פלונית נ' מועצה מקומית שהם ואח'

(חלקי)

א.פתח דבר

לנוכח פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 16400-02-24; ע"ע 36223-03-24; 37317-03-24) מיום 8.6.2025 (להלן- פסק דין הארצי) אשר ניתן בערעור על פסק דינו של מותב בראשות אב בית הדין מיום 16.1.2024 (להלן- פסק דין האזורי), עלינו להידרש לשתי סוגיות נזיקיות אגב אירועי ההטרדה המינית אשר חוותה התובעת על ידי הנתבע 2 (להלן- הנילון או הנתבע) בעת העסקתה על ידי המועצה.

סדר הילוכנו יהא כדלקמן: ראשית, נפרוש את הרקע הרלוונטי הנדרש לעניין. בהמשך, נעמוד על קביעותיו של בית הדין בפסק הדין האזורי, כמו גם קביעותיו של בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין הארצי. לאחר מכן נביא את עיקרי חוות דעתה של המומחית הרפואית שמונתה על ידי בית הדין. לבסוף נציג את טענות הצדדים בכל אחת מהסוגיות העומדות לפתחנו ונכריע בהן.

ב.רקע כללי

1.התובעת, ילידת שנת 1992, החלה בחודש אוגוסט 2018 את עבודתה כפקחית שיטור במחלקת הביטחון של הנתבעת 1 (להלן- המועצה). בחודש ינואר 2019 זכתה התובעת במכרז לתפקיד זה; והובהר לה כי 24 חודשי העבודה הראשונים ייחשבו כתקופת ניסיון.

2.עבודתה של התובעת התבצעה במסגרת מערך השיטור הקהילתי המשולב, המשותף למועצה ולמשטרת ישראל. במסגרת זו מתבצעים יחד סיורים ומטלות נוספות מתוך ניידת השייכת למועצה.

3.הנתבע יליד שנת 1963 ושוטר משנת 1990, הוצב בשיטור המשולב החל משנת 2007 ובמסגרת זו ביצע משמרות בין היתר עם התובעת.

4.התובעת עבדה תחת ניהולו המקצועי של הנילון אשר היה בעל הסמכות המקצועית הבכירה בניידת מעצם הכשרתו כשוטר, הרשאי לבצע פעולות אכיפה רבות יותר ומי שקיבל את ההחלטות על סדרי העדיפות של טיפול באירועים. הנילון היה אחראי על הניידת והיה לו ותק גדול משמעותית וניסיון מזה של התובעת. פער זה עשוי היה אף להשפיע על עתידה המקצועי של התובעת.

5.ותקו הרב של הנילון ומעמדו כשוטר קבוע השפיעו על מעמדו וטיב קשריו עם השוטרים האחרים, אשר יכולים היו אף הם להשפיע על עתידה של התובעת. לכך יש להוסיף פער גילים של 29 שנים בין התובעת לבין הנילון.

6.ביום 9.4.2019, יום הבחירות לכנסת, שובצו התובעת והנילון למשמרת משותפת. התובעת איחרה בשעתיים למשמרת. לאור האמור התלונן עליה הנילון בפני מפקדו. ברקע הדברים עמד אירוע שהתרחש יומיים טרם לכן, במהלכו נקלעה התובעת - בנוכחות הנילון - לעימות עם השוטר יאן ואיימה להגיש כנגדו תלונה.

7.סמוך לאחר הגשת תלונתו של הנילון ועוד באותו יום ביקשה התובעת שלא להשתבץ עימו עוד במשמרות. כאשר נשאלה מדוע, סיפרה לממונים עליה - מנהל השיטור הקהילתי וקב"ט המועצה על הטרדות מיניות שחוותה לדבריה מהנילון מאז תחילת עבודתה.

8.ביום 11.4.2019 הגישה התובעת תלונה נגד הנילון במחלקה לחקירות שוטרים (להלן- מח"ש). ביום 16.4.2019 הנילון וכן שוטרים נוספים נחקרו בגין תלונה זו במח"ש; וביום 1.5.2019 יצא הנילון לחופשת פרישה שתוכננה מראש. ביום 26.2.2020 הוחלט במח"ש על סגירת התיק; וביום 21.5.2021 הערר שהגישה התובעת נדחה.

9.במקביל, ביום 30.4.2019, ולאחר שהמתינה לדבריה לשווא לטיפול מצד מנהלה הישיר, פנתה התובעת למנהלת משאבי האנוש של המועצה והתלוננה כי הוטרדה מינית על ידי הנילון. מנהלת משאבי אנוש שוחחה עם התובעת אך לא רשמה את תלונתה בצורה מסודרת. עם זאת החל ממועד זה מנהלת משאבי אנוש ביררה עמה פרטים לגבי התקדמות החקירה בעניינה.

10.ביום 11.6.2019 זומנה התובעת לשימוע טרם פיטורים, בשל טענה להחתמת כרטיס הנוכחות שלה על ידי עובדים אחרים ובשל אי יציאה לסיורים שהם חלק מהותי מתפקידה.

11.ביום 26.6.2019 פנה הממונה הישיר של התובעת למנהלת משאבי אנוש, וציין בין היתר כי התובעת פעלה בהתאם לאישור הקב"ט וכי "מאז הדיווח על האירועים שעברה מצבה הנפשי קשה, והיא אינה מקבלת תמיכה משום גורם במועצה (פסיכולוג) ואני נותרתי הכתף התומכת היחידה". לא נמסר על תגובה כלשהי מצדה של מנהלת משאבי אנוש לפנייה זו, אך אין מחלוקת שהשימוע האמור לא יצא לפועל.

12.ביום 5.11.2019 זומנה התובעת לשימוע נוסף טרם פיטורים אשר נקבע ליום 17.11.2019. התובעת לא התייצבה לשימוע בשל מצבה הרפואי. מועד נוסף שנקבע ליום 23.12.2019, נדחה אף הוא בשל מחלתה. השימוע נקבע לחודש מאי 2020.

13.במהלך חודש פברואר 2020 או בסמוך לכך הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי (להלן- המוסד) תביעה להכרה בפגיעתה הנפשית כתאונת עבודה, לאור הטרדתה המינית על ידי שוטר במסגרת עבודתה. במסגרת הוועדות הרפואיות בענף נכות כללית פירטה התובעת כי היא "בטיפול פסיכיאטרי ורגשי... בעקבות אירועי הטרדות מיניות בעבודה" (למשל מתוך ועדה מיום 1.12.20) והנכות שנקבעה לה (על ידי הפסיכיאטרית ד"ר נליה אבנשטיין) היא בשיעור 20% בגין תגובת דחק פוסט-טראומטית.

14.ביום 30.4.2020 המציאה התובעת למועצה אישור מרופא תעסוקתי, שלפיו היא "אינה כשירה לשוב למקום עבודתה הנוכחי, אישור זה קבוע".

15.ביום 6.5.2020 זומנה התובעת פעם נוספת לשימוע, אשר התקיים ביום 14.5.2020.

16.התובעת התלוננה על ההטרדה המינית אך חשה כי לא קיבלה מענה ראוי לתלונותיה; ובפועל היא הוחרמה על ידי השוטרים האחרים שסירבו לעבוד עמה (גם אם ניצנים לכך החלו טרם תלונתה אך זו החמירה את היחס כלפיה), שכרה ירד (428 ₪ לחודש) כתוצאה מכך.

17.ביום 1.6.2020 החליטה ועדת הפיטורים של המועצה על סיום העסקתה של התובעת.

18.ביום 27.3.2024, לאחר פסק דין האזורי, נתקבלה החלטה של ועדה רפואית בתביעה של התובעת לקצבת נכות מעבודה, במסגרתה נרשם "תאריך פגיעה 1.1.2018 – חבלה בעת עבודתה הוטרדה מינית ע" שוטר", וכי החל מיום 2.1.2018 הנכות הרפואית הכוללת עומדת על 19%. יצוין כי הועדה ציינה בבדיקה, בין היתר, כי "XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX...".

ג.פסק דין האזורי

19.בפסק הדין האזורי נקבע כי הנילון הטריד מינית את התובעת בתקופה שבין חודש אוגוסט 2018 לבין חודש אפריל 2019, הן במעשים פיזיים והן בהתבטאויות והתייחסויות מיניות, בהתאם למפורט להלן:

(1)בשני אירועים שונים הנילון נצמד לתובעת מאחור תוך חניקה (כריכת יד מסביב לצוואר) והצמדת פניו להרחת צווארה ושערה, כאשר התובעת "הבהירה את חוסר רצונה... הן במילים והן בשפת גוף".

(2).במספר אירועים שונים עת נסעו בניידת, הנתבע החזיק את ידה של התובעת, תוך תנועות מעל איבר מינו, ותוך שהוא משמיע קולות כאילו הוא בא על סיפוקו (וצוחק), כאשר התובעת הבהירה את חוסר רצונה הן מילולית והן בשפת גוף.

(3)הנתבע הציע לתובעת "כדאי לך לנסות כלי של הודי [כאשר הנילון עצמו ממוצא הודי – ד.י.]... את לא יודעת מה את מפסידה... להם יש הכי גדול".

(4)אמירת הנילון לתובעת "אני בגיל העמידה עומד כל הזמן", כאשר אין מדובר בהלצה בלבד וכי הדברים נאמרו במסגרת העבודה ויותר מפעם אחת.

(5)בדיחות מיניות שסיפר הנילון באופן תדיר במהלך משמרותיו עם התובעת, לרבות בדיחות על ויאגרה.

יצוין כי התובעת לא ביקשה מיוזמתה להיות נוכחת ושותפה לכך, כאשר מעת לעת היא ביקשה מהנילון להפסיק, אך במקרה כזה "הוא נפגע ולוקח את זה קשה".

(6)שיחות על מין בין השוטרים הגברים וביניהם הנילון, כאשר התובעת נכחה בחלקן.

20.עוד נקבע כי גם אם לא התקיימו יחסי מרות בין הצדדים, ואפילו כפיפותה המנהלית הפורמאלית של התובעת הייתה למנהלה מטעם המועצה, בין התובעת לבין הנילון התקיימו יחסי השפעה. זאת, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה מעמדית ולמעשה אף מבחינה מנהלתית, שכן לנילון היה הכוח להשפיע, הלכה למעשה, על שגרת יומה של התובעת (בצוות עם שוטרים אחרים) וגם באופן שיכול להוביל לסיום העסקתה (תלונות על תפקודה כפקחית). במקביל ליחסי העבודה, היו בין התובעת לבין הנילון גם יחסי ידידות, שכללו בין היתר רכישת מדים עבור התובעת וכן את אירוחו של הנילון בביתה של התובעת מספר פעמים לרבות בערב שישי (אם כי לא הוברר אם הדבר נעשה תוך כדי המשמרת, או במסגרת הזמנה מיוחדת).

21.כמו כן נקבע כי קיים ספק אם התובעת הציגה בפני המוסד לביטוח לאומי את כלל הרקע הרפואי הנדרש לעניין.

22.בנוסף נקבע כי חוות הדעת הרפואית של ד"ר חיים שם דוד שהוגשה מטעם התובעת אינה משכנעת, בין היתר לנוכח העבודה כי היא מתבססת על תשתית עובדתית חסרה ולפיכך המומחה לא יכול היה לקבוע כי התובעת לא סבלה מXXXX קודם. מנגד, נקבע כי חוות דעתו של פרופ' זמישלני שהוגשה מטעם הנילון והמועצה עדיפה, שכן היא חוות דעת מבוססת, קוהרנטית, מעמיקה והוליסטית. כפועל יוצא מכך נקבע כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין ההטרדה המינית לבין PTSD ובהתאם נדחו רכיבי התביעה בגין הוצאות רפואיות, כאב וסבל, עזרת הזולת וכן אובדן כושר השתכרות בעבר ובעתיד. עם זאת, לנוכח האירועים וההתבטאויות המיניות שהוכחו, חויב הנתבע בפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הטרדה מינית בסך כולל של 100,000 ₪. לכך התווספו ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.2022 ועד למועד התשלום בפועל.

23.עוד נקבע כי חובת המועצה כמעסיקה היא חובה כפולה- גם לנקוט אמצעים סבירים על מנת למנוע הטרדה מינית או התנכלות ביחסי עבודה וגם לקבוע דרך יעילה להגשת תלונות על הטרדה מינית, לטפל בכל תלונה שמגיעה אליה בתחום זה, לפעול להפסקת ההטרדה המינית ולמנוע הישנותה.

24.בהתייחס לצעדי המנע נקבע כי גרסתה של הממונה, שלפיה בתחילת העבודה נמסר לעובדי המועצה מסמך בקשר להטרדה מינית וכן שניתן לפנות אליה ולעובדת מועצה נוספת בעניין – לא נסתרה. בנוסף נקבע כי הנתבע עבר השתלמות בעניין הטרדות מיניות פעם בשנה או שנתיים. בד בבד נקבע כי לנוכח נסיעה מרובה בניידת, המהווה את מרחב העבודה של התובעת והנתבע, הדבר יכול להוביל לטשטוש גבולות בין עובדים (עת נמצאים לבדם פרקי זמן ארוכים).

25.אשר לטיפול המועצה בתלונה של התובעת נקבע כי החל ממועד פנייתה של התובעת לממונה, זימנה אותה האחרונה אליה מדי פעם על מנת לבדוק אם יש התקדמות בחקירת מח"ש בעניינה, פנתה למשטרה כדי לנסות לקבל את גרסתו של הנתבע ובהמשך לכך קיימה פגישות מעקב עם התובעת לרבות הודעות ווטסאפ בחודשים יוני – אוגוסט 2019. עוד קבע בית הדין כי הממונה לא גבתה עדויות מעדים רלוונטיים עובדי המועצה, וכי בכל הנוגע לנתבע עצם בירור התלונה מעורר קושי לא מבוטל. שכן הנתבע אינו עובד מועצה ולא ניתן לכפות עליו להגיע לבירור אצל הממונה, ודאי כאשר היה כבר בחופשה מיום 20.4.2019 וחופשת פרישה מיום 1.5.2019; המועצה אינה יכולה לנקוט סנקציות משמעתיות כלפיו; וכי הנתבע הודיע לממונה עת שניסתה ליצור עמו קשר בחודש מאי 2019 כי אסור לו לדבר עמה לנוכח החקירה המתנהלת במח"ש. התובעת הורחקה הלכה למעשה מהנתבע במהלך החקירה במח"ש ואף לא ביצעה עוד משמרות עמו. בזיקה לכך נקבע כי הממונה לא העבירה ממצאים ומסקנות בהתאם לדרישות הדין (שנקובות גם בנוהל המועצה), והמועצה כשלה הן בתחילת הטיפול בתלונה, כאשר הממונים על התובעת לא דיווחו לממונה לאלתר אודות התלונה, וממילא האחרונה לא ערכה רישום כנדרש וכמתחייב בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק), תשנ"ח -1998 (להלן- התקנות) והן בסיום הטיפול בתלונה עת לא הוצג לתובעת סיכום והמלצות. לנוכח כל האמור נקבע כי הליך הבירור היה לא תקין, אך בהתחשב בכך שהתלונה התבררה במקביל במח"ש וכי הנתבע לא עבד עמה עוד בפועל ממועד הגשת תלונתה חויבה המועצה לשלם לתובעת פיצוי על סך של 10,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.2020 ועד מועד התשלום בפועל.

