פלונית ואח' נ' היועצת המשפטית לממשלה

 לפניי בקשה למתן צו הורות פסיקתי לתובעת 1 ביחס לקטינה --- (להלן: הקטינה). הסוגיה העיקרית העומדת להכרעה נוגעת לטענת הנתבעת לפיה אין לקבל את הבקשה משום שהתובעות אינן תושבות מדינת ישראל.

א. רקע וטענות הצדדים: 

1. התובעות הן בנות זוג הנשואות זו לזו. התובעת 1 היא אזרחית ישראל, והתובעת 2 היא אזרחית ---. התובעות הכירו זו את זו בארה"ב, לשם לדבריהן התובעת 1 הגיעה למטרת עבודה, והתובעת 2 הגיעה לביקור משפחתי. ביום 24.1.2020 נישאו התובעות זו לזו במדינת ניו יורק ארה"ב. בהתאם לתעודת הנישואין שהונפקה, נרשמו התובעות במרשם האוכלוסין בישראל כנשואות. התובעות מתגוררות יחד ב--- ארה"ב בדירה שכורה. לדברי התובעות, התובעת 2 עברה הליך גיור אשר הושלם ביום 00.00.2021.

    

2. התובעות החליטו להרחיב את התא המשפחתי ולהביא יחד ילדים לעולם באמצעות תרומת זרע בארה"ב. לדבריהן, ביסוד החלטתן עמדה כוונה לגדל במשותף את כל הילדים שיולדו למי מהן כזוג הורים לכל דבר ועניין. כתוצאה מכך הרו שתי התובעות.

    

   ביום 00.00.2022 ילדה התובעת 2 את הקטינה וכחודש לאחר מכן, ביום 00.00.2022, ילדה התובעת 1 בן (להלן: הקטין, ויחד עם הקטינה: הקטינים). שתי התובעות נרשמו במדינת --- ארה"ב כאימהות של שני הקטינים, והונפקו לקטינים תעודות לידה בהן נרשמו שתי התובעות כאימהותיהם. לדברי התובעות, הן מגדלות את הקטינים במשותף, בתא משפחתי אחד.

    

3. התובעות פנו למשרד הפנים בישראל על מנת לרשום את הורותן על הקטינים, ובקשתן סורבה.

    

   ביום 18.7.2023 הגישו התובעות עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בה ביקשו כי בית המשפט יוציא מלפניו צו המופנה לשר הפנים ולרשות האוכלוסין וההגירה, ויורה להם ליתן טעם: מדוע לא ירשמו במרשם האוכלוסין את הקטין גם כבנה של התובעת 2 ואת הקטינה גם כבתה של התובעת 1, בהתאם לרשום בתעודות הלידה שהונפקו להם ובשם המשפחה המופיע בתעודות הלידה; ומדוע לא יקבע כי הקטינה היא אזרחית ישראלית ולחילופין מדוע לא יקבע שעל שר הפנים להעניק לקטינה אזרחות ישראלית (עת"מ 38707-07-23, להלן: העתירה המנהלית).

    

4. ביום 7.5.2024 התקיים דיון בעתירה המנהלית, ובפסק דין חלקי שניתן בתומו נקבע כי רשות האוכלוסין וההגירה תרשום לא יאוחר מיום 16.5.2024 את כל פרטי הרישום המופיעים בתעודות הלידה של הקטינים מארה"ב, וכן תרשום את הקטין כאזרח ישראלי.

    

5. ביום 11.4.2025 ניתן פסק דין משלים בעתירה המנהלית (להלן: פסק הדין המשלים), אשר עיקריו כדלקמן: לא ניתן לקבוע כי לקטינה אזרחות ישראלית מכוח תעודת הלידה בה רשומות התובעות כהוריה. יש צורך בצו הורות פסיקתי של בית המשפט לענייני משפחה על מנת לכונן הורות מכוח "זיקה לזיקה", ואין די בהודעה. לאור הקושי הממשי שנוצר משום הנוהל הדורש תושבות כתנאי לקבלת צו הורות פסיקתי, והפגיעה בטובת הקטינים, יש לתת סעד חלופי לתובעות – צו הורות פסיקתי, ללא דרישת תושבות בישראל. הותרת התא המשפחתי בו יש שני אחים כל אחד בסטטוס אחר פוגעת או עלולה לפגוע בטובתם. לא ניתן להותיר את התובעות במצב אבסורדי של הורות שונה במדינות שונות. יש לאפשר לתובעות ליהנות מפתרון של צו הורות פסיקתי, ולקבוע כי במקרה זה יתאפשר לתובעות להגיש בקשה מתאימה לצו הורות פסיקתי על אף שאינן תושבות ישראל. יש לאפשר לתובעות פתרון כלשהו, כאשר בית המשפט לענייני משפחה יהיה זה שיבחן את נסיבות המקרה הספציפי ויקבע, האם טובת הקטינה מחייבת במקרה זה מתן צו הורות פסיקתי. אין בפסק הדין המשלים כדי לקבוע עמדה כלשהי לגופה של השאלה האם טובתה של הקטינה במקרה ספציפי זה מחייבת מתן צו הורות פסיקתי, ובית המשפט לענייני משפחה, ככל שתוגש בקשה כזו, יפעל כחכמתו.

    

   בסיומו של פסק הדין המשלים נקבע כך: "סוף דבר. העתירה מתקבלת במובן זה שהעותרות יהיו רשאיות להגיש, בתוך 90 ימים, בקשה לצו הורות פסיקתי על אף שאינן תושבות ישראל (בשני המובנים), ועל אף שחלפו המועדים הנקובים בבקשה. בית המשפט לענייני משפחה יקבע האם ליתן צו הורות פסיקתי ומאיזה מועד. ככל שהעותרות יגישו בקשה כאמור, יצורף לה העתק פסק הדין".

    

   על פסק הדין המשלים לא הוגש ערעור.

    

6. ביום 21.5.2025 הגישו התובעות את התביעה שלפניי כעת, בה ביקשו כי יינתן צו הורות פסיקתי במסגרתו תוכר הורותה של התובעת 1 ביחס לקטינה בנוסף להורותה של התובעת 2, וזאת מכוח "זיקה לזיקה".

    

   תמצית טענות התובעות בכתב התביעה הנתמך בתצהיר התובעת 1:

    

   התובעות חיות כבנות זוג מזה כ- 8 שנים ונשואות כמעט 5 שנים (נכון למועד הגשת התביעה). התובעות בחרו להביא את הקטינה לעולם בהחלטה משותפת, פעלו בצוותא חדא לכל אורך הדרך בכל הנוגע להתקשרות עם בנק הזרע בארה"ב, לליווי שלבי ההיריון ולקבלת ההחלטות הקשורות בכך. התובעות רואות בקטינה כילדתם המשותפת לכל דבר ועניין.

    

   טובת הקטינה היא כי הרישום ישקף את המציאות אליה נולדה, בה יש לה שתי אימהות אשר חבות כלפיה ותהיינה חבות כלפיה כל חייהן, במחיצתן תגדל ותתחנך, ואשר אותן תירש בבוא העת. הכרה בהורותן המשותפת של התובעות בישראל תמנע מצב של פיצול סטטוס אשר יפגע מהותית בקטינה. למשל, במקרה של פרידת ההורים, האם תידרש הסכמה של ההורה שאינו מוכר בקבלת החלטות עבור הקטינה? האם תוכל הקטינה לעבור לגור עם התובעת 1 בישראל? כיצד ייקבעו החיוב במזונות והסדרי המשמורת? כיצד תחולק הירושה? אי ודאות בתוך תא משפחתי עשויה לגרום לתוצאות אבסורדיות של נישול הקטינה מזכויותיה כילדתם של הוריה ולמצער לחיכוכים אשר יפגעו בטובת הקטינה.

    

   אין צורך בעריכת תסקיר, מאחר שניתן לעמוד על טיב התא המשפחתי וטובת הקטינה גם בהסתמך על הראיות המובאות בפני בית המשפט. טובת הקטינה בהכרה בקשרי ההורות של שתי התובעות ביחס אליה - הוכחה, ואם התובעות תידרשנה לכך ניתן יהיה להביא ראיות נוספות.

    

   יש להחיל את צו ההורות הפסיקתי רטרואקטיבית מיום לידת הקטינה, וזאת בסתמך על פסק הדין המשלים, ומאחר שהעיכוב בהגשת בקשה לצו הורות פסיקתי נבע מנוהל אשר מנע מהתובעות להגיש בקשה למתן צו הורות פסיקתי עד לפסיקת בית המשפט המחוזי בעניינן.

    

7. ביום 20.8.2025 הוגשה תגובת הנתבעת, אשר התנגדה למתן צו הורות פסיקתי.

    

   תמצית טענות הנתבעת בתשובתה:

    

   התובעות אינן עומדות בתנאי התושבות המצטברים, המעשי והמהותי, מאחר שהן מתגוררות בחו"ל למעלה מעשור, התובעת 2 והקטינה הן אזרחיות זרות, ולתובעות אין כוונה מוכחת לחזור ולהשתקע בישראל. התובעות אינן עומדות בחריגים המאפשרים הגמשה של דרישת התושבות, ולכן מדובר במקרה מובהק לדחיית הבקשה. לפיכך, אין מקום להורות על מתן צו הורות פסיקתי לתובעת 1 מכוח זיקה לזיקה, וזאת אף מבלי להתייחס לשאלת עמידת התובעות בתנאים הנוספים לצורך קבלת צו הורות פסיקתי.

