הכרעה בתביעה לפסק דין הצהרתי שלפיו הנתבעת חייבת במחצית מחובות בן זוגה

עניינה של התביעה בעתירת התובע למתן פסק-דין הצהרתי לפיו יוצהר כי נתבעת מס' 1 חייבת במחצית מחובות בן זוגה – הנתבע מס' 2 (להלן: "נתבעת 1" ו- "נתבע 2" בהתאמה, או ביחד "בני הזוג"), חובות אשר נצברו במהלך שנות הנישואין.

רקע להליך והצדדים לו

1. כאמור, הנתבעת 1 והנתבע 2 הם בני זוג אשר נישאו זה לזה ביום X/X/1983, ומאז הם מנהלים משק בית משותף, ולהם נולדו ילדים משותפים, כאשר הנתבעת 1 היא עקרת בית.

    

2. התובע והנתבע 2 ניהלו בעבר שותפות עסקית בתחום מסחר קמעונאי של בגדים ומוצרי הלבשה, והשותפות נוהלה באמצעות חברה בשם "XXX בע"מ" אשר יוסדה בשנת 2004. על פי הנטען, בשנת 2011 עלו יחסיהם של התובע ונתבע 2 על שרטון ודרכיהם נפרדו, וכל צד נקט בהליך משפטי כלפי משנהו. בהמשך הצדדים הסכימו להעביר את כל המחלוקות ביניהם להכרעתו של בורר, וביום 17/1/2017 ניתן פסק-בוררות ובו הכריע הבורר (כב' הנשיא בדימוס – מנחם דוד) במכלול המחלוקות בין הצדדים [ פסק- הבוררות צורף כנספח 1 לכתב התביעה, להלן: "פסק-הבוררות").

    

3. במסגרת פסק-הבוררות חויב נתבע 2 להשיב לתובע סך של 600,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, לצד הוצאות נלוות נוספות. בקשתו של הנתבע 2 לביטול פסק-הבוררות נדחתה בפסק-דין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בהליך הפ"ב 10587-01-18 ביום 3/9/2018, ובמסגרת אותו הליך אף חויב הנתבע 2 בתשלום סך של 15,000 ₪ לתובע [פסק-הדין האמור צורף כנספח 2 לכתב התביעה (להלן: "פסק-הדין")].

    

4. בהמשך, הגיש התובע בקשה לביצוע פסק-הדין בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת במסגרת תיק 520906-11-19 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"), ובמסגרת אותו הליך עוקלו שני נכסי מקרקעין שנרכשו על-ידי בני הזוג בתקופת הנישואין אשר רשומים על שמו של נתבע 2 בלבד, וידועים כ-: גוש X חלקה X (להלן: "הנכס הראשון" או "הקרקע החקלאית"); וגוש X חלקה X עליה בנוי בניין ועליו 4 דירות מגורים (להלן: "הנכס השני" או "הקרקע בייעוד מגורים"). שני נכסי המקרקעין האמורים הם ביישוב X (להלן: שני הנכסים יחד ייקראו: "שני נכסי המקרקעין").

    

   במסגרת הליכי המימוש בתיק ההוצאה לפועל מונה עו"ד וסים שחאדה ככונס נכסים לצורך מימוש שני נכסי המקרקעין בהתאם להחלטה מיום 20/7/2022 [עותק של ההחלטה צורף כנספח 4 לכתב בתביעה]. בהמשך, הנתבעת 1 הגיש בקשה להקפאת הליכי כינוס ומימוש שני נכסי המקרקעין בטענה כי היא בעלת מחצית מזכויות הבעלות באותם מקרקעין [עותק הבקשה צורף כנספח 5 לכתב התביעה].

    

5. ביום 22/9/2022 ניתנה החלטה בדבר השהייה זמנית של הליכי הכינוס בתיק ההוצאה לפועל, ובמקביל הגישה נתבעת 1 לבית המשפט לענייני משפחה תביעה מוסכמת עם בעלה הנתבע 2 למתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא שותפה במחצית הזכויות הקנייניות בשני נכסי המקרקעין [כתב התביעה האמור צורף כנספח 6 לכתב התביעה]. במסגרת ההליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 6284-11-22), קיבלה נתבעת 1 צו זמני לעיכוב הליכי כינוס על המקרקעין, וביום 3/1/2023 התקיים בפני בית המשפט לענייני משפחה דיון במהלכו הגיעו הצדדים להסכמות החלקיות הבאות ואשר קיבלו תוקף של פסק-דין (להלן: "פסק-הדין החלקי") :

   " א.יינתן צו מניעה האוסר על בני הזוג לבצע דיספוזיציה בכל הנכסים אשר נצברו בתקופת נישואיהם ואשר רשום על שם מי מבני הזוג, ובכלל זה נכס 1 ונכס 2 אשר פרטיהם פורטו בכתב התביעה וזאת למשך 5 שנים או עד למתן החלטה אחרת לפי המוקדם מביניהם.

   • יינתן פסק דין הצהרתי לפיו בני הזוג שותפים בחלקים שווים בכל הנכסים והזכויות אשר נצברו החל מיום נישואיהם וזאת ללא קשר באשר לאופן רישום הזכויות ביחס למי מבני הזוג.

