פס"ד בתביעת אם כנגד בתה, בעניין מחצית דירה שהועברה לאחרונה ללא תמורה

בפסק-דין זה אדרש לתביעת אם כנגד בתה, במסגרתה עותרת התובעת למתן פסק-דין הצהרתי לפיו מחצית הזכויות בדירה המצויה ברחוב... בעיר ... והרשומה בלשכת רישום המקרקעין כגוש ... חלקה... תת חלקה ... (להלן: 'הדירה'), אשר הועברו על ידה ללא תמורה לנתבעת, שייכות לה במלואן ובאופן בלעדי.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1.התובעת הינה אלמנתו של מר ע.מ ז"ל, אשר נפטר ביום 03.09.10 (להלן: 'המנוח'). לשניים נולדו שישה ילדים, ביניהם הנתבעת.

המנוח והתובעת קיבלו מחברת 'עמיגור' את הזכות לרכוש את הזכויות בדירה בתנאים משופרים ומופחתים, תמורת הסך של כ-200,000 ₪ ולאחר שהתגוררו בדירה בשכירות ציבורית משך כשני עשורים.

2.ביום 18.02.08 ערכו התובעת והמנוח צוואה הדדית מחיים, במסגרתה הורישו זה לזה את מלוא עיזבונם, תוך הערה כי מקום בו בן-הזוג האחר לא יהיה/תהיה בין החיים שעה קודם פטירת המצווה, יועבר מלוא העיזבון לנתבעת.

צוואתם בחיים של התובעת והמנוח אושרה בבית הדין הרבני ביום 18.02.08, בציינו לפרוטוקול כי: 'לאחר שמיעת דברי המבקשים והחומר שבתיק מחליט ביה"ד לאשר את הצוואה מחיים של המבקשים . . . וזה לאחר שביה"ד נוכח כי המבקשים הבינו תוכן הצוואה וחתמו עליה ברצון גמור'.

3.לאחר רכישתה נרשמו הזכויות בדירה, ביום 08.05.2000, ע"ש התובעת והמנוח, בחלוקה שווה ביניהם (1/2) וכעולה מהעתק רישום מפנקס בתים משותפים, נספח י' לתביעה.

4.בצו ירושה שניתן בעניין עזבון המנוח ביום 11.05.11, קבע בית הדין את שמות היורשים על פי דין של המנוח (התובעת וששת ילדיו, לרבות הנתבעת) ואת חלקו היחסי של כ"א מהם בעיזבון המנוח (0/0 לכל אחד מששת ילדי המנוח ו-1/1 לתובעת) וזאת בהתאם לתצהירי הסתלקות שנחתמו במעמד מתן צו הירושה.

בהערות אשר צוינו בשלהי צו הירושה נקבע כך:

'. . .

• הדירה ברחוב ... 28/20 א' לטובת הבת מ'.

• הדירה ברחוב ... 28/19 א' לטובת האלמנה והבת מ' כל אחד 1/2.

• קבלו סמכות יחיד'.

   

  5.הגם שהדירה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כיחידה רישומית אחת, היא מחולקת פיזית לשתי יחידות מגורים נפרדות, בעלות כניסות נפרדות (שמספרן 19 ו-20). משכך, בקשה לרישום הזכויות בדירה בהתאם לצו הירושה לא אושרה ע"י רשם המקרקעין, אשר הפנה את הצדדים, בין היתר, לבית הדין הרבני לצורך תיקון צו הירושה (ראו, נספח ד' לתביעה).

   

  6.צו ירושה מתוקן ניתן בבית הדין הרבני ביום 09.02.20, כאשר השינוי נעשה בהערות לצו, כך שעתה הן הדירה שמספרה 28/20 והן זו שמספרה 28/19 נרשמו 'לטובת' הנתבעת.

   

  בפרוטוקול הדיון אשר התקיים ביום 09.02.20 בבקשה לתיקון צו הירושה, נשאלה התובעת ע"י דייני בית הדין הרבני לעניין הסכמתה לשנות את רישום הזכויות בדירה, כך שמלוא הזכויות ירשמו ע"ש הנתבעת, והשיבה כך: 'כי לכל ילד יש בתים, והם לא רוצים את הבתים והבת מ' מטפלת בי והם אמרו לי להעביר את הבית הזה על שמה. הילדים לא רוצים לטפל בי והיא מטפלת בי ולכן אני רוצה להעביר את הבית על שמה'.

   

  7.ביום 05.01.20 ערכה התובעת צוואה בעדים במסגרתה העבירה לנתבעת את מלוא זכויותיה בדירה, כאשר את שאר עיזבונה, לרבות חשבונות בנק, ציוותה בחלוקה שווה לששת ילדיה.

   

  צוואת התובעת בעדים הופקדה ביום 24.05.20 אצל הרשם לענייני ירושה.

   

  8.ביום 01.07.21 חתמו התובעת והנתבעת על תצהירי העברה ללא תמורה של זכויות התובעת בחלקה בדירה שמספרה 28/20 (מחצית). תצהירי ההעברה נחתמו בפני עו"ד חן קורן.

  עסקת מכר ללא תמורה אושרה אצל רשם המקרקעין ביום 24.10.21.

   

  בהתאם לאמור מחצית הזכויות בדירה אשר היו רשומות ע"ש המנוח הועברו ע"ש הנתבעת ביום 10.02.20, מכוח צו ירושה ואילו המחצית שהיתה רשומה ע"ש התובעת הועברה על שם הנתבעת ביום 24.10.21 בהתאם לעסקת מכר ללא תמורה וכפי שעולה מנספח י' לעיל, העתק רישום מפנקס בתים משותפים.

   

  נכון להיום הזכויות בדירה רשומות במלואן ע"ש הנתבעת.

   

  9.התובעת הגישה לבית הדין הרבני תביעה לביטול צו הירושה וצו הירושה המתוקן וכן בקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח.

  במסגרת ניהול ההליכים בבית הדין הרבני ניתנה ביום 17.12.23 החלטה במסגרתה נאסרה: 'כל פעולה חד צדדית נעדרת הסכמה החלטה שיפוטית כמו גם כל דיספוזיציה בתיק'.

   

  10.בדיון אשר התקיים בתובענה ביום 21.04.25 טען ב"כ התובעת כי אין התקדמות בסוגיות המתבררות בבית הדין הרבני וכאמור וכי במסגרת ההליך שבפני בית המשפט נדרש אך לבירור סוגיית ביטול המתנה שהעניקה התובעת לנתבעת.

   

  11.הליך גישור אליו הופנו הצדדים הופסק מבלי שהושגה הסכמה ביניהם ומכאן הצורך בכתיבת פסק-הדין בתובענה.

   

  תמצית טענות הצדדים

  12.טענות התובעת

  א.נכון למועד עריכת התובענה היא מתגוררת ביחידת מגורים אחת של הדירה ואילו היחידה הנוספת מושכרת לצד שלישי, כאשר את דמי השכירות נוטלת הנתבעת.

   

  ב.לאחר פטירת המנוח הגישה הנתבעת בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח וזאת חרף קיומה של צוואה שנערכה ואושרה בבית הדין הרבני.

   

  ג.הנתבעת מונעת מתוך אינטרסים כלכליים צרים, תוך שהיא מכוונת מטרה לגזול ולחמוס לעצמה את מלוא הזכויות בדירה, אשר בסופו של יום הושגו על ידה בעורמה רבה, אגב חוסר תום לב קיצוני, הטעיה, כפייה ועשיית עושר שלא במשפט.

   

  ד.איש מבין יורשיו על פי דין של מנוח לא ידעו בזמן אמת, הן בחייו והן בסמוך לאחר פטירתו, על קיומה של צוואת המנוח שנערכה ואושרה בבית הדין הרבני.

   

  ה.ביום 11.05.11 ניתן בבית הדין הרבני צו ירושה בעניין עזבון המנוח, על פיו היא וששת ילדיה הם יורשיו על פי דין של המנוח וכי היא מקבלת את מלוא עזבון המנוח.

   

  במסגרת הערות שהופיעו בשולי הצו הועברה הדירה שמספרה 20 לטובת הנתבעת והדירה שמספרה 19 הועברה לטובת התובעת והנתבעת בחלוקה שווה ביניהן.

   

  ו.הגם שחמשת ילדיה הנוספים לא ידעו אודות הצוואה שהותיר אחריו המנוח, הם נתנו הסכמתם כי דירה אחת תהא לתובעת והשניה לנתבעת, ולא כפי שנרשם בצו הירושה.

   

  ז.עם מתן צו הירושה פעלה הנתבעת במרץ בניסיון להעביר על שמה את חלקו של המנוח בזכויות בדירה, אולם בהינתן כי הדירה מופיעה כיחידה רישומית אחת, חרף אופן חלוקתה הפיסית, הודיעה לשכת רישום המקרקעין על אי רישום פעולה והורתה לצדדים לגשת לבית הדין ולעתור לתיקון החלקים בהתאם.

   

  ח.הנתבעת חזרה פעם נוספת לבית הדין הרבני בליווי התובעת בלבד, אשר סמכה על הנתבעת וסרה למרותה ובית הדין הרבני מבצע תיקון הצו שניתן וביום 09.02.20 מוציא תחת ידו צו ירושה מתוקן, באופן שההערות שצוינו בשולי הצו תוקנו כך שכל הזכויות בשתי היחידות הוענקו לנתבעת.

   

  ט.הנתבעת הגדילה לעשות והטעתה אותה להאמין כי תדאג לה, תטפל בה ותעמוד לצדה למשך כל ימי חייה באהבת אין קץ וכיאה לבת אוהבת אלא שפיה וליבה של הנתבעת לא היו שווים כלל ועיקר והיא ניצלה את טוב ליבה תוך שהיא מפעילה לחץ, פועלת בעורמה מרמה, הטעיה, חוסר תום לב קיצוני, השפעה קשה ובלתי הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט, הכל על מנת לגזול ולחמוס ממנה את בית מגוריה, הנכס היחידי שלה עלי אדמות ועתודתה הכלכלית בזקנתה, על כל הנובע והמשתמע מכך.

   

  י.בכוונתה לפנות בבקשה מתאימה לבית הדין הרבני לביטול שני צווי הירושה שניתנו ובהיות ההליך שגוי מתחילתו ועד סופו ובפרט נוכח קיומה של צוואת המנוח, אשר אושרה ע"י בית הדין הרבני.

   

  יא. בעקבות ויכוח שנתגלע במסגרת פגישה שנסבה סביב הצורך לחתום על מסמכים בסוגיית הדירה, הסתיימה הפגישה בכעס רב ומאותו הרגע ניתקה אותה הנתבעת מכל קשר עם שאר ילדיה, בודדה אותה כמעט לחלוטין ואף איימה עליה כי אם תעז ליצור קשר עם מי מיתר ילדיה היא 'תזרוק אותה אל הרחוב'. הנתבעת אף ניתקה אותה מהכבלים, מלחצן המצוקה ומהטלפון הנייד, שגם קודם לכן היה חסר תועלת ולאחר שהנתבעת מחקה את מספרי הטלפון של מרבית מילדיה.