    

   ביום 22.4.2018 מינה שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים צוות מקצועי אשר יבחן את טובת הילד והתא המשפחתי ביחס למקרים בהם מתבקשים צווי הורות פסיקתיים וכן את התנאים למתן צווים כאמור. הצוות המקצועי הגיע למסקנה כי יש לעמוד על כך שתנאי למתן צו הורות פסיקתי הוא ששני בני הזוג הם תושבי ישראל כמוגדר בדברי חקיקה קרובים: חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ) וחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק הפונדקאות). מסקנות הצוות המקצועי אומצו על ידי שר הרווחה, ולאחר מכן אושרו על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז. דרישת התושבות מורכבת משני היבטים: תושבות מהותית – הדרישה כי המבקש יהיה אזרח או בעל רישיון לישיבת קבע בישראל; ותושבות מעשית – הדרישה כי המבקש ישהה בישראל במשך 3 מתוך 5 השנים שקדמו להגשת הבקשה או 12 מתוך 18 החודשים כאמור. בעקבות הערות בית המשפט העליון בדיון שנערך בבע"מ 802/21, ערך הצוות הבין משרדי בחינה מחודשת של דרישת התושבות, וביום 20.3.2022 הודיעה היועצת המשפטית לממשלה לבית המשפט העליון כי שר המשפטים ושר הרווחה החליטו לאמץ את המלצת רוב חברות הצוות להותיר את תנאי התושבות על שני היבטיו על כנו, אך להגמישו משיקולי טובת הקטין ולאפשר חריגים במקרים מסוימים. ביחס לדרישת התושבות המהותית, החריגים שאושרו מתייחסים רק למקרים בהם בני הזוג והקטין מתגוררים בישראל ובן הזוג הזר נמצא בהליך מדורג להסדרת מעמדו בישראל מכוח הזוגיות עם בן הזוג הישראלי. ביחס לדרישת התושבות המעשית, אושר כי ניתן יהיה להגמיש את הדרישה כאשר המבקשים עומדים בתנאים המצטברים הבאים: מדובר באזרחי ישראל או בעלי רישיון לישיבת קבע, נותר פרק זמן קצר להשלמת התקופה שנקבעה, ההשתקעות מחוץ לישראל הייתה למטרה מוגדרת וספציפית כגון עבודה, כוונה ברורה לחזור לישראל, קיום הוכחה אובייקטיבית לכוונה זו וקיומן של זיקות משמעותיות לישראל גם בעת השהייה מחוץ לישראל.

    

   האמירות בפסק הדין המשלים הנוגעות לתנאי התושבות הינן בגדר אוביטר, הן חורגות מגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים והן לא מחייבות את בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לעניינים מנהליים הבהיר בפסק דינו כי אין בפסק הדין המשלים כדי להביע עמדה כלשהי לגופה של השאלה האם טובת הקטינה במקרה ספציפי זה מחייבת מתן צו הורות פסיקתי.

    

   שיקולי טובת הקטינה אינם תומכים במתן הצו במצב הדברים הנוכחי. טענות התובעות בעניין זה נטענו בעלמא, שכן הקטינה היא אזרחית זרה, מרכז חיי התובעות אינו בישראל והתובעות כבר מוכרות כהורי הקטינה במדינת תושבותן. משכך, לא הוכח איזו זכות נגרעת מהקטינה בהיעדר כינון ההורות בישראל ואיזו תועלת מעשית תצמח לה ממתן הצו כעת.

    

   מכל מקום, אין מקום להחלת צו ההורות הפסיקתי באופן רטרואקטיבי ממועד הלידה. על פי הפסיקה, בשל אופיו המכונן של צו ההורות הפסיקתי, ככלל עליו לחול ממועד נתינתו, ותחולה רטרואקטיבית מותרת רק במקרים חריגים וספורים שאינם מתקיימים בענייננו.

    

8. ביום 21.10.2025 הוגשה תשובת התובעות לתגובת הנתבעת.

    

   עיקרי טענות התובעות בתשובתן לתגובת הנתבעת:

    

   יש לדחות על הסף את טענת הנתבעת לפיה דין התביעה לצו הורות פסיקתי להידחות משום אי עמידה ב"תנאי התושבות" שאומץ על ידה כתנאי למתן הסכמה לצו הורות פסיקתי. בעניינן של התובעות קיים השתק פלוגתא נוכח הקביעות בפסק הדין המשלים. הנתבעת בחרה שלא להגיש ערעור על פסק הדין המשלים והיא מוחזקת כמי שמסכימה לו ומושתקת ומנועה מלטעון בהליך זה טענות שעומדות בסתירה לכך.

    

   בבסיס העתירה המנהלית שהגישו התובעות עמדה השוקת השבורה בפניה עמדו, בשל העדר מסלול להכרה בהורותן על הקטינה ולקביעה כי הקטינה היא אזרחית ישראל מכוח אזרחות ישראל של אימה הישראלית התובעת 1. בכלל זה הדגישו התובעות את דרישת התושבות שהציבה הנתבעת, החוסמת בפניהן את מסלול צו ההורות הפסיקתי. הנתבעת בתשובתה בדיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים לא כפרה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעניין זה. גם בדיון שהתקיים בעתירה טענה ב"כ הנתבעת כי לשם מתן צו הורות פסיקתי יש לעמוד בתנאי התושבות, וכי בנסיבות בהן התובעות אינן חיות בישראל הפתרון שהציע בית המשפט לעניינים מנהליים אינו אפשרי. הנתבעת לא טענה מעולם שבית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות להכריע בסוגיה, אלא בררה את הפלוגתא לגופה, ובית המשפט לעניינים מנהליים הכריע בה וקבע כי התובעות רשאיות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי אף שהן אינן תושבות ישראל ואף שחלפו המועדים הנקובים בבקשה.

    

   יש לדחות את עמדת הנתבעת גם לגופה. דרישת התושבות לא אומצה בדין הישראלי. מלבד זאת, דרישת התושבות משנית לשיקולי טובת הקטינה, ובמקרה זה עמידה על הדרישה מנוגדת לטובת הקטינה ולכן יש לדחותה. התעקשות הנתבעת על דרישת התושבות מותירה את הקטינה עם שתי אימהות בארצות הברית ואם אחת בלבד בישראל, ויוצרת פיצול סטטוס הפוגע במישרין בטובת הקטינה. חסימת מתן צו ההורות פוגעת בקטינה ויוצרת אפליה חמורה בינה לבין אחיה הקטין אשר מחזיק באזרחות ישראלית. בתי המשפט עמדו שוב ושוב על הצורך בהשוואת מעמדם של אחים באותו תא משפחתי על מנת להבטיח את טובתם של קטינים.

    

   הרציונלים העומדים בבסיס דרישת התושבות כתנאי למתן צו הורות פסיקתי אינם רלוונטיים במקרה זה. אין צורך במניעת "פורום שופינג", שכן הורות התובעות כבר מוכרת בארה"ב והתובעות אף רשומות במרשם בישראל כאימהותיה של הקטינה. לא יכול להיות חשש שהבקשה אינה אותנטית אלא משמשת כאמצעי עבור ההורה שאינו אזרח ישראלי לקבלת אזרחות. אין צורך לבחון את מערך חייה של המשפחה במקום המגורים הרגיל שלה כדי לבחון את טובת הקטינה והאותנטיות של הבקשה. הרי הורות התובעת 1 ביחס לקטינה היא כבר עובדה מוגמרת במקום התושבות ואף רשומה במרשם. אין לגזור גזירה שווה מחוקי האימוץ והפונדקאות, שכן תכלית דרישת התושבות שם מבוססת על היות הורות מכוח אימוץ ומכוח פונדקאות משאב מוגבל של המדינה.

    

   יש להחיל את צו ההורות הפסיקתי ממועד לידת הקטינה. גם בעניין זה מתקיים מעשה בית דין, שכן פסק הדין המשלים קבע במפורש שממד הזמן לא יבוא לרעת התובעות. מלבד זאת, עמדת הנתבעת היא שגרמה לעיכוב בהגשת התביעה לצו הורות פסיקתי. זאת ועוד, בהתאם להלכת בית המשפט העליון, לערכאות הדיוניות נתון שיקול דעת רחב להחיל את צו ההורות רטרואקטיבית גם בחלוף הזמנים הרגילים במקרים חריגים שבהם עלול להיגרם עוול חמור, ובפרט כשאין כל זיקה הורית שלישית. במקרה זה מתקיימים החריגים שנקבעו.

    

   הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב, תגובתה מקוממת, מנסה להטעות את בית המשפט ומציגה מצג שווא חסר שקיפות כאילו בית המשפט העליון אימץ את עמדתה בנושא דרישת התושבות. יש לדחות את עמדת הנתבעת ולחייבה בהוצאות משמעותיות.

    

9. ביום 24.6.2026 התקיים לפניי דיון בו נשמעו טענות ב"כ הצדדים ואף נשמעה התובעת 1 בעצמה. בתום הדיון ניתנה לנתבעת אפשרות להודיע אם היא מסכימה במקרה הקונקרטי הזה למתן צו הורות פסיקתי או שהיא עומדת על התנגדותה. הצדדים הסכימו כי ככל שהנתבעת תודיע שהיא עומדת על התנגדותה, יינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק.

