פס"ד בתביעת נזקי גוף שנגרמו למתנדבת שנפלה בדרך להוסטל למתמודדי נפש

הצדדים השלישיים

1. דליה פרץ

2. דמילה נטרה

3. ברוריה גרשון

4. סימניאו נטרה

5. גבריאל לוי

6. דינה לוי

7. מנשה רביאן

8. פנינה רביאן

9. בצלאל צדוק

10. יעל צדוק

11. סמי אגבבא

12. נעמי אגבבא

13. אראגאו טאדסה

14. מיליך מיליכוב

15. פלגיה טאדסה

16. מלקמו טאדסה

17. שרה תאסירי

18. יהודית יוסף זאדה

19. גידניאן גילה

20. שלמה טשלי

21. שושנה טשלי

22. שרי סוסנסקי

23. קרן טשלי

24. יניב חדד

25. שלומית מיליכוב

26. אורגת חדד

27. עליזה סנאנס

28. איליה יצחקוב

29. לודמילה יצחקוב

30. מאיר אלברט סולומון

31. טובה סלומון

32. שושנה לוי

33. עליזה טנפרנקו

34. חשמונאי טנפרנקו

35. אייל אבבה

36. אייל יימקיר

37. שרה בראשית

38. מנחם פורקש

39. מרים ולירו

40. רחל חלבלי

41. עזרא חלבלי

42. יצחק אביגדור

43. אביגדור שרה

44. דניאל יפת

45. דרור יפת

46. נטרה סימניאו

47. לילי יפת

48. ביטאווה טמסגאן

49. ברקט ביטאווה

50. מברטו ביטווב

51. גולן אלי

52. פנינה גולן

53. יבניה ברייב

54. רועי אשרם

55. אברהם בכר

56. מלכה בכר

57. אלפרד טבול

58. יצחק גרשון

פסק דין

מבוא

1. לפניי תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, ביום 01.12.2019, עקב נפילה בשביל גישה לבניין שבו הפעילה הנתבעת 2 הוסטל למתמודדי נפש. התאונה אירעה, לפי הנטען, בעת שהתובעת הגיעה למקום במסגרת פעילות התנדבותית אצל הנתבעת 2.

2. התביעה הוגשה בעילה נזיקית, מכוח עוולת הרשלנות והפרת חובת זהירות, נגד הנתבעת 2 ונגד הנתבעת 3, מבטחת אחריותה בתקופה הרלוונטית. לטענת התובעת, הנתבעת 2 חבה כלפיה באחריות, הן מכוח היותה מחזיקת המקום ומפעילת ההוסטל, והן מכוח חובתה לספק סביבת עבודה בטוחה.

3. יובהר כי התביעה הוגשה במקור, בין היתר, נגד הנתבעת 1, נציגות הבית המשותף של הבניין. עם זאת, במהלך הדיון התברר כי לבניין אין ועד בית פעיל או נציגות רשומה, ולכן לא ניתן היה לבצע מסירה כדין של כתב התביעה לגורם זה. בנסיבות אלה, אני מורה על מחיקת התביעה נגד הנתבעת 1 ללא צו להוצאות, ובהתאם לכך המונח "הנתבעות" בפסק דין זה יתייחס לנתבעות 2 ו-3 בלבד.

4. הנתבעות, מצדן, הגישו הודעות לצדדים שלישיים נגד בעלי הזכויות בדירות בבית המשותף, בטענה כי ככל שקיימת אחריות למצב השטח שבו אירעה התאונה, הרי שזו מוטלת עליהם.

5. במסגרת ההליך צורפו מספר קבוצות של צדדים שלישיים, אשר יוצגו על ידי מייצגים שונים. כל אחד מן הצדדים השלישיים טען, בעיקרו של דבר, להיעדר אחריות מצדו, תוך הפניית האחריות, ככל שתימצא, אל הנתבעות, ובפרט אל הנתבעת 2, כמעסיקתה של התובעת, כמפעילת ההוסטל וכמחזיקה בפועל במקום.

6. המחלוקת בין הצדדים נסבה על נסיבות נפילתה של התובעת, על זהות הגורם האחראי למקום שבו אירעה התאונה ועל היקף הנזק הנטען.

   תמצית טענות הצדדים

7. לטענת התובעת, התאונה אירעה עקב מפגע בשביל הגישה לכניסה א' – מהמורה או הפרש גבהים – אשר היווה סכנה בלתי סבירה למשתמשים במקום. לטענתה, לנתבעת 2 הייתה הזיקה הקרובה ביותר למקום, שכן היא הפעילה את ההוסטל, הזמינה אותה למקום במסגרת פעילותה, והייתה בעלת היכולת המעשית לאתר את הסיכון ולפעול להסרתו.