  הדברים הגיעו עד כדי כך שהיא היתה בנתק מוחלט מרוב ילדיה וזאת למשך למעלה משנתיים.

   

  יב.הנתבעת אף הגדילה לעשות עת ביום 05.01.20 לקחה אותה למשרד עו"ד על מנת לערוך צוואה על פיה היא מצווה לה בלבד את מלוא הזכויות בדירה וביום 01.07.21 החתימה אותה על תצהירי מתנה ומסמכי העברת הזכויות בדירה, ללא תמורה.

   

  יג.בדיעבד התברר לה כי הנתבעת הפעילה עליה מניפולציות רגשיות ואף שטיפת מוח של ממש, תוך ניצול מצבה הנפשי והבריאותי, ההולך ומתדרדר, מצוקתה והעובדה כי היתה ועודנה חרדה לגורלה ובודדה, בעטיה של הנתבעת. הכל במטרה להחתימה הן על הצוואה והן על מסמכי העברת הזכויות ללא תמורה.

   

  יד.הנתבעת אף התעמרה בה וזנחה אותה לאנחות ונוצר מצב אבסורד והמהווה עיוות דין קיצוני ביותר, בו מלוא זכויותיה שלה בדירת מגוריה, קניינה הבלעדי ורכושה היחידי עלי אדמות, רשומות דה פקטו ע"ש הנתבעת בלבד.

   

  טו.קיימות לה עילה של חזרה ממתנה, הן בהינתן כי הנתבעת לא שינתה מצבה בהסתמך על ההתחייבות; הן נוכח התנהגותה המחפירה של הנתבעת כלפיה; הן מאחר שעסקינן במתנה על תנאי והן בהעדר גמירות דעת להתקשר בעסקת מתנה.

   

  טז.עוד העלתה התובעת טענות ביחס להעדר תום ליבה של הנתבעת המצדיקות היעתרות לתובענה וכן טענה לקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית.

   

  יז.משכך, היא עותרת לקבל פסק-דין הצהרתי לפיו מחצית הזכויות בדירה שייכות לה. לחילופין, מקום בו השבה בעין לא תהא אפשרית, לחייב הנתבעת בשווין הכספי של הזכויות; להורות כי הסכם המתנה ותצהירי המתנה בטלים ומבוטלים מעיקרם; לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים; לקבל צו למניעת דיספוזיציה בדירה וכל סעד זמני אחר לשמירת זכויותיה בדירה; למנות מומחה שיידרש לבירור התביעה; לאפשר לה לפצל סעדיה; לאפשר לה לצרף ולהשלים ראיותיה; לאפשר לה לתקן כתב תביעתה ולהגיש כתב תשובה ולחייב את הנתבעת בהוצאות משפט.

   

  יח.בתצהיר עדות ראשית טענה התובעת כי מעולם לא היתה הסכמה בין הצדדים על פיה הנתבעת תסדיר תשלומי הלוואת המשכנתה אשר ניטלה לצורך מימון רכישת הדירה וכי היא והמנוח הם אלה שהסדירו תשלומים כאמור.

   

   

  13.טענות הנתבעת

  א.דין התביעה להימחק/להידחות על הסף, תוך חיוב התובעת בהוצאות מחמת היות התביעה טרדנית, קנטרנית, מחמת שימושה של התובעת לרעה בהליכי משפט ובשל התנהלותה בחוסר תום לב.

   

  ב.במקביל לתביעה זו הגישה התובעת ביחד עם יתר ילדיה תביעה לבית הדין הרבני לביטול צווי הירושה ולקיום צוואת המנוח, כאשר כל טענות התובעת באות מפיהן של יתר ילדיה.

   

  ג.התובעת אשר בחרה להציג רק את צוואת המנוח, מעלימה מעיני בית המשפט את העובדה כי ביום 18.02.08 ערכו התובעת והמנוח צוואה הדדית בבית הדין הרבני, במסגרתה הם מורישים זה לזה באופן הדדי את כל רכושם ולאחר לכתם מורישים לה את כל עיזבונם.

   

  לאחר שבית הדין התרשם מרצון התובעת והמנוח וכי הבינו את תוכן הצוואה וחתמו עליה ברצון גמור, אישר כב' בית הדין הרבני את צוואתם.

   

  הן התובעת והן יתר ילדיה ידעו אודות קיומה של צוואת המנוח.

   

  ד.היא ליוותה את התובעת, כפי שעשתה לאורך השנים, לבית הדין הרבני על מנת לסייע לה בעניינים הקשורים בפטירת המנוח ולא היה בידיעתה מהו ההליך המקובל הנדרש על מנת להוציא צו ירושה/צו קיום צוואה והיא סברה בתום ליבה כי בית הדין הרבני, בפניו נערכה צוואת המנוח, ידע כיצד לטפל בעניין.

   

  ה.ביום 11.05.11, היא ויתר ילדי התובעת חתמו על כתבי הסתלקות מעיזבון המנוח לטובת התובעת, תוך ציון הערות בצו ביחס לחלוקת הזכויות בדירה.

  הסתלקות ילדי התובעת הגיעה על רקע ידיעתם כי היא זו שנשאה בהחזריה השוטפים של הלוואת המשכנתה וכי היא היחידה אשר טיפלה בתובעת, דאגה לכל צרכיה וסעדה אותה וכי זהו רצונה האמיתי של התובעת. הסתלקות אחיה מצו הירושה הינה גמורה ומוחלטת.

   

  ו.צו הירושה תוקן על רקע הודעת לשכת רישום המקרקעין כי הנכס רשום כולו כיחידה אחת וכי לא ניתן לפצלו לשתי דירות. הצו תוקן בידיעת יתר ילדי התובעת ולאחר שהתובעת הצהירה בפני בית הדין הרבני כי זהו רצונה.

   

  ז.ביום 05.01.20 גמלה בלב התובעת ההחלטה לערוך צוואה בפני עדים, במסגרתה הורישה לה את מלוא הזכויות בדירה ואת יתר עיזבונה ציוותה בחלוקה שווה בין כל ילדיה.

   

  ח.לא זו אף זו, ביום 01.07.21, ועל מנת להבטיח את זכויותיה בדירה, חתמה התובעת בפני עו"ד על תצהיר העברה ללא תמורה של זכויותיה בדירה.

   

  ט.המדובר בתובעת שהינה כשירה קוגניטיבית ושכלית, אשר ידעה היטב מה רצונה ופעלה ברצון גמור.

   

  י.החל מחתימת הצוואה ההדדית של המנוח והתובעת ועד לחתימת מסמכי העברת הזכויות בדירה ללא תמורה, היתה התובעת בקשר עם יתר ילדיה, שוחחה עימם מידי יום ואף נפגשה איתם. במשך כל תקופה זו הצהירה התובעת בפני כל כי ברצונה ליתן לה את הדירה היות והיא זו הנושאת בהחזרי הלוואת המשכנתה ודואגת לכל צרכיה, זאת בהסכמתם המלאה ובידיעתם של יתר ילדיה.

   

  יא.בשנת 2022 ולאחר שהתברר לילדי התובעת כי הדירה מיועדת לפרויקט 'פינוי בינוי' וכי הדירה נקייה ממשכנתה, הבינו אחיה כי בידם מכרה של זהב והעמידו דרישה לקבל את הדירה תוך שהם מאיימים עליה, מחרימים אותה ואף מודיעים לה כי ינקטו בהליכים משפטיים כנגדה אם לא תעשה כרצונם. ילדי התובעת כפו על התובעת לנתק עימה כל קשר ולא תאלץ להתמודד מולם בהליך משפטי. החל מאותו הרגע הפכה התובעת את עורה ומכאן תביעתה.

  הנתק ביחסיה עם התובעת חל בחודש אוגוסט 2022.

   

   

  יב.הנתבעת 'שכחה' לציין כי במשך 20 שנה, החל משנת 1999 ועד לשנת 2019, לא רק שהיא זו שטיפלה במסירות בהוריה, סעדה אותם ודאגה לכל צרכיהם, אלא אף הסדירה את תשלום מלוא החזריה השוטפים של הלוואת המשכנתה על הדירה ולמעט תקופה קצרה בה השתתף המנוח בהעברת סכום של 900 ₪ ולמשך מספר חודשים. כל זאת עשתה על מנת לדאוג להוריה לקורת גג.

   

  יג.היא החסירה מעצמה ומבני משפחתה על מנת לדאוג כי להוריה תהא קורת גג, בעוד יתר אחיה, מחזיקים לפחות בדירה אחת.

   

  יד.למעשה, הוסכם על ידי התובעת והמנוח כי הנתבעת תסייע בידם לרכוש את הדירה מחברת 'עמיגור' באופן שבו היא זו שתסדיר החזריה השוטפים של הלוואת המשכנתה בעוד התובעת והמנוח יוכלו להתגורר בדירה עד יום מותם ולאחר לכתם לבית עולמם תועבר הדירה על שמה. היא היתה הגורם היעיל לרכישת הדירה מתוך מתן פתרון דיור ארוך שנים להוריה מעוטי היכולת, בעוד יתר ילדי התובעת והמנוח הדירו רגליהם מדאגה חשובה זו.

   

  טו.באם היתה מבקשת לזנוח את התובעת ולזרוק אותה לאשפתות, לא היתה מאפשרת את המשך מגוריה בדירה ללא תמורה.

   

  טז.התובעת למעשה, באמצעות ידם הארוכה של יתר אחיה מעלים כלפיה טענות קשות מנשוא בדבר כפייה, חוסר תום לב וכיו"ב, וזאת הגם שהתובעת למעשה התייצבה בפני גורמים שיפוטיים, עורכי דין ואף רשם, אשר אף לא אחד מהם התרשם כי היא מצויה תחת כפייה, ניצול, עושק וכיו"ב. לא זו אף זו, שהעברת הזכויות ללא תמורה לנתבעת נעשתה ביוזמתה ומרצונה החופשי של התובעת, הרי שהיא הסתיימה ברישום.

   

  יז.התובעת ויתר אחיה הסתלקו מצו הירושה וחתמו ביודעין על רצונם להעביר את הדירה על שמה. חתימת יתר ילדי התובעת על תצהירי הסתלקות והתייצבותם בפני בית הדין הרבני, תוך ידיעה כי היא מקבלת דירה וחצי משתי יחידות המגורים המרכיבות את הדירה, מעידה על צדקת טענותיה.

   

  יח.כך גם העלתה הנתבעת טענות בדבר שיהוי והתיישנות התובענה וכן על פגיעה באינטרס ההסתמכות שלה, שעה שהמשיכה לטפח את הדירה, לבצע בה שיפוצים ודאגה לכל הנדרש בדירה, בצד נשיאה בהחזרי הלוואת המשכנתה ובהסתמכותה על כך שהדירה נתונה לה.