26.אשר לטענת התובעת בדבר התנכלות בעטיה של התלונה, החל משלילת תוספות שכר, דרך התעלמות מ"הענשתה" על ידי חבריו של המשיב במשטרה בסירוב לבצע עמה משמרות וכלה בפיטוריה – אמנם נקבע כי המועצה לא ביטלה את השתתפות התובעת במשמרות. עם זאת, המועצה, הלכה למעשה, הייתה שוות נפש בכל הנוגע להפחתת שכר בדמות תוספת נהיגה עצמית. בהקשר זה נקבע כי אין מדובר בהתנכלות מצד המועצה, אלא בקביעת עובדה על ידי המשטרה, שלפיה השוטרים אינם מוכנים לעבוד עם התובעת. עוד נקבע כי המועצה לא עשתה די על מנת שהתובעת תוסיף לקבל את תוספת הנהיגה עצמית, כי הממונה השאירה את העניין למפקדה הישיר של התובעת אשר יתנהל בעניין אל מול המשטרה וכי הפתרון הקל מבחינת המועצה היה שהתובעת תעבוד בגפה. לפיכך חויבה המועצה לשלם לתובעת את תוספת הנהיגה העצמית שנמנעה ממנה בחודשים מאי-דצמבר 2019 בסך 428 ₪ לחודש ובסך כולל של 3,616 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.7.2020 ועד מועד התשלום בפועל.

בהתייחס לפיטורים – נקבע כי המועצה אמנם התנהלה 'על פי הספר' בכל הנוגע למועד הזימון לשימוע, העלאת עילות הפיטורים על הכתב ודחיית השימועים בהתאם לבקשת התובעת על סמך אישורי המחלה. אולם בפועל, עילת הפיטורים האמיתית הייתה העדר יכולתה של התובעת לעבוד עם השוטרים במשמרת, עובר לתלונתה על הטרדה מינית לא כל שכן לאחריה, כאשר בעיות תפקוד והעדר תפקוד של התובעת אל מול הגורמים השונים במועצה ו/או אל מול תושבי המועצה, כפי שניבט מהזימונים לשימוע, היו ברקע אך לא בליבת הטעם האמיתי לשימוע, וממילא לא גובו בראיות. לפיכך המועצה חויבה לפצות את המערערת בגין פיטורים שלא כדין בסך של 35,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.2020 ועד התשלום בפועל.

ד.פסק דין הארצי

27.שלושת הצדדים הגישו ערעור על פסק דין האזורי. ערעורי המועצה והנתבע נדחו. ערעור התובעת התקבל, לרבות בקשתה להגשת ראיה חדשה בערעור שנוצרה לאחר מתן פסק הדין האזורי. נעמוד על עיקרי פסק דין הארצי.

28.ראשית נקבע כי אין כל הצדקה להתערב בקביעות העובדתיות של פסק דין האזורי המתייחסות לכל אחד מתיאורי התובעת על הטרדה מינית. בהקשר זה הוסיף בית הדין הארצי כי גם אם הנתבע לא ביקש במעשיו לכפות קשר מיני על התובעת, מדובר בהטרדה מינית בוטה וישירה שיצרה סביבת עבודה עוינת, מזלזלת, מחפיצה ומקטינה.

29.בצדק קבע בית הדין האזורי כי התקיימו בין הצדדים יחסי השפעה; ולדידו של בית הדין הארצי אף מובהקים וכי ניתן היה לסבור כי מתקיימים גם יחסי מרות.

30.עוד נקבע כי מאחר שההליך הוחזר לצורך בחינה נוספת של האפשרות לפסיקת פיצוי לפי סעיף 6(א) לחוק (המסלול הנזיקי), ממילא מתייתר ערעורו של הנתבע הנוגע לפסיקת הפיצוי מכוח סעיף 6(ב) לחוק שהוא מסלול חלופי, ושיעור הפיצוי יוכרע מחדש על ידי בית הדין האזורי.

31.בכל הנוגע לנקיטת אמצעי מנע - בית הדין האזורי לא מצא פגם בהתנהלות המועצה, ואין על כך ערעור. בד בבד בית הדין הארצי מצא להעיר מעבר לנדרש ומבלי לקבוע מסמרות, תוך הפנייה לפסק הדין ע"ע (ארצי) 41516-01-22 פלונית אלמונית – פלוני (22.11.2023) אשר פורסם ביום 8.3.2024 (להלן- עניין משטרת ישראל), קרי לאחר מתן פסק דין האזורי, כי בהתחשב במאפייני עבודתן של פקחיות השיטור המועסקות במועצה הכוללים ציוות לשוטרים בכירים מהן במעמד, ובהמשך לכך שהייה ממושכת עמם תוך קרבה פיזית במרחב מצומצם (רכב) למשך שעות רבות ביום ובלילה – קיים לכאורה סיכון אינהרנטי גדול מהרגיל להטרדות מיניות, באופן שעשוי לחייב את המועצה לנקוט אמצעי מנע מוגברים להבטחת סביבת עבודה בטוחה ונקייה מהטרדות מיניות. עוד הבהיר בית הדין כי הוא לא מצא בראיות שהגישה המועצה כי ננקטו על ידה אמצעי מנע ממשיים, משהאמצעים היחידים שפורטו בתצהירה וגם זאת באופן כוללני- הם אימוץ התקנון למניעת הטרדה מינית ומסירת מסמך בנושא לכל עובד חדש. בית הדין הבהיר כי ניתן לכאורה לסבור כי היה על המועצה לכל הפחות לקיים שיח שוטף בנושא מול הגורמים הרלוונטיים במשטרה, ולנקוט במשותף פעולות הדרכה והסברה כמו גם פעולות מנע נוספות, כדי לוודא שהמפקחים והמפקחות הנשלחים מטעמה למקום העבודה המשותף זוכים לסביבת עבודה מכבדת ובטוחה.

32.אשר לשלב הטיפול בתלונה – בית הדין קבע כי בית הדין האזורי הקל מאוד בקביעותיו עם המועצה כמו גם בסכום הפיצוי שנקבע על ידו, אך התובעת לא הגישה ערעור בעניין זה. מעבר לנדרש ציין בית הדין הארצי כי לא מדובר בפגמים שוליים בהליך הבירור אלא למעשה ניתן לקבוע כי לא בוצע הליך בירור כלל, תוך הותרת התובעת 'תלויה באוויר'. כך, לא נערך כל רישום או תיעוד ביחס לתלונתה של המערערת כדרישת תקנה 5(ד); לא נערך כל בירור של התלונה תוך שמיעת עדים (לרבות עובדי המועצה) ובדיקת מידע רלוונטי, כדרישת תקנה 6(א)(2) לתקנות; לא נערך 'סיכום בכתב של בירור התלונה' בליווי המלצות מנומקות כדרישת תקנה 6(ז) לתקנות; והמעסיקה עצמה לא החליטה על דרך הפעלת סמכויותיה בקשר לתלונה בהתאם לדרישת תקנה 7 לתקנות, דוגמת מתן הוראות בדבר כללי התנהגות ראויים ודרכים לתיקון הפגיעה שנגרמה למערערת כתוצאה מההטרדה. העובדה כי הנילון חדל מלעבוד במשטרה נכון למועד הגשת התלונה אינה מייתרת תהליך בירור הבירור והבדיקה הנדרש לפי חוק. גם לא די בעצם העובדה שנפתחה חקירת מח"ש כדי לייתר את כל חובות המעסיק מכוח החוק והתקנות. בנוסף, המועצה התעלמה לחלוטין מחובתה להגן על התובעת ולספק לה סביבת עבודה בטוחה. כך, המועצה לא בדקה אם התובעת מצליחה להמשיך ולעבוד עם השוטרים חבריו של הנתבע לאחר שהגישה נגדו תלונה, לא עשתה דבר גם לאחר שהיה ברור שהשוטרים מסרבים לעבוד עם התובעת והיא משובצת למשמרות לבדה, לא בדקה אם יש צורך להעבירה לתפקיד אחר (בהסכמתה) על מנת להקל עליה את ההתמודדות, לא ניסתה להסדיר מול אנשי הקשר במשטרה את דרך התנהלות השוטרים כלפי התובעת כדי למנוע את החרמתה, לא ניסתה להעניק תמיכה כלשהי לתובעת, ואף התעלמה ממכתבו של הממונה הישיר שהדגיש בזמן אמת (והדברים עלו בבירור גם בישיבת השימוע) כי התובעת במצב נפשי קשה, כי השוטרים "עושים עליה עליהום" כהגדרתו והוא היחיד שמנסה לסייע לה. לא רק שהמועצה לא הגנה על התובעת ולא ניסתה לעשות דבר מול המשטרה על מנת להגן על התובעת כעובדת שלה היוצאת מטעם המועצה לעבוד במקום עבודה משותף לה ולשוטרים, אלא היא אף פגעה בה הלכה למעשה כפועל יוצא מהגשת תלונתה – החל מהפחתת תוספת הנהיגה העצמית (שהופחתה אך ורק בשל שהתובעת ביצעה משמרות לבדה לנוכח התנגדות השוטרים אליה) וכלה בזימונה לשימוע (לראשונה בחודש יוני 2019 סמוך מאוד לאחר הגשת התלונה, ובהמשך בחודש נובמבר 2019) ופיטוריה. משמעות הדברים היא כי הגשת התלונה על הטרדה מינית, שהחמירה (לפי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי) את יחס השוטרים כלפי התובעת וסירובם לעבוד עמה (גם אם ניצנים לכך החלו טרם הגשת תלונתה), גרמה בפועל לפיטוריה – על כל המשתמע מכך לא רק מבחינת ההפסד הכלכלי אלא גם בהיבט הפגיעה הנפשית שהתווספה כתוצאה מההטרדה עצמה. לפיכך בית הדין הארצי לא מצא כל הצדקה להתערב כבקשת המועצה בקביעות בית הדין האזורי ביחס לפגמים הקשים שנפלו בהתנהלות המועצה כלפי התובעת.

33.באשר לפיצוי מכוח סעיף 6(א) לחוק ומינוי מומחה מטעם בית הדין – בית הדין הארצי קבע לאמור:

"בהתבסס על כל האמור לעיל שוכנענו כי בנסיבות המקרה, בהתחשב בקיטוב בחוות הדעת, יחד עם הקושי להתבסס על חוות דעתו של ד"ר שם דוד מהטעם שלא כל החומר הרפואי הועמד לעיונו מחד ומאידך הקשיים בחוות דעתו של פרופ' זמישלני שפורטו לעיל, וכאשר ממילא שתי חוות הדעת ניתנו טרם שנקבעה על ידי בית הדין התשתית העובדתית המדויקת של אירועי ההטרדה המינית, היה על בית הדין למנות מומחה רפואי מטעמו בשאלה אם נגרם למערערת נזק נפשי (לרבות בדרך של החמרת מצב קודם) כתוצאה מאירועי ההטרדה המינית שנקבע כי התרחשו, וככל שכן מה שיעורו.

לא נעלם מעינינו כי תיתכן טענה לפיה נטל ההוכחה מוטל על המערערת ומשלא ניתן לסמוך על חוו"ד המומחה מטעמה יש לקבוע כי לא הוכיחה קיומו של נזק נפשי, אך בנסיבות המקרה ולאור הצטברות הנסיבות שפורטו בסעיף 64 לעיל שוכנענו כי המערערת עמדה בנטל ראשוני המצדיק מינויו של מומחה לצורך מתן מענה מספק לשאלה הרפואית. ההליך יוחזר לפיכך לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי, פסיכיאטר (וייתכן שיקל על המערערת להיבדק על ידי פסיכיאטרית), אשר יתבקש לבדוק את המערערת ולחוות דעתו על מצבה הנפשי; הקשר הסיבתי בינו לבין אירועי ההטרדה המינית (לרבות בדרך של החמרה) ודרך הטיפול בהם; שיעור הנכות הרפואית שיש לייחס לאירועי ההטרדה המינית; ושיעור הנכות התפקודית (להבחנה בין השניים ודרך פסיקת הפיצוי מכוח סעיף 6(א) לחוק ראו למשל: ע"ע (ארצי) 40496-05-10 פלונית – אלמוני (2.1.12)). בשלב הביניים עד למתן פסק דין חדש על ידי בית הדין האזורי, הסכום שנפסק לחובת המשיב מכוח סעיף 6(ב) לחוק וכבר שולם, יוותר בידי המערערת אם כי מובהר להסרת ספק שהחיוב לא נותר על כנו".

34.אשר לרכיב הערעור העוסק בהתנכלות נקבע על ידי בית הדין הארצי כך:

"מקובלת עלינו טענת המערערת כי בהתחשב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לפיהן סירוב השוטרים לעבוד עמה התגבר בעקבות התלונה שהגישה (גם אם החל טרם לכן); לפיהן תוספת הנהיגה העצמית נשללה ממנה החל ממועד הגשת תלונתה בשל סירוב השוטרים לעבוד עמה; לפיהן לא הוכחו סיבות אחרות כעילות הפיטורים; ולפיהן פוטרה למעשה בשל חוסר היכולת לעבודה משותפת עם השוטרים נוכח סירובם לעבוד עמה – יש לקבוע כי פיטוריה של המערערת, כמו גם שלילת תוספת הנהיגה העצמית ממנה, מהווים התנכלות כהגדרתה בחוק בהתאם להגדרה הקבועה בחוק והפרשנות שניתנה לה בפסיקה, כמפורט בהרחבה בדיון בערעור המועצה לעיל...בהתחשב בקביעותיו של בית הדין האזורי בהן איננו רואים הצדקה להתערב, וגם ללא צורך להפעיל את העברת הנטל הקבועה בסעיף 6א' לחוק, משמעות הדברים היא כי הפגיעה במערערת – הן הפגיעה הכלכלית בהפסד תוספת הנהיגה העצמית והן פיטוריה – אירעו ולו בין היתר בשל התלונה שהגישה על הטרדה מינית. בנסיבות אלה שוכנענו כי המערערת זכאית למלוא הפיצוי אותו תבעה בעילת ההתנכלות- סך של 126,562 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.7.2020 ועד התשלום בפועל. סכום זה הוא בנוסף לסכומים בהם חויבה המועצה בגין הפרת הוראות הדין בבירור התלונה (בכפוף לסעיף 69ו' סיפא להלן); בגין ההפסד הכספי הישיר שנבע מהפסקת תשלום תוספת הנהיגה העצמית; ובגין פיטורים שלא כדין בהיבט השימוע הלקוי (נוכח הקביעה כי עילות הפיטורים לא היו העילות האמיתיות, וממילא לא ניתנה למערערת זכות טיעון הוגנת)".