8. התובעת הוסיפה כי העובדה שהנתבעת 2 הפעילה במקום מסגרת טיפולית מחזקת, לשיטתה, את חובתה לוודא כי סביבת העבודה ודרכי הגישה למקום יהיו בטוחות.

9. אשר לטענות בדבר אשם תורם, טענה התובעת כי אין לייחס לה אשם בשל כך שלא הביטה כל העת בקרקע, וכי אין לדרוש מעובר דרך לצפות מפגעים שאינם גלויים לעין או שאינם צפויים באופן סביר.

10. הנתבעות טענו כי דין התביעה להידחות. לשיטתן, התובעת לא הוכיחה את נסיבות התאונה ואף לא הוכיחה את קיומו של מפגע כלשהו. הנתבעות הפנו לכך שהתובעת עצמה אישרה כי לא ראתה את המקום שממנו נפלה, ולפיכך גרסתה באשר לגורם לנפילתה אינה אלא השערה.

11. עוד טענו הנתבעות כי ככל שקיימת אחריות כלשהי למצב בשטח, הרי שיש לייחסה לבעלי הזכויות בבית המשותף, האחראים לתחזוקת הרכוש המשותף, ובכלל זה לשביל שבו אירעה התאונה.

12. חלק מהצדדים השלישיים טענו כי אין להטיל עליהם אחריות, מאחר שאינם מתגוררים בכניסה שבה אירעה התאונה, אינם מחזיקים בה ולא הייתה להם שליטה או יכולת פיקוח ביחס לשטח הכניסה שבו נפלה התובעת.

13. לשיטתם, הוכח כי במשך שנים התקיימה בבית המשותף חלוקה מעשית בין הכניסות השונות, שלפיה כל כניסה טיפלה בשטחים הסמוכים לה, נשאה בהוצאותיה וניהלה את תחזוקתה באופן עצמאי.

14. בנוסף, חלק מהצדדים השלישיים טענו כי גם אם תתקבל גרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה, יש לייחס לה אשם תורם משמעותי, בשים לב להודאתה כי אינה נוהגת להסתכל על הדרך בעת הליכה, וכן נוכח היכרותה עם תנאי השטח.

15. עוד טענו חלק מהצדדים השלישיים כי הנתבעת 2, כמעסיקתה של התובעת וכמי שהפעילה את ההוסטל, הייתה הגורם בעל היכולת והחובה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ולמנוע את הסיכון הנטען.

    המסגרת הראייתית והעובדות שהוכחו

16. במסגרת שמיעת הראיות נשמעו עדויות מטעם התובעת, בן זוגה, נציג הנתבעת 2 וכן עדים מטעם הצדדים השלישיים. לאחר שעיינתי במכלול הראיות, בעדויות שנשמעו, במסמכים שהוגשו ובטענות הצדדים בסיכומיהם, מצאתי לקבוע את התשתית העובדתית שהוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי.

17. אין חולק כי התובעת, ילידת X.X.1996, הייתה במועד הרלוונטי לתאונה בת 23. במסגרת פעילותה עבור הנתבעת 2 הגיעה התובעת למבנה שבו הפעילה הנתבעת 2 הוסטל עבור מתמודדי נפש. עוד הוכח כי מדובר בבניין מגורים מסוג "בניין רכבת", הכולל ארבע כניסות נפרדות, וכי התאונה הנטענת אירעה, לפי גרסת התובעת, באזור הכניסה המכונה "כניסה א'".

18. אשר למבנה ולחלוקת האחריות המעשית בין הכניסות, הוכח כי לאורך השנים התקיימה ביניהן הפרדה, הן מבחינה פיזית והן בכל הנוגע לניהול התחזוקה ולנשיאה בהוצאות. מר אלי גולן העיד כי "כל כניסה דואגת לשלם את ההוצאות שלה... כל כניסה דואגת לתחזוקה שלה, של הכניסה עצמה" (עמ' 38, שורות 30–35). הגב' שרה אביגדור העידה כי "כל אחד דואג לחלק שלו" (עמ' 33, שורה 23), ובהמשך אישרה כי כל כניסה מטפלת בענייניה בנפרד (עמ' 31, שורות 33–36). מר אלפרד טובול, בעל זכויות בכניסה א', העיד אף הוא: "יש ארבע כניסות, כל כניסה בנפרד" (עמ' 56, שורות 1–3).

19. נוסף על ההפרדה המעשית, הוכח כי בין הכניסות קיימת הפרדה פיזית באמצעות גדרות, וכי המעבר בין הכניסות אינו נעשה דרך החצרות, אלא באמצעות יציאה לרחוב. בעניין זה העיד מר גולן כי "יש גם גדר שמפרידה בין כניסה לכניסה" (עמ' 38, שורות 30–35).