   • בא כוחם של בני הזוג יגיש תוך 40 ימים את סיכומיו לעניין טענתו כי הצדדים אינם שותפים בחובות אשר נצברו על שם מי מהצדדים בתקופת נישואיהם.

   • בשלב זה הצווים שניתנו בתיק זה יישארו על כנם עד למתן החלטה אחרת".

     [ההדגשות הוספו, ר.נ.]

      

6. עולה אם כן, כי במסגרת פסק-הדין החלקי, בית המשפט לענייני משפחה הכריע בסוגיית השיתוף בזכויות בין בני הזוג, ונתן פסק-דין הצהרתי לפיו בני הזוג הם שותפים בחלקים שווים בכל הנכסים והזכויות שנצברו במהלך הנישואים, כולל שני נכסי המקרקעין, והותיר את ההכרעה במחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בנושא השיתוף בחובות להכרעה לאחר הגשת סיכומים.

    

7. ביום 25/5/2023 ניתן פסק-דין ע"י בית המשפט לענייני משפחה במחלוקת בנושא השיתוף בחובות בין בני הזוג, ולהלן יובאו ויצוטטו עיקר הדברים שנקבעו:

    

   "1. ... אין חולק, כי מטרתו של ההליך דנן הייתה למנוע מנושיו של בן הזוג מלהשלים את הליכי הכינוס על שני נכסי מקרקעין שנרכשו בתקופת הנישואין ורשומים רק על שם בן הזוג...

   ...

   32.בענייננו, הצדדים נישאו כאמור בשנת 1983, ולפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון, ובהיעדר הסכם ממון ביניהם, חל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק, הקובע ככלל, שיתוף אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג או במקרים האחרים שנקבעו בסעיף 6א לחוק ובדין.

   33.כמפורט לעיל, בפרוטוקול הדיון מיום 03/01/2023 ניתן פסק דין הצהרתי לפיו בני הזוג שותפים בחלקים שווים בכל הנכסים והזכויות אשר נצברו החל מיום נישואיהם וזאת ללא קשר באשר לאופן רישום הזכויות ביחס למי מבני הזוג.

   34.השיתוף בין בני הזוג, הן על פי הלכת השיתוף והן על פי חוק יחסי ממון מתייחס לזכויות וחובות כאחד, אלא שמועד השיתוף (המיידי בזוגות עליהם חלה הלכת השיתוף, והדחוי בזוגות עליהם חל חוק יחסי ממון) מוביל לניתוח שונה בכל אחד מהמקרים, והדבר נכון בעיקרו, באשר לשאלת החובות".

    

8. בסעיפים 35 – 43 לפסק-הדין, בית המשפט לענייני משפחה סקר בהרחבה את הוראות הדין וההלכה הפסוקה הרלוונטיים בעניין השיתוף בחובות ובזכויות בין בני זוג ככלל, וביישום הדברים על בני הזוג (הנתבעים) בפרט, וקבע כי :

   " 48. אילו היה מדובר בבני זוג שנשאו לפני 01/01/1974 וחלה עליהם חזקת השיתוף, אזי הגם שהיינו רואים בנכסים שבכינוס כנכסים עסקיים, אזי סביר כי ניתן היה לראות בפסק הבורר ו/או מינוי כונס הנכסים, כאותו אירוע קריטי, המגבש את החוב ומביא למימוש אותו "שיעבוד צף" המרחף על כלל הזכויות והחובות עד לקרות האירוע הקריטי.

   49.כידוע אין זה מצב הדברים, בענייננו:

   א)אכן, הצדדים נשואים למעלה מ- 20 שנה, כאשר הם עדיין חיים תחת קורת גג אחת, כאשר אף אחד מהצדדים לא העלה כל טענה בדבר תקינות מערכת הנישואין ואין רבותא כי הצדדים חיו תוך איחוד כלכלי וכספי כאשר הבעל היה המפרנס העיקרי בעוד האישה הייתה אמונה על טיפוח התא המשפחתי כעקרת בית.

   ב)הצדדים הצהירו מפורשות בדבר השיתוף בנכסים אשר נצברו לאורך תקופת נישואיהם, ומכאן שעם הסכמתם וגיבוש השיתוף, הם מקימים יריבות ישירה בינם לבין הנושה וייתכן כי במערכת הפנימית ביניהם נוצרת מעין התחייבות של צד אחד כלפי משנהו ליטול על עצמו גם מחצית מהחובות.

   ג)אך אע"פ כן, מאחר ובני הזוג נשאו לאחר 01/01/1974 חל עליהם חוק יחסי ממון ולאור הוראותיו, הקובעות שיתוף אובליגטורי דחוי, הרי שבניגוד לזוגות שנשאו לפני 01/01/1974 עליהם חלה חזקת השיתוף, אזי, בהתאם להלכה הפסוקה, אין שיתוף מידי בזכויות ו/או חובות בטרם פקעו הנישואין.