35.אשר לטענת התובעת, שלפיה אחריות המועצה אמורה להיות אחריות יחד ולחוד עם הנתבע ביחס לסכום הפיצוי שנפסק או ייפסק לחובתו, נקבע על ידי בית הדין הארצי לאמור:

"משקבע בית הדין האזורי, ואושר על ידינו, כי המועצה לא מילאה את מלוא חובותיה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית ולו בהיבט של בירור התלונה, ומשלא הוגש ערעור (ובצדק) על קביעת בית הדין האזורי לפיה יש לראות במשיב בנסיבות העניין כ"ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו", קמה למועצה אחריות למעשי ההטרדה המינית שביצע המשיב מכוח סעיף 7(ג) לחוק, הקובע כי "מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה". בנוסף, בהתאם לקביעתנו לעיל, קמה למועצה אחריות ישירה מכוח סעיף 3(ב) לחוק בשל הפגיעה שנגרמה למערערת ומקורה בתלונה שהגישה (התנכלות).

אחריותה הישירה של המועצה מכוח סעיף 3(ב) לחוק עומדת בפני עצמה, ועל המועצה לפצות את המערערת בגין הנזק שנגרם כפועל יוצא של ההתנכלות. בהקשר זה רשאית הייתה המערערת לטעון לפיצוי מכוח סעיף 6(א) (המסלול הנזיקי) ככל שההתנכלות החמירה את מצבה הנפשי, אך במסגרת הערעור עתרה לחיוב המועצה בפיצוי מכוח סעיף 6(ב) לחוק, ובקשתה זו נענתה על ידינו כמפורט לעיל. משכך, נותר לדון באחריות המועצה להטרדה המינית עצמה (לרבות דרך בירורה), מכוח אחריותה לעוולה שביצע המשיב.

...

לכאורה ניתן היה להסיק כי אחריות המעסיק מכוח סעיף 7 לחוק יוצרת אחריות יחד ולחוד של המעסיק והמטריד כלפי הניזוק מכוח סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עם זאת הלכה למעשה הפסיקה שקבעה אחריות למעסיקים מכוח סעיף 7 לחוק לא קבעה חיוב יחד ולחוד אלא פסקה סכום פיצוי העומד בפני עצמו בו חויב המעסיק (בנפרד מסכום הפיצוי בו חויב המטריד), בתלות במכלול השיקולים לרבות היקף החובות שהופרו על ידו (וראו למשל: עניין עיריית ירושלים, עניין מייקס-פלייס, עניין פלונית 2022, עניין זמיר, עניין משטרת ישראל). ייתכן שפרקטיקה זו נבעה מכך שדובר במקרים אלה בפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 6(ב) לחוק, וייתכן שנבעה מכך שאחריות המעסיק מכוח החוק לא מהווה אחריות שילוחית רגילה אלא נובעת מהוראה קונקרטית וייחודית (סעיף 7(ג)), ובהתאם לא פורשה כמתפרשת באופן מלא על ההטרדה עצמה אלא בעיקר ככזו הבאה לשקף את מחדלי המעסיק במניעת ההטרדה או בטיפול בה. עם זאת, טרם נערך דיון ממצה בפסיקה בהקשר זה, בכלל וביחס להבדלים אפשריים בין סעיפיו הקטנים של סעיף 6 בפרט.

בענייננו ההליך ממילא מוחזר כאמור לעיל להמשך טיפולו של בית הדין האזורי, לצורך מינוי מומחה רפואי וקביעת הנזק הנפשי שנגרם למערערת כתוצאה מאירועי ההטרדה המינית

(ככל שנגרם). משכך, לאחר קביעת סכום הפיצוי בין מכוח סעיף 6(א) ובין מכוח סעיף 6(ב) לחוק, יתייחס בית הדין בפסק דינו גם לשאלה אם יש להטיל על המועצה חבות יחד ולחוד עם המשיב (בין תוך חלוקת האחריות ביניהם לצורך תביעות שיפוי ככל שתהיינה ובין אם ללא חלוקה כאמור), וזאת לאחר שמיעת עמדות הצדדים בקשר לכך; כאשר כל טענותיהם שמורות להם; ותוך לקיחה בחשבון כי המועצה חויבה גם בפיצוי עצמאי בגין התנכלות כמפורט לעיל. היה והמועצה תחויב בפיצוי כלשהו, הסכום שנפסק לחובתה בגין הפגמים בבירור התלונה (10,000 ₪) יבוא על חשבון חיובה החדש."

ה.חוות דעתה של ד"ר קופצ'יק

36.ביום 25.7.2025 מונתה ד"ר מרינה קופצ'יק, רופאה מומחית בתחום הפסיכיאטריה כרופאה מומחית מטעם בית הדין (להלן- המומחית).

37.ביום 7.12.2025 הגישה המומחית את חוות דעתה לתיק בית הדין, במסגרתה נקבע כדלקמן:

"אבחנה פסיכיאטרית: מתוך המסמכים הרפואיים אשר הובאו בפניי ומהאנמנזה מפיה של הנבדקת עצמה, עולה כי במהלך עבודתה בין בשנים 2018-2019 עברה הטרדות מילוליות ומיניות ע"י שוטר, גבר מבוגר ממנה והיו ביניהם קשרי עבודה.

לדבריה, לאחר אירועים אלו הופיעו מאפיינים קליניים של שחזור – זיכרונות על אירועי הטרדה מינית, "על מה שהוא עשה לי", התנהגות נמנעת (חודשים לא הייתה מסוגלת להגיע לשוהם) וXXX XXXXXXXXXXXXXXX). כחצי שנה לאחר שהגישה תלונה במשטרה והפסיקה להגיע לעבודה היא נבדקה לראשונה על ידי פסיכיאטר ד"ר דיסקין (לא היה בידי את התיעוד הרפואי), עפ"י תיעוד רפואי אחר, אובחנה כסובלת מתסמונת פוסט-טראומתית והומלץ על טיפול תרופתי, אותו נטלה ככל הנראה מספר חודשים.

כשנה וארבעה חודשים לאחר הגשת התלונה, עברה לטיפול פסיכיאטרי אצל ד"ר אירינה בוגדנוב, אובחנה כמתמודדת עם תסמונת פוסט-טראומתית והמשיכה לטיפול ומעקב פסיכיאטרי. בביקורת ביום 12.05.2021 מתואר "שיפור במצבה הנפשי" (4). בחודשים לאחר היא "ניסתה לעבוד ולא הצליחה עקב קושי לקום בבוקר". כמו כן, "הפסיקה פגישות עם עו"ס כי קשה לה לדבר על עצמה והרגישה רע אחרי" (4). בחודש 10.2021 לאחר תאונת דרכים שעברה שוב חלה החמרה במצבה הנפשי, אז התברר שגם הפסיקה טיפול תרופתי.

בחודש 11.2021 אושפזה לאחר שXXX XXX XX XXX XXX XXX XXX XXX XXX. XXX XXXXXX XXXXX XXX XXX. נבדקה ע"י פסיכיאטר בביה"ח פוריה אשר התרשם מ"XXX XXXXXXX XXXXXXX. XXXXX XXXX XXXX XXXXXX XXXXX XXXXXX". הוא ציין כי יום קודם היה "ריב ושיחה קשה עם העו"ד שלה שמטפלת בענייני הביטוח הלאומי". תוך שיחה, (התובעת ד.י.) הרגישה פחד ולחץ נפשי אדיר ולאחר מכן XXXXXX XX XXX XXXX XX XXXXX XXXXX XXXX XXXXX XXXXX. נבדקה בנסיבות דומות ביום 15.10.21 במחלקה כירורגית לאחר תאונת דרכים, בה לא נחבלה. כאשר שירותי הצלה ניסו לעזור לה, נכנסה למתח וגם פיתחה מצב דומהXXXX. XXXXXXXXXXXXX. הפסיכיאטר התרשם מXXXXX XXXXXX, מצבים אשר יכולים לאפיין הן XXXXXXXXX והן תסמונת פוסט-טראומתית.

לא ברור האם הנבדקת התמידה בנטילת הטיפול התרופתי, אך ברור כי נטלה במשך תקופות מסוימות עם הפסקות. כך למשל, סיפרה כי לאחר שפגשה את התוקף בבית המשפט, הפסיקה טיפול תרופתי (מתוך תגובה אימפולסיבית) ולאחר מכן "התגברו הפלשבקים והסיוטים". במהלך השנים הנבדקת ניסתה לחזור לעבודה ולשקם את חייה, אך ניסיונותיה כשלו ותפקודה נשאר ירוד ובלתי מספק.

לסיכום: בבדיקתי מיום 27.10.2025, בחלוף כ-6 שנים מהאירועים התרשמתי גם אני, מקיומם של סימפטומים פוסט-טראומתיים חלקיים, אשר כיום כבר אינם עונים לקריטריונים של תסמונת דחק פוסט טראומתית –PTSD – Post-Traumatic Stress Disorser. F43.1 לפי-ICD-10. התסמונת הפוסט-טראומתית התפתחה בעקבות האירועים נושאי התביעה כאשר ברקע קיימת XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX. כמו כן, בתמונה הקלינית כיום, קיימים סימפטומים חרדתיים ודיכאוניים אשר הינם סימפטומים XXXX XXXXX, טראנסדיאגנוסטיים ויכולים להיות הן כחלק מתסמונת פוסט-טראומתית והן/או כחלק ממצבי XXXX XXXXX בתגובה לגורמי דחק שונים במהלך חייה של הנבדקת, חלקם לא קשורים לאירועים נושאי התביעה.

התייחסות לשאלות המנוסחות בסעיפים 24-26 בהחלטת כבוד ביהמ"ש מיום 25.07.2025:

24. התובעת סובלת מנכות רפואית – XXXXX XXXXX XXXX ותסמונת פוסט-טראומתית חלקית – מצבה תואם את המתואר בסעיף 34 ב' (3) של מבחני הנכות של המל"ל ולפיכך הנני קובעת את נכותה הנפשית בשיעור של 20%. לאור משך הזמן (6 שנים מהאירועים) והיעדר שיפור במצבה, הנני קובעת את נכותה הצמיתה.

25. נכותה הרפואית בתחום הנפשי כוללת נכותה הנובעת מהמצב הרפואי עובר לאירועים וקשורה XXXXXXXXXXXXXXXXXXX אשר הנני מעריכה בשיעור של 5% ונכותה הרפואית בעקבות האירועים נושאי התביעה, בשיעור של 15%. למיטב שיפוטי הקליני, קיים קשר סיבתי של גרימה בין מצבה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי הקשורה לתסמונת הפוסט-טראומתית לבין אירועי הטרדה מינית, נושאי התביעה, דהיינו נכותה הנפשית בשיעור של 15%.

26. הנכות התפקודית של התובעת קשורה הן XXXXX XXXXXX והן לפסיכופתולוגיה שהתפתחה לאחר האירועים נושאי התביעה, בהתאם לחלוקה בסעיף 25.

עיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים לאחר השלמת עריכתה של חוות דעתי ואני לא מצאתי לשנות חוות דעתי."

38.ביום 17.2.2026 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרה המומחית על ידי כל הצדדים על חוות דעתה.

39.ביום 7.4.2026 נתנה החלטה כי על התובעת להמציא לנתבעים את כל ההחלטות שנתקבלו בעניינה על ידי המוסד החל מאירועי ההטרדה המינית וכן את פירוט התגמולים ששולמו לה ו/או ישולמו לה בעתיד. עוד נקבע בהחלטה כי אם ייקבע בפסק דין חלקי כי נגרם לתובעת נזק נפשי המצדיק פיצוי, הנתבעים יגישו תוך 14 יום מיום מתן פסק דין חוות דעת אקטוארית מטעמם במסגרתה יופחתו תגמולים המשולמים לתובעת מהמוסד (ככל שמשולמים) בעקבות התאונה.

40.ביום 7.5.2026 הוגשו סיכומי התובעת, ביום 9.6.2026 הוגשו סיכומי הנתבע וביום 21.6.2026 הוגשו סיכומי המועצה. מכאן הכרעתנו.

ו.גדר המחלוקת

41.שלוש שאלות מונחות לפתחנו:

הראשונה, האם יש לאמץ את חוות דעתה של ד"ר מרינה קופצ'יק אשר מונתה על ידי בית הדין בכל הנוגע למצבה הנפשי של התובעת? וליתר דיוק, האם קיים קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לבין אירועי ההטרדה המינית (לרבות על דרך ההחמרה) ודרך הטיפול בהם? ואם כן - מהו שיעור הנכות הרפואית שיש לייחס לאירועי ההטרדה המינית ומהו שיעור הנכות התפקודית?

השנייה, האם המועצה חבה ביחד ולחוד עם הנתבע בפיצוי התובעת מכוח אחריותה כמעסיקה לפי סעיף 7(ג) לחוק, הן בגין מעשי ההטרדה המינית עצמם והן בגין אופן בירור התלונה על ידיה, והאם יש מקום לחלוקת אחריות פנימית ביניהם?

השלישית, מהו שיעורו של החלק היחסי מתוך תגמולי המוסד ששולמו לתובעת עד כה, כמו גם מתוך התגמולים הצפויים להשתלם לה בעתיד, אותו יש לייחס לאירועי ההטרדה המינית? ובמילים אחרות, מהם הסכומים שיש לנכות – לקזז מהסכומים שייפסקו לתובעת (ככל שיפסקו)?

42.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי מצבה הנפשי של התובעת הוחמר כתוצאה מאירועי ההטרדה וכי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בפיצוי על הנזק שנגרם לתובעת. נבאר.