20. אין חולק כי עצם קיומה של חלוקה מעשית בין הכניסות אינו מכריע, כשלעצמו, את שאלת האחריות הנזיקית. שאלת האחריות תיבחן בהתאם לעקרונות דיני הנזיקין, ובשים לב, בין היתר, למידת השליטה והחזקה במקום, ליכולת למנוע את הסיכון, לצפיותו ולחובות שהוטלו על כל אחד מן הגורמים הרלוונטיים.

21. בן זוגה של התובעת העיד באשר לסרטון שצילם במקום לאחר התאונה. מן העדות עלה כי הסרטון אינו מתעד את התאונה עצמה וכי הוא צולם לאחר האירוע, בין היתר מתוך מחשבה על האפשרות של נקיטת הליך משפטי. לפיכך, הסרטון עשוי לשמש ראיה למצב המקום במועד שבו צולם, אך משקלו מוגבל בכל הנוגע להוכחת מצב השטח במועד התאונה ולזיהוי המנגנון שבגינו אירעה הנפילה.

22. באשר לנתבעת 2, הוכח כי היא שכרה את הדירה מאברהם ומלכה בכר לצורך הפעלת ההוסטל. מן ההסכם עולה כי השכירות החלה ביום 15.12.2017, ובהמשך מומשה האופציה להמשך השכירות עד ליום 14.7.2020. התאונה אירעה ביום 1.12.2019, בתקופת השכירות. הנתבעת 2 לא הייתה בעלת הזכויות במקרקעין ולא הייתה אחראית לכלל תחזוקת הבניין. עם זאת, מעדותו של מר איתי אבני, נציג הנתבעת 2, עלה כי הנתבעת 2 הייתה מעורבת בטיפול בליקויים שנחזו בעיניה כמהותיים. כך אישר כי כאשר היה במקום דבר שנראה "קריטי", הנתבעת 2 פעלה בעצמה לתיקונו: "כשהיה משהו שנראה לכם קריטי אתם פעלתם בעצמכם לעשות אותו?" – "נכון" (עמ' 148, שורות 12–13).

23. עוד עלה מעדותו של מר אבני כי הנתבעת 2 בחנה את התאמת המקום להפעלת ההוסטל, וכי אילו הייתה מתרשמת שהמקום מסכן את החוסים או את העובדים, לא הייתה שוכרת את הנכס (עמ' 148–149).

24. מנגד, לא הוצגה מטעם הנתבעת 2 ראיה המלמדת על בדיקה מסודרת של המקום עובר לאירוע, על הדרכת התובעת ביחס לסיכונים במקום או על נקיטת אמצעי מניעה מיוחדים ביחס לסביבת העבודה.

25. אכן, הנתבעת 2 לא הייתה בעלת המקרקעין. ואולם, שאלת אחריותה כלפי התובעת אינה נגזרת מן הבעלות בלבד. יש לבחון, בין היתר, את מידת השליטה והחזקה שהייתה לה במקום, את יכולתה להשפיע על תנאי העבודה, את מידת הצפיות של הסיכון ויכולתה לנקוט אמצעים סבירים למניעתו. העובדה שלא הייתה בעלת המקרקעין אינה שוללת, אפוא, כשלעצמה, אפשרות להטלת אחריות עליה.

    השאלות הטעונות הכרעה

26. משנקבעה התשתית העובדתית, יש להכריע, בעיקרו של דבר, בארבע שאלות: ראשית, האם הוכיחה התובעת כי נפילתה נגרמה עקב מפגע שהיה במקום; שנית, ככל שהוכח מפגע, האם הוא מקים חבות נזיקית, ומי מן הגורמים הרלוונטיים היה בעל הזיקה, השליטה או היכולת למנוע את הסיכון; שלישית, ככל שתימצא אחריות, האם מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק הרפואי הנטען ומהו שיעור הנזק; ורביעית, האם יש לייחס לתובעת אשם תורם.

    התאונה ונסיבות התרחשותה

27. אין מחלוקת כי התובעת נפלה במקום שבו שהתה במסגרת פעילותה עבור הנתבעת 2 וכי בעקבות הנפילה פנתה לקבלת טיפול רפואי. המחלוקת נוגעת בעיקר למנגנון הנפילה ולשאלה אם עלה בידי התובעת להוכיח כי זו נגרמה עקב מפגע שהיה בשביל הגישה.

28. לפי גרסת התובעת, במהלך הליכתה בשביל הגישה לכניסה נתקלה באי-סדירות ברצפה, שאותה תיארה כ"מהמורה", איבדה את שיווי משקלה ונפלה. הנתבעות והצדדים השלישיים אינם חולקים על עצם הנפילה, אך טוענים כי התובעת לא הוכיחה את הגורם לה, בין היתר מאחר שאישרה כי לא הבחינה במפגע בזמן אמת.

