א. ואח' נ' ג.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת מיכל ברדנשטיין) מיום 16.6.2026, אשר ניתנה במסגרת ת"ע 54467-05-26. בהחלטה זו נדחתה בקשת המערערים למתן צו מניעה זמני המונע את העברת כספי עיזבון המנוח ד.ר. ז"ל לידי המשיבה, והמערערים חויבו בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪. בקשת רשות ערעור זו (רע"א 44377-07-26) מופנית כנגד קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט קמא.

רקע הדברים מלמד כי ביום XX.2002 נרצח המנוח ד.ר. ז"ל (לשעבר XX) יחד עם אחיו XX ז"ל בפיגוע טרור קשה במהלך עבודתם בXX. המנוח הותיר אחריו שלושה ילדים בגירים, הם המבקשים כאן: XXX. כמו כן, הותיר המנוח את המשיבה, XX (לשעבר XX), אשר עמה ניהל מערכת יחסים זוגית ממושכת.

ביום 13.7.2003 הכיר המוסד לביטוח לאומי במשיבה כידועה בציבור של המנוח באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.5.1998, ובהמשך לכך ניתן ביום 30.5.2004 צו ירושה על ידי הרשם לענייני ירושה. בהתאם לצו ירושה זה, המשיבה יורשת מחצית מעיזבון המנוח מכוח סעיף 55 בחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן - "חוק הירושה") ואילו שלושת ילדיו של המנוח יורשים את המחצית השנייה, בחלקים שווים ביניהם. המבקשת מס' 1, XX, חתמה בזמנו על מסמך המביע את הסכמתה המלאה לבקשה לצו הירושה ללא התנגדות.

בחלוף כעשרים ושתיים שנים ממתן צו הירושה, ולאחר שהתקבלו כספי פיצויים משמעותיים של מיליוני שקלים בתיק הוצל"פ XX-24, פתחו המבקשים בהליך עיקרי לתיקון צו הירושה לפי סעיף 72 בחוק הירושה. המבקשים טוענים בתביעתם כי המשיבה מעולם לא הייתה ידועה בציבור של המנוח וכי הרישום נעשה בדרכי מרמה והטעיה. לטענתם, הסכמת המבקשת מס' 1 בשעתה ניתנה כאשר הייתה במצוקה נפשית קשה ובהריון מתקדם בעקבות רצח אביה, ומצב זה נוצל לרעה באופן ציני.

בד בבד עם הגשת התביעה העיקרית לתיקון צו הירושה, עתרו המערערים לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בבקשה זו עתרו המבקשים למנוע מנאמנת הכספים, עוה"ד מ.כ.ב., להעביר לידי המשיבה את חלקה בכספי הפיצויים המגיעים לעיזבון המנוח. המבקשים טענו כי המשיבה היא חסרת נכסים עצמאיים וכי אם יועברו אליה הכספים, הם יושמדו או יועברו לצדדים שלישיים, ובכך ייגרם להם נזק בלתי הפיך.

בית המשפט לענייני משפחה דן בבקשה וביום 16.6.2026 נתן החלטה מפורטת הדוחה את הבקשה לסעד זמני על כל ראשיה. החלטה זו נשענת על ניתוח מעמיק של התנאים המשפטיים לתיקון צו ירושה בחלוף שנים רבות, לצד בחינת מאזן הנוחות וחובת תום הלב החלה על מבקשי סעד זמני. בית המשפט קמא הדגיש בהחלטתו כי המערערים לא עמדו באף אחד מן התנאים המצטברים הנדרשים בדין לקבלת הסעד החריג המבוקש על ידם.

בפתח ניתוחו המשפטי, פנה בית המשפט קמא לבחינת הוראות סעיף 72(א) בחוק הירושה, המתווה את סמכותו של בית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה שניתן. על פי הוראת דין זו, בית המשפט רשאי לתקן או לבטל צו שניתן על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו. עם זאת, החוק מטיל מגבלה מפורשת וקובע כי בית המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן בהזדמנות הסבירה הראשונה אך נמנע מלעשות כן.

בית המשפט קמא הדגיש כי בחינת בקשה לפי סעיף 72 בחוק הירושה נעשית תוך הקפדה על שלושה תנאים מצטברים שהותוו בפסיקה. התנאי הראשון הוא קיומה של עובדה או טענה חדשה שלא הובאה בפני הרשם או בית המשפט טרם מתן הצו המקורי. התנאי השני מחייב להראות כי אילו אותה עובדה או טענה חדשה היו מובאות בפני הרשם קודם לכן, היה בהן כדי לגרום לקבלת צו שונה מהותית מזה שניתן.