ז.הנכות הרפואית

43.לטענת התובעת, נכותה הרפואית הצמיתה עומדת על 15% בשל הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ובתקופה שבין סיום העסקתה באוגוסט 2019 לבין 31.10.2024 נכותה הרפואית הייתה 40%. על מנת לתמוך בעמדתה הפנתה התובעת לחוות דעתו של ד"ר שם דוד, לחוות דעתה של המומחית, כמו גם לחקירתה הנגדית, תוך שהבהירה כי יש לדחות את חוות דעתו של פרופ' זמשלני במלואה. לשיטתה, חוות הדעת של ד"ר שם דוד במסגרתה נקבע לתובעת 50% נכות במשך כשלוש שנים לאחר אירועי ההטרדה, כמו גם חוות דעת המומחית אשר קבעה כי הנכות הצמיתה לאחר שש שנים ממועד האירועים עומדת על 15% משלימות זו לזו, ושתיהן אף עולות עם הקביעות הרפואיות של המוסד בדבר נכות זמנית בשיעור של 40% ובהמשך נכות צמיתה בשיעור של 15%. עוד טוענת התובעת כי יש לאמץ את חוות הדעת של המומחית במלואה, שכן רק במקרים חריגים יתערב בית המשפט בחוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית הדין, עת התבררה טעות גסה, "העולה באופן מובהק מן הכתוב או מחקירתו של המומחה בבית המשפט" (ת"א (38511-06-18 שמשון זליג ושות חברה קבלנית בע"מ נ' סמל (2.6.2024), סע' 183 וההפניות שם). עדותה של המומחית נתמכת הן בסממני מהימנות חיצוניים בדמות ממצאי המוסד וכל גורמי הרפואה הנוספים שבחנו את התובעת והן בסממני מהימנות פנימיים בהיותה קוהרנטית, מנומקת וברורה.

44.לטענת המועצה, לכל היותר יש לאמץ את ממצאיה ומסקנותיה של המומחית אשר קבעה לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור 15% בגין תסמונת דחק פוסט-טראומטית בגין אירועי ההטרדה ו- 5% בגין XXXXXXXXXXXXX. דא עקא, המומחית הודתה ביושר ובגילוי לב בחקירתה הנגדית כי החלוקה שערכה היא שרירותית מעצם טבעה, שכן עולם הפסיכיאטריה אינו מאפשר דיוק מתמטי או מדעי מוחלט; וכי באותה מידה היה ניתן לייחס לתובעת נכות נפשית בשיעור של 7% בגין מצבה הקודם בשל המשקל הממשי של עברה הפתולוגי ו-13% בלבד בגין האירועים מושא התביעה.

45.לטענת הנתבע, לא ניתן להתעלם מקביעת המומחית, שלפיה לתובעת נותרה נכות נפשית בשיעור 15% בקשר סיבתי לאירועים נשוא ההליך, ו-5% מצב קודם, אך המומחית ציינה בחקירתה כי גם ניתן לייחס באותה מידה 7% למצב קודם וכי מדובר בחלוקה שרירותית ולא ניתן לדייק באחוזי הנכות. גם המוסד קבע כי נכותה הנפשית הכוללת עומדת על 40%, כאשר רק 15% מתוכה יוחסי לאירועי ההטרדה המינית, ואילו יתרת הנכות (25%) יוחסה למצב XXXXX הקודם (החלטת ועדת מוסד מיום 2.4.2023). התיעוד הרפואי מעיד על קיומה של XXXXX XXXXX קודמת אשר פגמה בכושרה התפקודי, על יכולתה לקיים קשרים בינאישיים ועל הפגם ביכולתה התעסוקתית של התובעת. עוד טוען הנתבע כי לא מפתיע כי התובעת פוטרה ו/או לא הצליחה להתמיד במקומות עבודה, לא מפתיע כי המוסד ייחס למצב קודם זה 25% ולא 5% או 7% כפי שקבעה המומחית. כמו כן טוען הנתבע כי בקשת התובעת לאמץ קביעות בדבר נכות זמנית של ד"ר שם דוד דינה להידחות לנוכח פסק הדין של בית דין זה (16.1.2024) אשר דחה את חוות דעתו. קביעת המוסד בדבר אובדן כושר עבודה בשיעור 100% עד ליום 31.10.2024 אינה מלמדת כי מלוא הפגיעה התפקודית נובעת מן האירועים נשוא ההליך, שעה שהמוסד עצמו קבע כי עיקר הנכות הנפשית קשור למצבה הקודם וכי לתובעת בעיות רבות שאינן קשורות לנכות הנפשית. התובעת לא שאלה את המומחית שאלות הבהרה לגבי הנכות הנפשית הזמנית ואף לא חקרה אותה בחקירה נגדית בעניין זה. לפיכך התובעת לא הוכיחה כי הייתה לה נכות זמנית שונה מהנכות הצמיתה ו/או את שיעורה.

דיון והכרעה

46.הלכה פסוקה היא, כי בית הדין ייחס משקל רב לחוות דעת של המומחה הרפואי אשר מונה מטעמו, הוא יסמוך את ידו עליה ולא יסטה מקביעותיה, אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית ומשפטית יוצאת דופן לעשות כן [(עב"ל (ארצי) 1035/04 דינה ביקל – המוסד לביטוח לאומי (6.6.2015); עב"ל (ארצי) 17318-05-11 נחום ברוך – המוסד לביטוח לאומי (19.2.2012); עב"ל (ארצי) 2811-10-18 מרגלית ברוך – המוסד לביטוח לאומי (26.11.2019)]. שכן, כידוע, "המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות" [(ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (28.11.2007)].

47.ואולם, ניתן לסטות מחוות הדעת שכן "ככלל חוות דעתו של המומחה הרפואי לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה" (רע"א 6423/12 אדוארד אוסטרובסקי נ' הכשרת היישוב בע"מ (19.12.2012); ו"כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי, היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו" (ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז (5) 170).

48.כפי שיבואר להלן, חוות דעתה של המומחית, קוהרנטית, ברורה, מקיפה ומשכנעת ולא מצאנו לסטות ממנה.

49.ודוק, המומחית קבעה בחוות דעתה כי "נכותה הרפואית בתחום XXXXX כוללת נכותה הנובעת מהמצב הרפואי עובר לאירועים וקשורה XXXXXXXXXXXXXXXXXXX אשר הנני מעריכה בשיעור של 5% ונכותה הרפואית בעקבות האירועים נושאי התביעה, בשיעור של 15%". כך גם טענה המומחית בעדותה בפנינו (ע' 60 ש' 5; ע' 69 ש' 3-4; ע' 71 ש' 15-16), תוך שהבהירה כי "בד"כ (אני –ד.י.) קובעת 5% XXXXXXXXXX גם הקולגות שלי קובעים 5%" (ע' 60 ש' 22; ע' 65 ש' 8-10; ע' 69 ש' 5-6; ע' 70 ש' 19-28; ע' 71 ש' 12-14), שכן "אנשים עם XXXXX XXXX XXXX יכולים לתפקד בצורה טובה וככל שהחיים שלהם יהיו יותר יציבים ופחות מאותגרים" (ע' 69 ש' 17-18).

50.המומחית לא התעלמה מהרקע XXXX של התובעת; ובלשונה של המועצה בסיכומיה כי אין מדובר ב'לוח חלק', שכן לתובעת "יש היסטוריה של XXXX XXXXX שזה מאוד אופייני לXXXX XXXX XXXX" (ע' 61 ש' 12), כמו גם תסמינים של XXXXXXXXXXXXX)(ע' 67 ש' 12-14; ע' 73 ש' 11-12; ע' 76 ש' 14-20; ע' 79 ש' 8-9) וXXXX XXXX (ע' 76 ש' 21-24). בד בבד היא הדגישה כי לאחר XXXX XXXXבצבא (ע' 67 ש' 17-20; ע' 79 ש' 1-3), התובעת לא נצרכה לטול תרופות (ע' 61 ש' 31-32; ע' 62 ש' 14), אלא להיות במעקב XXXXX בלבד (ע' 61 ש' 35-36). עוד הדגישה המומחית כי "XXXXXXXXXXX האחרים לא קשורים לטראומה מינית ספציפית אבל היו אחרי הטראומה המינית אתה לא יכול להתעלם מזה" (ע' 69 ש' 7-14). בהקשר זה המומחית הבהירה כי אמנם התובעת הסתירה אירועים מחייה, לרבות XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX. משכך הדגישה המומחית כי "בעריכת חו"ד אני מסתמכת לא רק על בדיקת הנבדקת אלא על כל החומר הרפואי שיש ולכן גם הסתמכתי על הבדיקות של הקולגות שלי, ד"ר ריסקין ועוד, כאלה שראו אותה במהלך האשפוזים, הרופא בביטוח לאומי כולם התרשמו שיש הפרעה פוסט טראומטית" (ע' 68 ש' 33-35; ע' 69 ש' 1; ע' 75 ש' 13-15).

51.המומחית הרפואית עמדה על חוות דעתה בחקירתה הנגדית, שלפיה התובעת סובלת מפוסט טראומה. אמנם גם לדידה XXXXXXXXX הם תסמינים קלאסיים של XXXXXXXXXX "אבל ב-PTSD יש עוד תסמינים של פלשבקים, סיוטי לילה, שחזורים, זיכרונות חוזרים תגובה לגורם מאזכר. למשל אחת מהדוג' יש את זה שהיא ראתה את הפוגע באחד מהדיונים בביהמ"ש ובצורה אימפולסיבית הפסיקה טיפול תרופתי, כך היא תיארה את זה" (ע' 67 ש' 29-33). עוד הבהירה המומחית בעדותה ביחס לאבחנה לפוסט טראומה כי "צריך להתקיים מבחינת קריטריונים - שחזורים, הימנעות, פגיעה קוגנטיבית ועוררות יתר. את אומרת עכשיו מה לא מתקיים – מבחינת הימנעות כרגע היא לא נמצאת שם אז אנחנו לא יכולים לבדוק את זה, שחזורים – זה עדיין קיים, פלשבקים היא אומרת שעדיין קיים כך שיש שניים משחזור. יש שניים ומספיק אחד. יש פגיעה קוגנטיבית אבל כיום, באיחור של שש שנים קשה להתייחס האם זה באמת חוסר יכולת להתמיד בעבודה האם זה בגלל פגיעה בריכוז ויש סימנים של XXXXXXXXXXשזה הרבה פעמים סימפטומים דיאגנוסטיים. אמרתי גם, שמי שיש לו XXXXXXXXX יכול בהמשך לפתח תסמינים XXXXXXX בתגובה לגורמי דחק? אדם שעובר/גר בבית של הורים זה גם גורם סטרס להרבה אנשים" (ע' 77 ש' 3-13). עת נשאלה המומחית אודות העובדה כי לפוסט טראומה נדרש אלמנטים של "סכנת מוות/פגיעה אמיתית/אלימות מינית/איום לחיים" וכי אלו אינם מתקיימים בעניינה של התובעת היא השיבה "כן. אבל יש עוד אלמנטים. בהגדרה של היום הוא לא חייב להיות עד עצמו, אלא עד לטראומה של חברים. במקרה של טראומה מינית מתמשכת זה לא אירוע נקודתי. יש הגדרה שנקראת אבחנה שלא מופיע ב-DSM אלא ב- ICD11 אנחנו עדיין לא משתמשים בזה וזה לא אושר במדינת ישראל כי זה באיחור אבל אנחנו כן משתמשים בה לצורך טראומה מורכבת בפוסט טראומה שלא בדיוק עונה על כל הקריטריונים... הטרדה מינית כמו במקרה הזה או הטרדה מילולית במקום העבודה שיש התנכלות או התעמרות למשל, זה גם יכול להיות" (ע' 77 ש' 32-35; ע' 78 ש' 1-8). עת הופנתה המומחית לאירועי ההטרדה בענייננו היא השיבה כי "כן, זה אירועים טראומטיים. שמצמידים אדם לקיר, חניקה... כתוב בעמ' 4 – "שני אירועים שונים...", חניקה, כריכת יד מסביב לצוואר, הצמדה והרחת שיער/צוואר", כן אם זה באמת היה, זה מה שהיה. ...חניקה זה אלימות...אבל זה (חיבוק מאחור- ד.י.) אלימות. אלימות זה אלימות...זה מאוד מאיים כשחונקים אותך ככה מאחורה ואם יש אירועים חוזרים וזה לא חד פעמי ויש נסיבות סדרתיות.."(ע' 78 ש' 11-20).

52.בכל הנוגע למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לגבי המשקל שיש לתת לרקע XXXX קודם, המומחית התמודדה היטב עם השאלות שנשאלה, לרבות בהתייחס להחלטות המוסד בעניין. בהחלטת המוסד נקבע כי 25% מתוך 40% מנכותה הרפואית של התובעת הוא בגין העבר, בעוד שהמומחית קבעה כי רק 5% מתוך ה-20% זה בגין העבר (ע' 70 ש' 33-36; ע' 71) תוך שהבהירה כי "ההתייחסות שלי להחלטות של וועדות ביטוח לאומי הן בערבון מוגבל. הן כעזר אבל לא... אני נותנת הרבה יותר משקל לבדיקות פסיכיאטריות...יכול להיות שיש פסיכיאטריים שנותנים לXXXX XXXXX משקל יותר גבוה. חושבים שXXXXXXX XXXX צובעת את כל החיים של בן אדם והתפקוד שלו יש כאלה. אני גם אמרתי ד"ר שרה ברק מאוד טובה ועבדנו ביחד אבל יכול להיות שהתרשמה... ויש גם כאלה שנותנים 0% לXXXX XXXX. יש גם כאלה... לפי מה שהתרשמתי לא חשבתי שזה מצדיק אבל אני התרשמתי בסה"כ 20% שזה ההתרשמות שלי הכוללת. ואז פשוט הורדתי מזה 5% אבל החלוקה היא שרירותית אני לא יכולה לדייק בדיוק באחוזים, זה יכול להיות 4/6/7 אחוז ואותו הדבר לגבי הפוסט טראומה. אין לנו דרך לדייק. הפסיכיאטר לא כזה מדויק שאני יכולה לדייק כמה?"" (ע' 72 ש' 1-20). כך גם טענה בהמשך כי "אחוזי נכות אני בכלל לא חושבת, 20% לא משנה, ולגבי XXXXXXX, אולי זה 6, 7% אם לא 5% אבל לא מעבר כי אני לא נותנת לזה משקל. לכל היותר לXXXX XXXXX 7%"(ע' 74 ש' 14-16). בהמשך טענה המומחית כי "מי שעובד בעבודה אתן לו 0% (בגין XXXX XXXX XXXX- ד.י.), לא כל XXXXX הוא..."(ע' 78 ש' 31-33). ושוב עת המומחית נשאלה לגבי הנוהג שלה לתת "חמישה אחוז שאת נותנת לכולם" היא השיבה "אבל מה שהיה בגיל (צעיר- ד.י.), לא מתייחס לניקוד שלה כיום..." (ע' 79 ש' 13-15). ובהמשך כי "והגענו לזה ואמרתי שיכול להיות שיש עוד שני XXXXX אפשר להעלות את זה ל-7 יכול להיות" (ע' 79 ש' 16-18).