29. אכן, העובדה שהתובעת לא הבחינה במפגע עובר לנפילה מקשה במידה מסוימת על הוכחת מנגנון התאונה. אולם, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לשלול את האפשרות שהנפילה נגרמה עקב תנאי השטח. אדם הנופל במהלך הליכה אינו חייב בהכרח להבחין מראש בגורם שהוביל לנפילתו.

30. מנגד, עצם העובדה שהתובעת נפלה במקום אינה מספיקה. על התובעת להוכיח, במאזן ההסתברויות, לא רק את עצם הנפילה, אלא גם את קיומו של סיכון קונקרטי במקום ואת הקשר הסיבתי בין אותו סיכון לבין נפילתה.

31. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, מצאתי כי התובעת עמדה בנטל זה במידה הנדרשת במשפט האזרחי. התובעת הוכיחה כי נפילתה אירעה במקום ובמועד הנטענים, וכי קיימת תשתית ראייתית מספקת לקבוע, במאזן ההסתברויות, כי הנפילה הייתה קשורה לאי-סדירות בתנאי השטח בשביל שבו הלכה. עם זאת, הראיות אינן מאפשרות לקבוע בוודאות את מלוא מאפייניו של המפגע או את נסיבות היווצרותו.

32. בהקשר זה, יש לייחס משקל מוגבל לסרטון ולתמונות שצולמו לאחר התאונה. התיעוד עשוי ללמד על מצב המקום במועד הצילום, אך אין בו, כשלעצמו, כדי להוכיח שמצב השטח היה זהה במועד התאונה. כמו כן, אין בתיעוד כשלעצמו כדי להוכיח כי אי-הסדירות שנראתה בו היא זו שגרמה לנפילה.

33. עם זאת, גרסת התובעת באשר למנגנון נפילתה לא נסתרה בראיה ישירה המלמדת על מנגנון נפילה אחר. בהינתן מכלול הראיות, ובשים לב לכך שגרסתה מתיישבת עם תנאי השטח שנחזו בתיעוד, מצאתי כי עלה בידה להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי נפילתה הייתה קשורה לאי-סדירות בשביל הגישה.

34. קביעה זו מתייחסת למנגנון התאונה בלבד. אין בה כדי לקבוע כי אי-הסדירות היוותה בהכרח מפגע בלתי סביר, או כי גורם מסוים הפר חובה שהוטלה עליו. שאלות אלה מחייבות בחינה נפרדת של טיב הסיכון, הזיקה למקום, השליטה בו והיכולת המעשית למנוע את הסיכון.

    שאלת האחריות וההתרשלות

    המסגרת הנורמטיבית

35. אחריות בגין נזק גוף שנגרם עקב מפגע במקרקעין נבחנת, בין היתר, בגדרי עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לשם הטלת אחריות בעוולה זו יש לבחון את קיומה של חובת זהירות, את הפרתה, את הנזק ואת הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

36. חובת הזהירות נבחנת הן במישור המושגי והן במישור הקונקרטי. במסגרת זו יש לבחון, בין היתר, את טיב היחסים בין הצדדים, את סוג הסיכון ואת יכולתו של הגורם הרלוונטי לצפות את הסיכון ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו (ע"א 145/80שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).

37. עצם התרחשותה של תאונה אינו מקים, כשלעצמו, אחריות בנזיקין באופן אוטומטי. יש לבחון אם התאונה נגרמה עקב סיכון בלתי סביר, שהיה על הגורם הרלוונטי לצפותו ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו, בהתחשב בכלל נסיבות העניין.

    אחריות הנתבעת 2 וסוגיית מעמדה של התובעת

38. הנתבעת 2 הייתה הגורם שבמסגרתו פעלה התובעת במועד האירוע, והיא זו שהפעילה במקום את ההוסטל. התובעת הגיעה למקום לצורך פעילות התנדבותית הקשורה בנתבעת 2, ומשכך התקיימה בין השתיים זיקה ישירה לפעילות שבמסגרתה שהתה התובעת במקום.

39. סוגיית מעמדו של מתנדב במערכת היחסים מול הגוף המפעיל אותו נדונה בפסיקה, אשר השוותה את מעמדו של המתנדב למעמדו של עובד מן המניין בכל הנוגע לחובת הזהירות המוטלת על המעסיק. לעניין זה אין נפקא מינה האם הניזוק קיבל שכר עבור פעילותו אם לאו.