   

  יט.תביעת התובעת לקבלת מחצית הזכויות בדירה נגועה בחוסר תום לב, שכן בהתאם לצו הירושה לכל היותר חלקה של התובעת הינו רבע מהזכויות בדירה, שאף אותה העבירה לתובעת בצו הירושה המתוקן, בצוואה שערכה ביום 09.02.20 וכן בחתימתה על העברת זכויותיה בדירה ללא תמורה.

   

  כ.לא זאת בלבד שהתובעת מסתירה מבית המשפט את עניין תשלום המשכנתה על ידה לאורך השנים ואת התחייבותה והתחייבות המנוח כי הדירה תהא שייכת לה לאור זאת, אלא שהיא טוענת כי הנתבעת לא שינתה מצבה לרעה לאחר הקניית המתנה, בעוד היא שינתה גם שינתה מצבה ואף הסתמכה על כך כל חייה, שכן היא לא רכשה דירה מעולם, בניגוד ליתר ילדי התובעת. כך גם היא זו הממשיכה לשאת בעלויות הנדרשות לתיקון ושיפוץ הדירה.

   

  כא.טענת התובעת בדבר 'מתנה על תנאי' מוכחשת שכן בתצהיר העברה ללא תמורה אין כל התניה כאמור והרי שדרך כלל לא יקרא אל תוך חוזה מתנה, תנאי שאין בו.

  כך גם המדובר בהרחבת חזית, לא רק שהתובעת היא זו שזנחה אותה אלא שהתניה האמורה מעולם לא היתה, נאמרה או התבטאה בכל צורה שהיא והדירה הוקנתה לה בשל כך שהיא זו שהסדירה את תשלומי במשכנתה במשך השנים, חודש בחודשו.

   

  כב.העובדה כי התובעת פורטת בתביעה את כל העילות בדיני החוזים, מבלי שתניח תשתית ראייתית, אינה מעבירה את נטל ההוכחה לכתפיה.

   

  הדין החל ויישומו

  14.כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי מלוא הזכויות בדירה רשומות כיום ע"ש הנתבעת והמחלוקת נסבה סביב השאלה האם קמות לתובעת עילות המצדיקות את ביטול המתנה שהעניקה לנתבעת.

   

  כעת אעבור לליבונה של השאלה שבמחלוקת.

   

  15.סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, קובע כדלקמן:

  "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו . . . ".

   

  על חשיבות המרשם על פי חוק המקרקעין ועקרון הפומביות אין עוררין. תכלית החזקה הקבועה בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין מטרתה להגן על אמינות המרשם ויציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, כך שהמרשם ישקף באופן סופי את הזכויות הללו.

   

  ראו: הפ (מרכז) 30380-04-10 אוטיליה קרפ נ' יעקב קרפ.

  ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה אינק, פ"ד נג (3) 49 (1999)).

   

  16.לפיכך ובשל החשיבות הרבה אותה מייחסים למרשם, נקבע בפסיקה כי ניתן במקרים חריגים לסתור את האמור במרשם, אלא שהנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין לאשורן, הוא נטל כבד ביותר ורובץ לפתחו של הטוען לכך.

  ראו: ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

   

  כאמור, התובעת טוענת כי המרשם אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין לאשורן שכן הושג ע"י הנתבעת בשל כל אחת מעילות הבטלות המקימות לה את קבלת הסעדים להם היא עותרת ולפיכך, יש להורות על רישומה כבעלים של מחצית הזכויות בדירה.

   

  17.כידוע, חוזה מושתת על הסכמת צדדיו; הסכמה זו היא תולדה של רצונות הצדדים. לפיכך נהוג לומר כי חוזה מבטא מפגש רצונות.

  עם זאת כדי שיתקיים היסוד ההסכמי של הגדרת החוזה לגבי עניין מסוים, אין די בהסכמה גרידא בין צדדים, אלא נדרשת הסכמה מודעת ומכוונת שלהם ליצור קשר משפטי-חוזי מחייב.

   

  ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, דין הוצאה לאור בע"מ, תשס"ה-2005, בעמ' 14.

   

  סעיף 25 (א) לחוק החוזים, קובע כדלקמן:

  פירוש של חוזה

  "חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

   

  לכאורה, על פי לשון סעיף 25(א) לחוק החוזים הרי שניתן לפנות לנסיבות עובר לכריתת החוזה רק כאשר אומד דעתם של הצדדים אינו משתמע מתוך החוזה (תורת שני השלבים), אלא שההלכה שנפסקה בעניין זה סתמה את הגולל על תורת שני השלבים והחליפה אותה בתורת הפרשנות התכליתית, על פיה חוזה יפורש על פי רוחו והגיונו מבלי להיצמד למילותיו. קרי, ניתן לפרש חוזה על פי נסיבותיו החיצוניות, גם כאשר לשונו ברורה. מגמה זו התחזקה לאור החובה לפרש את החוזה על פי עקרון תום הלב.

   

  עוד נקבע בעניין זה כי בעימות בין לשון החוזה ובין כוונת עושיו, יד האחרונה על העליונה וכי המגמה הפרשנית הנאותה היא "להתיר מוסרותיהן של המילים ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית".

  גבריאלה שלו בסיפרה הנ"ל בעמ' 415-418.

  ראו גם: ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה(2) 141, 145.

  ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265.

   

  יוער כי ביום 07.01.26 תוקן סעיף 25(א) לחוק החוזים (תיקון מס' 3), אולם בהינתן כי תחולת הסעיף המתוקן נקבעה על חוזים שנכרתו לאחר יום 07.01.26, לא אדרש לתחולת הסעיף על חוזה המתנה מושא פסק-הדין שבפני אשר נכרת קודם לתיקון מס' 3.

   

  18.הסכם למתן מתנה הוא חוזה, היינו, עיסקה דו צדדית המשתכללת על ידי הצעה וקיבול וככזה גם בחוזה מתנה אבן היסוד העיקרית לשם השתכללותו היא גמירות הדעת של הצדדים לו. המבחן לקיומה של גמירות הדעת הינו אובייקטיבי ועוסק בשאלה האם בנסיבות העניין היה האדם הסביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים ומבחן זה נמדד על מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים תוך כדי ולאחר הענקת המתנה.

  על הסכם מתנה חלות שתי מערכות של דינים, אלה הקבועים בחוק המתנה, תשכ"ח-1968 ואלה המופיעים בדין הכללי של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

   

  ראו: ע"א 6296/05 כהן נ' עיזבון בקשי כתון (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

  ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו (4), 57.

  מ' א' ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח-1968 – פירוש לחוק החוזים (מהדורה 2, תשנ"ז).

   

  19.אם כך, יש לבחון האם נסיבות העניין והתנהגות הצדדים מצביעות על גמירות דעת התובעת להתקשר בהסכם מתנה, כאשר האינדיקציה העיקרית לקיומה של גמירות הדעת במובנה האובייקטיבי (החיצוני) היתה בעצם חתימת הצדדים על הסכם העברת הזכויות בדירה ע"ש הנתבעת.

   

  כלל הוא, שאדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו.

  המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח גרסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה.

  ראה: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם בנבו, 17.12.03);

   

  20.בענייננו, התרשמתי כי התובעת יודעת לקרוא בשפה העברית במידה המספיקה להבנת חתימתה על הסכם המתנה ודי בעדותה בעניין זה בעמ' 4 שורות 27-36. כך גם עדותה של עו"ד ח', על פיה הקריאה המסמך לתובעת והעניקה לה הסברים מפורטים אודותיו קודם החתימה על גביו (ראו, עדותה של עו"ד ח' בעמ' 50 שורות 22-26; בעמ' 54 שורות 2-4 ובעמ' 55 שורות 2-6, מניחה את דעתי כי התובעת הבינה את תוכנו של המסמך וחתמה עליו כאות להסכמתה ויש באלה כדי להעיד על גמירות דעתה של התובעת להתקשר בעסקת המתנה.

   

  לפיכך, אינני מקבלת את עדות התובעת על פיה לא ידעה על מה חתמה במעמד ההעברה ללא תמורה – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 33 שורות 23-25.

   

  לעניין זה ובהמשך לאמור לעיל, הרי שהגם שעו"ד ח' לא ביררה שאלת הסכמתה מול התובעת באופן בלתי אמצעי שאינו תלוי בנתבעת ואף קיבלה את המידע הראשוני בשיחה טלפונית שניהלה עם הנתבעת, אין כדי לפגום או להצדיק את ביטולה של המתנה מחמת טענה כאמור.

   

  21.התובעת לא הכחישה כי אכן חתמה על הסכם ההעברה ללא תמורה, אלא שלטענתה חתימתה זו הושגה תחת עילות רבות אותן פרטה בכתבי טענותיה, ואשר כל אחת מהן מזכה אותה, לשיטתה, בקבלת הסעד של בטלות הסכם המתנה.

   

  22.ככלל, נטל השכנוע מוטל על שכם התובע, ובהתאם לכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'. עם זאת, מקום בו נתבע מעלה טענה של הענקת מתנה, עובר נטל הראיה לשכם הנתבע, שכן ''אין אדם מוחזק כנדבן' – ראו, פרשת בראשי הנ"ל.

  אולם, כאשר טענת המתנה מועלית במסגרת יחסים בין בני משפחה, יכול וישוב הנטל לרבוץ על שכם התובע להוכיח כי לא נתן מתנה וזאת לנוכח החזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה ליתן מתנה ובמקרים בהם הדעת נותנת כי נוכח טיב הקשר המשפחתי סביר להניח כי עסקינן במתנה, כגון: יחסי הורה-ילד.

  ראו, ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח (1), 801.

   

  23.בעניינו, יחסי הקירבה בין התובעה לבין הנתבעת (אם-בת) מקימים את חזקת המתנה ועל כן הנטל להוכיח שמסמכי ההעברה נחתמו בהיעדר גמירות דעת לתת מתנה יוחזר ממקבלת המתנה (הבת) לטוענת לבטלותה (התובעת).

   

  ביחס למשקלו של נטל ההוכחה נקבע כי אין להרימו בהטלת דופי גרידא, אלא שיש להראות כי בנסיבות העניין הקניית המתנה משוללת כל הגיון.

  ראו: ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג (פורסם במגרים האלקטרוניים)

  ובפרשת וואלס הנ"ל.

   

  24.כאמור, היסוד להשתכללותו של הסכם מתנה הוא גמירות דעת הצדדים המתקשרים בו, כאשר משקל כבד יותר יינתן לכוונת הצד המתחייב להעניק את המתנה.

   

  התובעת דבקה בגרסתה על פיה לא היתה לה כוונה להעניק לנתבעת את מלוא הזכויות בדירה, כך גם העידו העדים שהובאו מטעמה.