    

   ביום 22.72026 הודיעה הנתבעת שהיא עומדת על עמדתה כפי שהוצגה בתגובתה ובדיון.

    

   הנתבעת הוסיפה וציינה בהודעתה, כי ביום 16.7.2026 הוגשה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת עמ"ש (מחוזי באר שבע) 87685-01-26 אשר עסק בתנאי התושבות בבקשה למתן צו הורות פסיקתי. בהחלטה מיום 11.8.2026 צוין כי פסק הדין שהוזכר לא נמצא במאגרים המשפטיים ועל כן התבקשו הצדדים להודיע האם פסק הדין הותר לפרסום וככל שהתשובה חיובית לצרף עותק ממנו לתיק בית המשפט. ביום 12.7.2026 הודיעו ב"כ התובעות כי הם אינם מכירים את פסק הדין. ביום 17.8.2026 הודיעה ב"כ הנתבעת כי פסק הדין שהזכירה בהודעתה לא הותר לפרסום וכי ההליך התנהל בפרקליטות מחוז דרום ואינו מוכר לב"כ הנתבעת.

    

   ב. דיון והכרעה:

    

10. על הפרק בקשת התובעות למתן צו הורות פסיקתי לתובעת 1 ביחס לקטינה, מכוח "זיקה לזיקה". הדין הישראלי מכיר בהורות על בסיס ארבעה אדנים חלופיים ומשלימים: זיקה גנטית, זיקה פיזיולוגית, אימוץ וזיקה לזיקה (בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (1.4.2015), להלן: בע"מ 1118/14; בע"מ 3518/18 ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (3.2.2020), להלן: בע"מ 3518/18). אודות כינון הורות מכוח זיקה לזיקה נכתב בפסיקת בית המשפט העליון: "לעתים, אדם יוכר כהורה של היילוד מתוקף קשר זוגיות בו הוא נמצא, עובר להריון וללידה, עם בעל או בעלת הזיקה הגנטית ליילוד. הדבר רלוונטי במקרה בו זוג אינו יכול להביא לעולם צאצא מהחומר הגנטי של שני בני הזוג, אלא רק משל אחד מהם. עם זאת בתום ההליך שני בני הזוג מוכרים כהוריו של היילוד: אחד מהם מכוח הזיקה הגנטית והשני כנגזרת מהקשר הזוגי שבינו לבין ההורה הגנטי" (בע"מ 1118/14, פסקה 8.א).

     

11. לצורך הכרה בהורות על בסיס זיקה לזיקה נקבעו בפסיקה שתי דרישות יסודיות: הראשונה – חיים בזוגיות קבועה טרם ההוריה, והשנייה – קיומו של הסכם הורות שבו מעוגנת הכוונה המשותפת להוריה מראשיתה (בע"מ 1118/14; בע"מ 4880/18 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.1.2019), להלן: בע"מ 4880/18; בע"מ 5544/18 היועץ המשפטי לממשלה נ' איילון (14.2.2021), להלן: בע"מ 5544/18; עמ"ש (ת"א) 54000-12-19 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית ואח' (6.12.2021), להלן: עמ"ש 54000-12-19).

     

12. כמפורט לעיל, הנתבעת טוענת שאף מבלי לבחון אם התקיימו במקרה זה התנאים למתן צו הורות פסיקתי על יסוד זיקה לזיקה, יש לדחות את בקשת התובעות מן הטעם שהן אינן תושבות מדינת ישראל כפי שהוגדר בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות. טענה זו דינה להידחות בנסיבותיו של מקרה זה ומן הטעמים שיפורטו להלן.

     

13. בעניינם של צדדים אלה כבר ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ובו נקבע מפורשות כי התובעות רשאיות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי על אף שאינן תושבות ישראל. הנתבעת בחרה שלא להגיש ערעור על קביעה זו, ופסק הדין של בית המשפט המחוזי הפך לחלוט. לפיכך, עמדת הנתבעת בהליך שלפניי לפיה יש לדחות את התביעה לצו הורות פסיקתי משום שהתובעות אינן עומדות בדרישת התושבות הקבועה בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות, היא מוקשית מאוד בעיניי ואיני מקבלת אותה.

     

14. כאמור, התובעות הגישו עתירה מנהלית בה עתרו גם לסעדים בעניין רישום הקטינה כבתה של התובעת 1 ומתן אזרחות ישראלית לקטינה. בעתירה המנהלית טענו התובעות בין היתר כי בקשתן נדחתה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה והן נדרשו להציג צו הורות פסיקתי או צו אימוץ, אולם גם דרך זו לקבל סעד סגורה בפניהן משום עמדת הנתבעת לפיה תנאי למתן צו הורות פסיקתי הוא תושבות התובעות בישראל (סעיפים 32-31 לעתירה המנהלית, נספח 1 לתשובת התובעות מיום 21.10.25). התובעות שטחו בעתירה המנהלית את טענותיהן באשר למלכוד בו הן נתונות לנוכח עמדת הנתבעת, לפיה תנאי למתן צו הורות פסיקתי הוא תושבות התובעת בישראל בהתאם להגדרות הקבועות בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות. התובעות אף הרחיבו בעתירה המנהלית וטענו כיצד דרישה זו של הנתבעת פוגעת בהן ובקטינה ומעמידה אותן בפני שוקת שבורה. על פי טענות התובעות בהליך שלפניי, במסגרת תשובתה לעתירה המנהלית לא כפרה הנתבעת בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדון ולהכריע בסוגיות שהונחו לפניו. הנתבעת לא טענה לפניי אחרת והיא לא הציגה כל מסמך המלמד אחרת.

     

    על פי המסמכים שצרפו התובעות, גם בדיון שהתקיים בעתירה המנהלית ביום 17.7.2024 עלה הקושי בפניו ניצבות התובעות נוכח עמדת הנתבעת לפיה נדרשת תושבותן בישראל כתנאי למתן צו הורות פסיקתי, ונדון הצורך למצוא עבור התובעות פתרון מעשי. ב"כ הנתבעת טענה בעניין זה בפני בית המשפט בדיון בעתירה המנהלית, ושבה על עמדתה לפיה בנסיבות בהן התובעת אינן חיות בישראל, צו הורות פסיקתי אינו פתרון אפשרי עבורן (תמליל הדיון בעמ' 8 ש' 29 - עמ' 9 ש' 7, נספח 2 לתשובת התובעות מיום 21.10.25). בהמשך הדיון בעתירה המנהלית אף נדונו קשיים מעשיים עמן מתמודדות התובעות נוכח עמדתה האמורה של הנתבעת, כאשר התובעת 1 נכנסת לישראל כאזרחית והקטינה אינה אזרחית ישראל (עמ' 13-12 לתמליל הדיון).

     

15. אחר הדברים האלה, ביום 11.4.2025 ניתן פסק הדין המשלים, בו נקבע תחת הכותרת "הסעד – צו הורות פסיקתי" כדלקמן (ההדגשות אינן במקור):

     

    "21.העותרות טענו כי אף לא תתקבל בקשתן הראשונה, אין להותירן ללא סעד, בהעדר אפשרות לקבל צו אימוץ בחו"ל, ובהעדר כוונה לגור בישראל, שעל פי הנהלים שאומצו בנודע לצו הורות פסיקתי, מחייב תושבות בישראל. דרישה זו של העותרות, אם הייתה מתקבלת, הייתה מביאה למצב לא רצוי בו הדרישה להכרה בהורות של אזרחי ישראל תושבי חול לילדיהם "מזיקה לזיקה", תהיה מקלה באופן משמעותי בהשוואה לדרישות להכרה בהורות "מזיקה לזיקה" במקרה של לידה בישראל. מצב כזה אף עלול ליצור הפליה של אזרחים ישראלים שהם הורים "מזיקה לזיקה" בישראל שיידרשו לקיים הליך משפטי לקבלת צו הורות פסיקתי ... בעוד שאזרחים ישראלים שהם הורים "מזיקה לזיקה" שאינם תושבי ישראל, "יהנו" מהקלה בכך שההורות שלהם תוכר על סמך תעודת הלידה הזרה בלבד. במובן זה, בין שההלכה שנקבעה בעניין ממט-מגד ובעניין טבק אבירם חלה על העותרות ובין שאינה חלה עליהם, אני סבורה שלא ניתן לפטור אותן מההלכה שנקבעה בעניין פלוני. זאת, במיוחד לאור התייחסות בית המשפט שם לקלות היחסית בהוצאת צו הורות פסיקתי, וכן לאור הקלות היחסית של ניהול משפטיים אף ללא מגורים בישראל, כפי שמצופה לא אחת ממי שמבקשים להיכנס לישראל ושאינם אזרחיה או תושביה באותה עת.