40. הבנה זו, המשווה בין מעמדו של המתנדב לזה של עובד רגיל, באה לידי ביטוי מפורש גם בהסכם ההתקשרות שבין הצדדים "הסכם התקשרות בין עמותת 'מרפא לנפש' לבין מתנדביה" (נספח 3 לתצהיר התובעת). במסמך זה הצהירה הנתבעת 2 באופן שאינו משתמע לשני פנים: "עבודת המתנדב בעמותת 'מרפא לנפש' הינה ללא תמורה כספית. אנו רואים בך שותף לצוות העובדים".

41. לפיכך, חלה על הנתבעת 2 חובת זהירות כלפי התובעת, אשר נבעה גם ממעמדה של הנתבעת 2 כמי שבמסגרתה פעלה התובעת, ועליה היה לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם שמירה על בטיחותה בעת שהותה במקום במסגרת פעילותה עבורה.

42. הנתבעת 2 לא הייתה בעלת הזכויות במקרקעין ולא נשאה באחריות הכוללת לתחזוקת הבניין. עם זאת, כפי שנקבע בתשתית העובדתית, היא עשתה שימוש קבוע במקום לצורך הפעלת ההוסטל, והייתה מעורבת בטיפול בליקויים שנחזו בעיניה כמהותיים.

43. בנסיבות אלה, אין בעובדה שהנתבעת 2 לא הייתה בעלת המקרקעין כדי לשלול את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת. השאלה היא אם הייתה לה שליטה או יכולת מעשית סבירה להשפיע על הסיכון ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו, בשים לב לזיקה שהייתה לה למקום ולפעילות שהתנהלה בו (ע"א 7436-13מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד פלוני (פורסם בנבו, 18.02.2016)).

44. בענייננו, לא הוצגה מטעם הנתבעת 2 ראיה המלמדת כי נערכה בדיקה שיטתית של דרך הגישה שבה נדרשה התובעת לעבור, כי התקיים מנגנון מסודר לאיתור ולדיווח על מפגעים, כי ניתנו הנחיות בטיחות ביחס לסביבת הפעילות, או כי בוצע פיקוח שוטף על תקינותה של דרך הגישה.

45. אין משמעות הדבר כי על הנתבעת 2 היה לשאת באחריות לכל ליקוי בבניין שאינו בבעלותה. חובתה הייתה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ביחס לסביבה שבה קיימה את פעילותה ושאליה היא הפנתה את העובדים והמתנדבים שפעלו במסגרתה.

46. בנסיבות העניין, משהוכח כי הנתבעת 2 עשתה שימוש קבוע במקום לצורך הפעלת ההוסטל וכי התובעת נדרשה לעבור בדרך הגישה במסגרת פעילותה עבורה, היה עליה לנקוט אמצעים סבירים כדי לעמוד על קיומם של סיכונים הניתנים לאיתור ולפעול, בהתאם ליכולתה המעשית, להסרתם או למניעת החשיפה להם.

47. הלכה פסוקה היא כי מעביד השולח את עובדיו או מתנדביו לבצע עבודה בחצרים של אחר אינו יכול להשתחרר מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם. על המעביד מוטלת חובה עליונה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה, גם אם מקום העבודה אינו בחזקתו או בשליטתו (ראו ע"א 246/72 מנשה נ' דרומנו, פ"ד כז(1) 712).

    פירושה המעשי של חובה זו הוא שעליו לפעול באופן אקטיבי כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים שהוא יודע, או צריך לדעת, על קיומם באותו מקום.

48. יתרה מכך, המעביד מחויב לארגן ולנהל את עסקו באופן שעובדיו לא ייחשפו לסיכונים מיותרים, ועליו לדאוג למקום עבודה בטוח במידה סבירה ובהתאם לנסיבות העניין. (ראו ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' משה מרג'י, פ"ד לד(4) 365).

    בענייננו, חובות אלו חלות ביתר שאת על הנתבעת 2, אשר לא רק שלחה את התובעת לפעול מטעמה, אלא אף שכרה את הדירה והפעילה בה באופן קבוע את ההוסטל שאליו הוביל שביל הגישה.

49. אכן, לא כל שקע או בליטה קלה בריצוף עולים כדי "סיכון בלתי סביר". חיי היומיום כרוכים בסיכונים טבעיים ורגילים, שאין הצדקה להטיל בגינם אחריות בנזיקין. ואולם, בענייננו, אין מדובר באי-סדירות שולית בלבד. כפי שנקבע לעיל, המהמורה שנוצרה עקב אבני שפה חסרות ושקיעה של אבנים משתלבות יצרה עומק ממשי. מיקומו של מכשול זה, בצד ימין של השביל ובסמוך מאוד למדרגות (בסוף שביל המוביל לירידה של 5 מדרגות), יצר "מלכודת נסתרת" בשטח המעבר המונעת צעידה בטוחה ומסיטה את קשב הצועד, ובכך חרג המפגע באופן ברור מגדר סיכון סביר או בלאי טבעי שניתן להשלים עמו.