   

  25.בחינת הנסיבות והראיות שהונחו בפניי, בייחוד טיבו של הקשר המשפחתי, מהות המתנה ושוויה וכן התחקות אחר התנהגות הצדדים עובר למועד חתימת מסמכי ההעברה ולאחריו וכן בפעולות המשפטיות הנוספות שנעשו סביב רישום הזכויות בדירה, מלמדים על כך שכוונת הצדדים היתה גם היתה להתקשר בעסקת המתנה.

   

  להלן יובאו טעמי מסקנתי זו.

   

  26.סעיף 1 לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה, כאשר הנכס יכול ויהיה נכס מקרקעין.

   

  סעיף 2 לחוק המתנה קובע כי: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".

  על פי סעיף 6 לחוק המתנה: "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

   

  אם כן, במקרה הרגיל עוברת המתנה אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או מסירתו של כתב המתנה לידיו.

  המתנה נשוא התובענה שלפנינו היא מתנה במקרקעין, ולפיכך לעניין העברת הבעלות במקרקעין חלות "הוראות מיוחדות" כמשמען בסיפא של סעיף 6 לחוק המתנה ויש למוצאן בחוקים רלוונטים אחרים.

  משעסקינן בהעברת זכויות "במקרקעין" – יש לפנות ל "חוק המקרקעין".

   

  27.בסעיפים 6 ו-7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969, קיימות אותן הוראות מיוחדות.

   

  סעיף 6 לחוק המקרקעין, קובע כי: "עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה עפ"י צוואה".

   

  סעיף 7 לחוק המקרקעין, קובע כי:

  "(א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.

  (ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".

   

  28.מקריאת הסעיפים הנ"ל שבחוק המתנה ובחוק המקרקעין עולה המסקנה כי פעולה של "הקניית מקרקעין במתנה", אשר לא נסתיימה ברישום, אינה מתנה מושלמת כי אם "התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין".

   

  סיטואציה משפטית זו אינה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עיסקה בלתי מושלמת. מקורה הוא במיזוג תוכנן של הוראות "חוק המקרקעין" והוראות "חוק המתנה".

   

  עמד על כך כב' השופט ברק בע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ ואח', פד"י מ' (1), 321, בעמ' 324:

  "תוצאה זו מתבקשת משילוב של הוראות חוק המתנה, תשכ"ח-1968, שילוב המתבקש מהוראות חוק המתנה (סעיף 6 סיפא), שלפיהן במתנה עוברת הבעלות מנותן המתנה למקבלה (סעיף 6), עם הוראות חוק המקרקעין, שלפיהן הקניית בעלות במתנה מהווה 'עסקה במקרקעין' ועסקה במקרקעין טעונה רישום (סעיף 7 (א))".

  בעניין זה ראו גם ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, פד"י נד (4), 409, בעמ' 417-418.

   

  29.אם כן, מתנה במקרקעין מושלמת עם רישום הזכויות על שם מקבל המתנה. לאחר הרישום מדובר במתנה גמורה, וסעיף 5 לחוק המתנה, העוסק בחזרה מהתחייבות לתת מתנה, אינו חל עליה. לפיכך, עצם שינוי דעתו של נותן המתנה, ואף התנהגות מחפירה של מקבל המתנה או הרעה במצבו הכלכלי של הנותן, אינם מקימים, כשלעצמם, עילה לביטול מתנה שהושלמה ברישום.

  ראו: ע"א 4009/22 נעם כץ נ' שלי בן עטיה (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

  ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

  מטעמים אלה נדחות בזאת טענות התובעת לביטול המתנה מכוח הוראות החוק שמקורן בסעיף 5 לחוק המתנה ולכן יש לבחון האם קיים צידוק לבטל את הסכם המתנה בגין אחת או יותר מיתר העילות להן טענה התובעת.

   

  פגמים ברצון או פגם שנפל בכריתת הסכם המתנה

  30.המתנה עלולה להתבטל אם יוכח פגם ברצונו של נותן המתנה בעת ההתקשרות, כגון טעות, הטעיה, כפייה או עושק. זהו ביטול הנובע מפגם בעסקה מלכתחילה, ולא מזכות חזרה מכוח סעיף 5 לחוק המתנה. גם לאחר השלמת המתנה, האפשרות להעלות טענה בדבר פגמים ברצון נשמרת, בכפוף להוכחת הפגם ולסעדים המתאימים לו (ראו, בפרשת כץ הנ"ל).

  בפסיקה נקבע כי גם מעורבות פעילה של מקבל המתנה בעריכת הסכם המתנה אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לביטול והיא עשויה לקבל משמעות רק אם הוכח כי הייתה כרוכה בהשפעה בלתי הוגנת או בפגם אחר ברצונו של נותן המתנה .נוכחותו של מקבל המתנה בפגישה עם עורך הדין, ואף מעורבותו בפנייה אליו או בעריכת העסקה, אינה יוצרת לבדה חזקה להשפעה בלתי הוגנת. כאשר נותן המתנה ידע על מה הוא חותם, הביע רצון מפורש והוכחה גמירות דעתו, המעורבות כשלעצמה אינה מצדיקה את ביטול המתנה.

   

  עם זאת, למעורבות בעריכת הסכם המתנה עשויה להיות משמעות ראייתית אם היא מצטרפת לנסיבות המצביעות על ניצול תלות או חולשה של נותן המתנה, כגון מצב קוגניטיבי או גופני, יחסי תלות, מניעת אפשרות לקבל ייעוץ עצמאי, או פעולה שלא מתוך רצון חופשי והבנה מלאה. במצב כזה ניתן לבחון ביטול מחמת פגם ברצון, לרבות עושק או השפעה בלתי הוגנת.

   

  ראו: תמ"ש (תל אביב) 28251-09-19 ש.ע.ל נ' א.ש (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

  ע"א (מחוזי ירושלים) 12734-07-22 א.ב.ז נ' א.ב.ז (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

  ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

   

  לענייננו, כאמור לעיל הרי שרישום הזכויות בדירה הפך את המתנה שהוענקה למוגמרת, ולכן אין בהעלאת טענות שמקורן בסעיף 5 לחוק המתנה או לעובדה שהנתבעת היתה מעורבת פעילה בהשתכללותה והוצאתה אל הפועל של עיסקת המתנה. עם זאת, רישום הזכויות בדירה ע"ש הנתבעת אינו מונע תקיפה של תוקף העסקה מלכתחילה אם יוכח שהסכם המתנה לא השתכלל מחמת פגם שנפל ברצון התובעת, בין היתר, ניצול תלות, השפעה בלתי הוגנת, הטעיה, כפייה, מרמה או היעדר גמירות דעת של התובעת. לכן השאלה המרכזית אינה עצם המעורבות של הנתבעת בהשתכללותה של עסקת המתנה (שאין ספק כי היתה – ראו, בין היתר עדות הנתבעת בעמ' 30 שורות 9-17; 22-23 ושורות 30-36 ובעמ' 33 שורה 13 וכן עדותה של עו"ד ח' בעמ' 49 שורה 29; עמ' 53 שורה 37-38 ועמ' 54 שורה 1 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25), אלא יש לברר את השאלה האם המעורבות גרמה בפועל לכך שהסכמת התובעת לא הייתה חופשית, מודעת ואמיתית.

   

  31.בפסיקה הובאו דוגמאות להיעדר גמירות דעת כגון: מצב קוגניטיבי שלא איפשר להבין את העסקה; חתימה ללא הבנת משמעות המסמכים; כוונה שהנכס יעבור רק לאחר המוות או פער מהותי בין רצונו האמיתי של הנותן לבין הביטוי החיצוני של העסקה.

   

  בענייננו, לא עלתה כל טענה מטעם מי מהצדדים על פיה מצבה הקוגניטיבי של התובעת לא איפשר לה להבין את מהות העיסקה ותוצאותיה. משכך, אינני מוצאת מקום לבחון עניין זה.

   

  כך גם קביעתי לעיל לעניין ידיעת התובעת לקרוא וההסבר שקיבלה מעו"ד ח' קודם החתימה על הסכם המתנה דוחות בזאת כל טענה שהעלתה התובעת ביחס לחוסר הבנה כי המדובר בהסכם מתנה, את משמעותה ותוצאותיה.

   

  היעדר גמירות דעת עלול לנבוע גם מפגם ברצון, כגון טעות, הטעיה, כפייה, עושק או השפעה בלתי הוגנת. בהקשר זה, וכפי שצוין לעיל, מעורבות פעילה של מקבל המתנה בעריכת העסקה אינה מספיקה לבדה, אך היא עשויה לקבל משקל כאשר היא מצטרפת לראיות על תלות, חולשה, ניצול או שלילת היכולת של נותן המתנה להפעיל שיקול דעת עצמאי.

   

  32.יובהר, בהסכם ההעברה ללא תמורה העניקה התובעת לנתבעת את הזכויות שהיו לה בדירה שמספרה 20 (מחצית). מילה וחצי מילה לא נכתבה ביחס לדירה שמספרה 19, אליה לא יידרש בית המשפט, הן לאור אופן רישומה של הדירה בלשכת המקרקעין ובייחוד בהינתן כי תביעות בעניין צווי הירושה שניתנו אחר המנוח ובעניין הצוואה מחיים עליה חתם ביום 18.02.08 עודן תלויות ועומדות ומתבררות בפני כב' בית הדין הרבני וממתינות להכרעתו.

   

  כזכור, המחצית הנותרת בזכויות בדירה שמספרה 20 הועברו לנתבעת מכוח צו הירושה שניתן בעניין עיזבון המנוח בבית הדין הרבני וככל שאתייחס לנכס מושא פסק-הדין כשתי יחידות מגורים נפרדות, הרי שהסכם המתנה ביקש להשלים את מה שהתחיל צו הירושה, כך שלאחר הענקת זכויות התובעת בדירה (מחצית) שמספרה 20 יועברו ע"ש הנתבעת מלוא הזכויות בדירה שמספרה 20.

   

  ויתור התובעת ויתר ילדיה על חלקם בעיזבון המנוח ביחידת המגורים שמספרה 20 לטובת הנתבעת, כעולה מצו הירושה שניתן בעיזבון המנוח, והודעה על אי רישום פעולה אשר נשלחה לנתבעת מלשכת רשם המקרקעין ביום 13.01.20, נספד ד' לכתב ההגנה, ממנה עולה כי השינוי ברישום הזכויות בדירה בהתאם לצו הירושה לא אושר נוכח רישומה של הדירה כיחידה רישומית אחת, מחזקת המסקנה כי לתובעת היתה גמירות דעת להעניק לנתבעת את הזכויות אותן העבירה לה בהסכם המתנה. כך גם עולה מטענות יתר ילדי התובעת, על פיהן כוונתם היתה להעניק לנתבעת יחידת מגורים אחת בלבד ולא את הדירה בשלמותה וזאת מבלי לקבוע מסמרות ביחס ליכולתם להתנות בעניין זה או ביחס לחוקיות ביצוע ההפרדה הפיסית בדירה ובהינתן אופן רישומה בפועל של הדירה בלשכת רישום המקרקעין.

