבית על המגרש של האב.

     

  176. מהראיות שהוצגו לפני עולה בבירור כי כל אחד מהאחים תרם על פי כישוריו לטובת הבנייה, כך שלא ברור מדוע יש לפצות את התובעת דווקא (או את בעלה שהמחה לעניין זה את זכויותיו לתובעת; ראו סע' 13 לכתב התשובה מיום 2.4.25).

     

  177. י' העיד בחקירתו כי "אני יודע שכשאנחנו יצאנו לדרך, אנחנו יצאנו כשווים. ואני אגיד לך יותר מזה. אם הייתי יודע שאנחנו לא שווים לא הייתי יוצא לדרך. הכל היה אצלי, אני ניהלתי חשבונות. הכל היה אצלי מסודר על האגורה...כמה שמים, כל אחד מה התפקיד שלו, וכולם מסכימים. לבוא היום ולהגיד, י', אתה עבדת יומיים, אני לא אומר את זה על ס'. כל אחד עבד פה. אי אפשר לזלזל עכשיו. יש, יצאנו לדרך עם כללים" (עמ' 120 ש' 10-17); "כל הנושא הכספי היה שקט...היה להם שקט" (עמ' 120 ש' 23 ו-25; עמ' 121 ש' 4-8).

     

  178. גם האח ח' העיד כי "...היו הסכמות מאוד מאוד ברורות בינינו בחלוקת העבודה, איך כל אחד ואחד תורם את חלקו לפי יתרונו היחסי. אילו היו הסכמות" (עמ' 83 ש' 28-30); ובהמשך העיד כי הוא היה אחראי על הרכש של חומרי הבנייה "...כשקונים בטון, אז צריך ללכת קודם כל לנהל משא ומתן עם החברות הגדולות שמספקות בטון. זה התפקיד שלי. אני מכיר את המנכ"לים שלהם, בסדר? ואני עשיתי איתן משא ומתן..."(עמ' 88 ש' 1-3); "אני מכיר קצת את העולם הזה, ויודע לדאוג שהטיב שנקבל, הוא טיב מצוין במחיר מצוין. לא ס', ולא י', ואף אחד לא מכיר את זה. ובטח לאף אחד אין את היכולות שלי, שאני מכיר את הזה. ויצאנו לבנייה תחת ההבנה, כן? תחת ההבנה שהיתרון היחסי הזה שאני מביא, ייתן לנו מענה טוב..."(עמ' 88 ש' 18-21).

     

  179. אמנם מפקח הבנייה העיד כי ס' (שהתגורר בX) "..בהתחלה, הוא השקיע כמות אדירה של שעות "אפילו מטורפת" (עמ' 137 ש' 13); ו"אני יכול להגיד לך שמתי שהייתי נזקק לו, הוא היה נמצא..." (עמ' 137 ש' 20); אולם אף התובעת הודתה בתרומה (מסוימת) של ח' וי' לבניה, אף אם לא תרומה שווה לתרומתה ותרומת בעלה (ראו למשל סע' 26 לסיכומים).

     

  180. בסיכומי התשובה מטעמה טענה התובעת - "למותר לציין כי אם הנתבע היה פועל ומעביר את 1/3 הבית על שם התובעת, לא היתה טוענת לתוספת בדין מאמץ, ואולם כאשר הנתבע מדיר אותה מנכסיו, וככל הנראה גם מהבית דנן, כאשר הוא עצמו לא תרם מאומה לבנייה ולרווח שהוא עשה על חשבון התובעת, יש לחייב את הנתבע בתשלום הרווח היזמי כפי שקבע השמאי וכן בשכר ראוי..." (סע' 27 לסיכומי התשובה). טענה זו מלמדת כי סעד זה מתבקש כסעד חלופי בלבד למקרה שלא תתקבל עתירתה לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיה הקנייניות בנכס, וככל שהאב ידיר אותה גם מנכס זה. בכך יש כדי להוות תמיכה לכך שהדבר לא סוכם מראש בין הצדדים.

     

  181. כאמור, לצורך ניהול הפרויקט הועסק מפקח בנייה מקצועי, ק', אשר קיבל עבור שירותיו שכר מלא בסך 59,700 ₪ בתוספת מע"מ. מששולם שכר למפקח מקצועי, אין מקום לכפול את דרישת השכר הראוי עבור פעולות הפיקוח הנטענות על ידי בעלה של התובעת.