50. משנקבע כי אי-הסדירות המתוארת חרגה מגדר סיכון סביר והיוותה מפגע ממשי ובלתי סביר בדרך הגישה, ומשנמצא כי לנתבעת 2 הייתה זיקה ממשית למקום ויכולת מעשית סבירה לפעול לאיתורו ולמניעת החשיפה אליו, קמה לה חובת זהירות קונקרטית ביחס לסיכון זה. משנמנעה הנתבעת 2 מלקיים מנגנון סביר של פיקוח ואיתור מפגעים, ולא נקטה אמצעי אזהרה מפני המכשול הספציפי, מצאתי כי הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעסיקה וכמי שהפעילה את ההוסטל במקום שאליו הפנתה את התובעת.

    אחריות הצדדים השלישיים

51. יש להוסיף ולבחון את אחריותם של הצדדים השלישיים. בהקשר זה אין די בבעלות פורמלית במקרקעין. יש לבחון את הזיקה הקונקרטית של כל אחד מהם למקום האירוע, ובכלל זה את החזקה, השליטה, האחריות המעשית לתחזוקה והיכולת למנוע את הסיכון.

52. כפי שנקבע לעיל, בבית המשותף התקיימה לאורך השנים הפרדה מעשית ופיזית בין הכניסות, ובכלל זה בכל הנוגע לניהול התחזוקה ולנשיאה בהוצאות. נתון זה משליך על מידת הזיקה והשליטה של כל אחד מן הצדדים השלישיים במקום האירוע.

53. על רקע זה, ביחס לצדדים השלישיים שלא התגוררו בכניסה א', לא טיפלו בשטחה ולא הוכחה לגביהם שליטה או יכולת פיקוח ממשית ביחס למקום האירוע, לא הוכחה זיקה מספקת למפגע הנטען המצדיקה הטלת אחריות נזיקית.

54. שונים פני הדברים ביחס לצדדים השלישיים שהם בעלי הזכויות בדירות שבכניסה א'. על פי נסח הרישום מפנקס הבתים המשותפים, בעלי הזכויות בדירות 1–7 בכניסה א' הם: פרץ דליה; ה"ה מיליכוב מיליך ושלומית; ה"ה נטרה דמילה וסימניאו; ה"ה בכר אברהם ומלכה; טבול אלפרד; ה"ה גרשון יצחק וברוריה; וה"ה לוי גבריאל ודינה. עם זאת, עצם היותו של אדם בעל זכויות בדירה שבכניסה א' אינו מקים, כשלעצמו, אחריות נזיקית אישית למפגע. יש לבחון ביחס לכל אחד מבעלי הזכויות בדירות את מידת החזקה, השליטה והאחריות המעשית שהוכחה ביחס לשטח שבו אירעה התאונה, וכן את יכולתו לנקוט אמצעים סבירים למניעת הסיכון.

55. בענייננו, המקור לאחריותם המעשית של בעלי הזכויות בדירות שבכניסה א' ביחס לשביל הספציפי נעוץ בהסדר מעשי שנוצר והשתרש כנוהג קבוע בן שנים רבות, שלפיו השטח המשותף הצמוד לכל כניסה הועמד, בפועל, תחת אחריותה של אותה כניסה. הפרדה זו קיבלה ביטוי פיזי ממשי בשטח, באמצעות גדרות המפרידות לחלוטין בין החצרות, כך ששביל הגישה שבו אירעה התאונה שימש באופן ייחודי את באי כניסה א' ואת ההוסטל שפעל בה. מציאות זו נתמכה בעדותו של מר אלפרד טובול, בעל זכויות בדירה שבכניסה א', אשר אישר במפורש כי "כל כניסה בנפרד" דואגת לתחזוקתה (עמ' 56, שורות 1–3), וכן בעדויותיהם של אלי גולן ושרה אביגדור שאישרו כי "כל אחד דואג לחלק שלו" (עמ' 33, שורה 23) ושכל כניסה מתנהלת באופן עצמאי ומבודד.

56. לאחר בחינת מכלול הראיות, מצאתי כי ביחס לצדדים השלישיים שהם בעלי הזכויות בדירות שבכניסה א' הוכחה זיקה מספקת לשטח שבו אירעה התאונה, לרבות אחריות מעשית לתחזוקתו. נסח הרישום מפנקס הבתים המשותפים מלמד כי שטחן של הדירות שבכניסה א' זהה ועומד על 56.50 מ"ר לכל דירה, וכי לכל אחת מהן חלק שווה ברכוש המשותף, בשיעור של 1/32. בנסיבות אלה, ובהיעדר טעם המצדיק הבחנה בין בעלי הזכויות, מצאתי כי האחריות המוטלת עליהם תתחלק ביניהם בחלקים שווים.