   

  33.ניצול, לחץ, השפעה בלתי הוגנת, הטעיה, כפייה, מרמה, פחד וכיו"ב, הם שהובילו את התובעת להענקת המתנה – האמנם?

  א.כאמור, בהינתן כי חוק המתנה אינו קובע הוראה ברורה בדבר מהותה של גמירת הדעת הנדרשת, זו נלמדת בהתאם למבחן האובייקטיבי הקבוע בדיני החוזים הכלליים, 'על פי מבחן זה, יש להידרש להתנהגות הצדדים ולנסיבות העניין לפני כריתת החוזה ולאחריו'.

  ראו, ע"א 12734-07-22 א.ב.ז נ' א.ב.ז (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

   

  ב.עוד נקבע בעניין גמירות הדעת הנדרשת בעסקת מתנה, כי 'מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת של הנותן – כי זו ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה; וניתן יהיה להכיר בציפיות מקבל המתנה כלגיטימיות, אך כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעים בצורה ברורה וחד משמעית על כוונת המעניק להתקשר בחוזה. נוכח אופי עסקת המתנה, ישנה אפוא ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונות המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית'.

   

  ראו, פרשת א.ב.ז. הנ"ל וכן ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון בראשי ז"ל (פורסם במאגרים האלקטרוניים.

   

  ג.אם כן, בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה וקפדנית יותר של הוכחת גמירות דעת ומעמד הבכורה המוענק לאינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה (הניצע) מפנה מקומו לרצונו של נותן המתנה (המציע), שכן בית המשפט מביא בחשבון את מהותו של הסכם המתנה, כחוזה חד צדדי, בו מקבל המתנה הוא הנהנה העיקרי ממנו, אם לא היחיד. לפיכך, בחוזה מתנה יוכרו ציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק מקום בו הנסיבות והתנהגות הצדדים יצביעו בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה (ראו, פרשת בראשי הנ"ל).

   

  ד.בפרשת א.ב.ז. הנ"ל נקבע כי גמירות הדעת של נותן המתנה עלולה להיפגם עת מתקיים פגם ברצונו, מחמת טעות, הטעיה, כפיה, עושק והשפעה בלתי הוגנת. כאשר ביחס לעילת ההשפעה הבלתי הוגנת, צוין כי משמעותה היא ניצול יתרון פסיכולוגי הנעוץ באמון או בתלות של צד אחד במשנהו, באופן המונע מהצד הנתון להשפעה בלתי הוגנת להפעיל שיקול דעת עצמאי וכי יש להחיל דוקטרינה זו גם על עסקאות מתנה.

   

  'הכלל הוא, כי אם הצד בעל ההשפעה מנצל את מעמדו ואת תלותו של הצד האחר, באופן שהוא מפיק לעצמו או לצד שלישי יתרון בלתי הוגן על דרך קבלת דבר בעל ערך (בדרך של מתנה, צואה או חוזה), ניתנת הפעולה לביטול על ידי הצד שפעל תחת אותה השפעה'.

   

  ה.כידוע, הנטל להוכחת הטענה כי הענקת מתנה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מוטלת על הטוען לכך, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. עם זאת, במקרים בהם מוכחת תלות מקיפה ויסודית ששררה בין מעניק המתנה לבין הנהנה, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של נותן המתנה וכי הפעולה שנעשתה היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת, עשוי נטל ההוכחה לסתור חזקה זו לעבור לשכמו של הנהנה, אם כי נטל השכנוע הסופי נותר תמיד על כתפי הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

   

  ראו: דנ"א 1516/97 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2), 813.

   

  ו.לצורך סתירת ההנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת על מקבל המתנה להוכיח כי המתנה היתה פעולה עצמאית של נותן המתנה, אשר לא זו בלבד שהבין את משמעותה, אלא אף הייתה תוצאה של מחשבה שלמה, צלולה, חופשית וכי היה מעורה לגביה. חשוב להראות 'כי הנותן נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין, ושהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה'.

   

  ראו, ע"א 12734-07-22 א.ב.ז נ' א.ב.ז (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

  ע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' מטילדה ריכטר ואח', פ"מ לא (1) 372.

   

  ז.לעניין הראיות הנדרשות, נקבע בפסיקה כי אלה מתייחסות למצבו הגופני או הנפשי של נותן המתנה בתקופה הרלוונטית, בדבר מידת תלותו בזולת, בדבר קשריו עם אנשים אחרים, בדבר אופי יחסיו עם הנהנה, או מידת המעורבות של המקבל. לעניין שאלת מצבו הבריאותי והנפשי של המעניק, נקבע כי אין המדובר בבחינת כשרותו המשפטית.

  ח.לענייננו, מחומר הראיות שהונח בפניי, ובייחוד מעדות הנתבעת עצמה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה בפני תלות מקיפה ויסודית ששררה בין התובעת לבית הנתבעת, בוודאי לא כזו שניתן יהיה להניח ממנה כי שללה את רצונה החופשי והבלתי תלוי של התובעת וכי הפעולה שנעשתה היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. משכך, נטל ההוכחה נותר על שכם התובעת. נטל זה לא הורם.

   

  ויובהר, הגם שהנתבעת טענה ואף העידה בפני כי היא זו שהיתה צמודה להוריה, טיפלה וסעדה אותם במסירות משך שנים רבות מאוד ועד למשבר שנתגלע בינה לבין התובעת בחודש אוגוסט 2022, בעוד יתר אחיה ואחיותיה היו טרודים ועסוקים בענייניהם האישיים, הרי שלא מצאתי כי תלות זו של התובעת בנתבעת הגיעה לכדי פגימת גמירות דעתה להתקשר בהסכם המתנה.

   

  ט.כך גם טענת הנתבעת כי בניגוד לאחיה היא זו שהקדישה את חייה וחיי משפחתה לרווחת הוריה ומסרה את טובתה האישית לטובת הוריה ולפיכך, רק בשנת 2019 עברה להתגורר בדירה ההולמת את צרכי בני ביתה, שכן עד אז חיו בדוחק ובצמצום בדירה, לא משנה מסקנתי כאמור.

   

  י.יתר על כן, מטענות התובעת ועדיה עולה כי הנתק שיזמה הנתבעת, לכאורה, בין התובעת ליתר ילדיה התרחש לאחר שנודע לילדי התובעת כי מסרה זכויותיה בדירה לנתבעת. קרי, אין בנתק שנוצר ובטענת הבידוד, לכאורה, מיתר ילדיה, כדי לתמוך בטענת התובעת כי הם שגרמו לה לחתום על תצהיר הענקת המתנה.

   

  ראו, למשל, עדות העד מ', שהעיד כי לא הזמין את אימו, התובעת, לחגיגת בת המצווה של בתו, שהתקיימה ארבע שנים עובר למסירת עדותו (בשנת 2021 – ה.ש.-ע.ג.) ומאחר שהיה פגוע ממנה – עמ' 47 שורות 18-37 ובעמ' 48 שורות 3-11 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 20.07.25.

   

  כן ראו עדות העדה ר' בעמ' 63 שורות 8-11.

   

  עדותו של עו"ד ד' תומכת אף היא בכך שהסכסוך בין התובעת ליתר ילדיה בעניין העברת הזכויות בדירה נתגלע בסמוך או לאחר מועד עריכת צוואת התובעת מיום 05.01.20, במסגרתה ציוותה מלוא זכויותיה בדירה לתובעת – עמ' 45 שורות 22-26.

   

  יא.כך גם ניתן ללמוד על קיומו של קשר חופשי, פתוח ונטול חסמים שהתקיים בין כל בני המשפחה משך השנים ועד לעת בו נודע לילדי התובעת אודות הענקת הזכויות בדירה לנתבעת.

  כך למשל, הצהרתה של הגב' פ' כי היא ואחיה תמיד וטיפלו בתובעת וסייעו בכל הנדרש – ראו, סעיף 36 לתצהיר העדה פ' וכן הצהרתה אודות היות המשפחה קרובה ומלוכדת – ראו, סעיף 8 לתצהיר, סותרים טענות על פחד וניצול תלות.

   

  העדה ר' העידה על קיומו של קשר קרוב עם התובעת וכי תמיד דאגה שהתובעת תהיה בסדר – עמ' 57 שורות 24-28; עמ' 60 שורות 16-18 ועמ' 61 שורות 19-32 לתמלול פרוטוקול דיון 20.07.25 ובהמשך עדותה אישרה כי רק לאחר שנודע לה על כי התובעת העניקה את הזכויות בדירה לנתבעת ולמשך כשנתיים היתה בנתק מהתובעת – עמ' 63 שורות 8-13.

   

  גם עדותו של העד ד' סותרת את טענת הבידוד והנתק הנטענים עובר להענקת המתנה - עמ' 71 שורות 17-24.

  כך גם עדותה של פ' לא מלמדת על נתק בינה לבין התובעת בתקופה הרלוונטית – עמ' 78 שורות 35-38 עמ' 79 שורות 3-4; עמ' 80 שורה 9 ועמ' 82 שורות 36-38.

   

  העד ש' העיד על עצמו כבן מסור לתובעת וכי כל הזמן שמר עימה על קשר, גם בזמנים בהם יתר אחיו ניתקו עימה את הקשר – עמ' 62 שורות 33-37.

   

  יב.אשר לעדותו של ד', לפיה הנתבעת עשתה 'את המוות' לתובעת 20 שנה, 'מקללת אותה, משפילה אותה, פוגעת בה' – עמ' 71 שורות 32-36 לתמלול דיון 20.05.27 ועל חיים בצד פחד של התובעת מהנתבעת (עמ' 73 שורה 7), הרי שהיא איננה מתיישבת עם עדות האחים לקשר הדוק וחם עם האם משך השנים וכן עם התנהגות סבירה המצופה מכל ילד סביר למנוע פגיעה חמורה בהורה שלו, בוודאי כזו המתמשכת על פני 20 שנה.

   

  יג.מכל המקובץ לעיל, התרשמתי כי המתיחות שנוצרה ביחסי התובעת לבין מי מילדיה נוצרה לאחר היוודע להם על החלטתה של התובעת להעניק לנתבעת את הזכויות בדירה ולפיכך, כל טענות התובעת כאילו בידודה מיתר ילדיה ותלותה המוחלטת בנתבעת הם שדחקו אותה לפינה והובילו אותה, תוך השפעה בילתי הוגנת לחתום על תצהיר המתנה, נידחות בזאת.

  כך גם לא התרשמתי כלל מתלות שפיתחה התובעת בנתבעת ולמצער כזו שהגיעה לכדי תלות והשפעה בלתי הוגנת שיש בהם כדי להצדיק ביטול הענקת המתנה.