     

    22.עם זאת, לאור הקושי הממשי שנוצר לאור הנוהל הדורש תושבות כתנאי לקבלת צו הורות פסיקתי, והפגיעה בטובת הילדים, אני סבורה כי יש ליתן סעד חלופי לעותרות, הוא הסעד שניתן במקרים אחרים – מתן צו הורות פסיקתי, זאת, ללא דרישת תושבות בישראל. כפי שטוענות בצדק העותרות, והעותרת 1, אזרחית ישראל בעיקר, הותרת התא המשפחתי בו יש שני אחים כל אחד בסטטוס אחר פוגעת או עלולה לפגוע בטובתם. אכן, נסיבות החיים מלמדות כי ישנם הבדלים בין אזרחי ישראל תושבי הארץ, לבין אזרחים המתגוררים עם משפחותיהם וילדיהם הקטינים בחו"ל. דוגמאות להבדלים אלה הוצגו, למשל, במאמרה של דפנה הקר: Daphna Hacker, "Transnational children and right to family life: lessons following the COVID-19 crisis", Citizenship Studies, 1-20 (2025).   במאמר עמדה המחברת, בין היתר, על המחסומים שהציבה מדינת ישראל בפני אזרחים שביקשו להיכנס לארץ בתקופת מגיפת הקורונה עם ילדיהם שאינם אזרחים ישראלים, למשל, דרישה להציג אישורים על התחסנות בחו"ל, ומניעה ממי שלא חוסנו, לרבות תינוקות שאך נולדו בחו"ל, לפגוש בני משפחה בישראל, אף בנסיבות משפחתיות מורכבות ודחופות (שם, בעמ' 8-9). דוגמא זו ממחישה היטב את הקושי להותיר את העותרות ללא מענה, ואף את טענתם לאפליה לכאורה.

     

    23.המחסום העומד לפני העותרות לקבל צו הורות פסיקתי נובע מנוהל שאומץ על ידי משרד העבודה והרווחה בעניין זה, הקובע כי יש להגיש את הבקשה יחסית בסמוך ללידה, מועדים שחלפו זה מכבר, ובנוסף קובע דרישה לפיה ההורים יהיו תושבי ישראל. הפתרון של צו הורות פסיקתי ניתן בהעדר חקיקה המסדירה את הנושא בכללותו, ועל כן יש לאפשר גם לעותרות להנות מפתרון זה ולא להותירן במצב אבסורדי של הורות שונה במדינות שונות, על כל הקשיים הנובעים מכך והפגיעה האפשרית בטובת הילדים. על כן יש לקבוע כי במקרה זה יאפשרו לעותרות להגיש בקשה מתאימה לצו הורות פסיקתי על אף שאינן תושבות ישראל.

     

    24.תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה של בתי המשפט בענייני משפחה שקבעו כי במקרים מסוימים טובת הילד מחייבת מתן צו הורות פסיקתי גם כשלא מתקיים תנאי התושבות ... אמנם החריגים שהובאו בבע"מ פלונית לעיל, ואומצו בפסיקה לאחר מכן, אינם כוללים מקרה כדוגמת המקרה שלפניי, אולם, יש לאפשר לעותרות פתרון כלשהו, כאשר בית המשפט לענייני משפחה יהיה זה שיבחן את נסיבות המקרה הספציפי וייקבע, האם טובת הילדה מחייבת במקרה זה מתן צו הורות פסיקתי, תוך התייחסות לשאלת האזרחות הישראלית של אחת האמהות.

     

    25.פתרון זה הוא פתרון מידתי, נקודתי, המחריג את עניינן של העותרות מהנוהל ומאפשר ליתן להם את הפתרון שאומץ על ידי בית המשפט העליון במקרים דומים, כפתרון ביניים, עד שיוסדר העניין בכללותו בחקיקה. ... יובהר כי אין דבר בפסק דין זה כדי להביע עמדה כלשהי לגופה של השאלה האם טובת הילדה במקרה ספציפי זה מחייבת מתן צו הורות פסיקתי, ובית המשפט לענייני משפחה, ככל שתוגש בקשה כזו, יפעל כחכמתו.

     

    סוף דבר

    העתירה מתקבלת במובן זה שהעותרות יהיו רשאיות להגיש, בתוך 90 ימים, בקשה לצו הורות פסיקתי על אף שאינן תושבות ישראל (בשני המובנים), ועל אף שחלפו המועדים הנקובים בבקשה. בית המשפט לענייני משפחה יקבע האם ליתן צו הורות פסיקתי ומאיזה מועד. ככל שהעותרות יגישו בקשה כאמור, יצורף לה העתק פסק הדין".

     

16. הנתבעת בחרה שלא להגיש ערעור על פסק הדין המשלים, והוא הפך חלוט. משמעות הדבר היא שהנתבעת אינה רשאית לנסות לעקוף את תוצאת פסק הדין המשלים באמצעות העלאת טענות הסותרות את הקביעות שנכללו בו. זאת מכוח עיקרון סופיות הדיון ומעשה בית דין. בחירת הנתבעת להימנע מהגשת ערעור על פסק הדין המשלים אינה מאפשרת לה לנסות ולתקוף את הקביעות בו באופן עקיף במסגרת הליך חדש. הדברים נכונים גם ביחס לטענת הנתבעת בעניין חוסר סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. כאמור, אף שנושא דרישת התושבות שמציבה הנתבעת כתנאי סף למתן צו הורות פסיקתי הועלה על ידי התובעות בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, הנתבעת לא טענה שבית המשפט לעניינים מנהליים אינו מסומך לדון בכך ולא מחתה על כך שניהל דיון בעניין זה. יתר על כן, ב"כ הנתבעת עצמה טענה בסוגיה זו במהלך הדיון שהתקיים בעתירה המנהלית. גם לאחר שבית המשפט לעניינים מנהליים הכריע בעניין זה בפסק הדין המשלים, בחרה הנתבעת שלא להגיש ערעור על קביעתו ולא לטעון שהיא ניתנה בחוסר סמכות. הנתבעת לא נתנה להתנהלותה זו כל הסבר, לא כל שכן הסבר מוצדק. בנסיבות אלה, הנתבעת מנועה מלטעון במסגרת הליך חדש לחוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים ולבקש לבסס את עמדתה בהליך שלפניי על טענה זו.

     

    ברבות השנים שונה בפסיקה הכלל ההיסטורי לפיו ניתן היה להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בכל שלב של ההליך, ונקבע כי יש להעלות את טענה בהזדמנות הראשונה, או למצער בשלב מוקדם של ההליך, בטרם ניתנה הכרעה לגופו של עניין. נפסק, כי בהעדר טעם טוב לעיכוב בהעלאת הטענה, עשוי להתעורר החשש ביחס למניעים של הטוען לחוסר סמכות ומקום בו היא הועלתה לאחר שניתנה החלטה נגד הטוען, הדבר מחזק את ההנחה שהוא שמר על הטענה ולא העלה אותה, ולא היה מעלה אותה אילו ההחלטה הייתה לזכותו (רע"א 35964-01-25 פלוני נ' פלוני (12.3.2025)). בית המשפט העליון קבע, כי זניחת טענת חוסר סמכות עניינית והעלאתה מחדש בשלב הערעור משתיקות את בעל הדין (רע"א 19429-06-26 יעקב קפילוטו נ' הפורמליים הירקון זרובבל בע"מ (18.6.2026)). מכאן, קל וחומר שהעלאת הטענה לראשונה במסגרת הליך חדש לאחר שפסק הדין בהליך הקודם ניתן ואף לא הוגש עליו ערעור והוא הפך חלוט, אינה דרך דיונית מותרת. ראו בעניין זה גם תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2019, הקובעת כי יש להעלות טענת חוסר סמכות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת כתב התביעה. יפים בהקשר זה דברי כב' הנשיא י' עמית בע"א 920/18 ספאלדין אל סייד נ' הנסון ישראל בע"מ (23.8.2018) פסקה 6: " ... הפסיקה "רואה בהעלאת טענה לחוסר סמכות עניינית בשלב מאוחר של ההליך המשפטי ובשלב הערעור בפרט כהתנהגות חסרת תום לב, העלולה לחסום את דרכו של הטוען אותה על דרך של מניעות" (רע"א 7424/15 חליליה נ' מוחמד (יורשי המנוח מוחמד וחיד), [פורסם בנבו] בפסקה 14 (11.9.2017) והאסמכתאות שם). קל וחומר במקרה דנן, שהמערער מעלה לראשונה, בהליך נפרד וכנגד פסק דין חלוט, טענה של חוסר סמכות עניינית שלא הועלתה כלל על ידו במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון".

     

    נוכח התנהלותה האמורה של הנתבעת, בחירתה שלא לטעון בפני בית המשפט לעניינים מנהליים להעדר סמכותו, טענותיה בפניו גם בעניין דרישת התושבות, בחירתה שלא להגיש ערעור על פסק הדין החלקי והעדר כל הסבר מצדה להתנהלותה, לא ניתן לאפשר לה להעלות כעת טענה לפיה קביעותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים ניתנו תוך חריגה מסמכות ולא ניתן לאפשר לה להעלות טענות המנוגדות לקביעות בפסק הדין המשלים.