התנאי השלישי והקריטי לענייננו הוא היעדר שיהוי בהגשת הבקשה לתיקון או לביטול הצו. בית המשפט קמא הבהיר בהחלטתו כי השיהוי נמדד מהמועד שבו נתגלתה למבקש אותה עובדה או טענה חדשה המצדיקה את ביטול הצו, ולא ממועד פתיחת ההליכים בפועל. מדובר בדרישה מהותית שנועדה למנוע הגשת בקשות סרק בחלוף שנים רבות, כאשר יכולת שימור הראיות נפגמה וההסתמכות של צדדים שלישיים התגבשה. לעניין זה הפנה בית המשפט קמא לפסיקת בית המשפט העליון, לפיה ככל שהמבקש לא פעל בהזדמנות הסבירה הראשונה להעלאת הטענות, בית המשפט בדרך כלל ידחה את בקשתו לתיקון הצו על הסף. דחייה זו מוצדקת במיוחד כאשר השיהוי גרם לנזק ראייתי חמור לצד שכנגד או פגע בהסתמכות לגיטימית וממושכת של צדדים שלישיים ורשויות המדינה על תקפות הצו.

ביישום עקרונות אלו על נסיבות המקרה, קבע בית המשפט קמא כי המבקשים כשלו בהוכחת התנאים הללו. המבקשת מס' 1, שהייתה מיוצגת ומעורבת בהליכי הוצאת צו הירושה בשנת 2004, ידעה בזמן אמת על טענות המשיבה להיותה ידועה בציבור. עובדות רבות, כגון מקום מגורי המנוח וקיומם של חפציו בדירת המשיבה ברחובות, היו ידועות למבקשת מס' 1 כבר בעת הלוויה והשבעה, ואין מדובר במידע חדש שהתגלה לאחרונה.

באשר לטענת המצוקה הנפשית של המבקשת מס' 1 בשל רצח אביה, קבע בית המשפט קמא כי גם אם טענה זו טעונה בירור עובדתי, אין בה כדי לרפא שיהוי של כ - 20 שנים. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע המבקשים השתהו משך תקופה כה ארוכה מאז חלופה אותה מצוקה נטענת ועד להגשת התביעה הנוכחית. המסקנה המסתברת בשלב זה היא כי המבקשים ידעו על מתן הצו ועל העובדות שבבסיסו זה מכבר, ובחרו במכוון שלא לפעול בעניין.

בית המשפט קמא הוסיף וניתח את מעמדו המשפטי המיוחד של צו הירושה, המהווה "פסק דין חפצי" (in rem) הפועל כלפי כולי עלמא. בהסתמך על ע"א 3706/91 יוסף שאולוב נ' פרייקה שאולוב, פ"ד מז(2) 865 (1993) (להלן - "עניין שאולוב")), הובהר כי יציבותם של צווי ירושה היא ערך המשרת את הוודאות המשפטית של הציבור כולו. בחלוף עשרים ושתיים שנים שבהן פעלו הרשויות והמשיבה בהתאם לצו, הנטל להוכחת עילה לביטולו הוא כבד ביותר, וספק רב אם המערערים יוכלו לעמוד בו.

מכאן פנה בית המשפט קמא לבחינת הבקשה בראי הכללים המשפטיים החלים על מתן סעדים זמניים בכלל, ועל עיכוב ביצוע של פסק דין כספי בפרט. נקבע כי צו ירושה, כפסק דין חפצי המשליך על זכויות קנייניות וכספיות, נבחן בהתאם לאמות המידה המחמירות של עיכוב ביצוע פסק דין. הכלל הבסיסי בשיטתנו המשפטית הוא כי הגשת ערעור או הליך השגה אינם מעכבים את ביצועו של פסק הדין, ובעל דין שזכה בהליך זכאי ליהנות מפירות זכייתו ללא דיחוי.

כאשר פסק הדין או הצו מטילים חיוב כספי או מאפשרים קבלת כספים, הנטייה הבסיסית של בתי המשפט היא שלא לעכב את הביצוע. זאת מן הטעם הפשוט שנזק כספי אינו נחשב, ככלל, לנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לתיקון בדרך של השבה ככל שהערעור יתקבל בסופו של יום. נטל השכנוע להראות כי ייווצר קושי ממשי לגבות בחזרה את הכספים מהמשיבה מוטל במלואו על המבקשים, ועליהם לבסס טענה זו בתשתית עובדתית מפורטת ומבוססת היטב.