     

  182. במקרה דנן, אף לו הייתי מתרשמת כי ס' אכן השקיע ממרצו ומזמנו יותר מאשר שני אחיה של התובעת, לא הוכח כי במסגרת ההסכמות המשפחתיות הוסכם לשלם שכר ראוי עבור בעלה של התובעת – ס', בגין הסיוע שהעניק בבניית הבית, ולפיכך אין מקום להעלות טענה זו בדיעבד, בחלוף למעלה מ-7 שנים מסיום הבניה, שהסתיימה באמצע שנת 2017.

     

  183. התרשמתי כי ליווי הליך הבנייה נעשה בהתאם להסכמה משפחתית לפיה האחים יתרמו מזמנם ומכישוריהם ויסייעו לאביהם ללא תמורה כספית ישירה, מעבר להסכמה לחלוקת דמי השכירות השוטפים שיתקבלו מהנכס, ולא היתה כוונה שהטיפול בבניה יבוצע בשכר.

     

  184. על פי הפסיקה, חזקה היא כי עזרה הניתנת בין בני משפחה קרובים, ובפרט סיוע של ילדים לאביהם הקשיש, נעשית מתוך כיבוד הורים ומאמץ משפחתי משותף, ללא ציפייה לשכר עבודה.

     

  185. יפים לעניין זה דברי כב' הש' שוחט בת"א (מחוזי ת"א) 20868-09-10יוסף עיני נ' מנחם יעקב עיני(8.10.2015)‏‏, אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם: "... מכוח הוראות סעיף זה (סעיף 46 לחוק החוזים- הוספה שלי ה.ג.), ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ניתן לפסוק שכר ראוי במקרה שבו התגבשה הסכמה לגבי עצם ביצוע העבודה או מתן השירות ותשלום עבורם, אך לא התגבש "חוזה מסודר" בין הצדדים במיוחד בנוגע לשיעור התמורה ... הזכות לשכר ראוי אינה "אוטומטית"  כתוצאה מביצוע העבודה.  פרופ' ד' פרידמן מדגיש בספרו, כי "התנאי לקיום זכות לשכר ראוי הוא שעולה מהנסיבות כוונה שהעבודה תבוצע בשכר, כוונה כזאת משתמעת כמעט בכל מקרה שבו מבוצעת עבודה על ידי אדם שמקצועו בכך והנוהג לקבל שכר עבור ביצוע עבודה כזו. נסיבות נוספות שניתן להביא בחשבון הן סוג העבודה, היקפה, האם יש להניח שמי שמבצע עבודה כזו יצפה לשכר וכן יחסי הצדדים, קרבת משפחה ביניהם וכו', כאשר יחסים קרובים עשויים ללמד על הסכמה לבצע חינם. כמו כן עשויה אי דרישת תשלום במשך תקופה ארוכה ללמד על כך שלא הייתה כוונה לקבל תשלום " ( דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שניה תשנ"ח-1998, כרך א', בעמ' 215-216).".

     

  186. בענייננו, לא הוכחה כוונה שעבודת בעלה של התובעת או מי מבני המשפחה תבוצע בשכר, ויחסי הקרבה בין בני המשפחה בעת עריכת ההסכמות המשפחתיות בנוגע לבניה – מקימים את החזקה כי הסיוע מצד האחים ניתן כעזרה לאביהם הקשיש בבחינת כיבוד הורים, ולא עולים כדי התקשרות עסקית של "עובד מעביד" המקנה לבעלה של התובעת או למי מהאחים זכות לדרוש שכר ראוי. חזקה זו לא נסתרה בענייננו, והתובעת לא הציגה כל מקור הסכמי או חוקי המזכה אותה בתשלום שכר עבור עזרה זו.

     

  187. לעניין העתירה לרווח יזמי – רווח יזמי כהגדרתו הכלכלית והשמאית המקובלת אינו שכר עבודה או תמורה עבור "טרחה", אלא הינו התשואה העודפת המוענקת ליזם כפיצוי על הסיכון הכרוך בייזום הפרויקט והקמתו – בענייננו, מלוא הסיכונים רבצו לפתחו של הנתבע 1 בלבד, כבעל המקרקעין הרשום ברשות מקרקעי ישראל וכמי שעל שמו הוצאו היתרי הבנייה והנישום מול רשויות המס; כאשר ממילא, הרווח היזמי הוא "חלק משווי המקרקעין" (סע' 66-68 לסיכומיהם); ראו לעניין זה גם דברי השמאי בעמ' 24 לחוו"ד.