   ד)לצורך הוכחת שיתוף בחובות בין אם באופן כולל ובין אם באופן ספציפי יש לנקוט בהליך מתאים ע"י הנתבעים 2-3 ולברר את העניין, באופן פרטני".

    

9. פסק-הדין דלעיל - של בית המשפט לענייני משפחה מיום 25/5/2023 הפך להיות חלוט, והתובע נקט בהליך המשפטי שעומד לפנינו בהתאם לאמור בסעיף 49 (ד) לפסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ובמסגרת ההליך דנן הוא עתר לקבלת פסק-דין הצהרתי לפיו יוצהר כי הנתבעת 1 שותפה במחצית החובות של בן זוגה – הנתבע 2, ואשר נצברו במהלך שנות הנישואין.

    

   תמצית סיכומי הצדדים : 

    

10. התובע עותר לקבלת פסק דין הצהרתי שיקבע כי הנתבעת שותפה וחייבת במחצית מחובות בן זוגה (הנתבע), העומדים על סך של 1,853,706 ₪ בתיק הוצל"פ מס' 520906-11-19 (להלן: "החוב"). טענתו המרכזית היא שהנתבעת אינה יכולה ליהנות מפירות השיתוף בזכויות ובנכסים שנצברו במהלך הנישואין, ובה בעת להתנער מהחובות שנצברו באותה תקופה ממש. דרישתו נסמכת על כך שהנתבעת עתרה וקיבלה בעבר פסק דין הצהרתי בבית המשפט לענייני משפחה המכיר בשותפותה המלאה בזכויות הקנייניות של בעלה. בהקשר זה נטען, כי טענות השיתוף בזכויות הועלו על ידי הנתבעת בשיהוי רב ורק ככלי טקטי חסר תום לב שנועד לסיכול הליכי גביית החוב וכינוס הנכסים.

     

11. עוד טוען התובע כי החוב נוצר מפעילות עסקית רגילה במהלך הנישואין, וכי הנתבעת נהנתה באופן ישיר מהכספים שהרוויח הנתבע מעסקיו, אשר שימשו למימון רמת החיים של המשפחה ורכישת נכסיה, וכי הנתבעת הודתה בעדותה כי הנתבע היה המפרנס היחיד וכי היא נהנתה מפירות הפעילות העסקית, אותה פעילות שיצרה את החוב. בנוסף, טוען התובע כי הוכח בראיות כי הנתבעת הייתה מעורבת באופן פעיל בהתחייבויות הכלכליות של התא המשפחתי, ולעניין זה הציג התובע כראיה את חתימת הנתבעת בשנת 2013 על מסמכי משכנתא כלווה וכערבה עבור בניית בניין מגורים על חלקה 11 בגוש 17511.

     

12. עוד טוען התובע כי הנכסים שהנתבעת טוענת לשיתוף בהם (שביחס אליהם היא נקטה בהליך הקודם בפני בית המשפט לענייני משפחה), הם תוצר של אותה פעילות עסקית שהולידה גם את החוב לתובע . בהקשר זה נטען כי משנקבע בפסק-הבוררות כי הנתבע משך כספים ו/או סחורה מהעסק המשותף והזרים אותם לעסקיו האחרים, ומשאין חולק כי צרכים אלו כללו את מימון התא המשפחתי ורכישת נכסים, הרי שהחוב לתובע הוא חוב "משפחתי" במהותו.

     

13. מנגד, הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה על הסף או לגופה, וטענתם הראשונה היא לקיומו של מעשה בי-דין (השתק עילה או פלוגתא) מכוח פסק הבורר שניתן בעניין התובע והנתבע. הם טוענים כי התובע ייחס בהליך הבוררות את מלוא החוב לנתבע בלבד ולא העלה כל טענה כלפי הנתבעת, אף שהיה יכול וצריך לצרפה להליך זה. כמו כן, הנתבעים טוענים להתיישנות התביעה, שכן עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בשנת 2011 עם פרוץ הסכסוך, ועל כן התיישנה במהלך שנת 2018.

     

14. לגופו של עניין, הנתבעים טוענים כי מאחר שהם נישאו ביום 12.2.1983, חל עליהם חוק יחסי ממון הקובע הפרדה בחובות ואינו מטיל אחריות אוטומטית על בן הזוג. הם מדגישים כי לא הוכחה כוונת שיתוף קונקרטית בחובות, שכן הנתבעת לא ידעה על העסקים או על החוב של הנתבע עד להליכי הכינוס, ולא הוכח כי נהנתה מכספי חוב זה. הנתבעים מוסיפים כי התובע לא הוכיח את טענתו כי כספי החוב שימשו במישרין או בעקיפין לרכישת נכס כלשהו מנכסי הנתבעים, וכי ממילא הוכח ששני נכסי המקרקעין של הנתבעים נרכשו עוד לפני השותפות העסקית בין התובע והנתבע. עוד נטען כי מהראיות שהוגשו הוכח כי כאשר הנתבעת התכוונה להשתתף בחוב הקשור בנכס ספציפי, היא עשתה זאת, וראיה לכך היא חתימתה על מסמכי המשכנתא שניטלה בשנת 2013 לצורך מימון בניית בית המגורים על חלקה XX בגוש XX, דבר המעיד לטענתם על כוונת שיתוף בחוב ספציפי בנכס משפחתי מובהק בלבד.