בית המשפט קמא מצא כי המבקשים לא הרימו נטל זה, ולא הציגו בדל של ראיה קונקרטית, כגון דו"ח חקירה כלכלית, המעיד על חוסר סולבנטיות של המשיבה. המבקשים הסתפקו בטענות כלליות ובעלמא באשר למצבה הכלכלי של המשיבה, טענות אשר נסתרו על ידי המשיבה שהציגה ראיות להיותה בעלת נכסי מקרקעין הרשומים על שמה. לפיכך, לא הוכח קיומו של חשש ממשי כי המשיבה לא תוכל להשיב את הכספים ככל שהמערערים יזכו בתביעתם העיקרית.

נדבך נוסף שהכריע את הכף לחובת המבקשים הוא חוסר תום הלב וחוסר ניקיון הכפיים שבהתנהלותם הדיונית. בית המשפט קמא הדגיש כי המבקשים נמנעו במכוון מלהשיב להנחיות שיפוטיות מפורשות שניתנו להם ביום 14.6.2026 בדבר מסירת פרטים על אודות מקור הכספים וחלוקתם. מחדל זה, לצד הסתרת העובדה כי המבקשים עצמם עשו שימוש בהליכים קודמים תוך שימוש בשמה של המשיבה ללא ידיעתה, עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט המצדיק את דחיית הבקשה על הסף.

בבקשת רשות הערעור שלפניי טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא שעה שהחיל באופן מכני וקשיח את הכלל לפיו בסכסוך כספי אין מקום ליתן סעד זמני. לשיטתם, העברת מלוא הכספים לידי המשיבה תביא לסיכולו המוחלט של ההליך העיקרי ולחוסר יכולת לממש את פסק הדין העתידי. המבקשים מדגישים כי המשיבה מתפרנסת מקצבת ביטוח לאומי בלבד וכי קיים חשש כבד שתכלה את הכספים באופן מידי, דבר שיותיר אותם בפני שוקת שבורה ומעשה עשוי.

עוד טוענים המבקשים כי הנזק שייגרם להם מאי-מתן הצו הוא עצום ובלתי הפיך, בעוד שהפגיעה במשיבה מעיכוב זמני של הכספים היא מזערית, שכן הכספים יישארו מוגנים בחשבון הנאמנות של עוה"ד כהן. המבקשים עותרים אפוא כי בית משפט זה יתערב בהחלטה קמא, יקבל את הערעור ויורה על מתן צו מניעה זמני האוסר על העברת הכספים למשיבה עד להכרעה בתביעה העיקרית. המבקשים אף ניסו להציג במסגרת בקשת רשות הערעור מסמכים חדשים, כגון חוות דעת פסיכיאטרית ותצהיר של XX מיום 9.4.2026, שלא היו חלק מהתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קמא.

המשיבה, בתשובתה המפורטת והנתמכת בתצהירה, עותרת לדחיית בקשת רשות הערעור על הסף ולגופה. המשיבה טוענת כי בקשת המבקשים היא ניסיון חסר תום לב לבצע "מקצה שיפורים" ראייתי בערכאת הערעור, ללא קבלת היתר כדין להגשת ראיות נוספות. המשיבה מדגישה כי טענותיהם הכלכליות של המבקשים לגביה הן שקריות לחלוטין, וכי ברשותה נכסי מקרקעין רשומים המוכיחים את איתנותה הכלכלית ואת יכולת ההשבה שלה במידת הצורך. יתרה מכך, ביום 30.7.2026 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסכמות הצדדים בתיק תמ"ש 39912-07-26, המעגן מנגנון חלוקה ברור בהתאם לקביעות אלו, והמערערים מנועים מלהתכחש להסכמה זו. המשיבה אף טוענת כי היא נפלה קורבן לקנוניה או מרמה, עת הוגשה בשמה - ללא ידיעתה - תביעה לפיצוי כספי ניכר כנגד מפגעים וארגוני טרור. משעלה בידי באי כוחה (אשר כאמור ייצגו אותה לטענתה שלא בידיעתה) לגבות סכומי כסף ניכרים, נטלו אותם באי כח לידיהם סכומי כסף משמעותיים, ללא רשותה, ואילו המבקשים פועלים לשם נישולה מיתרת הסכום בו זכתה מכח פסק דין.

דיון

הדין הנוהג הוא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הדרגה הראשונה בעניין סעדים זמניים. כדברי כב' השופט סולברג ברע"א 2415/21 שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ נ' לין (13.4.2021): "שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים - רחב ביותר; והתערבות ערכאת הערעור בכגון דא - תעשה במשורה" (שם, בפסקה 8 להחלטה). המקרה הנוכחי - על אף נפתוליו הרבים, אשר עיקרם פורט לעיל - אינו נמנה על המקרים החריגים המקימים עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה קמא בעניין סעדים זמניים.