     

  188. התובעת ובעלה לא נשאו בכל סיכון יזמי, ומשכך פירות ההשבחה והרווח היזמי, המוערך בשמאות המומחה מטעם בית המשפט בשיעור של 10% (בסך 609,991 ₪), שייכים לבעל המקרקעין בלבד, ואין בסיס חוזי או משפטי לדרישת התובעת לקבל בעצמה רווח זה.

     

  189. לפיכך אני מוצאת לדחות גם רכיב זה של הסעד הכספי המבוקש.

     

  190. בכל הנוגע לרכיב השלישי – עבודות שבוצעו בתקופת מגוריו של הנכד א' בנכס בסך 63,700 ₪ – ראשית, סעד זה לא נתבע בכתב התביעה המקורי בתיק תמ"ש 30416-02-25, ודרישתו מהווה משום הרחבת חזית.

     

  191. לגופו של עניין, מעבר לכך שלא צורפה כל ראיה אובייקטיבית על תשלום בגין העבודות הנטענות, אלא רק רשימה של העבודות שלטענת התובעת בוצעו בנכס (נספח 15 לתצהירו של ס' בעלה), השקעות אלו נועדו לשרת את אינטרס המגורים האישי של בן התובעת, א', במהלך תקופת מגוריו בנכס.

     

  192. דברים אלו יפים ביתר שאת משעה שהבן א' התגורר בנכס בשכירות מופחתת, באופן שגרע מהתשואה שקיבל כל אחד מהאחים, כאשר הנהנית העיקרית ממגורי בנה בסמוך אליה הייתה התובעת; לפיכך, אף אם התובעת נאלצה בתקופה זו להוציא אי אלו הוצאות לשם תחזוקת הנכס, מאחר ואלו לא הוסכמו מראש, אין להשיתן על הנתבעים בדיעבד.

     

  193. ודוק, עבודות אלו בוצעו ללא הסכמתו של האב, ועל אף שהתובעת טענה בחקירתה הנגדית כי כלל ההשקעות בנכס בוצעו על דעת שלושת האחים ובמימון שווה של שלושתם (עמ' 87 ש' 26-29, וש' 34-40, ועמ' 88 ש' 1), התובעת לא זכרה לומר האם פנתה אל אחיה בנוגע לשיפוץ הגינה (עמ' 86 ש' 38-40 ועמ' 87 ש' 1) וגם בנוגע לגגונים שהותקנו לטענתה לנוכח הרטיבויות בבית (עמ' 86 ש' 22), ומעדותה עולה כי לא הייתה הסכמה מצד האב או האחים גם לכך - "... בסופו של דבר עשינו את זה כי לא הייתה ברירה. הבית נוטף בפנים" (עמ' 86 ש' 25-27).

     

  194. לאור האמור לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה לעניין רכיב כספי זה והוא נדחה.

     

  195. לסיכום, הסעדים הכספיים בתביעת התובעת נידחים, למעט החזר קרן ההלוואה בתוספת הצמדה כמפורט לעיל.

     

    סוף דבר

     

  196. תביעת התובעת לקבלת שליש הזכויות בנכס ולהעברת הזכויות על שמה- נדחית.

     

  197. הנתבע 1 ישיב לתובעת סך של 370,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה החל מחודש 9.2016 ועד לפירעון ההלוואה.

     

  198. הסכום האמור ישולם לתובעת בתוך 30 יום מדרישתה;

     

  199. עד לפירעון ההלוואה זכאית התובעת לקבלת שליש מדמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הנכס.

     

  200. לאור התוצאה אליה הגעתי, התובעת תישא בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ שישולמו לטובת הנתבעים בתוך 30 יום.

     

    פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ה' חשוון תשפ"ז, 16 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     

בקשת הסרה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד הסרת מסמך באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת 
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


כתבות קשורות

חזרה לתוצאות חיפוש >>