     

15. כן טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח קיומם של התנאים המצטברים להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, ולכן התובע לא הוכיח את עילת תביעתו נגד הנתבעת.

     

16. בבקשתו להגשת סיכומי תשובה, טוען התובע כי טענות ההתיישנות ומעשה בית דין הן טענות מקדמיות שהועלו על ידי הנתבעים לראשונה בסיכומיהם, דבר המהווה הרחבת חזית אסורה. בתגובתם לבקשה, מתנגדים הנתבעים וטוענים כי טענת מעשה בית דין נטענה בתצהיריהם והתובע ויתר על חקירתם בעניין זה, וכי מדובר בטענות משפטיות הנסמכות על מסד עובדתי שאינו שנוי במחלוקת.

     

    דיון והכרעה: 

     

17. לאחר עיון בטענות הצדדים, שמיעת הראיות ובחינת מכלול הראיות שהוגשו לעיוני, ובהתחשב בהוראות הדין וההכלה הפסוקה, וישומן על נסיבות המקרה דנא, נחה דעתי כי יש לדחות את התביעה, ואנמק;

     

18. ראשית כל, אני מקבלת את טענות התובע בסיכומי התשובה, ודוחה את טענות הנתבעים לעניין מעשה בית-דין או התיישנות כפי שהועלו בסיכומיהם, הן מפאת הרחבת חזית אסורה והן מאחר ומדובר בטענות מקדמיות שלא הועלו בכתב ההגנה. על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), טענות מקדמיות כגון התיישנות ומעשה בית דין חובה לפרט במסגרת כתב ההגנה. תקנה 28 לתקנות קובעת מפורשות כי טענה מקדמית שלא פורטה בכתב ההגנה לא תועלה בשלב מאוחר יותר, אלא אם כן בית המשפט נתן רשות לכך. לענייננו, משלא ביקשו הנתבעים וממילא לא ניתנה להם רשות להעלות טענות מהסוג הזה בשלב מאוחר לכתב ההגנה, הרי שהם החמיצו את ההזדמנות הראשונה להעלות טענות מקדמיות.

     

19. כך או כך, כלל יסוד בשיטת המשפט האזרחית קובע כי חזית המחלוקת נתחמת ומעוצבת אך ורק בכתבי הטענות שהגישו הצדדים בפתח ההליך. מטרתו של הכלל האוסר על הרחבת חזית (או שינוי חזית) היא למנוע מצב שבו בעל דין מופתע, ולאפשר לו להיערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם טענות הצד שכנגד (ראו - רע"א 6814/15נויה יהלומים בע"מ נ' יהלומי מזל נ.א בעי"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.12.2015)). בנסיבות העניין, אין מחלוקת כי שתי הטענות של הנתבעים לעניין סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות או מחמת מעשה בית דין, לא הועלו על ידם בכתב ההגנה, ומשכך הרי שמדובר בהרחבת חזית אסורה, וגם מטעם זה אני דוחה טענות אלו של הנתבעים.

     

20. לגופה של התביעה, עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם ניתן לחייב את הנתבעת באופן אישי במחצית החובות של בן זוגה (החייב) כלפי התובע - נושה שהחוב כלפיו נוצר מפעילות עסקית.

     

21. כדי לענות על השאלה שלעיל, יש להידרש לשאלת השיתוף בחובות בין בני זוג תחתחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). בענייננו, אין מחלקות כי בני הזוג (הנתבעים) נישאו זה לזה ביום X/X/1983 (סעיף 11 לסיכומי התובע). לפיכך, הדין החל על הנתבעים כבני זוג הוא בהתאם למשטר חוק יחסי ממון, הואיל והם נישאו לאחר 1/1/1974, כך שלא ניתן לומר עוד כי קיימת חזקת שיתוף כללית וגורפת בחובות בן הזוג האחר כלפי צד שלישי הנושה באחד מבני הזוג – ראו והשוו (ע"א 6839/19אבנר חדד נ' מדינה פיקהולץ(פורסם במאגרים המשפטיים, 20.01.2021) (להלן: "חדד"); ע"א 7750/10בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 11.08.2011) (להלן: "עניין בן גיאת").

     

22. בסעיף 4 לחוק יחסי ממון, החל בענייננו, נקבע מפורשות כי: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

     

23. ברם לכלל הזה שלפיו תחת משטר חוק יחסי ממון אין שיתוף כללי וגורף בחובות האישיים של בן הזוג האחד כלפי צד שלישי קיימים חריגים, עליהם עמד בית המשפט העליון בעניין חדד שלעיל, בציינו:

    "...לכלל על פיו אין בן זוג נושא באחריות לפירעון חובותיו של בן הזוג השני, ישנם חריגים לא מעטים. כך למשל, אין בתחולתו של הסדר איזון המשאבים על פי החוק כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב ... היינו במקרים שהייתה בהם כוונה מיוחדת של בני הזוג לשיתוף קנייני בנכס ספציפי. במקרים כאלו ברור מאליו כי בכל הנוגע לחובות שנוצרו בעת רכישת הנכס המשותף או הבעלות עליו, החובות ירבצו על כתפי שני בני הזוג ביחד ולחוד (השותפות הנישואית, עמ' 129; ליפשיץ, עמ' 234-233; כך גם משתמע מעניין בן גיאת, פסקה ג' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין).