   

  מסקנה כאמור עולה בקנה אחד גם עם התרשמותה של עו"ד ח' מהתובעת במועד חתימתה על הסכם המתנה, אשר תארה את התרשמותה מהתובעת, בין היתר: '. . . היא הביעה את הרצון שלה לה להעביר לה ללא תמורה. . . אם הייתי מרגישה צורך לבדוק, אז הייתי יותר מתעמקת בזה, אבל פה באמת לא הרגשתי צורך, זאת אומרת הרגשתי שיש פה כשירות דעת גמורה . . . ' – ראו, בעמ' 50 שורות 1-4 ושורות 31-36 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  כך גם עולה מעדותה של עו"ד ח' שתארה את היום בו הגיעה התובעת יחד עם בת נוספת ליטול את מסמכי ההעברה ללא תמורה (ככל הנראה לצורך היערכות להגשת התובענה שבפני): 'אמרתי לה הסתכלתי על ת' בעיניים ואמרתי לה את ישבת פה מולי ואת הבנת בדיוק על מה את חותמת, כי זה הרגיז אותי, זה הרגיז אותי. את ישבת בדיוק ואת ידעת בדיוק על מה את חותמת, ואת ישבת פה מולי ואמרתי לך בדיוק מה עשית ואת היית פרפקט עם זה והיא אמרה לי נכון, נכון' – ראו, בעמ' 56 שורות 4-8 ולשאלה שהופנתה אליה בחקירה חוזרת בהמשך לעדותה כאמור, העידה עו"ד ח': ' . . . ואז פניתי לת', אמרתי לה את באת פה עכשיו, זאת אומרת שיהיה לך ברור שלא נעשה פה איזה משהו חס וחלילה שעכשיו את כאילו אומרת לא יודעת לא שמעת, את ישבת פה וחתמת מרצונך, והיא אמרה לי צודקת . . . ' – עמ' 56 שורות 30-32.

   

  יד. לא זו אף זו, מעדות התובעת בפני אף התרשמתי כי התובעת לא פחדה בעבר ואף לא מפחדת כיום מהנתבעת. ראו למשל, תשובתה לשאלה האם פחדה מהנתבעת, בזו הלשון: 'מה יש לי לפחד? . . . אני מצפצפת עליה' – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 34 שורה 36 ובעמ' 35 שורות 4-5.

   

  עוד עולה מעדות התובעת כי היא זו דווקא שבחרה לנתק את הקשר עם הנתבעת, במהלך חודש אוגוסט 2022, וזאת לא בעקבות סכסוך הסובב סביב הדירה אלא בעקבות סכסוך שנתגלע בבית הנתבעת, שעה שאירחה אותה בביתה בחדרה של הבת ולאחר שהתובעת נעלבה מהנתבעת לאחר שחשה כי מבקשים לפנות אותה מחדרה של הנכדה בו התארחה – ראו, למשל, תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 24-25; בעמ' 33 שורות 2-17; בעמ' 34 שורה 38; בעמ' 35 שורה 4 ושורות 17-39 ובעמ' 36 שורות 1-5.

   

  גרסה דומה לסיבת הנתק בין התובעת לנתבעת מסרה גם העדה ר' – עמ' 63 שורות 14-33 לתמלול דיון מיום 20.07.25.

   

  כך גם התרשמתי כי דירת הנתבעת נותקה מאספקת שירותים שונים בעקבות גריעת הנתבעת מחשבון הבנק של התובעת וביטול כרטיס האשראי שהחזיקה ברשותה ולא בשל התעמרות הנתבעת בתובעת – ראו לעניין זה עדות התובעת בעמ' 27 שורות 6-11 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 20.07.25 ועדות של העד מ' בעמ' 39 שורות 1 ו-26.

   

  טו.גם טענת התובעת, על פיה הנתבעת הטעתה אותה להאמין 'כי תדאג לה, תטפל בה ותעמוד לצדה למשך כל ימי חייה באהבת אין קץ וכיאה לבת אוהבת אלא שפיה וליבה של הנתבעת לא היו שווים כלל ועיקר' וכן טענותיה לחזרה ממתנה בעקבות התנהגות מחפירה לכאורה של הנתבעת, מחזקים המסקנה כי גמלה בלב התובעת ההחלטה להעניק המתנה לתובעת מתוך רצון חופשי וגמירות דעת וכי חזרתה בה מהענקת המתנה מקורה בהתנהגותה המחפירה של הנתבעת, שבאה לידי ביטוי בשנת 2022.

   

  כך גם עדות העדה ר', על כי התנהגותה המחפירה של הנתבעת כלפי התובעת היא זו המסבירה את צידקת הגשת התביעה, מחזקת המסקנה כי לא פגם ברצון או בגמירות הדעת של התובעת הם העומדים בבסיס התביעה, אלא האירוע בגינו נוצר הנתק בין השתיים – עמ' 64 שורה 34 לתמלול פרוטוקול דיון מיון 20.07.25. אלא שכפי שכבר נכתב לעיל, משעה שעסקינן במתנה מוגמרת הרי שלא ניתן לחזור בה אפילו והוכחה התנהגות מחפירה של הנתבעת.

   

  לעניין זה אוסיף כי העד ש', אף העיד כי הנתבעת היתה בת מסורה לתובעת וכי אין לו טענות כלפי יחס מחפיר של הנתבעת כלפי התובעת – עמ' 64 שורות 17-20 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  טז.על גמירות דעת התובעת ורצונה החופשי והחד משמעי להעניק לנתבעת זכויות בדירה ניתן ללמוד גם עם תמלול הקלטת שיחות, נספח 8 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת וכן עם עדותו של עו"ד א', שערך עבור התובעת את הצוואה מעדים מיום 05.01.20, אשר העיד בעניין זה, בין היתר: ' . . . הכל כתוב כפי שהיא רצתה וכפי שהיא הורתה . . . הלקוחה, היתה חד משמעית . . . זה מה שהיא רצתה, זה מה שהיא ייחלה בזמנים ההם, אם היה שינוי לאחר מכן אני לא יודע. כאשר אני ערכתי את הצוואה זה היה הרצון החד משמעי שלה . . . והיא הייתה מאוד נחרצת והיא הייתה מאוד חד משמעית שזה מה שהיא רוצה'– ראו, בעמ' 38 שורות 20-21 ושורות 30-36; בעמ' 39 שורות 1-5 ושורות 13-23; בעמ' 40 שורות 13-20 ושורה 30; בעמ' 41 שורות 17-19; בעמ' 42 שורות 6-8 ושורות 17-21 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  על חדות, נהירות וחד המשמעותיות של רצון התובעת להעניק לנתבעת זכויות בדירה ניתן ללמוד גם מתוך עדותו של עו"ד ד' – ראו, בין היתר, בעמ' 45 שורות 6-12 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  יז.ולסיכום עניין גמירת דעת התובעת להעניק את המתנה לנתבעת, יובא להלן ציטוט מעדות עו"ד ד', מי שייעץ לצדדים לאורך הדרך, לקח חלק בעריכת צוואת המנוחה מיום 05.01.20 והפנה את הצדדים לעו"ד ח' לצורך עריכת הסכם המתנה, אשר השיב לעניין הסיבה להולדת רעיון עסקת המתנה, וכלשונו:

  ' . . . בגלל שהייתה איזושהי מחלוקת עם האחים, היה עניין של תצהירים שהם הסכימו לחתום, לא הסכימו לחתום, היה שם איזה עניין לא זוכר לפרטי פרטים. האימא היתה בטוחה שהאחים לא יתנגדו, ברגע שהיא הבינה שיש שם איזושהי מחלוקת, שזה בדיוק מה שהחשש שלה עוד בעריכת הצוואה, שתהיה איזושהי בעיה סביב העניין הזה של להעביר את הבית למ', עלה איזה רצון שלהם, היא אמרה מה הפתרון שלי, אז אני אמרתי חבר'ה, הפתרון לדעתי, אני לא מומחה גדול בתחום אבל הפתרון, לדעתי יש אפשרות להעביר, אם את רוצה את יכולה לתת אותו לא רק שאתה הולך מהעולם, אתה יכול לתת אותו גם בעודך בחיים' – ראו, בעמ' 45 שורות 33-39 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  הגיונה של המתנה ושיקולי צדק התומכים בדחיית התובענה

  כפי שעולה מהאמור לעיל, הרי שלא רק שלא עלה ביד התובעת להוכיח את תביעתה ומשכך יש לדחותה, אלא שאף מצאתי את נסיבות העניין כמצדיקות את הענקת המתנה.

   

  34. זהות הגורם שנטל את הלוואת המשכנתה ונשא בהחזריה השוטפים

  מכל אשר הובא בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת היא זו שנטלה את הלוואת המשכנתה ולאחר שבקשת המנוח ליטול ההלוואה על שמו סורבה וייתכן כי ללא סיוע הנתבעת לא היה עולה ביד התובעת והמנוח לנצל את הזכות שהוענקה להם לרכוש את הדירה. לעניין זה אציין כי סירוב הבנק להעניק את הלוואת המשכנתה למנוח עשויה להעיד, בין היתר עם שיקולי גילו המתקדם של המנוח, גם על העדר יכולתו הכלכלית לשאת בהחזריה השוטפים.

   

  כשנשאל העד מ' האם הוריו היו רוכשים את הדירה בלעדי העזרה של הנתבעת, השיב: 'אני, לפי מה שאני יודע לפי האחים שלי שאבא שלי הלך . . . לפי האחים . . . האחים . . .' ולשאלה האם המידע אינו מצוי מידיעתו האישית, השיב: 'אני לא יו - , תקשיב, אז שנייה, אז לי לענות, לאבא שלי, אבא שלי היה בבנק ולא אישרו לו משכנתא . . . לבית, זה מה שאני יודע, זהו'. כשנשאל איך יכול היה המנוח לרכוש את הדירה אם סורבה בקשתו ליטול הלוואה מובטחת במשכנתה, השיב: 'אז אני יודע שגיסי רצה לעזור להם, אני חושב שהוא עזר להם, אני חושב, אני לא יודע בדיוק. אני לא בקיא בתהליך הזה' – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 49 שורות 38-39 ובעמ' 50 שורות 1-14.

   

  העדה ר' העידה אף היא בעניין כך: 'אבא שלי לא יכל לקחת בגלל הגיל שלו, הוא היה אדם מבוגר . . . אבא שלי לא שילם את המשכנתא כי לא יכול, אבל מהכסף של אבא שלי . . . אבל מהכסף של אבא שלי שילמו את המשכנתא . . . אבא שלי שילם את המשכנתא . . . אבא שלי לא יכל לקבל היא לקחה את המשכנתא במקום' – עמ' 62 שורות 31-39 ועמ' 63 שורות 1-6 ולשאלה מי זאת היא? השיבה העדה כי הכוונה לנתבעת – שורה 6.

   

  גרסה דומה מסרה העדה פ', כשהעידה כי המנוח רצה ליטול משכנתה, אלא שהדבר נמנע ממנו לנוכח גילו המבוגר – עמ' 81 שורה 24.