     

17. הנתבעת טוענת כי הדברים שנכתבו בפסק הדין המשלים באשר לאפשרות שיש לתת לתובעות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי אף שהן אינן תושבות ישראל, הם בבחינת אוביטר. טענה זו של הנתבעת אינה מתיישבת עם האופן בו נוסח פסק הדין המשלים ועם העובדה שהוא כולל הוראה אופרטיבית מפורשת לפיה התובעות רשאיות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי בתוך 90 ימים ממועד פסק הדין המשלים אף שאינן תושבות ישראל. בפסק הדין המשלים נקבע במפורש כי "העתירה מתקבלת", במובן זה שהתובעות רשאיות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי אף שהן אינן תושבות ישראל. הוראה זו יש לקרוא יחד עם סעיף 22 לפסק הדין המשלים בו נכתב: "יש ליתן סעד חלופי לעותרות, הוא הסעד שניתן במקרים אחרים – מתן צו הורות פסיקתי, זאת, ללא דרישת תושבות בישראל" (הדגשה אינה במקור). תוצאת פסק הדין המשלים אינה דחיית העתירה תוך הפניית התובעות לבית המשפט לענייני משפחה לשם בחינת השאלה אם יש לעמוד על דרישת התושבות בעניינן, אלא התוצאה היא קבלת העתירה. קביעת פסק הדין המשלים היא שהעתירה מתקבלת במובן זה שהתובעות יכולות לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לבקש צו הורות פסיקתי, ובקשתן תיבחן ללא דרישת תושבות בישראל.

     

18. עמדת הנתבעת בהליך שלפניי, לפיה כל שנעשה בפסק הדין המשלים הוא מתן רשות לתובעות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי, אף שרשות שכזו קיימת ממילא והיא כלל לא נדרשה – נגועה בהיתממות. גישה זו מתעלמת מכך שעמדת הנתבעת המציבה את דרישת התושבות כפי שהוגדרה בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות כתנאי למתן צו הורות פסיקתי, משמעה חסימת דרכן של התובעות מבירור טענתן שמתקיימים בעניינן התנאים המהותיים למתן צו הורות פסיקתי. גישה זו מתעלמת מכך שבפסק הדין המשלים לא נקבע רק שהתובעות רשאיות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי, אלא גם שדרישת התושבות לא תעמוד כמחסום מפני בירור טענותיהן כי מתקיימים בעניינן הדרישות שנקבעו בדין למתן צו הורות פסיקתי. הנתבעת שבה והפנתה לכך שבית המשפט לעניינים מנהליים קבע בפסק הדין המשלים כי בקשה לצו הורות פסיקתי תיבחן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, והיא ביקשה ללמוד מכך שלא נקבע בפסק הדין המשלים דבר בנוגע להתקיימות התנאים למתן צו הורות פסיקתי. אולם, ברור שבית המשפט לעניינים מנהליים לא בחן בקשה לצו הורות פסיקתי לגופה ולא קבע כי מתקיימים התנאים למתן צו הורות פסיקתי. שהרי, שאלה זו היא בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה. פסק הדין המשלים לא עסק בשאלה האם התקיימו הדרישות שנקבעו בדין למתן צו הורות פסיקתי במקרה זה, אלא בדרישה שהציבה הנתבעת כתנאי סף אשר משמעה מניעת האפשרות לברר האם מתקיימים התנאים שנקבעו בדין למתן צו הורות פסיקתי. גישה זו של הנתבעת מנעה מהתובעות כל אפשרות לקבל את הסעד בשלו הוגשה עתירתן. פניית התובעות בעתירה המנהלית נבעה מעמדת הנתבעת אשר חסמה מהן כל דרך אפשרית להסדיר את הורות התובעת 1, שהיא אזרחית ישראלית, ביחס לקטינה אשר הוכרה כבתה במדינה בה מתגוררת המשפחה ואשר אותה היא מגדלת כאם לכל דבר ועניין. כפי שפורט לעיל, קושי זה עלה בעתירה המנהלית ואף בדיון שהתקיים בעתירה המנהלית לרבות בטיעוניה של ב"כ הנתבעת. ניסיון הנתבעת כעת לנתק בין דרישת התושבות שהיא הציבה כתנאי סף למתן צו הורות פסיקתי לבין העתירה המנהלית שהגישו התובעות, הוא מלאכותי.

     

19. מלבד האמור ואף אלמלא הקביעות הברורות בפסק הדין המשלים, לא היה מקום לקבל את עמדת הנתבעת לפיה יש לדחות את התביעה לצו הורות פסיקתי משום שהתובעות אינן מקיימות את דרישת התושבות הקבועה בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות. אין כל קביעה מפורשת בדין לעניין הצורך בתושבות של בני הזוג על מנת לקבוע את הורותם. לעניין זה חשיבות רבה בהינתן העובדה שמדינת ישראל רושמת הורות של אזרחיה אף אם אינם תושבי המדינה (סעיפים 11 ו- 1(ג) לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965; עמ"ש (מרכז) 25494-11-18 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (13.9.2020), להלן: עמ"ש 25494-11-18; עמ"ש (ת"א) 47781-12-19 מדינת ישראל נ' ק' מ' ל' (4.1.2021), להלן: עמ"ש 47781-12-19).

     

    בעמ"ש 25494-11-18 נדון מקרה בו בנות זוג אזרחיות ישראל שאינן מתגוררות בישראל עתרו למתן צו הורות פסיקתי אשר יקבע את הורות אחת מהן על קטינים אותם ילדה בחו"ל בת הזוג השנייה כתוצאה מתרומת זרע. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את הבקשה, ובית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המדינה, בנסיבותיו של אותו מקרה ובהתחשב באזרחות המבקשות, באופי הקשר, בזיקה שלהן לישראל ובטובתם של הקטינים.

     

    בעמ"ש 47781-12-19, נדון מקרה בו בנות זוג שאחת מהן אזרחית ותושבת ישראל והשנייה אינה אזרחית ישראל ומתגוררת בישראל כתושבת עראית, ביקשו כי יינתן צו הורות פסיקתי לבת הזוג שאינה תושבת ישראל ביחס לקטינה שנולדה לבת הזוג השנייה בחו"ל כתוצאה מהפרייה מתורם זרע אנונימי. בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה. בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המדינה, בהתחשב בכך שבאותו מקרה דובר על קטינה שכבר הייתה לה אזרחות ישראלית מכוח אזרחות האם הביולוגית, בכך ששתי בנות הזוג התגוררו בפועל בישראל ובשיקולי טובת הקטינה.

     

    בבע"מ 802/21 מדינת ישראל נ' פלונית (26.4.2022), נדונה בקשת רשות ערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ"ש 47781-12-19. אולם, לאחר שהמדינה הודיעה כי אינה מתנגדת עוד למתן צו הורות פסיקתי באותו מקרה, התייתר הדיון בבקשה והיא נדחתה. בפסק הדין, במסגרת תיאור ההתנהלות הדיונית עד להגשת עמדתה העדכנית של המדינה, ציינה כב' השופטת ד' ברק ארז כי סברה שלא נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (סעיף 15 לפסק דינה). נכתב, כי במבט צופה פני עתיד ההליך תרם להתקדמות תהליכי קבלת ההחלטות במדינה ביחס לגיבוש עמדתה בסוגיה שעל הפרק, כי ברור שאין עוד התנגדות גורפת להענקת צו הורות פסיקתי במקרה שבו אחד מבני הזוג אינו אזרח או תושב קבע של ישראל, וכי "היקף האפשרות לעשות כן צפוי להיות נושא לדיון שיוסיף ויתברר במקרים המתאימים. איננו נוקטים כל עמדה ביחס לפרטיה של הודעת המדינה" (סעיף 20 לפסק הדין). כב' השופט נ' סולברג כתב בפסק דינו כי "עמדת כלל גורמי הממשלה כיום היא כי קיים כלל ברור ומפורש, שאינו מאפשר מתן צו הורות פסיקתי לכל באי-עולם, אך לצד זאת, קיימים גם חריגים ספציפיים, המתייחסים למקרים מתוחמים בלבד, שעשויים לאפשר אחרת. הווי אומר, על המבקש צו הורות פסיקתי לעמוד ב'דרישת התושבות', בדומה לזו הקיימת בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות. דרישה זו כוללת שני היבטים מצטברים: תושבות מהותית – על המבקש להיות אזרח או תושב קבע בישראל; ותושבות מעשית – על המבקש להוכיח כי שהה בישראל במשך 3 מתוך 5 השנים שקדמו להגשת הבקשה, או במהלך 12 מתוך 18 החודשים שקדמו להגשת הבקשה. החריגים שתוארו בהודעת המדינה אמנם אינם טעונים הכרעה בנסיבות העניין, אך ברור כי אלה חריגים בלבד, שהיקפם מוגבל. דע עקא, מדברי חברתי יכול להשתמע כי היקפם של החריגים איננו מוגבל, והוא עתיד להתברר במקרים המתאימים בעתיד. מכך, מבקש אני להסתייג" (סעיף 5 לפסק הדין). כב' השופט י' אלרון כתב, כי "ביחס למכלול ההיבטים שנכללו בהודעת המדינה האמורה, ובפרט, היקפם של החריגים לתנאי התושבות, הרי שגם לטעמי אל לנו להביע כל עמדה בעניינם בשלב זה".

     

    הינה כי כן, גם בפסק הדין שניתן בבע"מ 802/21 לא אומצה דרישת התושבות כפי הגדרת המדינה, כתנאי למתן צווי הורות פסיקתיים, ונכון להיום דרישה כאמור לא קיימת בדין.