53.טרם סיום פרק זה שתי הערות: ראשית, מקובלת עלינו טענת הנתבע כי התובעת לא שאלה את המומחית שאלות הבהרה לגבי הנכות הנפשית הזמנית ואף לא חקרה אותה בחקירה נגדית בעניין זה. מכל מקום, התובעת לא הוכיחה כי הייתה לה נכות זמנית שונה מהנכות הצמיתה ו/או את שיעורה והדבר אף אינו עולה מחוות דעתה של המומחית. שנית ובזיקה לכך, חוות דעתו של ד"ר שם דוד נדחתה בפסק הדין האזורי מנימוקי בית הדין ואף בפסק דין הארצי נקבע כאמור כי "קיים קושי להתבסס על חוות דעתו של ד"ר שם דוד מהטעם שלא כל החומר הרפואי הועמד לעיונו", ולא מצאנו לשנות מקביעת בית הדין לגביה, על הנפקות הנובעת מכך.

54.סיכום I : אנו מאמצים את קביעתה של המומחית, שלפיה, נכותה הרפואית הכוללת של התובעת בתחום הנפשי לצמיתות עומדת על 20%, מהם 5% בגין מצב קודם - XXXXXXXXXXXX ו-15% בגין אירועי ההטרדה המינית. שיעור נכותה הזמנית של התובעת זהה לשיעור נכותה הצמיתה.

ח.הנכות התפקודית

55.לטענת התובעת, הגריעה התפקודית עומדת על 40% לכל הפחות. עוד טוענת התובעת כי שלושת המומחים הרפואיים הסכימו כי הפגיעה התפקודית קשה במיוחד במקרה של הטרדות מיניות שנעשות למי שיש לו נתוני רקע של רגישות בשל XXXXXXXXXXX. בנוסף, המומחית העידה בצורה ברורה וחד משמעית כי לאבחנה של XXXXXXX לבדה בשיעור של 5% לא אמורה להיות השפעה תפקודית. הפגיעה התפקודית בתובעת עולה באופן משמעותי על הפגיעה התפקודית שאפשר והייתה נגרמת לקורבן פגיעה מינית ללא רקע של XXXXXXX, שכן קודם להטרדות המיניות לא היה בנכות של 5% בגין XXXXXXXX כדי לפגוע ביכולתה של התובעת לנהל חיים תקינים, מגורים עצמאיים, יחסים בין אישיים ורומנטיים, ללא צורך בהשגחה משפחתית רציפה וללא חשש להתפתחות אירועים מז'וריים, לרבות XXXXXXX. כלל 'הגולגולת הדקה' משמעו כי אין המזיק רשאי לחמוק מחובתו בטענה שהנזק שנגרם היה חמור במיוחד בשל פגיעותו היתרה של הקורבן (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינג, פ"ד יח (9) 726 (1964)).

56.לטענת המועצה, המומחית אישרה בחקירתה הנגדית מפורשות כי אדם הסובל ממכלול נכויות פיזיות קשות לצד XXXXXXXX קודמת, הוא אדם המוגבל באופן משמעותי ביותר מבחינה תעסוקתית ותפקודית, זאת ללא קשר לאירועי ההטרדה המינית. למעשה פוטנציאל ההשתכרות התפקודי הכללי של התובעת היה פגוע ומצומצם באופן אינהרנטי, עוד בטרם אירועי ההטרדה, וכי אין לייחס את חוסר יכולותיה להשתלב בשוק העבודה באופן בלעדי או עיקרי לאירועים אלו. לפיכך יש ליישם את העקרונות המשפטיים שנקבעו כי במקרים כבענייננו שבהם ניזוק סובל משילוב של תסמונת פוסט טראומטית יחד עם XXXXXXX וקשיים XXXXX ופיזיים קודמים (XXXXXXXXXXXXXX), על בית המשפט לבצע בירור קפדני של התרומה התפקודית היחסית של האירוע הטראומטי, מתוך מכלול XXXXXXXXX של הניזוק ויש לגזור את הפיצוי בהתאם לתרומה המזערית והשולית של האירוע עצמו. יש לדחות מכל וכל את דרישת התובעת לייחס את מלוא אובדן כושר השתכרותה הנטען לאירועים מושא התביעה, ולשלול כל קשר סיבתי תפקודי בין נכותה הנפשית הזמנית או הצמיתה לגבי גריעה ממשית מכושר השתכרותה בפועל.

57.לטענת הנתבע, בהתאם למסמכי המוסד (ע' 148-150 למוצגי הנתבע) לתובעת נקבעו נכויות רפואיות שאינן קשורות לאירועי הטרדה - 20% בגין XXXXXXXXX; 10% בגין XXXXXXXX; 10% נכות בגין XXXXXX; 10% בגין XXXXX - המגבילות את כושר עבודתה. גם לשיטת המומחית, מצבה התפקודי של התובעת אינו נובע אך ורק מן האירועים נשוא ההליך, אלא הוא מושפע ממכלול רחב של מגבלות XXXXXXX קודמות שאינן קשורות אליהן, לרבות XXXXXXXXXXXXX. עוד טוען הנתבע כי המומחית ציינה כי XXXXXXXXX ממנה סובלת התובעת ללא קשר לאירועים מתאפיינת, בין היתר, XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX. בנוסף טוען הנתבע כי קיים תיעוד משמעותי בתיק, המלמד על קושי בקבלת סמכות, קושי בעבודת צוות וקושי להשתלב במסגרת היררכית; ומדובר בתובעת אשר במשך שמונה שנים אחרי שחרורה מהצבא לא עבדה בצורה יציבה ו/או עם שכר וכי פוטרה מעבודתה הקודמת בXXX קודם לכן היא עבדה בשלושה-ארבעה מקומות עבודה. לכן אין מקום לבצע חישוב פיצוי טכני שלפיו עצם קיומה של נכות רפואית בשיעור 15% או 13% מחייב קביעה של גריעה תפקודית מקבילה או אובדן כושר השתכרות בשיעור זה. כמובן שאין בסיס לטענות התובעת בסיכומיה בדבר פגיעה תפקודית גבוהה יותר בגין נכותה הנפשית. ההיפך הוא הנכון. לעניין זה הפנה הנתבע למקרה של תובע שסבל הן מתסמונת PTSD בעקבות תאונת דרכים והן XXXXXXXX שאינם קשורים לתאונה. באותו עניין קבע בית המשפט כי אף שקיימת נכות נפשית בעקבות התאונה, המרכיב הדומיננטי והעיקרי בפגיעה התפקודית והתעסוקתית של התובע נבע ממצבו הקודם (ת"א (טב) 1643/06 תיימור ח'שאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (6.9.2013). ערעור נדחה (ע"א (נצ) 47959-10-13 (4.5.2014); בקשת רשות ערעור נדחתה אף היא (רע"א 3464/14; 17.8.2014)(להלן- עניין ח'שאן).

דיון והכרעה

58.כידוע, "גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"ע 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שמואל אבני (4.7.2005); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792, 797-798)(להלן- עניין גירוגיסיאן), שכן "הנכות התפקודית משקפת למעשה את שיעור הפגיעה ביכולת התפקוד של הניזוק כתוצאה מהנכות הרפואית שנקבעה לו. לרוב, שיעורן של שתי הנכויות – הרפואית והתפקודית – יהיה זהה. עם זאת, ניתן לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שונה מזו הרפואית אם בית המשפט השתכנע שקיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק בגין נזק מסוים, לבין ההשפעה הצפויה של נזק זה על יכולתו" (ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.9.2010).

59.לצורך קביעת הנכות התפקודית יידרש בית הדין לעניין "תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות...על פי המכלול ועל פי מגוון המרכיבים יקבע השופט, בסופו של דבר, את שיעורה של הנכות התפקודית" (ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (12.10.2008); ע"ע (ארצי) 40496-05-10 פלונית נ' אלמוני (2.1.2012)(להלן- פלונית 2012).

60.המומחית קבעה בחוות דעתה כי "הנכות התפקודית של התובעת קשורה הן XXXXXXXXX והן לפסיכופתולוגיה שהתפתחה לאחר האירועים נושאי התביעה, בהתאם לחלוקה בסעיף 25", קרי 5% ו-15% בהתאמה.

61.המומחית לא נשאלה בחקירתה הנגדית לגבי האמור בחוות דעתה בעניין הנכות התפקודית; וליתר דיוק המומחית לא נשאלה האם קיים לדעתה פער בין נכותה הרפואית של התובעת לבין נכותה התפקודית (ראו בעניין זה ענין פלונית 2012). כך גם הצדדים לא הביאו נתונים המצדיקים לקבוע כי קיים פער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית (עניין פלונית 2012).

62.מכל מקום, וזה העיקר, מתוך עדותה של המומחית ניתן ללמוד כי הנכות התפקודית הנובעת מאירועי ההטרדה המינית זהה לנכות הרפואית שנקבעה לתובעת. נפרט.

63.המומחית טענה בחקירתה הנגדית כי "בד"כ, אחרי אירועים טראומטיים השחזורים הם בעוצמות מאוד גבוהות ובתדירות גבוהה, יכול להיות כל יום, כל היום אבל עם הזמן התדירות פוחתת. הנפש שלנו גם מגנה עלינו אנחנו לא מסוגלים לחוות את אותם שחזורים/חוויות/פלשבקים בתדירות גבוהה ובעוצמות. לרוב אחרי, נגיד לפוסט טראומה, אחרי שלוש שנים אם לא חל שיפור משמעותי יש כבר קיבעון ומדובר בפוסט טראומה כרונית ובן אדם יחווה את זה מה שהיה נגיד בחצי שנה/שנה האחרונה ובקלות ובעוצמות הטראומה זה תלוי, ברגישות של הבן אדם" (ע' 63 ש' 29-34). כאשר נשאלה המומחית בהמשך, "פגשת את התובעת שש שנים לאחר האירועים ואמרת שבגלל שהתסמינים ממשיכים מדובר בפוסט טראומה כרונית?" היא השיבה "כן, כן, לכן הגדרתי אותה פוסט טראומטית ב-15% לצמיתות" (ע' 64 ש' 28-36; ע' 65 ש' 1).

64.המומחית ציינה בחקירתה הנגדית כי עבור אנשים עם רקע של XXXXXXXXXX, לאחר פגיעה מינית הקשיים בקיום יחסי מין ומערכת יחסים רומנטית מתעצמים (ע' 65 ש' 11-17); וכי לתובעת XXXXXXXXXXXXXXXXXX ומאפיינים מסוג אשר יכולים להשפיע על היכולת לתפקד במקום העבודה (ע' 66 ש' 21-23). בד בבד המומחית ציינה כי "הציפייה של 20% ניקוד בביטוח לאומי לא מקנה לאדם אפילו קצבת נכות. הציפייה שהוא יתפקד ויעבוד" (ע' 66 ש' 27-28; ע' 67 ש' 1-3); וכי "בד"כ XXXXXXX קשה להם להתמיד בעבודה" (ע' 70 ש' 10-11); וכי בענייננו "חלק מזה נובע XXXXXXX וחלק מזה שלקתה בפוסט טראומה" (ע' 73 ש' 4-7).

65.עת נמסר למומחית כי לכאורה התובעת לא דיווחה באופן מלא אודות ניסיון תעסוקתי קודם וכי עולה מחוות דעתה כי היא לא מצאה לתת לכך משקל משמעותי, היא עמדה על כך כי יש להשאיר את המצב הקודם על 5% וטענה כי "בד"כ קשה לאנשים להודות בכישלונות וזה לא רק מגמתית, אנחנו מנסים להציג את עצמנו בצורה טובה. יכול להיות, אבל קשה לי להגיד למה לא סיפרה את זה אבל עובדה שלא סיפרה" (ע' 70 ש' 13-16). עם זאת, המומחית הבהירה כי "היא כן עבדה עוד לפני האירוע, עבודה מועדפת בתחנת דלק והחזיקה חצי שנה...אבל היא כן התמידה שם וגם בשיטור התמידה" (ע' 73 ש' 13-16), אך בכל הנוגע לאיחורים של התובעת לעבודה והעובדה כי מישהו אחר חתם על הכרטיס במקומה המומחית הבהירה כי "זה גם דברים שמצביעים על התנהגות לא הכי מצייתית לחוק" (ע' 73 ש' 21-23). המומחית אישרה כי התובעת מסרה לה "אינפורמציה כללית ושהיא לא התמידה בשום מקום ומאז למעשה לא עובדת" (ע' 75 ש' 25-31).

66.המומחית הדגישה בחקירתה הנגדית כי "ראיתי שעקב האירוע בהטרדה המינית יש ירידה בתפקוד שלה, גם XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXזה אירוע מינורי שגרם לדרמה" (ע' 72 ש' 21-23); וכי "אין לה יכולת XXXXXX" (ע' 73 ש' 1).

67.המומחית לא התעלמה מהרקע הרפואי של התובעת והיא אישרה כי הפגיעה בתפקוד היתה קודם לחודש אפריל 2019 ובלשונה "כן. אחת מההגדרות של XXXXXXX זה פגיעה בתפקוד, חייבת להיות פגיעה בתפקוד אחרת לא ניתן לאבחן בכלל XXXXX. אם אין פגיעה בתפקוד אומרים למשל XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX" (ע' 73 ש' 7-10). המומחית הדגישה כי גם נכויותיה הפיזיות של התובעת מגבילות אותה תעסוקתית (ע' 79 ש' 31-33).

68.סיכום II : לנוכח כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי גם נכותה התפקודית של התובעת בעקבות אירועי ההטרדה, בהתחשב בכלל הנסיבות, עומדת על 15%.