כידוע תקנה 95 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי"), החלה על ההליך דנן מכח תקנה 30 בתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א - 2020 (להלן - "תקנות המשפחה"), קובעת את מכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת מתן החלטה בבקשה למתן סעדים זמניים. בהתאם לשיקולים שנקבעו בתקנה זו - אשר הותוו על-ידי ההלכה הפסוקה ברבות השנים - נקבע כי על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: קיומה של עילת תביעה; ונטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד. בין שני השיקולים האמורים מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', כאשר מקובל להעניק לשיקול בדבר מאזן הנוחות מעמד בכורה (רע"א 3368/22 אראל נ' רותם, פסקה 14 (6.7.2022); רע"א 6307/21 זכאים נ' ביטן, פסקה 17 (10.11.2022); רע"א 7018/22 ארלנגר נ' ועקנין, פסקה 13 (18.12.2022)).

יחד עם זאת יוער, כי הן מאזן הנוחות והן הזכות לכאורה חייבים לעמוד ברף מינימלי, שאם לא כן לא יהיה מקום למתן סעד זמני (רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, פסקה 8 (10.3.2009); רע"א 2826/06 אליהו נ' לנדאו, פסקה 3 (6.6.2006)). השיקול השלישי, אשר נבחן במניין השיקולים בבקשות למתן סעדים זמניים עניינו בשיקולים של צדק ויושר, ובכלל זאת נדרש בית המשפט לבחון את תום ליבם של בעלי הדין וכן האם דבק שיהוי בהתנהלות המבקש (תקנה 95(ד)(3) בתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 1215/23 גרינר נ' בול, פסקה 10 (22.2.2023)).

הואיל ותוצאת צו ירושה כמו גם צו לקיום צוואה היא כשל פסק דין חפצא, הפועל כלפי כולי עלמא, מעמיד פסק דין כזה הכרעה סופית ומחייבת, אפילו אם פסק הדין מוטעה. צו קיום כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 בחוק הירושה או בדרך של ערעור (ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור, פסקה 10 (10.11.2009); ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 681, 871 (1992); עניין שאולוב בעמ' 870)).

סעיף 72(א) לחוק הירושה מורה כהאי לישנא:

"נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".

מהאמור עולה, כי בדיון בבקשה לפי סעיף 72 בחוק הירושה על בית המשפט לבחון את קיומם של שלושה תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו (המ' (מחוזי חיפה) 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (1.7.1998)). השני, האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט, או הרשם, קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. השלישי, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה (ע"א 601/88 רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993) (להלן - "עניין רודה"); ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, נבו הוצאה לאור, תשס"ב - 2005, כרך ג' בעמ' 84 ואילך).

הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש או בחריגה מכלל סופיות הדיון בתיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ומקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה (בש"א (מחוזי נצרת) 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי (16.3.2009)). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה; למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט; להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה; לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן (ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436, 439 (1993); ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337, 346 (1982)); וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש (עניין רודה בעמ' 459).

בחינת סיכויי ההליך הלכאוריים בענייננו מעלה כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו שאלו נוטים באופן מובהק לחובת המבקשים. תביעה לתיקון צו ירושה המוגשת בחלוף למעלה מעשרים ושתיים שנים מתמודדת עם משוכת שיהוי כמעט בלתי עבירה, הפוגעת באופן אנוש ביכולת לברר את העובדות ובאינטרס ההסתמכות המבוסס של המשיבה. המבקשים לא הציגו ראיות לכאורה שיש בהן כדי לסתור את ההכרה הממושכת של המוסד לביטוח לאומי ושל הרשויות במשיבה כידועה בציבור של המנוח משך עשרות שנים.

התנהלותם הדיונית של המערערים, אשר נמנעו במכוון מלמסור מידע על אודות מקור הכספים וחלוקתם חרף החלטות שיפוטיות ברורות, שוללת מהם את הזכות לקבלת סעד מן היושר. מי שמבקש מבית המשפט להעניק לו סעד זמני חריג נדרש לחובת גילוי מוגברת ואקטיבית, והפרתה של חובה זו מצדיקה כשלעצמה את דחיית הבקשה. ניסיונם של המערערים לבצע "מקצה שיפורים" ראייתי במסגרת הליך הערעור ולהציג מסמכים שלא היו בפני הערכאה הדיונית, ללא קבלת היתר כדין, דינו להידחות אף הוא. ממילא, ספק האם היה במסמכים אלה - אף אם היו מובאים בפני בית משפט קמא - כדי להוביל לשינוי ההחלטה שניתנה.