    חלוקת האחריות

57. משנקבע כי האחריות לתאונה מוטלת הן על הנתבעת 2 והן על הצדדים השלישיים שהם בעלי הזכויות בדירות שבכניסה א', יש לקבוע את שיעור האחריות היחסי המוטל על כל אחד מן הגורמים.

58. בקביעת חלוקת האחריות יש להביא בחשבון, בין היתר, את מידת הזיקה של כל אחד מהגורמים למקום, את מידת השליטה והחזקה שהייתה לו בו, את יכולתו לצפות את הסיכון ואת יכולתו המעשית למנוע את התרחשותו.

59. בענייננו, לנתבעת 2 הייתה זיקה ישירה לפעילות שבמסגרתה הגיעה התובעת למקום, והיא הייתה הגורם שהזמין את התובעת ופעל במקום באופן קבוע באמצעות הפעלת ההוסטל. אף שלא הייתה בעלת הדירה או בעלת השטח המשותף, הייתה לה יכולת מעשית לבחון את סביבת הפעילות שאליה הפנתה את התובעת, לזהות סיכונים הניתנים לאיתור ולנקוט אמצעים סבירים למניעת החשיפה להם. מנגד, לבעלי הזכויות בדירות שבכניסה א' הייתה זיקה ישירה לשטח המשותף שבו אירעה התאונה ולתחזוקתו, מכוח ההסדר המעשי שהוכח ביחס לניהול שטחי הכניסה.

60. בחלוקת האחריות יש להביא בחשבון, אפוא, כי אחריות הנתבעת 2 אינה נובעת מבעלותה במקרקעין, אלא מזיקתה הישירה לתובעת, מהפעלת ההוסטל במקום ומהחובה שהוטלה עליה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ביחס לסביבת הפעילות שאליה הפנתה את התובעת. מנגד, אחריותם של בעלי הזכויות בדירות שבכניסה א' אינה נובעת מחוזה השכירות שנחתם עם הנתבעת 2, אלא מן הזיקה הישירה לשטח הכניסה, ומהאחריות המעשית לתחזוקתו שהוכחה בעניינם.

61. בשים לב למכלול השיקולים, ובפרט לפער בין זיקתה של הנתבעת 2 לתובעת ולפעילות שהתקיימה במקום לבין זיקתם של בעלי הזכויות למפגע הפיזי ולתחזוקת השטח, מצאתי להעמיד את אחריות הנתבעת 2 על שיעור של 75%, ואת אחריותם המצטברת של בעלי הזכויות בדירות 1–7 על שיעור של 25%. בשים לב לכך שלכל אחת משבע הדירות שבכניסה א' חלק שווה ברכוש המשותף, ובהיעדר נסיבה המצדיקה חלוקה אחרת, תתחלק האחריות בשיעור 25% בין בעלי הזכויות בדירות בחלקים שווים ביניהם.

    אשם תורם

62. אין חולק כי גם על אדם מוטלת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם שמירה על ביטחונו. עם זאת, אין לדרוש מהולך רגל להביט ברציפות אל הקרקע ולצפות כל אי-סדירות אפשרית במשטח ההליכה.

63. בהקשר זה ראוי להזכיר כי ההלכה הפסוקה קובעת כי יש לדקדק עם המעסיק ולהקל על העובד – ובמקרה זה על המתנדבת – בכל הנוגע לייחוס רשלנות תורמת, שכן המעסיק הוא המופקד על תנאי העבודה והבטיחות בשטח.

64. בענייננו, לא הוכח כי המפגע היה כה בולט עד כי התובעת הייתה חייבת להבחין בו ולהימנע ממנו. עצם העובדה שהעידה כי אינה מפנה את מבטה כל העת אל הקרקע אינה מלמדת, כשלעצמה, על התנהגות בלתי סבירה מצידה.

65. עם זאת, בשים לב למכלול נסיבות האירוע ולחובת הזהירות העצמית המוטלת על התובעת, וכן לכך שהוכח כי לא היה זה ביקורה הראשון במקום, מצאתי כי יש לייחס לה אשם תורם בשיעור מתון של 20%.

     

     

    הקשר הסיבתי והנזק הרפואי

66. הנטל להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק מוטל על התובעת. עליה להראות, במאזן ההסתברויות, כי הפגיעה הרפואית שבגינה היא תובעת פיצוי נגרמה עקב התאונה, או כי התאונה תרמה תרומה ממשית להיווצרותה.