ט.פגיעה בכושר ההשתכרות

69.לטענת התובעת, בהתאם לעמדת המומחית ועובר לאירועי ההטרדה המינית, XXXXXXXXX לא פגעה בכושר עבודתה, אך לאחר אירועי ההטרדה המצב התהפך. המוסד קבע כי התובעת סובלת מאובדן כושר עבודה מלא של 100% עד לתאריך 31.10.2024 (ת/10). התובעת לא הצליחה להשתלב מחדש בכל מקום עבודה והיא הפכה מאדם יצרני לאדם שאינו עובד כלל. לפיכך יש לבחון את ההפרש בין השכר הקודם לאירועי ההטרדה לשכר אחריו (ענין גירוניסיאן). במקרה זה שכרה קודם לאירועי ההטרדה היה באזור השכר הממוצע במשק ולאחר אירועי ההטרדה לתובעת אין הכנסה כלשהי. לפיכך, יש לפסוק כי בתקופה עד ליום 31.10.2024 הגריעה מכושר ההשתכרותי של התובעת עמדה על 100%. אף במבט צופה פני עתיד מדובר על פגיעה העולה באופן משמעותי על שיעור הנכות הרפואית; ונכון להעמידה לכל הפחות על 50%.

כאן המקום לציין כי בסעיף 44.2 לכתב התביעה, כמו גם בסעיף 25 א' לתצהירה טענה התובעת לגבי 'אבדן כושר השתכרות בעבר' כי "שכרי קודם ההתנכלות עמד על כ- 6,458 ₪", תוך שהפנתה לתלושי שכרה בין חודשים ספטמבר 2018 לאוגוסט 2019 (ת/1). בסעיף 44.3 לכתב התביעה, כמו גם בסעיף 25 ב' לתצהירה טענה התובעת לגבי 'אבדן כושר השתכרות עתיד' כי "במועד הגשת התביעה הוכר רק פרק זמן קצר יותר עד 1.3.2023. משכך יש לפסוק לזכותי פיצוי בגין התקופה עד ל-1.3.2023 בשיעור של 12 משכורות וסה"כ 77,496 ₪".

70.לטענת המועצה, דין טענות התובעת להידחות. שכן עיון קפדני בעברה התעסוקתי והאישי מלמד על חוסר יציבות כרוני ואינהרנטי המאפיין אותה שנים רבות עובר להגעתה למועצה. עברה התעסוקתי אינו מציג מסלול קריירה יציב שנקטע, אלא שרשרת של מעברים תכופים וכישלונות מקצועיים: החל משירותה הצבאי אשר התאפיין במעברים מרובים ובלתי מוסברים בין יחידות שונות על רקע קשיי הסתגלות ובעיות משמעת, דרך עבודה בעבודות מזדמנות וקצרות מועד בלבד, וכלה בפיטוריה מעבודתה הקודמת בפיקוח העירוני ב-XXXX. XXXX וכי בשנתיים שקדמו למבדק בלבד היא החליפה בין שלושה לארבעה מקומות עבודה שונים. לפיכך יש לבחון את פוטנציאל ההשתכרות הריאלי של הניזוק עובר לאירוע המזיק. ייחוס מלוא אובדן כושר ההשתכרות הנטען לאירועים מושא התביעה מהווה עיוות מוחלט של המציאות וניסיון פסול להתעשר על חשבון הקופה הציבורית. לחלופין, יש לנכות באופן מלא וקפדני את כלל תגמולי המוסד ששולמו או שעתידים להשתלם לתובעת בגין אירוע זה. בשים לב לכך שהמוסד הכיר באובדן כושר עבודה מלא של התובעת בשיעור 100% לתקופה ממושכת עד ליום 31.10.2024, הרי שסכומי הגמלאות ששולמו לה בפועל עולים בהרבה על כל נזק תיאורטי שניתן לייחס לאירועים מושא התביעה. יוער כי בסעיף 22 לסיכומי המועצה נטען כי "שכרה הממוצע של התובעת במועצה היה צנוע ועמד על סך של כ-7,414 ₪ נטו בלבד.

71.לטענת הנתבע, שאלת הגריעה מכושר ההשתכרות נבחנת בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של הניזוק, לרבות מצבו הרפואי הקודם, עברו התעסוקתי, יכולתו להשתלב בשוק העבודה ותפקודו בפועל (עניין גירונסיאן; ע"א 589/80 נעים רקוביצקי נ' יצחק יעקובוב, פ"ד לו 726)(להלן- עניין רקוביצקי). מחומר הראיות עולה כי עוד קודם לאירועים נשוא ההליך סבלה התובעת ממכלול רחב של קשיים XXXXXXX אשר השפיעו על יכולתה להשתלב ולהתמיד במסגרת תעסוקתית יציבה, כך שכושר השתכרותה פגום ממילא, הנתבע הפנה לנכויות גופניות משמעותיות של התובעת ללא קשר לאירועי ההטרדה המינית - 20% בגין XXXXXX; 10% בגין XXXXXX; 10% בגין XXXXXX; ו-10% בגין XXXXXX. עוד טוען הנתבע כי התובעת לא הציגה ראיות של ממש לכושר השתכרות קונקרטי שנפגע. לא הוצג רצף תעסוקתי יציב, לא הוצגו נתוני שכר המלמדים על השתכרות עקבית, לא הוצג מסלול קידום או אופק תעסוקתי ברור ולא הוצגו ראיות המלמדות כי אלמלא אירועי ההטרדה התובעת היתה משתלבת בעבודה קבועה ומתמשכת. יצוין כי בסעיף 58 לסיכומי הנתבע המשלימים נטען כי "על פי התלושים שצירפה לתצהירה שכרה היה בממוצע 7,174 ₪ נטו"; ו"אם נקבל את קביעת המל"ל כי הייתה לה 25% נכות נפשית קודם לכן, הרי שנכותה המשוקללת ללא קשר לתאונה הינה 57%. כלומר כושר השתכרותה של התובעת פגום בכמעט 50%-60% ללא קשר לתאונה, וההשפעה של 13% אחוז זניחה יחסית לשלל מגבלותיה הגופניות XXXXX, אשר גרמה לה לא לעבוד בשכר רוב השנים ולא להתמיד בעבודה. לפיכך החישוב יערך לפי 5% נכות תפקודית אפקטיבית". לענין חישוב הגריעה הפנה הנתבע לפסק דין ת"א (נת) 8788-05-22 פלוני נ' הפניקס (7.4.2026). עוד הבהיר הנתבע כי החישוב נערך על בסיס הנתונים הבאים: תאריך לידה 4.6.1992, חישוב הפסדים מיום 1.5.2019, שכר ממוצע 7,174 ₪, 5% משכרה משמעו 358.7 ₪, התוצאה: 143,815 ₪. לא הוכחה גריעה ממשית בכושר ההשתכרות של התובעת עקב האירועים וכי לכל היותר מדובר בהשפעה תפקודית חלקית ומצומצמת, אשר יש לבטאה בפיצוי מתון בלבד. עוד נתבקש בית הדין להביא בחשבון את מלוא תגמולי המוסד ששולמו ו/או ישולמו לתובעת, בהתאם לעקרונות היסוד של דיני הפיצויים ולשם מניעת כפל פיצוי.

דיון הכרעה

72.בפסק דין בעניין רקוביצקי התייחס בית המשפט להבדל בין חישוב הפיצוי ברכיב כאב וסבל לבין חישוב הנכות הצמיתה לאור נכויות קודמות, לפיו, "מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת שלקה בה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו ביחס למצבו הרפואי ולכושר השתכרותו הקודמים...והוא הדין, מקום שקביעת דרגת הנכות מיועדת לשקף את זכאותו של הנפגע לקבלת גימלה לפי חוק הביטוח הלאומי, או לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, וכל כיוצא באלה."

73.אשר לגובה השכר שיש לקחת בחשבון נקבע בפסקי דין מאוחרים יותר כי "לאחר קביעת הנכות התפקודית ניתן להמשיך ולקבוע את גובה הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעבר ובעתיד, ככל שנתבע כזה. פיצוי זה אמור להיות מחושב על פי הנתונים הרלוונטיים כפי שיובאו בפני בית הדין, דוגמת גובה השכר לפני הפגיעה ואחריה, וככל שאין בנמצא נתונים כאלה- כפועל יוצא של שיעור הנכות התפקודית" (עניין גירוגיסיאן; עניין פלונית 2012).

74.בהתייחס ליכולת ההשתכרות של ניזוק, בראי XXXXX נקבע בפסק דין בעניין ח'שאן כי "XXXXX אמנם קיימת השפעה קשה על כושר העבודה, בפרט במישור ההתמדה במסגרת, אך אנשים הלוקים בהפרעה כזו יכולים לתפקד, גם במישור התעסוקתי, עם עליות וירידות".

75.המומחית אמנם העידה כי XXXXXX לא מנעה מהתובעת לשרת בצבא, לעבוד בעבודה מועדפת ולעבוד גם בשיטור העירוני (ע' 60 ש' 3-18; ע' 62 ש' 20), שכן "אנשים עם XXXXX יכולים לתפקד ברמה סבירה" (ע' 60 ש' 18-20). בד בבד המומחית העידה כי הבעיה בעיקר ב"XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX. XXXX (ע' 62 ש' 18-25).

76.אנו סבורים כי על רקע העובדה שהתובעת ילידת שנת 1992, מחד גיסא, ועת אירועי ההטרדה התרחשו ברבעון האחרון של שנת 2018 וברבעון הראשון של שנת 2019, מאידך גיסא, כך שבתקופת ההטרדה היא היתה בת 26 שנים בלבד, קשה להלום את טענת המועצה כי מדובר "בחוסר יציבות כרוני ואינהרנטי המאפיין אותה שנים רבות עובר להגעתה למועצה", וכי מדובר ב'מעברים תכופים וכישלונות מקצועיים'. עם זאת, מקובלת עלינו טענות הנתבע כי מחומר הראיות עולה כי עוד קודם לאירועים התובעת חוותה מכלול רחב של קשיים XXXXXX, רפואיים ותפקודיים אשר השפיעו ואף עלולים להשפיע בעתיד על יכולתה להשתלב ולהתמיד במסגרת תעסוקתית.

77.אנו התרשמנו מעדותה של התובעת לפנינו וממכלול החומר הראייתי, כי אלמלא התאונה וחרף XXXXXXX, יכולה היתה התובעת להמשיך ולהשתלב בשוק העבודה, אך עם קשיים לא מעטים, בפרט בתחום ההתאמה למסגרת וההתמדה, זאת בשכר נמוך מן השכר הממוצע במשק (עניין ח'שאן). שכן אף לשיטתה שכרה החודשי הממוצע עמד על סך של 6,458 ₪, בעוד שבשנת 2018 השכר הממוצע במשק עמד על סך של 10,474 ₪ ולפי פרסומי המוסד על סך של 9,802 ₪; ובשנת 2019 השכר הממוצע במשק עמד על 11,487 לחודש ולפי פרסומי המוסד על סך של 10,273 ₪.

78.סיכום ביניים III - במקרה דנא, הגענו לכלל מסקנה כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובעת על יסוד שכרה הממוצע בפועל בסך 6,458 ₪, כך שבהלימה לנכות התפקודית (15%), יעמוד הפסדה החודשי על סך של 1,076 ₪.

79.הפסד השתכרות עתיד - בהתחשב בגילה של התובעת (ילידת 1992) סך הפסד השתכרות בעתיד עד גיל פרישה מעבודה (גיל 67 בשנת 2059), תוך היוון מקובל (3%)(ראו עניין פלונית 2012) עומד על סך של 293,437 ₪. בצירוף הפסדי פנסיה (12.5%) יש להעמיד את הסכום על סך כולל של 330,117 ₪.

80.הפסד השתכרות עבר - החל ממועד פיטוריה (יוני 2020) ועד מועד מתן פסק הדין חלפו 72 חודשים. בצירוף הפסדי פנסיה (12.5%), סך הפסד ההשתכרות עבר עומד על סך של 87,156 ₪.

י.כאב וסבל (מכוח סע' 6א לחוק)

81.לטענת התובעת, אפילו יקבע כי הנכות התפקודית עומדת על 15%, פיצוי של 300,000 ₪ בגין רכיב כאב וסבל מצוי בטווח הנמוך ביחס לחומרת האירועים. לתימוכין בעמדתה הפנתה התובעת לפסק דין (ת"א (ת"א) 23367-04-14 ל.א נ' שחר עידן (27.4.2020)(להלן-עניין עידן)(ערעור לעליון נדחה בעיקרו למעט גובה הפיצוי ברכיב עזרה לזולת).

82.לטענת הנתבע, המומחית קבעה כי XXXXXXXX ממנה סובלת התובעת, אחד התסמינים הוא גם XXXXXXX. לתובעת היו גרסאות סותרות והתנהגות מגמתית, כך שלא ניתן לסמוך על דבריה בקשר לנזקיה הנטענים, אלא רק על ראיות אובייקטיביות (שלא הוגשו). מכל מקום, התובעת לא הוכיחה את טענותיה בעניין. עוד טוען הנתבע כי פסק הדין בעניין עידן אינו רלוונטי לענייננו, שכן שם היה מדובר בתאונת עבודה קשה בה אדם נפגע ונותרה לו נכות אורתופדית של 50% ונכות נפשית של 15%, לרבות תסמונת כאב כרונית חמורה. ואולם, בתביעות לפי החוק הפיצוי עבור כאב וסבל נכלל תמיד כחלק מהפיצוי ללא הוכחת נזק. התובעת לא הצביעה על פסיקה הנוגעת לענייננו בה נקבעה נכות נפרדת בגין ראש נזק נטען זה.

83.המועצה לא התייחסה לרכיב זה.

דיון והכרעה

84.בפסק דין בעניין פלונית 2012 נקבע כי "ישנו קושי בסיסי בהנחה, כי פיצוי בגין כאב וסבל יוכל להחזיר את המצב לקדמותו מבחינתו של הנפגע – ולפיכך רכיב זה נועד להציע לו אמצעים להקלת סבלו (ע"א 357/80 נעים נ. ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982); א' ריבלין, פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק ללא ממוני – מגמות הרחבה, ספר שמגר חלק ג' (2003) 57). דרך כלל נפסק הפיצוי ברכיב זה על סמך אומדנה, ותוך התחשבות בכלל נסיבותיו של המקרה לרבות מהות העוולה, חומרת המעשים, תוצאות הפגיעה, הטיפול הרפואי או הנפשי שהנפגע נזקק לו, ההשפלה והעלבון שנגרמו לנפגע, הסבל בעבר ובעתיד, שיעור הנכות, גילו של הנפגע ועוד. במסגרת זו אף ניתן לשקלל, במקרים המתאימים, את הנזק שנגרם בגין פגיעה באוטונומיה ובכבוד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ת"א (ת"א) 2039/07 פלונית נ. פלוני, מיום 27.12.09). השיקולים הרלוונטיים לקביעת גובה הפיצוי כוללים את הצורך בהרתעה מפני ביצוע מעשים המהווים הטרדה מינית; הצורך במסר חברתי חד משמעי כי מדובר בתופעה פסולה; חומרת הפגיעה הלא ממונית הנובעת מהטרדה מינית; וכלל הנסיבות הספציפיות לרבות סוג ההטרדה המינית וחומרתה, נסיבות ביצועה, היקפה, האם נגרם נזק מוחשי דוגמת צורך בהחלפת התפקיד או מקום העבודה, האם מדובר בדפוס התנהגות חוזר, האם נגרם נזק נפשי – גם אם לא הגיע לכדי נכות, ועוד (ע"ע 432/07 פלוני – אלמונית, מיום 22.8.10)".