     

20. התובעות והקטינים אינם מתגוררים כיום בישראל אלא בארה"ב והם לא עונים על תנאי התושבות שאימצה הנתבעת – לא מהפן המהותי ולא מהפן המעשי. אולם, על פי גרסת התובעות כפי שעלתה בכתב וכן בדיון, לתובעות ולקטינים זיקות רבות למדינת ישראל הן מבחינה מעשית והן מבחינה רגשית. יודגש כי אף שבדיון שהתקיים לפניי ניתנה לב"כ הנתבעת אפשרות לחקור את התובעות על גרסתן, היא בחרה להימנע מכך. הנתבעת לא כפרה בנכונות טענותיהן העובדתיות של התובעות, לא העלתה כל טענה עובדתית אחרת המלמדת על נסיבות שונות מאלו שנפרשו על ידי התובעת ולא הציגה ראיה כלשהי אשר יש בה כדי להביא למסקנה עובדתית שונה מזו שהציגו התובעות. יוזכר, כי בתום הדיון הסכימו הצדדים כי ככל שהנתבעת תודיע שהיא עומדת על התנגדותה למתן צו הורות פסיקתי, יינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק. בנסיבות אלה, יש לקבל את גרסתן העובדתית של התובעות (ראו: ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר (12.7.2011); רע"א 64177-11-25 ליברה חברה לביטוח בע"מ נ' דמרי (22.3.2026)).

     

    על פי העובדות שהובאו, התובעת 1 היא אזרחית ישראל אשר התגוררה בישראל עד שנסעה לארה"ב לצרכי עבודה ושם הכירה את התובעת 2. התובעות מבקרות בישראל באופן תכוף. התובעת 2 התגיירה. התובעות מדברות עם הקטינים בשפה העברית השגורה בפיהם. בני משפחתה של התובעת 1 לרבות הוריה מתגוררים בישראל. לתובעת 1 חשבון בנק וקרן פנסיה בישראל. לתובעות תכנית לשוב להתגורר בישראל כאשר הקטינים יגיעו לכיתה א', והן אף צפויות לקבל דירה בישראל ממשפחת התובעת 1 אשר תשמש למגוריהם עם הקטינים. התובעות מקיימות קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית במקום מגוריהן, הקטינים מתחנכים בגן יהודי והתובעות חוגגות עמם את החגים היהודיים.

     

21. בתגובתה פרטה הנתבעת את ההנמקות לדרישת התושבות, אולם כפי שיפורט להלן, הנמקות אלה אינן מצדיקות במקרה שלפניי את דחיית הבקשה.

     

    הנתבעת טענה כי דרישת התושבות נחוצה לשם שמירה על אחידות בהסדרים משפטיים ובדומה להסדרים הקיימים בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות, שצו הורות פסיקתי שואב את השראתו מהם. אך קיים שוני מהותי בין הדרכים השונות ליצירת הורות, בשלו אין מקום להעתיק את דרישת התושבות הקיימת בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות ולהציבה כתנאי קשיח גם כאשר מבוקש לכונן הורות מכוח זיקה לזיקה. אמנם, צו הורות פסיקתי הוא צו מכונן ולא צו הצהרתי בלבד (דנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (25.7.2022), להלן: דנ"א 1297/20; בע"מ 4880/18). בכך משמעותו המשפטית של צו הורות פסיקתי דומה למשמעות המשפטית של הורות הנוצרת לפי חוק האימוץ ולפי חוק הפונדקאות. ברם, כבר נקבע בפסיקה כי "אין להסיק מדברים אלה שצו ההורות הפסיקתי כפוף ליישום דווקני של מכלול התנאים הקבועים בחוקי האימוץ והפונדקאות. אדרבה, יש צדק רב בטענת המשיבים כי אין להחיל על פונדקאות חו"ל הסדר שהמחוקק בחר להגביל לפונדקאות המתקיימת בישראל" (בע"מ 3518/18 פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל). חרף היותו של צו הורות פסיקתי מכונן מבחינה משפטית, הצו משקף מצב עובדתי בו ילד בא לעולם לאחר תכנון משותף של זוג הורים אשר נמנע מהם להביאו לעולם ממטען גנטי משותף של שניהם לאחר הריון שנושאת בת הזוג. הרי, כמפורט לעיל, תנאי למתן צו הורות פסיקתי הוא קיומו של הסכם הורות שבו מעוגנת הכוונה המשותפת להוריה מראשיתה. מתוך התנאים למתן צו הורות פסיקתי נלמד, כי אף שמדובר בצו מכונן, הוא משקף מצב עובדתי קיים ונועד לגשר בין המצב העובדתי לבין המצב המשפטי. כפי שנכתב בבע"מ 1118/14, פסקה 8: "ההולדה הטבעית, בה יש זיקה גנטית בין היילוד לשני ההורים והאם נושאת את ההיריון, עומדת בקצה אחד של המודלים. בקצה השני מצוי האימוץ. זהו הליך המוסדר בקפדנות על פי דין, והוא מקנה מעמד של הורות לאנשים להם במובהק אין קשר גנטי או פיזיולוגי לילדם". צו הורות פסיקתי נמצא בתווך – מחד לא מדובר בהולדה "טבעית" בה יש זיקה גנטית וביולוגית בין היילוד לשני בני הזוג, מאידך לא מדובר ביצירת הורות מנותקת מכל הקשר עובדתי ומעשי לפניה. לא למותר לציין כי גם בעמדת הצוות המקצועי שמונה לבחינת התנאים לצו הורות פסיקתי אשר אומצו על ידי היועץ המשפטי לממשלה ואשר עליו מבססת הנתבעת את טענותיה, כאשר מדובר בכינון הורות באמצעות צו הורות פסיקתי, אחריות המדינה מצומצמת יותר ביחס לאחריותה כאשר מדובר בהליך לפי חוק האימוץ המחייב בדיקות מעמיקות. כלומר, גם הנתבעת מכירה בהבדלים המהותיים בין הדרכים השונות ליצירת הורות, ובכך שהבדלים אלה מצדיקים גישות שונות והסדרים שונים ביחס לכל אחת מהדרכים.

     

    זאת ועוד, הרציונלים העומדים בבסיס דרישת התושבות הקיימת בחוק האימוץ ובחוק הפונדקאות הם הצורך לערוך בדיקה של ההורים ושל טובת הקטין, והעובדה שילדים שניתן לאמצם או אימהות נושאות הם משאב מוגבל. רציונלים אלה אינם קיימים כלל במקרה שלפניי, שהרי מדובר במשפחה קיימת המונה זוג אימהות ושני ילדים, אשר אחד מהם הוא ילדה הביולוגי והגנטי של אם אחת והשנייה היא ילדתה הביולוגית והגנטית של אם שנייה. ראו דברי כב' השופט נ' שילה בעמ"ש 47781-12-19 (פסקאות 18-17 לפסק הדין): "אני סבור שהדרישה לתושבות קבע בישראל היא בגדר "יישום משני" שיש לבחון את נחיצותו לאור טובת הילד ולא "לייבאו אוטומטית" למקרה כגון מקרה דנן ... אני סבור שיש לאבחן בין חוק האימוץ וחוק הפונדקאות לבין מקרה דנן, בכל הנוגע לרציונל של דרישת התושבות. חוק האימוץ וחוק הפונדקאות דורשים את דרישת התושבות משני טעמים עיקריים: האחד – יותר טכני – שעניינו היכולת לערוך בדיקה של ההורים והקטין וזה מתאפשר בד"כ רק כשכולם נמצאים בישראל והשני – שהוא העיקרי – מאחר שילדים שניתן לאמצם או אימהות נושאות, הם "משאב מוגבל" שיש עליו מתחרים רבים. המחוקק רצה להבטיח שרק מי שיגדל את ילדו בישראל יוכל לזכות בילד מאומץ או בילד שנולד באמצעות פונדקאות וישראל לא תעניק משאב מוגבל זה למי שלא השתקע בישראל ויש חשש שייטול את הילד לחו"ל ויגדלו שם".

     

22. עוד טוענת הנתבעת, כי תנאי התושבות נדרש משום קיומו של חשש של ממש שצו ההורות הפסיקתי ינוצל לרעה וישמש כאמצעי לרכישת מעמד בישראל. אולם, ברי כי טענה זו אינה רלוונטית למקרה שלפניי. התובעות והקטינים חיים כתא משפחתי אחד מהמועד בו נולדו הקטינים, וברור שההליך לא נועד ליצור באופן מלאכותי אזרחות ישראלית. העובדה שהתובעת 1, המגדלת את הקטינה כאם ומוכרת כאמה במקום מושבם של התובעות והקטינים, חפצה כי הקטינה תוכר כבתה במדינת ישראל ותקבל מעמד בהתאם – אינה פסולה. נפסק, כי "אין לקבוע כלל גורף שיחול על כל המבקשים צו הורות בגלל חשש שמיעוט מסויים ינסה לנצל לרעה מנגנון זה. יש לטפל נקודתית בחשודים בניצולו של ההליך לרעה ולא למנוע מהפונים בתום לב את האפשרות לקבל צו הורות" (דברי כב' השופט נ' שילה בעמ"ש 47781-12-19). בנסיבותיו של המקרה שלפניי, ובשים לב לגרסת התובעות אשר לא נסתרה בעניין אופן כינון ההורות על ידי שתיהן במשותף, לכך שהתובעות הוכרו שתיהן כהורי הקטינים במועד לידתם ולכך שהתובעות והקטינים מתנהלים כתא משפחתי אחד מאז נולדו הקטינים – לא קיים חשש כי כל חפצן של התובעות הוא להשיג אזרחות ישראלית לקטינה בדרכי מרמה.