    אמנם, פסקי הדין שבהם פותחה דוקטרינת השיתוף הספציפי התמקדו בעיקר בדירת מגורים ... אך אין משמעות הדבר כי לא ניתן להוכיח שיתוף ספציפי בנכס מסוג אחר, מכוח הדין הכללי. הן שיתוף בזכויות והן בחובות. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלוית נסיבות ... היא נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמה מפורשת או משתמעת ונסיבות חייהם ביחס לאותו נכס ספציפי (עניין בן גיאת, פסקה ט"ו לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין). באופן דומה גם תבחן שאלת השיתוף בחובות בנכס ספציפי...

    לסיכום אפוא, במשטר יחסי ממון לפי החוק, שיתוף כללי של בני הזוג בחובות האישיים של בן זוג אחד – אַין. ברם, נושה יכול לעורר טענה של שיתוף בחובות, אם הוּכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים, או כוונה קונקרטית, מפורשת או משתמעת, לשיתוף בחובות. בכל מקרה אין הנושה יכול לגבות את חובו מבן הזוג השני באופן אוטומטי, אלא עליו לנקוט נגדו הליך נפרד" (שם, פסקאות 12, 13, ו- 16). [ההדגשות הוספו, ר.נ.]

     

24. על הקשר בין שיתוף ספציפי בחובות עסקיים לנכס שבו דרש בן הזוג שיתוף בזכויות, עמד פרופ' שחר ליפשיץ בספרו בציינו:

    "תיאורטית תיתכן הטלת חבות כלפי הנושה לנוכח השיתוף הספציפי שנוצר מכוח הדין הכללי. ברם, על פי הפסיקה, גם במקרים שבהם בן הזוג העלה טענה של שיתוף ספציפי בדירת המגורים או בנכס משפחתי אחר, אין להסיק מכך שיש לו גם אחריות מקבילה לחובות, אלא אם כן תוכח כוונת שיתוף ספציפי בחובות העסקיים מכוח הדין הכללי, בין היתר באמצעות הוכחת מעורבות פעילה של בן הזוג הלא רשום בעסק ו/או בפעילות שהצמיחה את החוב, או למצער יוכח שהחוב העסקי קשור לנכס המשפחתי שבו דרש בן הזוג שיתוף בזכויות (למשל מקרים שבהם העסק היווה צינור להזרמת כספים שנועדו להשבחת הרכוש המשפחתי)" (שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי, פרק ז', 233 (2016)). [ההדגשות אינן במקור, ר.נ.]

     

    מן הכלל אל הפרט-

25. עולה אם כן, כי לצורך ההכרעה במחלוקת בין הצדדים בתביעה דנא, יש לבחון אם עלה בידי התובע להוכיח כוונת שיתוף ספציפית של בני הזוג (הנתבעים) בנכסים שבעת רכישתם נעשה שימוש בכספי החוב של התובע ? והאם בכלל הוכח כי הנכסים נצברו במהלך הפעילות העסקית שיצרה את החוב כלפי התובע?

     

26. לאחר בחינה מקיפה ומדוקדקת לכלל הראיות והעדויות בתיק, מצאתי כי התשובה לשאלות הללו הינה שלילית, כפי שיובא להלן, ומכאן שיש לדחות את התביעה.

     

27. תחילה אבהיר כי מסיכומי התובע ניכר כי אין הוא מתמקד בטענותיו בשיתוף בנכסים ספציפיים כלהשם שנצברו מהלך הנישואין של הנתבעים, והוא חותר ועותר לקבל הצהרה כללית וגורפת על שיתוף בין בני הזוג בכלל החובות העסקיים שיצר הנתבע במהלך שנות הנישואין, זאת בהתבסס על פסק-הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה ואשר במסגרתו קיבלו הנתבעים הצהרה בדבר שיתוף בזכויות, דבר שלטענת התובע צריך להביא אוטומטית לשיתוף בחובות של בני הזוג אחד כלפי משנהו (סעיפים 14 – 16 לסיכומי התביעה).

     

    יש לדחות טיעון זה בשתי הידיים, שכן אין לו בסיס משפטי לאור הכלל שהובא לעיל בעניין זוגות שחל עליהם חוק יחסי ממון. כפי שהובא לעיל, גם בהלכה הפסוקה בעניין חדד וגם בדברי פרופ' ליפשיץ שצוטטו לעיל, עולה כי ההכרה בשיתוף ספציפי בדירת מגורים או בנכס משפחתי אחר של בני הזוג אינו מביא למסקנה של כוונת שיתוף בחובות של בן הזוג כלפי הנושים של בן זוגו החייב, ו/או לאחריות אוטומטית לחובות.