85.עוד נקבע בפסק דין פלונית 2012 כי "משפסקנו פיצוי לפלונית מכוחו של סעיף 6(א) לחוק, ממילא מתייתר הצורך לדון בעתירתה החלופית לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 6(ב) לחוק. נציין, עם זאת, כי ככל שהיינו מגיעים למסקנה בדבר העדר תשתית ראייתית מספקת לקביעת שיעורו של הנזק לפי סעיף 6(א) לחוק, ניתן היה לפסוק לפלונית פיצוי מכוח סעיף 6(ב) לחוק." יוער כי שם נקבע כי המתלוננת נאלצה לבצע בנילון מין אוראלי כנגד רצונה, כמעשה של שגרה, במקום העבודה, ולפיכך נקבע פיצוי בגין כאב וסבל על סך כולל של 100,000 ₪.

86.לנוכח קביעתנו אודות אירועי ההטרדה, כמו גם נכותה התפקודית של התובעת (15%), ובפריזמה של פסק דין הארצי, פסק דין פלונית 2012 ופסק דין עידן אליו הפנתה התובעת, אנו קובעים כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך כולל של 100,000 ₪. במסגרת קביעתנו לקחנו בחשבון הן את חומרת אירועי ההטרדה המינית, הן את קביעותיו של בית הדין הארצי בכל הנוגע לאי נקיטת אמצעי מנע על ידי המועצה, הן את קביעותיו של בית הדין הארצי בכל הנוגע לדרך המועצה בטיפול בתלונה והפגמים הקשים אשר מצא בהתנהלותה, תוך הותרתה של התובעת 'תלויה באויר'. בד בבד לקחנו בחשבון כי החל ממועד הגשת התלונה, לא היה כל קשר בין התובעת לבין הנתבע.

87.לנוכח הקביעה בפסק דין הארצי, פיצוי בראש זה הוא חלף הפיצוי שנפסק לתובעת בפסק דין האזורי ללא הוכחת נזק בגין מעשי ההטרדה המינית מכוח סעיף 6(ב) לחוק על סך של 100,000 ₪.

י"א.פיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות רפואיות

88.לטענת התובעת, לנוכח גילה הצעיר, מדובר בעשרות שנים שבהם תידרש משפחתה לליווי צמוד, החורג מסיוע רגיל בין בני משפחה; ולפיכך יש לפסוק על דרך האומדנא את שיעור הפיצוי בגין תמיכה בזולת על סך של 100,000 ₪. לתימוכין בעמדתה היא הפנתה לפסק דין ע"א 1164/02 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' פלוני (4.8.2005). בנוסף, כך לטענתה היא נדרשת להוציא היום מדי חודש כ-1,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות בקשר עם הטיפול הנפשי (סע' 25ג לתצהירה). עוד טוענת התובעת כי הנתבעים בחרו שלא לחקור אותה על סעיף זה והם מוחזקים כמסכימים לו. יש לפסוק שיעור זה בגין העבר ובמבט צופה פני עתיד על דרך האומדנא בסך של 50,000 ₪.

89.לטענת המועצה, יש לדחות את דרישותיה המופרכות של התובעת לפיצויים בגין הוצאות רפואיות מוגזמות ועזרת זולת בעבר ובעתיד. הלכה יסודית היא כי הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' הן בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה דווקנית וראיות ממשיות בכתב. התובעת לא הציגה ולו קבלה אחת, חשבונית או תיעוד אובייקטיבי כלשהו המעיד על הוצאה כספית בפועל בדבר קבלת עזרה החורגת בעזרת בני משפחה רגילה. בהעדר קבלות או הוכחות אובייקטיביות על הוצאות ממשיות שאינן מכוסות על ידי סל הבריאות הממלכתי מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994, אין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו בראשי נזק אלו ויש לדחותם מכל וכל.

90.לטענת הנתבע, ההוצאות הרפואיות לא הוכחו; ולנוכח הצהרותיה היו אמורות להיות לתובעת קבלות בגובה עשרות אלפי שקלים. ואולם, לא צורפה ולו קבלה אחת לתצהיר התובעת משנת 2023. בתי המשפט פוסקים בראש נזק זה רק את הסכום שהוכח על פי קבלות שהוכחו. לתימוכין בעמדתו הפנה הנתבע לפסק דין ת"א 62492-06-23 פלוני נ' זיסו (27.1.2026).

דיון הכרעה

91.כידוע, אם עזרת בן משפחה אינה עזרה חריגה אין לתרגם זאת למונחים כספיים. עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה "כאשר בן משפחה מעניק שירותים לניזוק (למשל, בדרך של טיפול וסיעוד) ומשקיע בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015). לעניין שיעור הפיצוי נקבע כי אם קיימות ראיות שהניזוק לא העסיק עזרה בשל חוסר באמצעים כספיים, "על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שנתנה על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" (ע"א 93/73 רחל שושני נ' חיים קראוז (27.12.1973).

92.לא הוכח כי התובעת העסיקה עזרה בשכר או קיבלה עזרה חריגה מבני משפחתה. אף לא התרשמנו כי התובעת לא העסיקה עזרה בשל חוסר באמצעים כספיים. בנוסף, התובעת לא הציגה קבלות או אסמכתאות אחרות לגבי הוצאותיה הרפואיות בהיבט הנפשי ולקשר בינן לבין ההטרדה המינית.

93.חרף העובדה כי לא הוצגו נתונים אובייקטיביים לעבר ולעתיד ברכיבי נזק אלו, אנו רואים לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי ברכיב נזק זה, ברף הנמוך, על סך כולל של 15,000 ₪.

י"ב.אחריות ביחד ולחוד

94.לטענת התובעת, סעיף 7(ג) לחוק מטיל אחריות לעוולה אזרחית על המעסיק במקרה בו המעסיק לא מילא את חובותיו כאמור בסעיף, והוראות הסעיף אינן מקנות לבית הדין שיקול דעת בנוגע להטלת אחריות על מעסיק כאמור. עוד טוענת התובעת כי בהמשך לכך וכפי שעולה מפסק דין הארצי, פעמים רבות, כעניין מעשי, בתי הדין פיצלו את הפיצוי בין המעסיק לבין המטריד, וזאת מבלי לדון בפרשנות סעיף 7(ג) לחוק. גם אם ייקבע כי לבית הדין סמכות לקבוע שהחבות אינה ביחד ולחוד, למרות הוראות סעיף 7(ג) לחוק, מובן שהכלל הוא של אחריות יחד ולחוד, והחריג הוא שלילת אחריותו של המעסיק בנסיבות שבהן לא קיים את חובותיו. הנטל להוכחת החריג מוטל על המעסיק, והמועצה לא הרימה אותו. מדובר במקרה מובהק בו יש להטיל אחריות משותפת, שכן כפי שנקבע בפסק הדין הארצי, המועצה לא עמדה בחובות המוטלות עליה כמעסיקה.

95.לטענת המועצה, יש לשלול לחלוטין כל חבות יחד ולחוד בינה ובין הנתבע. זאת מכיוון שהנתבע הוא המעוול הישיר והבלעדי, אשר ביצע את מעשי ההטרדה המינית, ואילו אחריותה של המועצה היא לכל היותר שילוחית ופרוצדורלית בלבד. עוד טוענת המועצה כי האחריות שניתן לייחס לה מכוח סעיף 7(ג) לחוק היא לכל היותר בגין אי בירור יעיל של תלונת התובעת, לפי סעיף 7(א)(2) לחוק, ולא מעבר לכך. המועצה כבר חויבה בפיצוי עצמאי ומשמעותי הן בגין רכיב ההתנכלות (126,000 ₪) והן בגין פגמי הבירור (10,000 ₪), ומשכך אין הצדקה לחייבה יחד ולחוד בגין הנזקים הנטענים עקב מעשי ההטרדה המינית שביצע הנתבע.

96.הנתבע לא התייחס לסוגיה זו כלל במסגרת סיכומיו המשלימים.

דיון והכרעה

97.סעיף 6 לחוק אשר כותרתו "הטרדה מינית והתנכלות – עוולות אזרחיות", קובע לאמור:

"(א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה.

(ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 120,000 שקלים חדשים, ובשל הטרדה מינית או בשל התנכלות שבוצעו מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור כאמור בסעיף 144ו לחוק העונשין – כפל הסכום האמור, ללא הוכחת נזק; ...

(ג) לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מיום שנוצרה העילה והוראות סעיפים 18א ו-18ב לחוק האמור, לא יחולו על תביעה כאמור".

98.סעיף 7 (ג) לחוק מוסיף וקובע לאמור:

"מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1)ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6 או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה."

99.כאמור לעיל, בפסק דין הארצי נקבע כי למועצה קמה אחריות למעשי ההטרדה המינית שביצע הנתבע מכוח סעיף 7(ג) לחוק, הן לנוכח הקביעה כי המועצה לא עמדה במלוא החובות המוטלות עליה מכוח החוק, הן מאחר שיש לראות בנתבע בנסיבות העניין כ"ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו", תוך שציין כי בצדק לא הוגש ערעור על קביעה זו של בית הדין האזורי.

100.ודוק, קבענו כי לתובעת נכות נפשית ותפקודית בשיעור של 15% כתוצאה מאירועי ההטרדה המינית, ולפיכך מצאנו לפסוק לזכותה פיצוי נזיקי מכוח סעיף 6(א) לחוק.

101.הוראות פקודת הנזיקין הרלוונטיות לענייננו בקשר לחיוב יחד ולחוד, מצויות בסעיפים 11 ו- 84.

102.סעיף 11 לפקודת הנזיקין אשר כותרתו "מעוולים יחד" קובע לאמור:

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."

103.סעיף 84 לפקודת הנזיקין בכותרת "שיפוי בין מעוולים" מוסיף וקובע לאמור:

"84. (א) כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות.

(ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא".

104.בהתאם לפקודת הפרשנות, "אדם"- לרבות חברה או התאחדות או חבר בני אדם, בין שהם מאוגדים ובין שאינם מאוגדים".

105.בכל הנוגע ליחס שבין סעיף 11 לפקודה לבין סעיף 84 (ב) לפקודה נקבע בפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) עמית בע"א 7008/09ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.2010) (להלן – עניין אל רחים) לאמור:

"בעוד שסעיף 11 לפקודה עניינו ביחסים בין הניזוק- התובע לבין המעוולים- הנתבעים, חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם (ע"א 248/85 עיזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529, 539 (1991). החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים...או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית".

106.בהקשר להטלת חבות יחד ולחוד מכוח הוראות החוק על המעסיק ועל המטריד, נקבע לאחרונה על ידי ממלא מקום נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט איטח בפסק דין ע"ע (ארצי) 32637-06-24‏ פלונית - עאמר עודה (14.1.2026)(להלן – פלונית 2026), לאמור:

"א. הטרדה מינית (כמו גם התנכלות) היא כאמור עוולה לפי הפקודה. סעיף 3 לפקודה קובע כי "...כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה"...הנה כי כן מי שבוצעה כלפיו עוולה לפי החוק זכאי לתרופה מידי "המעוול" או מידי "האחראי" לה.

...

ד. כאשר יש יותר מאשר "עושה עוולה" אחד ונגרם נזק, עולה שאלת חלוקת האחריות בין עושי העוולה, אם בכלל – תוך אבחנה בין מצב שבו המעוולים פועלים במשותף וגרמו לאותו נזק, מצב שבו המעוולים פעלו בנפרד וגרמו לנזק נפרד או למצב שבו המעוולים פעלו בנפרד אך גרמו לנזק אחד שלא ניתן לחלוקה.

ה. בעניין אלמונית 2015 (ע"ע (ארצי) 51504-01-14 אלמונית – פלוני (8.9.2015) עמד בית הדין על כך שהפקודה קובעת נסיבות בהן תוטל אחריות למעשה עוולה לא רק על מבצע העוולה, אלא גם על "אחר" גם אם אינו "עושה העוולה". מה שניתן לכנות אחריות למעשה הזולת. כך למשל, בסעיף 13 לפקודה, שעוסק בחובות מעביד, נקבע כי בהתקיים תנאים מסוימים ניתן להטיל על מעסיק אחריות לעוולה שביצע עובדו...יובהר כי אחריות שילוחית אינה עוולה בפני עצמה, אלא כלל של הטלת חבות.

ו. כאשר העובד הוא "עושה עוולה" ונמצא כי המעסיק "אחראי" לה, מתעוררת שאלת חלוקת האחריות כלפי הניזוק... מכוח הסעיף (11 לפקודה- ד.י.), החבות של העובד עושה העוולה ושל המעסיק האחראי לעוולה היא ביחד ולחוד. בע"א זלצר הובהר כי במקרה כזה, שהוא המקרה האחד (הראשון), העובד והמעסיק חבים כלפי הניזוק יחד ולחוד, כך שכל אחד מהם "אחראי לכל הנזק שנגרם".

ז. מבלי לקבוע מסמרות, אפשר שמן המקובץ ניתן לגבש את המסקנות הבאות: שעה שבוצעה עוולה לפי החוק – בין של הטרדה מינית ובין של התנכלות, יש לבחון מהי תרופתו של הניזוק. לאחר מכן ואם יש יותר מעושה עוולה אחד, יש לבחון את חלוקת האחריות בין עושי העוולה. אם אחד מעושי העוולה הוא עובד יש לבחון האם גם מעסיקו אחראי לחלקו של העובד. במקרה האחרון החבות של העובד (המעוול) ושל המעסיק (האחראי) היא ביחד ולחוד. כך או כך, משהעניין לא נטען וממילא לא לובן במסגרת ההליך שלפנינו נותירו לעת מצוא."