לא זו אף זו, שהמבקשים למעשה אינם מציגים כל גרסה פוזיטיבית באשר למועד בו נודע להם לשיטתם קיומו של צו הירושה מכוחו יורשת המשיבה מחצית מעיזבון המנוח. באשר למבקשת מס' 1 הרי, שאין חולק שזו ידעה על דבר צו הירושה לפני שנים רבות, ולוז טענתה הוא שאין בידיעתה כדי להכשיל את בקשתה לביטול צו הירושה. המבקשים מס' 2 - 3 לא נתנו גרסה מפורטת באשר למועד ידיעתם. ממילא המבקשים מס' 2 - 3 לא הציגו כל ראיה המלמדת על מועד ידיעתם, ובכלל זה לא תמכו טענותיהם בתצהיר. אף בתצהיר מר XX, שהוגש כאמור אך במסגרת הליך זה, אין כל התייחסות לסוגיית מועד ידיעת המשיבים מס' 2 - 3 על דבר צו הירושה שניתן.

הדברים מעוררים משנה קושי נוכח המסמכים הקיימים בתמ"ש 39912-07-26, הוא תיק תביעה כספית שהגישה המשיבה כנגד המבקשים וכנגד עוה"ד XX, XX ו - XX. בתביעתה האמורה עותרת המבקשת לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית קבלת מחצית מסכומי הכסף המגיעים ליורשי עיזבון המנוח, המוערכים בכשלושים מיליון שקלים חדשים, וכן לתשלום סך שבעה מיליון שקלים חדשים שהתקבלו זה מכבר בגין פסק הדין לפיצוים הנזכר לעיל. לצרכי ההליך שבפני החשוב הוא, כי לכתב התביעה צורפו כתבי בי דין מת.א. (מחוזי י-ם) XXX-12-23, המלמדים על כך שעורכי הדין האמורים הגישו בשם המבקשים והמשיבה תביעה כספית כנגד המפגעים וארגוני הטרור, עוד בשנת 2023. זאת תוך ציון המבקשים והמשיבה גם יחד כיורשי המנוח, ופירוט חלקם היחסי בעיזבונו (מחצית למשיבה ושישית לכל אחד מהמבקשים). דברים אלה תומכים במסקנה לפיה המבקשים, כולם, היו מודעים גם מודעים לצו הירושה מושא ההליך דנן, וזאת לכל המאוחר בשנת 2023. חרף ידיעתם זו מצאו המבקשים להגיש בקשתם לביטול צו הירושה רק במחצית שנת 2026. בכך יש כדי ללמד, כי סיכוי תביעתם העיקרית של המבקשים לביטול צו הירושה, אינם עומדים ברף המינימלי הנדרש. זאת אף אם אניח - ובשים לב לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, הנני רחוק מלקבוע זאת - כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים.

לדברים אלה יש להוסיף את התנהלות המבקשים הן בהליך דנן והן בהליך בפני בית משפט קמא. חרף הוראות חוזרות ונשנות של בתי המשפט, לפיהן על המבקשים להתכבד ולפרט את מועד ידיעתם על צו הירושה ואת מקור כספי הפיצויים, נמנעו המבקשים מלעשות כן (באשר להליך זה ראו: החלטות כב' השופט שילה מהימים 16.7.2026, 20.7.2026; החלטת כב' השופט דורות מיום 28.7.2026). התנהלות זו מאירה באור נוגה את תום לבם של המבקשים.

בטרם חתימה אציין, כי טענות המשיבה בדבר קנוניה ומרמה - הן מצד עורכי דין והן מצד המבקשים - הן טענות חמורות. הדעת נותנת כי טענות אלה תיבדקנה אף בידי הרשויות המוסמכות, ככל שהמשיבה תמצא לנכון להביא טענות אלה לידיעת רשויות אלה.

מטעמים אלו, בקשת רשות הערעור נדחית לפי תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, במשולב עם תקנה 48 בתקנות המשפחה.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪.

משנדחתה בקשת רשות הערעור, הסעד הזמני שניתן במסגרת בקשת רשות ערעור זו בהחלטת כב' השופט דורות מיום 28.7.2026 - מבוטל בזה. כך אף הבקשה הנוספת למתן סעד זמני, אשר הוגשה במסגרת בקשת רשות ערעור זו - נדחית.

ככל שהופקדו ערבון או ערובה, הם יועברו אל המשיבה באמצעות בא כוחה לשם פירעון סכום ההוצאות דלעיל, וככל שתיוותר יתרה זו תושב למבקשים באמצעות ב"כ, לאחר יום 15.10.2026.

ההחלטה מותרת לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשפ"ז, 23 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.