     

23. נימוק נוסף עליו ביקשה הנתבעת לבסס טענותיה, הוא קיומו של קושי במתן חוות דעת מקצועית בעניין טובת הילד ובאיסוף מידע, לרבות התרשמות ממערך חייהם של המבקשים, כשהם נמצאים במקום שאינו מקום המגורים הרגיל של הילד או הוריו. גם נימוק זה אינו רלוונטי במקרה שלפניי, שהרי התובעות והקטינים כבר חיים כתא משפחתי אחד מאז נולדו הקטינים. זאת ועוד, אם היה צורך לערוך תסקיר לבחינת מערך חיי התובעות והקטינים, ניתן היה לעשות זאת בשים לב לכך שהתובעות והקטינים מרבים לשהות בישראל. ממילא, הנתבעת כלל לא טענה כי במקרה זה נדרש תסקיר או בדיקה נוספת של מערך חיי התובעות על מנת שניתן יהיה לבחון אם ראוי להיעתר לבקשה למתן צו הורות פסיקתי. משכך, ברור שאין בנימוק זה כדי להצדיק את דחיית הבקשה רק משום שהתובעות אינן תושבות ישראל. לא זו אף זו, גם אם הייתה הנתבעת טוענת כי נדרש תסקיר, בנסיבותיו של מקרה זה נראה כי דין עמדה כאמור היה להידחות. ראו בעניין זה עמ"ש 54000-12-19: "השאלה האם המשיבות חיו יחדיו במשק בית משותף בתקופה הרלוונטית והאם הן הסכימו במשותף לתהליך הבאת הילדים מראשיתו היא שאלה עובדתית צרופה. היא אינה שאלה שבה יש יתרון לעו"ס על פני בית המשפט השומע ראיות. לפיכך, לצורך בחינת התקיימותם של תנאי היסוד הנדרשים לצורך הכרה במנגנון הזיקה לזיקה, אין יתרון לתסקיר העו"ס. עמדת העו"ס נחוצה רק כאשר עולה חשש שמתן צו ההורות אינו תואם את טובת הקטין ... דרישה אוטומטית להגשת תסקיר בכל מקרה, אף שב"כ היועמ"ש לא רואה ולו צל צילו של ספק כי בן או בת הזוג של ההורה הביולוגי מתפקד בפועל כהורה מיטיב לכל דבר ועניין, אינה במקומה". במקרה שלפניי, הנתבעת לא העלתה כל חשש לפיו מתן צו הורות פסיקתי לתובעת 1 ביחס לקטינה אינו תואם את טובת הקטינה, ולא עלה ולו צל צילו של ספק כי התובעת 1 מתפקדת בפועל כהורה מיטיב לכל דבר ועניין. יוזכר גם בהקשר זה כי הנתבעת בחרה שלא לחקור את התובעות על גרסתן העובדתיות או להציג גרסה עובדתית שונה מטעמה, לרבות בעניין טובת הקטינה והתנהלות התא המשפחתי של התובעות והקטינים, וגרסת התובעות גם בעניין זה לא נסתרה.

     

24. חלק ניכר מטענותיה הקדישה הנתבעת להמלצות הצוות המקצועי אשר אומצו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ברם, אין לייחס להמלצות אלה משמעויות מעבר למטרה שלשמה נועדו – להנחות או לחייב את המדינה בלבד. ההמלצות לא התקבלו כדבר חקיקה ראשית או משנית והן ואינן מחייבות את בית המשפט (עמ"ש (חיפה) 45359-10-18 היועץ המשפטי לממשלה נ' מ.ש (9.7.2019); עמ"ש 25494-11-18; עמ"ש 54000-12-19; עמ"ש 47781-12-19).

     

25. זאת ועוד, בחינת השיקולים העומדים בבסיס דרישת התושבות כפי שפורטו בהמלצות הצוות המקצועי שאומצו על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מעלה כי אלו אינם מתקיימים במקרה שלפניי.

     

    השיקול לפיו טובת הילד הוא מניעת פיצול סטטוס משפטי בעניינו – דהיינו שבמדינת ישראל יוכרו שני הוריו ובמדינת התושבות הוא יוכר כבנו של הורה יחיד – פועל במקרה שלפניי דווקא לכיוון ההפוך, כלומר הוא תומך במתן צו הורות פסיקתי ולא בדחיית הבקשה. שהרי במדינת התושבות הוכרו שתי המבקשות כהורי הקטינה, וחסימת תדרכן מבירור בקשתן לצו הורות פסיקתי בישראל משום דרישת התושבות – לא זו בלבד שלא תמנע פיצול סטטוס, אלא היא היא שתביא לפיצול סטטוס.

     

    השיקול לפיו דרישת התושבות נועדה למנוע פורום שופינג – היינו מצבים בהם יעשה ניסיון מצד המבקשים לפנות לערכאה במדינה שבה יוכלו לקבל את הצו, למרות שבמדינת תושבותם לא היו יכולים לקבלו – אף הוא אינו רלוונטי. שכן במדינת התושבות מוכרות שתי המבקשות כהורי הקטינה.

     

    השיקול לפיו הדרישה כי שני המבקשים יהיו אזרחי ישראל או בעלי רישיון לישיבת קבע בה באה בין היתר גם על מנת למנוע פיצול בין המעמד של הילד בישראל לבין המעמד של המבקש להיות הורה בישראל, כאשר אין ביטחון כי הילד או המבקש להיות הורה נוסף יוכלו להמשיך להתגורר בישראל ולמנוע ניצול סעד זה כאמצעי לקבלת מעמד אזרחי במדינה בהסתמך על קשרי ההורות – גם לא רלוונטי במקרה שלפניי. שהרי, התובעת 1 המבקשת הכרה בהורותה ביחס לקטינה היא אזרחית מדינת ישראל.

     

    שיקולים נוספים שהובאו בהמלצות הצוות המקצועי, פורטו בתשובת הנתבעת וכאמור אף הם לא רלוונטיים במקרה שלפניי ואין בהם כדי להצדיק את דחיית הבקשה אך משום שהתובעות אינן תושבות מדינת ישראל.

     

26. ראוי להזכיר בהקשר זה, כי מבחינת הנתבעת אין כל מניעה להכרה בהורות של אזרח ישראלי המתגורר בחו"ל, אפילו שנים רבות מאוד, ביחס לילד שנולד לו בחו"ל על בסיס זיקה ביולוגית (ראו בעניין זה גם דברי ב"כ הנתבעת בדיון). כך, בעניין הכרה בהורות התובעת 1 ביחס לקטין שהוא בנה הביולוגי והגנטי, העובדה שהתובעות והקטין אינם מתגוררים בישראל אינה מעוררת כל קושי. ברם ביחס לקטינה, לא ניתן להכיר באופן אוטומטי בהורות התובעת 1 אשר לא ילדה אותה, ועמדת הנתבעת אף אינה מאפשרת לתובעות לברר האם התקיימו התנאים שנקבעו בדין למתן צו הורות פסיקתי. בכך עמדת הנתבעת מותירה את התובעות ואת הקטינה קירחות מכאן ומכאן ואינה מאפשרת להן לנקוט בהליך הנחוץ על מנת שניתן יהיה להכיר במדינת ישראל בהורות התובעת 1 ביחס לקטינה מבחינה מהותית ולהסדיר את הורותה ביחס אליה על הנובע מכך.

     