     

28. לפיכך, אין די להצביע על "זכייתה" של הנתבעת במחצית הנכסים המשותפים ובמחצית הזכויות ברכוש המשותף של בני הזוג מכוח פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה, שכן שותפות בזכויות אינה מטילה מאליה גם כוונה קונקרטית, מפורשת או משתמעת, בחובות העסקיים של הנתבע. לשם הוכחת כוונה קונקרטית ו/או שיתוף ספציפי בחובות עסקיים מכוח הדין הכללי, על התובע להוכיח מעורבות פעילה של הנתבעת בפעילות העסקית שהצמיחה את החוב של הנתבע כלפי התובע, או להוכיח שהחוב העסקי קשור לנכס משפחתי שבו דרשה הנתבעת שיתוף בזכויות (ראו ספרו של ליפשיץ לעיל; וכן עניין חדד; וכן ת"א (מחוזי חי') 52455-04-19 אבנר חדד נ' מדינה פיקהולץ (פורסם במאגרים המשפטיים, 10.11.2022), שם פסקאות 58 – 59) (המדובר בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ושעליו הוגש ערעור לבית המשפט העליון – הוא עניין חדד הנ"ל).

     

29. בנטל זה התובע כלל לא עמד, שכן בסיכומיו הוא כלל לא הצביע על נכסים ספציפיים שייתכן ונרכשו ע"י הנתבע מכספי החוב העסקי, וסיכומיו רוויים בטענות כלליות של שיתוף כללי בחובות כתוצאה מההכרה בשיתוף כללי בזכויות. ראו למשל סעיף 54 לסיכומי התובע, שבהם נטען כי "הנכסים שהנתבעת טוענת לשותפות בהם הם-הם ה'תוצר' של אותה פעילות עסקית שהולידה גם את החוב לתובע". התובע לא פירט מה הם אותם נכסים משפחתיים ספציפיים שלשיטתו נרכשו מכספי החוב, מתי נרכשו, ואיך הגיע למסקנה כי הנתבע השתמש בכספי החוב והזרים אתם לרכישת הנכסים המשפחתיים? לשאלות אלו התובע כלל לא נתן מענה, לא בחקירתו הנגדית לפניי, ולא בסיכומיו, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה כבר בשלב זה.

     

30. יחד עם זאת, אתייחס לשני נכסי המקרקעין שעוקלו במסגרת תיק ההוצאה לפועל כאותם נכנסים ספציפיים שכביכול התובע מבקש לשכנע כי הם נרכשו מכספי החוב, זאת בהינתן טענות התובע בסעיפים 15, 29 – 31 לתצהירו. באותם סעיפים הפנה התובע לשני נכסי המקרקעין מושא תיק ההוצאה לפועל, ובהמשך טען כי הנתבעת נהנתה מהכספים מפעילותו העסקית של הנתבע, שמהם מומנה רכישת הנכסים שהנתבעת כיום שותפה במחצית מהזכויות בהם. עוד נטען באותם סעיפים כי הנתבעת חתומה על מסמכי משכנתא הקשורים לנכס השני דבר שלטעמו מעיד על שותפות בחובות ולא רק בזכויות, וכי הנכס שעליו נבנו דירות המגורים של ילדי הנתבעים ועליהם רובצת משכנתא, נרכש בשנת 2012 מהכספים שהנתבע גזל מהתובע במסגרת הפעילות העסקית שיצרה את החוב. אומנם אותן טענות לשיתוף בחובות הקשורים לנכסים הספציפיים הללו נזנחה בסיכומי התביעה, אם כי להלן אתייחס גם לאותן טענות, בבחינת למעלה מהנדרש.

     

31. אין מחלוקת כי הפעילות העסקית בין התובע לנתבע, ואשר במסגרתה נוצר החוב, החלה בשנת 2004. על כך עמד התובע במפורש בסעיפים 8 ו- 32 לתצהירו. גם הנתבע עמד על כך בסעיף 4 לתצהירו והוא אף נקב במועד המדויק לתחילת השותפות, שהוא 6/10/2004 – מועד שבו לטענתו נחתם בין הצדדים הסכם שותפות המסדיר את היחסים בין התובע לנתבע. אומנם לא צורף לעיוני עותק של הסכם השותפות הנטען, אם כי הנתבע לא נשאל על נתון ספציפי זה לעניין המועד המדויק של תחילת השותפות במסגרת חקירתו הנגדית לפניי, וב"כ התובע הסתפק לברר אם הייתה פעילות עסקית כלשהי בין התובע לנתבע לפני 2004, והנתבע השיב בשלילה והבהיר כי השותפות ביניהם החלה בשנת 2004 [עמ' 18 לתמליל, שורות 18 – 39]. כך או כך, פסק-הבוררות סוקר את השתלשלות הדברים ביחס לייסוד השותפות, ובו צוין כי התובע והנתבע ייסדו חברה בע"מ בחודש 4/2004, ובהמשך חתמו על הסכם שותפות ביום 6/10/2004 שחלק מתוכנו צוטט לתוך פסק-הבוררות [פסק הבוררות צורף כנספח א' לתצהיר התובע]. לפיכך, הטענה של הנתבע כי השותפות בינו לבין התובע התחילה ביום 6/10/2004 כלל לא נסתרה .