107.לטענת המועצה ראוי לפסוק פיצוי נפרד שכן להבדיל מהטלת חבות יחד ולחוד, הפיצוי הנפרד אינו הופך את המעסיק ל'מבטח על' או מחייב אותו חבות מלאה בגין עצם ביצוע ההטרדה המינית על ידי העובד. ברם, הטלת חיוב יחד ולחוד במקרה שבפנינו מטרתה, בין היתר, להבטיח שהתובעת תקבל את הפיצוי שנפסק לזכותה בגין הנזק שנגרם לה ממעשי ההטרדה המינית. על כן, גם אם הטלת חבות כאמור משמעה הטלת חבות כספית נוספת על המועצה, מצאנו לדחות את טענתה. שכן בעניין אל רחים נפסק לאמור:

"אחד הרציונלים שבבסיס דיני הנזיקין הוא החזרת המצב לקדמותו, קרי, העמדתו של הניזוק במקום בו היה קודם לעוולה. רציונל זה עומד בבסיס החיוב ביחד ולחוד של מעוולים במשותף כפי שנקבע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין. מטרתו של הכלל "ביחד ולחוד" להביא לכך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין הנזק שסבל, מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי...הכלל "יחד ולחוד" נועד במיוחד למצבים בהם מי מהמעוולים אינו סולבנטי, שאז הנזק "מתגלגל" לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק. כלל זה מעדיף אפוא את הניזוק על פני המעוולים במשותף".

108.המועצה העלתה טענה נוספת, שובת לב לכאורה, שלפיה יש לשלול את החיוב ביחד ולחוד לנוכח מעמדו המיוחד של הנתבע – שוטר במשטרת ישראל אשר הוצב בשיטור המשולב לאור שיתוף פעולה מוסדי בין המשטרה לבין המועצה, מחד גיסא, ועת הוא איננו עובד של המועצה, ואין לה כל סמכות משמעתית כלפיו או כל כלי להכוונת התנהגות או להטלת סנקציות, מאידך גיסא. הדבר שולל את הרציואנל העומד בבסיס הטלת חבות משותפת או שילוחית על מעסיק בגין מעשי עובדו. הדברים נכונים בפרט כאשר מעשי ההטרדה המינית התרחשו במרחב המבודד של ניידת הסיור במהלך המשמרות המשותפות, הרחק מעיניה של המועצה ומפיקוחה, ללא ידיעה בזמן אמת, ומבלי שהייתה לה כל יכולת פיזית טכנולוגית או מעשית לפקח על הנעשה בתוך הניידת או למנוע את התרחשות המעשים. דין הטענה להידחות. ראשית, בית הדין הארצי קבע כי בצדק לא הוגש ערעור על הקביעה, שלפיה יש לראות בתובע כ-"ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו" לעניין סעיף 7 לחוק. שנית, עצם העבודה המשותפת בין שוטרי משטרת ישראל לבין עובדי המועצה אינו מוריד מחובתה של המועצה לעמוד בהוראות החוק, ובכך להבטיח עבור עובדיה, ביניהם התובעת, סביבת עבודה בטוחה, וכפי שנקבע בפסק דין למועצה קמה אחריות בגין מעשי ההטרדה המינית שביצע הנתבע. שלישית, על מנת למנוע את מעשי ההטרדה המינית בזמן אמת, יכולה הייתה המועצה לבצע פעולות למניעתה – חובה שממילא מוטלת עליה מכוח סעיף 7(א) לחוק. ואכן, בית הדין הארצי חיווה דעתו בפסק דין, שלפיה המועצה לא נקטה באמצעי מנע ממשיים, ואף הוסיף כי בהתחשב במאפייני עבודתן של פקחיות השיטור, וגם אם השוטרים אינם עובדי מועצה ואינם כפופים לה – ניתן היה לכאורה לסבור כי היה על המועצה לנקוט באמצעי מנע נוספים לדוגמת קיום שיח מול גורמי המשטרה ולבצע פעולות הדרכה והסברה משותפות. רביעית, בפסק דין הארצי נקבע, בראי פסק הדין בעניין משטרת ישראל, כי בהתחשב במאפייני עבודתה של התובעת, "קיים לכאורה סיכון אינהרנטי גדול מהרגיל להטרדות מיניות, באופן שעשוי לחייב את המועצה לנקוט אמצעי מנע מוגברים להבטחת סביבת עבודה בטוחה ונקייה מהטרדות מיניות...". כלומר, האתגר שבהפעלת פיקוח מצד המועצה לאור מאפייני העבודה אינו מסיר מעליה את הנטל לנקיטת אמצעי מנע, אלא להפך – שכן היעדר הפיקוח מחזק את הסיכון האינהרנטי לקיומה של הטרדה מינית בהיבט נוסף, ומשכך מוגבר הנטל המוטל על המועצה לנקיטת אמצעים למניעתה.

109.לא נעלמה מעינינו טענת נוספת של המועצה, שלפיה היא כבר חויבה בתשלום פיצויים עצמאיים ומשמעותיים ביותר שנועדו לתת מענה מלא למחדליה המנהליים ולפצות את התובעת בגין הפגיעה בה. לשיטתה, סכומים אלה ממצים באופן מלא ומעבר לכך את תכליות ההרתעה והענישה. הטלת חבות שילוחית נוספת יחד ולחוד, בגין נזקיו הישירים של הנתבע, תהווה כפל ענישה בלתי צודק; תביא להתעשרות התובעת שלא כדין; ותפגע באופן קשה ובלתי מידתי בקופה הציבורית, שהרי הכספים משולמים מהקופה הציבורית של המועצה, ללא כל הצדקה משפטית או מוסרית. דעתנו שונה. ראשית, המועצה לא דקה פורתא בעניין. שכן היא חויבה בכל הנוגע להתנכלות ולחובת בירור בלבד, וממילא החיוב מכוח סעיף 6(ב) לחוק הוא חלופי לחיוב מכוח סעיף 6(א) לחוק. וזה העיקר, חיוב נוסף לא יביא להתעשרות התובעת שלא כדין, שכן הטלת חבות יחד ולחוד נועדה להבטיח כי תוכל התובעת להיפרע את מלוא סכום הפיצוי שנפסק לזכותה, אך היא אינה זכאית להיפרע יותר מכפי נזקה.

110.משהגענו למסקנה כי יש להטיל על המועצה ועל הנתבע חבות יחד ולחוד בגין מעשי ההטרדה המינית, יש להכריע בחלוקה הפנימית ביניהם. חלוקה זו נקבעת על פי מבחן האשמה המוסרית, כלומר לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהם כמעוולים (עניין אל רחים; ע"א 919/21תומר אפריאט נ' זרעים גדרה בע"מ (14.4.2024); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ חברה לבניה בע"מ (6.7.2017).

111.לטענת הנתבעת קיים פער תהומי ובלתי ניתן לגישור בין דרגות האשם המוסריות – כאשר הנתבע הוא המעוול האקטיבי, הישיר והבלעדי אשר ביצע את מעשי ההטרדה המינית, ואילו למועצה אין שום אשם מוסרי, אחריותה היא עקיפה ופרוצדורלית בלבד, ונובעת רק מפגמים מנהלתיים שנפלו בתיעוד ובסיום הליך בירור התלונה לאחר שהנתבע פרש מתפקידו. מדובר בפער קיצוני במידות האשם המוסרי, המחייב קביעה לפיה חלקו של הנתבע באחריות לנזק הנפשי והתפקודי של התובעת עומד על 100%, בעוד חלקה של המועצה עומד על 0%. עוד נטען כי לכל הפחות יש לקבוע שהנתבע חב בשיפוי מלא, מוחלט וריאלי כלפי המועצה בגין כל סכום שיושת עליה.

112.אכן, אנו סבורים כי מידת האשמה המוסרית רובצת בעיקר על כתפיו של הנתבע, והיא גבוהה באופן משמעותי מזו שיש לייחס למועצה. יחד עם זאת, המועצה אינה 'משתתף חופשי' ולא ניתן לקבל את טענתה, שאין לחייב אותה כלל, הגם ששוכנענו כי המועצה לא ידעה בזמן אמת על אירועי ההטרדה. בד בבד המועצה אינה 'אות ומופת' להתנהלות תקינה כאמור –התנהלות עליה עמדנו בהרחבה לעיל. במילים אחרות, לא ניתן לפטור את המועצה בלא כלום מאחריותה.

113.סיכום ביניים VI – לנוכח הקביעה בפסק דין, שלפיה קמה למועצה אחריות על אירועי ההטרדה המינית מכוח סעיף 7(ג) לחוק; בשים לב לקביעתנו כי יש לפסוק פיצוי נזיקי לזכות התובעת מכוח סעיף 6(א) לחוק, המחיל את הוראות פקודת הנזיקין וביניהן את סעיף 11 לפקודה על עוולת ההטרדה המינית ובאספקלריה של פסק הדין בעניין פלונית 2026 – מצאנו כי יש להטיל על הנתבע ועל הנתבעת חבות יחד ולחוד לנזקים שנגרמו לתובעת בשל ההטרדה המינית. בד בבד, מצאנו להעמיד את החלוקה הפנימית בין המועצה לבין הנתבע, במסגרת החבות של יחד ולחוד, בהתאמה, ביחס של 15% ו-85%.

י"ג.שאלת הניכוי היחסי של תגמולי ביטוח לאומי

114.כידוע, ב"מקרים בהם רק חלק מהנכויות קשורות לתאונה כמו במקרה דנן, על בית הדין לבודד את הנכות שהוסבה לנפגע כתוצאה מהתאונה מנכותו הכוללת" (ראו ח'ושאן; רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350). בפסק דין בעניין רעא 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.2011), התעוררה השאלה, כיצד יש לחשב את היחס בין נכויות שנגרמו לנפגע כתוצאה מתאונת דרכים לבין נכויותיו האחרות שאינן נובעות מהתאונה? שם בית המשפט העליון ביקש להעמיד הלכה על מכונה, תוך שקבע כי דרך החישוב הראויה היא שיטת החישוב המתמטית, במסגרתה, "הנתונים אותם יש לחלץ מעדות המומחה הם אלה אותם פרשנו כבר בעניין עמר, לאמור הרופא הבודק את התובע וקובע מה מגבלותיו ומהם רכיבי הנכות מהם הוא סובל היום, ואת שיעורו של כל פריט, מתבקש גם לקבוע מה היו פרטי הנכות מהם סבל התובע קודם לתאונה. נתונים אלה עלינו להציג בתוך נוסחת השקלול המתמטית, שהיא כאמור נוסחה אקסיומטית". ויודגש, "שיעורו של החלק היחסי מתוך תגמולי המל"ל שאותו יש לייחס לתאונה, ייקבע על יסוד חוות הדעת הרפואיות המובאות לפני בית המשפט הדן בתביעת הפיצויים. הנטל להוכיח שהניזוק מקבל תשלומים מן המל"ל, כמו גם נטל ההוכחה בדבר שיעורם של תגמולים אלה – מוטלים על כתפיו של המזיק אשר טוען לניכוי; ואילו הנטל להוכיח כי חלק מן התגמוליםמשולמים לניזוק אינו קשור לתאונה, ועל כן אין לנכות חלק זה – מוטל על הניזוק" (רע"א 496/22 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (20.3.2022).

דיון והכרעה

115.כאמור בהחלטה מיום 7.4.2026 (להלן- החלטה) נקבע כי על המוסד להמציא לנתבעים את כל ההחלטות שנתקבלו בעניינה של התובעת החל מאירועי ההטרדה המינית וכן את פירוט התגמולים ששולמו לה ו/או ישולמו לה בעתיד (עוד לעניין זה ראו עניין עידן).

116.בהתאם לסעיף 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018, על מנת לייעל את ההליך, הצדדים יגישו עד ליום 20.7.2026 פסיקתא לחתימתי, שלפיה המוסד יגיש תעודת עובד ציבור, במסגרתה יפורטו התגמולים ששולמו לתובעת עד כה וכן התגמולים הצפויים להשתלם לה בעתיד. תוך 14 יום מיום הגשת התעודה, הצדדים יגישו הסדר מוסכם במסגרתו יפורטו מהם הסכומים שיש לקזז מהסכומים שנפסקו כאמור לטובת התובעת במסגרת פסק דין זה.

117.אם הצדדים לא יגיעו להסדר מוסכם באשר לסכום הניכוי, הצדדים יפעלו בהתאם לסעיף 26 להחלטה, כך שהנתבעים יגישו תוך 30 יום מיום הגשת תעודת עובד ציבור חוות דעת אקטוארית מטעמם במסגרתה יופחתו רק התגמולים המשולמים לתובעת מהמוסד בעקבות התאונה (ככל שמשולמים) וכן התגמולים הצפויים להשתלם בעתיד, והכל בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה כאמור בסעיף 114 לעיל. התובעת תהא רשאית להגיש, תוך 21 יום מהיום המצאת חוות דעת מטעם הנתבעים, חוות דעת אקטוארית מטעמה. אם תתגלע מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, בית הדין ישקול למנות אקטואר מוסכם מטעם בית הדין, ששכרו ישולם בחלוקה שווה על ידי הצדדים.

י"ד.סוף דבר

118.אשר על כן, הרינו מחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א.הפסד השתכרות לעתיד על סך כולל של 330,117 ₪.

ב.הפסד השתכרות עבר על סך של 87,156 ₪.

ג.פיצוי בגין כאב וסבל מכוח סעיף 6(א) לחוק על סך של 100,000 ₪.

ד.פיצוי בגין עזרה לזולת והוצאות רפואיות על סך כולל של 15,000 ₪.

הסכומים בסעיפים ב' ו-ד' לעיל יישאו ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

119.הסכומים בסעיף 118 לעיל באים בנוסף לסכומים שנפסקו בפסק דין האזורי, זאת למעט הסכום שנפסק בסעיף 214 (א) לפסק דין האזורי שעניינו פיצוי בגין בירור תלונה שלא כדין אשר יש לקזז מחבות המועצה, כמו גם הסכום שנפסק בסעיף 215 לפסק דין האזורי שעניינו פיצוי מכוח סעיף 6(ב) לחוק אשר כבר חויב הנתבע לשלם לתובעת בגין אירועי ההטרדה, אשר יבוא על חשבון הסכום שנפסק בסעיף 118 (ג) לעיל.

120.בשלב זה ועד למתן פסק דין משלים, יעוכבו התשלומים, כך שהנתבעים אינם נדרשים לשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו בסעיף 118 לעיל.

121.שאלת ההוצאות תתברר בפסק הדין הסופי.

122.לעיוני ביום 21.7.2026.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן ביום, י"ד תשרי תשפ"ז, (25 ספטמבר 2026), בהעדר הצדדים. נוסח מותר לפרסום (בעקבות החלטה מאתמול) נחתם היום, י"ד בתשרי תשפ"ז, (25 ספטמבר 2026).