27. טובת הקטינה היא כי תוכר במדינת ישראל אימהות התובעת 1 ביחס אליה. אמנם, שיקולי טובת הילד כשלעצמם אינם נמנים על אדני ההורות המוכרים בדין הישראלי, אך ראוי להביאם בחשבון במקרים שבהם ההכרה בהורות מתבססת על אחד מאדני ההורות המוכרים (ראו בע"מ 7799/22 פלונית נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (31.1.2023)). גם בהמלצות הצוות המקצועי שאומצו על ידי היועץ המשפטי לממשלה ועליהן מבססת הנתבעת את טענותיה, נכתב: "עוד טרם ההתייחסות לתנאים עצמם, חשוב לציין כי בפני הצוות עמדה כאמור בראש ובראשונה בחינת טובת הילד וההבנה שטובתו הינה בכך שתובטח קיומה של התאמה, ככל האפשר, בין מציאות חייו לבין הסטטוס המשפטי של המגדלים אותו וזאת בשלב מוקדם ככל האפשר של חייו" (עמ' 11 להמלצות). במקרה שלפניי, הקטינה הוכרה במדינה בה היא מתגוררת עם הוריה כילדתן המשותפת של התובעות, וטובתה היא במניעת פיצול סטטוס בין המדינות השונות. הקטינה חיה למן המועד בו נולדה כבתן של שתי התובעות אשר מגדלות אותה כשתי אימהות בתא משפחתי אחד, וטובתה היא שלא יהיה פער בין מציאות חייה העובדתית לבין המצב המשפטי. כפי שפורט לעיל, התובעות והקטינים מקיימים קשרים הדוקים עם מדינת ישראל, הן מבחינה רגשית והן מבחינה מעשית, וטובת הקטינה היא כי היא תוכר כבתה של התובעת 1 גם במדינת ישראל. הקטין הוכר במדינת ישראל כבנה של התובעת 1 וכאזרח ישראלי וטובת הקטינים היא שלא יהיה שוני בין מעמדם כשני אחים הגדלים בתא משפחתי אחד (ראו בעניין זה תמ"ש (ת"א) 41802-08-19 ל.א נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.11.2019)). הבדלים בין הסטטוס של הקטינה במדינה בה היא מתגוררות כיום עם משפחתה לבין מעמדה במדינת ישראל, בין המצב העובדתי לבין המצב המשפטי ובין מעמד הקטינה לבין מעמד אחיה-הקטין, עלולים לפגוע בטובתה באופנים שונים. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי למשל לעניין האפשרות להיכנס לישראל, בעתות שגרה או בעתות משבר. הדבר יכול להשפיע על זכאותה של הקטינה לקבל שירותים שונים במדינת ישראל להם היא עשויה להיזקק, כשירותים רפואיים וכיו"ב. הדבר עלול להשפיע על זכויותיה של הקטינה ככל שהתובעת 1 תלך לעולמה חלילה או ככל שהתובעות תיפרדנה זו מזו ותהא משמעות רבה למערך הזכויות והחובות של כל אחת מהן ביחס לכל אחד מהקטינים. מלבד האמור, העדר הסדרה מראש של מעמד כל אחת מהתובעות ביחס לקטינה עלול להביא להסלמת הסכסוך בין התובעות במקרה של פירוד באופן שיזיק לקטינה.

     

28. כאמור, הדרישות שנקבעו בדין להכרה בהורות על בסיס זיקה לזיקה הן – חיים בזוגיות קבועה טרם ההוריה, וקיומו של הסכם הורות שבו מעוגנת הכוונה המשותפת להוריה מראשיתה. אין מחלוקת שתנאים אלה מתקיימים במקרה שלפניי. התובעות הציגו גרסה סדורה לפיה הן נישאו זו לזו, חיו יחד כבנות זוג טרם ההוריה, קיבלו החלטה משותפת להביא את הקטינים לעולם והיו שותפות בתהליך אשר כלל תרומת זרע והריון של שתיהן ותוצאתו לידות הקטינה והקטין. כאמור, התובעות לא נחקרו בחקירה נגדית, הנתבעת לא טענה לנסיבות עובדתיות אחרות ולא הציגה ראיות כלשהן, ומכאן שגרסת התובעות לא נסתרה ויש לקבלה. נמצא אפוא כי התקיימו במקרה זה הדרישות שנקבעו בדין למתן צו הורות פסיקתי.

     

29. מעת שהתקיימו התנאים למתן צו הורות פסיקתי, ומאחר שבפסק הדין המשלים כבר נקבע כי העובדה שהתובעות אינן תושבות ישראל לא תחסום את דרכן מקבלת צו הורות פסיקתי וממילא מצאתי כי גם אלמלא פסק הדין המשלים אין בדרישת התושבות כדי לחסום את דרכן במקרה זה, ובהינתן שטובת הקטינה היא כי יינתן צו הורות פסיקתי כמבוקש – יש לתת לתובעת 1 צו הורות פסיקתי על הקטינה באופן שיחולו עליה כל החובות, הזכויות והסמכויות בין הורה לילדו, ומבלי שיהיה בכך כדי לנתק את קשר ההורות בין התובעת 1 לבין הקטינה.

     

30. אשר למועד תחולת הצו – כאמור, צו הורות פסיקתי אשר ניתן לבן זוג נטול זיקה גנטית או פיזיולוגית ישירה לילד הוא צו מכונן (קונסטיטוטיבי) ולא צו הצהרתי בלבד. לפיכך, ככלל, תחולתו מיום מתן הצו. אולם, בפסיקותיו של בית המשפט העליון נקבע, כי הגדרת הצו כמכונן אינה סוגרת הרמטית את שערי התחולה הרטרואקטיבית, תוך שצוין כי קיימת הצדקה מהותית לאפשר תחולה רטרואקטיבית, שכן ההורה הלא-ביולוגי היה שותף לבחירה להביא את הילד לעולם ולמעשה הוא מגדל את הילד מיום לידתו. מבלי למצות את הדיון, הוצבו שלושה פרמטרים שיש לבחון לצורך חריגה מהכלל: הפרמטר הראשון – טובת הילד במובן הממשי והמהותי – קרי, מקום בו תחולה רטרואקטיבית של ההורות תואמת את הצורך המהותי במיסוד הקשר המשפטי בין הילד להוריו ויתרונותיה אינם מתמצים בהטבות כלכליות או מעשיות לאחרונים. הפרמטר השני – ממד הזמן – ככל שפער הזמנים בין הלידה לבקשת צו ההורות הפסיקתי גדל, תפחת הנכונות להעניק לצו תחולה רטרואקטיבית. התקופה חייבת להיות קצרה, כדי לתת ביטוי למציאות המשפטית שבה הפסיקה היא שמביאה את ההורות לעולם. הפרמטר השלישי – עוסק בהעדר זיקה הורית שלישית, ונועד להבטיח כי הכרה בהורות ממועד הלידה לא תיצור "הורות משולשת" במקרה של פונדקאות חו"ל על רקע מעורבות אפשרית של האם הנושאת. עוד נקבע בפסיקה הכלל, לפיו האפשרות לתחולה רטרואקטיבית תהיה פתוחה רק בפני מי שהגיש את בקשתו תוך תשעה חודשים ממועד הלידה. זאת כדי לעודד הסדרה מהירה של המעמד של ההורה הלא-ביולוגי וכדי למנוע מצב שבו במשך תקופה ארוכה קיים פער בין המציאות בפועל שבה לילד יש שני הורים ובין המצב המשפטי שבו אחד מההורים לא הסדיר את מעמדו ביחס לילד. אולם, נקבע כי חרף היתרונות הרבים שבאימוץ סד זמנים קשיח בכל הנוגע לתחולה הרטרואקטיבית, אין לשלול באופן מוחלט את שיקול דעתן של הערכאות השיפוטיות להחיל את צו ההורות באופן רטרואקטיבי גם בבקשות שהוגשו בחלוף תשעה חודשים ממועד הלידה, וזאת במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם עשוי להיגרם עוול חמור לצדדים. ראו: בג"ץ 7978/16 שרון סיראי ו-34 אח' נ' שר הפנים (21.3.2024); דנ"א 1297/20; בע"מ 5544/18; בע"מ 4880/18.

     

31. במקרה שלפניי, התובעות נקטו בהליך משפטי להסדרת הורות התובעת 1 ביחס לקטינה כאשר הגישו את העתירה המנהלית, כשבעה חודשים בלבד לאחר המועד בו נולדה הקטינה. התובעות הגישו את תביעתן לצו הורות פסיקתי כחודש לאחר שניתן פסק הדין המשלים בעניינן לפיו הן רשאיות להגיש בתוך 90 ימים בקשה לצו הורות פסיקתי על אף שאינן תושבות ישראל. לפיכך, יש לראות בתובעות כמי שעמדו בסד הזמנים שנקבע כתנאי לתחולה רטרואקטיבית של צו הורות פסיקתי. ככל שלא היה מקום לסבור כך, היה מקום לקבוע כי נוכח ההשתלשלות הדיונית אשר פורטה לעיל, דחיית הבקשה להחלה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי תגרום עוול חמור לצדדים ומשכך יש לאפשר החלה רטרואקטיבית אף שחלפו תשעה חודשים ממועד הלידה. טובת הקטינה היא בהכרה באימהות התובעת 1 ביחס אליה למן מועד הלידה. להכרה זו יש ערך נפשי וסמלי. ישנה חשיבות פסיכולוגית בכך שהצו לרבות מועד תחולתו ישקף את מציאות החיים של המשפחה ושל הקטינה. כמו כן, שתי התובעות רשומות כאימהות הקטינה בתעדת הלידה שלה, ומניעת הבדל בין ההכרה בהורות במדינות השונות אף הוא ישרת את טובת הקטינה. התובעות לא התמהמהו, אלא פנו ונקטו בהליך להכרה בהורות התובעת 1 ביחס לקטינה חודשים בודדים לאחר מועד הלידה. מאחר שהקטינה נולדה כתוצאה מתרומת זרע אנונימית, אין חשש להורות משולשת כתוצאה מהחלה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי. לפיכך, התקיימו במקרה זה התנאים להחלה רטרואקטיבית של הצו ממועד הלידה.

     

32. נוכח כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת. בהתאם, ניתן צו הורות פסיקתי לתובעת 1 ביחס לקטינה, אשר תחולתו ממועד לידת הקטינה. בשים לב להיקף הטיעון בנוגע לדרישת התושבות לאחר שכבר ניתן בעניינן של תובעות אלה פסק הדין החלקי בו נקבע כי הן רשאיות להגיש בקשה לצו הורות פסיקתי על אף שאינן תושבות ישראל – הנתבעת תשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

     

    פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

    ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ז, 05 אוקטובר 2026, בהעדר הצדדים.