     

32. אשר למועד רכישת שני נכסי המקרקעין, הרי שבחינת הראיות הקשורות למועד הרכישה, שומטת את הקרקע תחת טענת התובע כי רכישתם מומנה מכספי החוב שלטענתו נגזלו ממנו מרווחי השותפות העסקית עם התובע. ובמה דברים אמורים?

     

33. הנכס הראשון – הקרקע החקלאית, נרכשה ע"י הנתבע ואחיו אלמוני בהתאם להסכם מכר שנחתם עם המוכר ביום 2/10/1998 , וזכויות הנתבע במחצית הזכויות באותו נכס נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 20/12/1999 [הסכם המכר ונסח הרישום צורפו כנספחים 1 ו- 2 לתצהיר הנתבע]. יוצא איפוא שנכס זה נרכש תקופה ארוכה לפני תחילת השותפות העסקית בין התובע לנתבע.

     

34. אשר לנכס השני – הקרקע בייעוד מגורים, הרי שגם קרקע זו נרכשה ע"י הנתבע ואחיו מר אלמוני בהתאם להסכם מכר שנחתם ביום 2/11/2004 , ובהתאם לנסח הרישום עוד באותו יום נרשמה לטובת הנתבע ואחיו אחמד הערת אזהרה אשר בוטלה רק ביום 23/5/2012 – המועד שבו נרשמו זכויות הנתבע ואחיו בנכס זה [הסכם המכר ונסח הרישום צורפו כנספח 3 לתצהיר הנתבע]. אם כן, גם ביחס לנכס זה אשר נרכש ע"י הנתבע ואחיו אחמד עוד ביום 2/11/2004, הרי שברור כי השותפות העסקית עם התובע שהחלה ביום 6/10/2004 (או בכל מועד אחר בשנת 2004), טרם הספיקה לצבור את החוב העסקי שעומד על סך 600,000 ₪ , וקשה להלום אפשרות של רכישת נכס כזה ע"י הנתבע ואחיו עוד ביום 2/11/2004 , מכספי החוב של התובע שהצטבר בכל שנות השותפות העסקית בין התובע לנתבע ושנפרסה על תקופה של כ- 7 שנים (משנת 2004 – שנת 2011).

     

35. במהלך חקירתו הנגדית לפניי, עומתע עומת עם הנתון לפיו שני נכסי המקרקעין נרכשו לפני שהתחילה השותפות העסקית, ובמענה לכך, הסביר התובע כי יש חלקה שנרכשה בשנת 2012, וכי הסכסוך בינו לבין הנתבע החל בשנת 2011, וכי כספי החוב נוצרו לפני שנת 2011 [עמ' 3 לתמליל, שורות 35 – 39]. בהמשך חקירתו הנגדית התובע לא ידע להסביר איזה חלקה נרכשה בשנת 2012, והסתפק לטעון שזו החלקה המיועדת למגורים ושעליה נבנו הדירות של הבנים של הנתבעים [עמ' 4 לתמליל, שורות 1 – 21]. בנושא של רכישת הנכס השני, עמדה הנתבעת במהלך חקירתה הנגדית לפניי, והבהירה כי בעת רכישת שני נכסי המקרקעין הם לא לקחו משכנתא, וכי הם לקחו משכנתא בשלב מאוחר ביחס לנכס השני שנרכש בשנת 2004 ושעליו בנו את דירות המגורים של בניהם, וכי במעמד רכישת הנכס הזה הם שילמו כסף מבלי לקחת משכנתא והיא עזרה לבעלה מכסף שקיבלה מאביה ומזהב שהיה לה [עמ' 11 לתמליל, שורות 4 – 38].

     

    על כן, ומשהוכח בראיות כי הנכס השני – הקרקע בייעוד מגורים, נרכש ביום 2/11/2004 ורישומו בלשכת רישום המקרקעין הושלם ביום 23/5/2012 (כפי שהובא בסעיף 33 לעיל), הרי שיש לדחות את הטענה של התובע לקשר בין כספי החוב העסקי לרכישת הנכס השני, שכן נכס זה לא נרכש בשנת 2012, אלא שהוא נרכש עוד ביום 2/11/2004 לקראת תחילתה של השותפות העסקית בין התובע לנתבע, ובטרם הספיקה השותפות להניב רווחים כלשהם שיש בהם לאפשר רכישת נכס מקרקעין מהסוג הזה, וממילא בטרם התגבש החוב העסקי של התובע שהועמד על 600,000 ₪ בהתאם לפסק-הבוררות.

     

36. משכך, ומשהבין התובע כי אין ביכולתו להוכיח אפשרות של רכישת שני נכסי המקרקעין הנ"ל מכספי השותפות העסקית (שיצרה את החוב כלפי התובע בהתאם לפסק-הבוררות), זנח הוא טענות אלו בסיכומיו, והסתפק בהעלאות טענות כלליות של שיתוף בכלל החובות של בני הזוג, ובתוך כך לגלגל אחריות של הנתבעת על חובותיו העסקיים של הנתבע כלפי התובע. אך גם ניסיון זה לא צלח, שכן לטעמי לא עלה בידי התובע להוכיח מעורבות פעילה של הנתבעת בפעילות העסקית שהצמיחה את החוב, ו/או להוכיח כוונה קונקרטית של הנתבעת, מפורשת או משתמעת, לשיתוף בחובות העסקיים של הנתבע, ובכלל זה החוב כלפי התובע.