  גם הנתבעת העידה כי לא אישרו משכנתה לאביה המנוח מפאת גילו המתקדם – עמ' 7 שורה 31 ועמ' 8 שורה 3 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25 וכן מחמת הכנסותיו הנמוכות – בעמ' 9 שורות 14-15 ולא מצאתי כי בתשובתה לשאלה מוקדמת יותר, כשנשאלה מאיזה בנק לקחו הוריה משכנתה, והשיבה: 'מהבנק שלי, מפועלים' – עמ' 7 שורות 14-17 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25, יש כדי לשנות מהמסקנה כי למנוח ולתובעת לא אושרה הלוואה משכנתה.

   

  35.הגם שהתובעת עמדה על הכחשתה כי הנתבעת היא זו אשר מימנה את תשלומיה השוטפים של הלוואת המשכנתה, היא העידה כי אף פעם לא עבדה, לא קיבלה משכורת וכי המנוח עבד בחב' א', אם כי היא לא ידעה כמה הרוויח – ראו, תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 11 שורות 19-31 ושורות 33-39.

   

  העד ד' העיד בעניין זה כך: 'אבא שלי קנה את הדירה . . . היא לקחה את המשכנתא, אבא שלי, אבא שלי, אבא שלי שילם את המשכנתא, היא לא הוציאה מכיסה שום שקל . . . ' – עמ' 70 שורות 5-8 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 20.07.25.

   

  עוד העיד ד' כי אמו התובעת אף פעם לא עבדה ואילו אביו המנוח עבד כפועל בניין בחברת א' – עמ' 70 שורות 12-18.

   

  העדה פ' העידה כי הנתבעת היא לא זו שנשאה בתשלומי המשכנתא וכשנשאלה איך היא יודעת, השיבה כי מידע זה התקבל מהתובעת – עמ' 80 שורות 34-39 וכן מצפייה בתדפיסי בנק של השנים האחרונות וכי לא צפתה בתדפיסי בנק קודמים – עמ' 81 שורות 1-16.

   

  לתצהיר עדות ראשית צרפה התובעת תדפיסי חשבון בנק החל משנת 2013 באמצעותם ביקשה להוכיח טענתה אודות מימון הרכישה, ובייחוד בהתבסס על הו"ק בגובה 900 ₪ אשר ניתנה לטובת הנתבעת – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 12 שורות 25-29.

   

  לשאלה: 'מ2013 עד 2018 5 שנים, 5 שנים שילמתם 900 שקל את ובעלך זכרונו לברכה, 5 שנים של 900 שקל האם זה מספיק לקנות את הדירה מבחינתך? השיבה התובעת: 'לא זוכרת' – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 13 שורות 8-10 ובהמשך שינתה גירסתה עת העידה כי הנתבעת שילמה את החזרי הלוואת המשכנתה מכספי המנוח – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 14 שורה 31 ושורה 35, אלא שהיא לא הוכיחה טענתה זו.

   

  36.מנגד, הנתבעת הוכיחה כי הסדירה מחשבון הבנק שלה את מלוא החזריה השוטפים של הלוואת המשכנתה, החל ממועד רכישתה בשנת 1999 ועד לפרעונה המלא בשנת 2019 וכן כי מימנה שיפוצים שבוצעו בדירה. כך למשל, נספח 13 לתצהיר הנתבעת, המעיד על תשלום לעיריית א' בעבור החלפת צנרת לבניין וכן נספח 4 לכתב ההגנה, מכתב אשר נשלח לנתבעת מעיריית א' המתריע על קיומו של מפגע ביוב בחצר הדירה.

   

  כהוכחה לטענותיה צרפה הנתבעת לכתב ההגנה, כנספח 2, תדפיסי חשבון בנק המתנהל על שמה החל מחודש דצמבר 1999 ועד לחודש דצמבר 2019, התומכים בטענתה על כי לאורך כל התקופה היא זו שהסדירה את החזריה השוטפים של הלוואת המשכנתה.

   

  התובעת כאמור כפרה בראיות שהציגה הנתבעת וטענה כי היא והמנוח הם שהסדירו תשלומי המשכנתה באמצעות העברת התשלומים לנתבעת, בין היתר, על דרך הו"ק שביצעו לחשבון הבנק המתנהל על שמה, אלא שהיא לא הצליחה להוכיח טענותיה. לא מצאתי כי העברות כאמור מעידות כי ניתנו לצורך תשלום המשכנתה דווקא או חלק ממנה, הן בהינתן כי העברות כאמור אינן משקפות את גובה החיוב החודשי השוטף של החזרי הלוואת המשכנתה (שנעו בין הסכום של כ-1,400 ₪ לסכום של כ-2,000 ₪ בחודש) והן בהינתן כי לא ניתנו בצורה קבועה ושוטפת (בתקופה כאמור לא נצפתה הוראת קבע בחודשים 04/2013; 06/2013; 03/2014; 11/2014; 04/2017; 08/2017; ובחודש 03/2018 ובחודשים 09/2015-04/2016 לא צורפו דפי חשבון כלל).

   

  כך גם הצגת אסמכתאות החל משנת 2013, בעוד המשכנתה ניטלה 14 שנים קודם לכן (בשנת 1999) שומטות את הקרקע תחת גרסת התובעת ומחזקות את גרסת הנתבעת, שכן על התובעת הנטל להוכיח כי הסדירה מלוא תשלומי הלוואת המשכנתה החל ממועד נטילתה, בשנת 1999 ועד לפרעונה המלא, בשנת 2019.

   

  טענתה המאוחרת של התובעת, על פיה היא והמנוח השיבו לנתבעת בדרך כזו או אחרת את תשלומי המשכנתה, בין היתר, תוך ניסיון לטעון כי הכספים במזומן שהופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת מקורם בכספי התובעת והמנוח (ראו, בין היתר, סעיף 31 לסיכומי התובעת), אף היא איננה מתקבלת על ידי, הן לאור המועד בו הועלתה לראשונה והן בהינתן שלא הוכח על ידי התובעת כי הכספים שהופקדו בחשבון הבנק הועברו ממקורות כספיים שלה או של המנוח.

   

  כך גם לא סייעה עדות עדי התובעת להוכחת טענותיה, שכן עדותם כולה בעניין נטילת המשכנתה ואופן הסדרת תשלומי השוטפים נמסרה מפי השמועה ולא מתוך ידיעה אישית – ראו, למשל, עדות העד מ' בעמ' 50 שורות 1-6 ושורות 13-14 ועדות העדה פ' בעמ' 80 שורות 35-37 ובעמ' 81 שורות 1-16.

   

  37.למען לא יצא הנייר חסר, הרי שהנתבעת לא הכחישה כי הסתייעה כלכלית באביה המנוח וכי האחרון סייע לה מספר שנים בתשלום המשכנתה וזאת בתקופה בה נקלעה למצוקה כלכלית – עמ' 17 שורות 1-2 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25. לעניין טענת ב"כ התובעת, על פיה החל מחודש ספטמבר 2008 ועד אוגוסט 2018, תקופה בת 10 שנים התקיימה הוראת קבע מחשבון בבנק של התובעת והמנוח לבנק למשכנתאות – עמ' 17 שורות 9-10 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25, הרי שלא רק שלא צורפו אסמכתאות לתמיכה בטענה זו אלא שאפילו והייתי מקבלת הטענה הרי שמדובר בתקופה של עשר שנים בלבד, מתוך עשרים שנות תשלום משכנתה וכן על סכום חלקי בלבד ואף לא קבוע וכפי שתואר בהרחבה לעיל.

   

  כך גם אינני מקבלת את קו החקירה במהלכה ניסה ב"כ התובעת לרמוז על מעילת התובעת בכספי הוריה, בעת בה סייעה להם בניהול השוטף של משק הבית ומשעה שלא הורם הנטל להוכחתה – ראו, למשל, חקירת הנתבעת בעמ' 3 שורות 7-22 ושורות 38-39 ובעמ' 4 שורות 1-10 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  מטעם דומה נדחה בזאת גם ניסיונה של התובעת לטעון כאילו הנתבעת שילמה את המשכנתה חלף תשלום דמי שכירות בעבור מגוריה ומגורי משפחתה בדירה – עמ' 5 שורות 22-38 ובעמ' 6 שורות 1-6 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  ויתור התובעת ויתר ילדיה מחלקם בדירה לטובת התובעת

  38.בויתור התובעת ויתר ילדיה מזכויות המנוח בדירה, בהתאם לצו הירושה, יש כדי לרמז על רצון המנוח והתובעת להעניק לתובעת זכויות בדירה ולהעדיפה על פני יתר ילדיהם. כוונה זו של המנוח והתובעת ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, עולה גם מהצוואה מחיים שערכו ביום 18.02.08 וכן מעדות יתר ילדי המנוח על מידותיו, יושרו וניקיון כפיו של המנוח וכדלקמן:

   

  העד מ' העיד ביחס למנוח כך: '. . . צדיק, לא קיים דבר כזה, לא קיים, לא קיים כבוד השופטת, אין אבא ישר כמו שלי ישר ישר, בחיים לא תראי . . . ' – עמ' 40 שורות 17-18 לתמלול דיון מיום 20.07.25.

  העדה ר' העידה כי אביה המנוח היה אדם: 'ירא שמיים, אבא היה ירא שמיים, אבא היה אדם עניו, צנוע, אדם טוב לב', לשאלה האם האמת היתה שגורה בפניו, השיבה: 'רק אמת, לא רק שהוא דיבר אמת . . . הוא היה אדם אמיתי, אדם ירא שמים לאמיתה . . . ' – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 55 שורות 25-30.

  גם העדה פ' העידה על המנוח כאדם ישר, ירא שמים, דובר אמת – עמ' 80 שורות 24-29 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 20.05.27.

  אינני מקבלת את גרסת העד מ', על פיה אביו המנוח נגרר לבית הדין הרבני ע"י הנתבעת – תמלול דיון 20.07.26 בעמוד 40 שורה 29, שכן אין היא מתיישבת עם עדותו ביחס להסתלקותו והסתלקות אחיו מירושת האב המנוח לטובת הנתבעת ולשונה: 'רצינו לדאוג לאחותנו, אנחנו כל האחים . . . אנחנו 6 אחים כבדו השופטת . . . 6 אחים, כולם היו בשלבים של נישואים, של עבודות, לימודים, כל מיני דברים. היא לא היה לה את זה, היא לא היה לה את זה' – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 41 שורות 25-35 ולשאלה האם הנתבעת סייעה לתובעת ולמנוח, השיב העד מ': 'תמיד היא עזרה להורים שלי, היא גרה צמוד' – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 41 שורה 38.

  עוד העיד מ' כי הוא ואחיו הסתלקו מירושת האב המנוח מרצון – תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 53 שורה 37.

   

  כך גם לא מתיישב הדבר עם התביעה אותה הגישו התובעת ויתר ילדיה לבית הדין הרבני, במסגרתה ביקשו דווקא לקיים את צוואת המנוח.

   

  העדה ר' העידה אף היא כי הסתלקה מירושת האב המנוח מרצון וכי היא ואחיה חתמו מהטעם 'כי רצינו באמת בטובתה' וכי: ' . . . ידענו שזה שני בתים, אמרנו בית אחד לה, כי ברוך השם אנחנו יש לנו את הבית שלנו . . .רצינו לעזור לה, אמרנו היא היתה לבדה עדיין לא התחתנה, רצינו לעזור לה באמת מתוך אהבה, אמרנו יהיה בית אחד לה, בית אחד לאמא, זה מה שידענו. אבל אחרי זה רק בדיעבד ידענו אחרי זה שנחשב כבית אחד . . . לא ידענו שאחרי זה זה נקרא בית אחד, אבל הבית רצינו לעזור לה כי אנחנו כבר היינו מסודרים, בית לכולם היה . . .' – עמ' 56 שורה 2 ושורות 13-17 ושורות 21-23.

   

  גם העד ד', העיד כי מבחינתו היה מדובר בשתי דירות – עמ' 68 שורה 27 לתמלול דיון 20.07.25 וכי כוונת האחים בהסתלקותם היתה להעניק לנתבעת, שהיתה רווקה בעת ההיא, דירה אחת בלבד – עמ' 69 שורה 4 ושורות 6-9 וכי הסכמתו בעניין זה היתה להעניק לנתבעת: ' . . . לחצי בית, לבית אחד, אנחנו ידענו שיש שני בתים . . . לא לא לא בוא תעשה סדר, אנחנו חתמנו על בית אחד שהוא יהיה של אמא שלי ובית אחד היא יהיה למ' . . . ' – עמ' 74 שורה 24 ושורת 34-35 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 20.07.25.

   

  39.לשאלה בדבר הסתלקותה והסתלקות ילדיה לטובת הנתבעת בצו הירושה השיבה התובעת שהיא לא זוכרת – ראו, תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 16 שורות 10-16 ובהמשך העידה כי ההסתלקות נעשתה מאחר שהנתבעת 'רמאית'; כי היא לא סובלת ולא אוהבת אותה – בעמ' 19 שורות 23-32 וברור כי לא ניתן לקבל תשובה זו כמניחה את הדעת.

   

  40.הנתבעת נחקרה בעניין זה וכשנשאלה מדוע הוריה לא הצהירו לפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני כי הם מעניקים לה את הזכויות בדירה מאחר ששילמה את המשכנתה והשיבה: 'אין הסכם, יש הבטחה של אבי ואימי, היא לא צריכה להיות אפילו כתובה. אבי זכרונו לברכה אמר הדירה תהיה לך, על הטיפול המסור ומה שעשית בשבילנו . . . אני לא צריכה להגיד על המשכנתא לא אבא ולא אימא ולא אף אחד' – עמ' 13 שורות 12-13 ושורות 29-32 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  41.מתצהירה של העדה פ', בתה של התובעת ואחות הנתבעת, עולה כי היא ואחיה התייצבו בבית הדין הרבני לצורך הוצאת צו ירושה אחר המנוח לבקשת הנתבעת; כי במעמד דיון בבית הדין הרבני היא ואחיה הסכימו ביחס לחלוקת הדירה, הגם שהסכמתה כאמור ניתנה בהעדר ידיעה כי המנוח הותיר אחריו צוואה, במסגרתה ציווה את כל רכושו לתובעת וכי אילו היתה יודעת אודות הצוואה היתה פועלת לקיימה ככתבה וכלשונה.

   

  בעדותו אישר העד מ' כי הסתלקותו והסתלקות אחיו מעיזבון המנוח נבעה מרצונם לדאוג לנתבעת – עמ' 41 שורות 20-27 ובעמ' 53 שורה 37. כך גם העידה העדה ר' בעמ' 56 שורות 2 ו-15-16 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 20.07.25 ואילו העדה פ' העדה פ' אף היא העידה כי הסתלקותם מירושת האב נבעה מתוך הרצון שתהיה לנתבעת קורת גג ומתוך דאגה לנתבעת – עמ' 82 שורות 1-2 לתמלול פרוטוקול דיון 20.07.25.

   

  עדות האחים בעניין רצונם החופשי להסתלק מעיזבון המנוח מתיישבת עם גרסת הנתבעת בעניין זה – ראו, בין היתר, חקירתה בעמ' 22 שורות 6-12 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  סתירות בעדות התובעת המטילות צל כבד על גרסתה

  42.עדות התובעת לכל ארכה היתה בעייתית ונראה היה כי מתכננת את תשובותיה. כך, לדוגמה, העידה כי אף פעם לא חגגו לה יום הולדת; בהמשך העידה כי חגגו לה יום הולדת בבית של הבת ר' ולא בבית הנתבעת, שם חגגו בפועל, שכן: 'לא מ' לא, מ' לא סובלת אותה' – עמ' 17 שורות 1-11 ובהמשך הודתה כי אכן את חגיגות יום הולדתה ה-73 נחגגו בביתה של הנתבעת – בשורה 14.

   

  סתירה נוספת בגרסת התובעת עלתה גם סביב עניין קיומו של קשר בינה לבין בנה של הנתבעת – עמ' 27-28 לתמלול דיון 20.04.25.

   

  התובעת ענתה הרבה – 'לא זוכרת' ו'לא יודעת' הלינה על התמשכות החקירה וגילתה חוסר סבלנות במהלכה – ראו, למשל, תמלול דיון 20.07.25 בעמ' 11-14 ועמ' 31-32.

   

  הטיפול המסור שהעניקה הנתבעת להוריה המחזק את רצון המנוח והתובעת לגמול טובה לנתבעת

  43.הנתבעת העידה כי עד הגיעה לגיל 48 שנים היא התגוררה עם הוריה; העידה על יחסים חמים ועל יחסי אמון מיוחדים ועמוקים ועל טיפול מסור ודאגה להוריה – עמ' 2 שורות 1-6 ובעמ' 3 שורות 23-28 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

  עוד העידה הנתבעת כי סעדה את אביה המנוח, טיפול שכלל גם החלפת טיטולים למנוח וזאת שלוש שנים עובר לפטירתו – עמ' 2 שורות 31-39 ובעמ' 3 שורות 1-3 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

  העד מ' חיזק בעדותו את גרסת הנתבעת כאמור – ראו, בעמ' 49 שורה 25. כך גם עדות העדה ר' בעמ' 73 שורות 12-17 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  44.עדות הנתבעת על כך שיתר אחיה לא היו מעורבים בטיפול בהורים – עמ' 3 שורות 30-31 עולה בקנה אחד עם התרשמותי בעניין זה מתוך עדות האחים עצמם – ראו, למשל, עדות העד מ' בעמ' 44 שורות 5-27; עדות העדה ר' בעמ' 60 שורה 10; עדות העד ד' בעמ' 73 שורות 26-36 ועדות העדה פ' בעמ' 84 שורות 31-38.

   

  45.הנתבעת נחקרה בעניין זה וכנשאלה האם קיבלה את הדירה כנגד תשלומי המשכנתה או כנגד הטיפול בהורים, השיבה: 'כנגד הבטחת אבי ואימי על הטיפול המסור במשך חיי שנאלצתי להוריד הרבה ממני . . . אני נאלצתי להוריד הרבה ממני . . . ' ולשאלה כיצד תשובתה עולה בקנה אחד עם גרסתה כי קיבלה את הדירה מאחר שנשאה בתשלומי המשכנתה, השיבה: זה גם חלק מזה, בוודאי . . . זה גם וגם' – עמ' 10 שורות 27-39 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25 ובהמשך: אבי זיכרונו לברכה אמר הדירה תהיה לך, על הטיפול המסור ומה שעשית בשבילנו' – עמ' 13 שורות 12-13 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  ב"כ התובעת לא הרפה וחקר ארוכות (ראו בעמ' 10-14 לתמלול פרוטוקול דיון 06.11.25) את הנתבעת ביחס לשינוי כביכול בגרסתה, שעה שבכתב ההגנה טענה כי הזכויות בדירה מגיעות לה בהינתן כי היא זו שנשאה בהחזריה השוטפים של הלוואת המשכנתה אל מול העולה בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני, שם נטען כי הזכויות בדירה מוענקות לנתבעת לאור טיפלה המסור בהם והשיבה: 'זאת הייתה הבטחתם לעתיד, בזה שאני אטפל בהם' – עמ' 14 שורה 10 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  לשאלת האינטרס שיש לתובעת להעניק לה את הזכויות בדירה, השיבה הנתבעת: 'קודם כל יש לה אינטרס מאוד גדול לתת לי, אני הייתי שם כל חיי, כל חיי אני הייתי שם, אין משהו אחר . . . אני כל חיי הייתי שם . . . מעבר לזה שאני גם שילמתי . . .' – עמ' 32 שורות 19-28 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  הזהות בתצהירי עדי התובעת כמעמידה בספק את אמינות תכנם

  46.עדי התובעת מסרו תצהירים זהים ביחס להשתלשלות האירועים שהובילו להגשת התביעה, עד כי נראה כי תאמו גרסתם.

   

  בחקירתו הנגדית העיד מ' כי הזהות בתצהירים שלו ושל אחיו מקורה באמיתות הדברים וכי לא תאם דבר עם אחיו – ראו, תמלול דיון 20.07.26 בעמ' 37 שורה 38 ובעמ' 38 שורות 1-9, אם כי אינני מקבלת טענה זו.

   

  פגיעה באינטרס ההסתמכות של הנתבעת

  47.אי אפשר להתעלם מהפגיעה באינטרס ההסתמכות של הנתבעת שכן נראה כי נמנעה מהנתבעת הזכות ליטול משכנתה בשנים הללו עקב ההתחייבות שנטלה על עצמה לצורך רכישת הדירה וכפי עדות הנתבעת 'אני למעשה עד היום לא מימשתי כביכול . . . אם אני רוצה לקנות דירה, לא מימשתי את המשכנתא שלי' – עמ' 8 שורות 21 ו-23 לתמלול דיון מיום 06.11.25.

   

  כך גם אין להתעלם מהעובדה שהנתבעת לא פעלה לסילוק ידה של התובעת מהדירה וחרף הנתק הממושך בין השתיים וההליכים המשפטיים שנקטה התובעת כלפיה, המשיכה לטעון, גם בעדותה, על כי זכות התובעת להתגורר בדירה תינתן לה מבחינתה עד סוף ימיה – ראו, חקירת הנתבעת בעמ' 15 שורות 21-25 ובעמ' 28 שורה 30 לתמלול פרוטוקול דיון מיום 06.11.25.

   

  48.כך גם לא מצאתי ממש ביתר טענות הנתבעת.

   

  סוף דבר

   

  49.מכל המקובץ לעיל, התובענה נדחית.

   

  התובעת תישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בגובה של 35,000 ₪, כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ככל שלא ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה. 

   

  50.פסק-הדין מסיים את בירורה של התובענה.

   

  51.המזכירות מתבקשת לשלוח עותק מפסק-הדין לצדדים ולסגור את ההליך.

   

  פסק-הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים ובשינויי הגהה ונוסח בלבד.

   

  ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"ו, 10 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.