     

37. הנתבעת העידה בסעיף 7 לתצהירה, ועדותה לא נסתרה, כי היא עקרת בית ומעולם לא עבדה מחוץ לבית ולא היה לה כל קשר או ידיעה או מעורבות בעסקים שניהל בעלה. אף בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי בעלה – הנתבע היה המפרנס בבית וכי היה לו עסק פרטי משלו מלבד העסק המשותף עם התובע , וכי היא מעולם לא עבדה בעסק ולא היה לה תלוש שכר ולא עזרה לבעלה במכירת בגדים, גם לא בחגים [עמ' 8 לתמליל, שורו 30 – 39; וכן עמ' 9 שורות 6 – 25]. עוד אישרה הנתבעת בהמשך חקירתה הנגדית כי היא נטלה משכנתא בשנת 2013 לצורך בניית דירות המגורים של ילדיה, וכי לגבי אותה משכנתא היא הסכימה להשתתף בחוב, אם כי ביחס לחובות אחרים של בעלה (הנתבע), לרבות חובות של בעלה כלפי התובע היא כלל לא הייתה מעורבת [עמ' 14 לתמליל, שורות 3 -7, וכן שורות 33- 36; וכן עמ' 15 לתמליל שורות 1 -2].

     

38. עולה אם כך, כי הנתבעת שללה כל אפשרות למעורבת מצידה במישרין או בעקיפין בפעילות העסקית של בעלה – הנתבע, ולא עלה בידי התובע להוכיח אחרת.

     

39. הטענה של התובע בדבר נטילת משכנתא ע"י הנתבעים כעדות להיות הנתבעת שותפה פעילה ליצירת התחייבויות כלכליות לטובת התא המשפחתי (סעיף 53 לסיכומי התובע), הינה טענה יפה במישור היחסים בין הבנק כנושה ככל והנתבעים היו מפרים את התחייבותם כלפי הבנק, שכן מדובר בדוגמא מובהקת של יצירת חוב משפחתי שהנתבעת נטלה על עצמה התחייבות מפורשת לחוב זה כלפי הבנק במשותף עם בעלה (הנתבע), וכספי החוב שימשו לבניית דירות המגורים של ילדי הנתבעים (הנכס הספציפי), בשונה מהחוב שיצר הנתבע כלפי התובע, שהוא חוב עסקי מובהק אשר לא הוכח לגביו שהנתבעת התכוונה במפורש או במשתמע לקחת חלק באותו חוב כלפי התובע.

     

40. כפי שנקבע בפסק הדין בעניין חדד, חתימה על התחייבות ספציפית בנכס מסוים מעידה על כוונה קונקרטית לשיתוף בחובות באותו נכס ספציפי בלבד, ואינה גוררת אחריה אחריות אוטומטית לחובות אחרים של אחד מבני הזוג. ולעניינו, עצם העובדה שהנתבעת נטלה חלק במשכנתא, בין אם בתור לווה או בתור ערבה, הרי שהדבר מעיד על כוונה מפורשת של הנתבעת לשיתוף בחוב ספציפי זה כלפי הבנק, והדבר אינו יכול להעיד על כוונה מפורשת או משתמעת של הנתבעת להשתתף בשאר החובות שיצר בעלה, במיוחד חובות עסקיים. הפרדה זו מתחזקת לנוכח עדותה של הנתבעת 1 כי לא ידעה כלל על רכישת ומכירת חלקת אדמה אחרת באעבלין שביצע בעלה (הנתבע) לצורך כיסוי חובותיו העסקיים [עמ' 7 לתמליל, שורות 23 – 34].

     

41. נוכח האמור לעיל, ובהיעדר כל הוכחה מצד התובע בדבר קיומו של שיתוף ספציפי בנכס שנרכש מכספי החוב או התחייבות מפורשת או משתמעת מצד הנתבעת לשאת בחובות העסקיים של בעלה, דין התביעה להידחות.

     

42. בכלל זה אני דוחה את טענת התובע להחלת עקרונות עשיית עושר ולא במשפט כדי להביא לחיוב הנתבעת בחובות של בעלה, שכן לא מצאתי כי הוכחו התנאים הנדרשים לצורך הטלת חבות מכוח עקרונות עשיית עושר ולא במשפט, זאת מאחר וזכויותיה של הנתבעת בנכסים הוכרו כדין בפסק הדין ההצהרתי של בית המשפט לענייני משפחה, ולא הוכחה כל זיקה בין רכישתם לבין החוב הנתבע.

     

    סוף דבר

43. התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. הסכום ישולם לנתבעים באמצעות בא כוחם תוך 30 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

     

    המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

     

    ניתן היום, כ"ט אלול תשפ"ו, 11 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.