67. לאחר שעיינתי בתיעוד הרפואי ובחוות הדעת שהוגשו, מצאתי כי התיעוד הרפואי הסמוך לתאונה תומך בקיומה של פגיעה באזור הרלוונטי, וכי רצף הטיפול הרפואי עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת בדבר הפגיעה שנגרמה לה באירוע.

68. לכך מצטרפת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הממצאים האורתופדיים וכי הנכות שקבע נובעת במלואה מן התאונה.

69. לא הוצגה תשתית רפואית המצדיקה לסטות ממסקנותיו של מומחה בית המשפט. בנסיבות אלה, אני קובע כי הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה בקרסול ימין והנכות שנותרה לתובעת בעקבותיה.

70. שאלת היקף הנזק, ובכלל זה משמעותה התפקודית של הנכות והשפעתה על כושר השתכרותה של התובעת, תידון להלן במסגרת הדיון בראשי הנזק.

    הנזק הרפואי והנכות התפקודית

71. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נגרמו לה נזקים רפואיים משמעותיים, אשר באו לידי ביטוי בכאבים ומגבלות תפקודיות. התובעת צירפה חוות דעת של המומחה מטעמה, ד"ר דרור רובינסון, אשר העריך את נכותה הרפואית המשוקללת בשיעור של 27%. מנגד הנתבעות צירפו חוות דעת של מומחה מטעמן, פרופ' יעקב נרובאי, אשר קבע נכות רפואית משוקללת בשיעור 12.25%. נוכח הפערים בין חוות הדעת של המומחים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' רם מושייוב, אשר קבע נכות רפואית בשיעור 10% בגין מגבלת תנועה בקרסול ונכות רפואית נוספת בשיעור 10% בגין צלקת ניתוחית.

72. הנתבעות והצדדים השלישיים חלקו על המשמעות התפקודית שיש לייחס לנכות. לטענתם, אף אם קיימת נכות רפואית, אין משמעות הדבר בהכרח פגיעה בכושר ההשתכרות, ויש לבחון את השלכותיה בפועל.

73. מנגד טענה התובעת כי לנכות שנקבעה יש השלכה ממשית על תפקודה, במיוחד נוכח אופי עבודתה והדרישות הפיזיות הכרוכות בה.

74. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובטענות הצדדים, מצאתי לאמץ את קביעות המומחה מטעם בית המשפט, אשר לא נסתרו בחקירה נגדית או באמצעות ראיה רפואית נגדית. בהתאם לכך, אני קובע כי הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת כתוצאה מן התאונה עומדת על 19%.

75. עם זאת, שיעור הנכות הרפואית אינו חזות הכול, ובבחינת הנכות התפקודית יש לבחון את השפעת הפגיעה בפועל על יכולתו המעשית של הנפגע לבצע את עבודתו, כאשר נכות בגין צלקת ניתוחית אינה מזכה אוטומטית בנכות תפקודית בשיעור זהה (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי (פורסם בנבו, 08.06.1995)).

76. בענייננו, הצלקת הניתוחית באורך 7 ס"מ וברוחב משתנה של עד 1/2 ס"מ, תוארה במידותיה בלבד. בהיעדר הוכחה מספקת כי הצלקת גורמת למגבלה תפקודית, לא מצאתי לייחס לנכות בגינה משקל בקביעת הנכות התפקודית.

77. מנגד, הממצאים האורתופדיים בקרסול הכוללים הגבלת תנועה וצליעה קלה נושאים אופי תפקודי ברור, המשפיע על יכולתה של התובעת לעמוד במשך פרקי זמן ממושכים ולהתנייד בקמפוס. לפיכך, ולאחר בחינת מכלול הנתונים, אני מעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 10% לצמיתות.

    ראשי הנזק והפיצוי

    כאב וסבל

78. התובעת עתרה לפיצוי בסך של 150,000 ₪, אשר לטענתה משקף כפל מן הסכום שהיה מתקבל בחישוב לפי מנגנון הפיצוי הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת בשים לב לשני הניתוחים שעברה, לתקופת האשפוז הממושכת בת 13 הימים ולזיהום המורכב שהתפתח בגופה.

    הנתבעות והצדדים השלישיים טענו מנגד כי מדובר בפגיעה קלה יחסית אשר הותירה מגבלה מינורית בלבד, וכי הפיצוי ההולם בראש נזק זה אינו צריך לעלות על סך של 30,000 ₪.

79. לאחר ששקלתי את טיב החבלה האורתופדית, את שני הניתוחים המורכבים, לרבות הניתוח השני שנדרש עקב התפתחות זיהום קשה, את ימי האשפוז המצטברים ואת שיעור הנכות המשוקללת של התובעת (19%), אני מוצא לנכון לפסוק לה פיצוי בסך של 104,398 ₪ בראש נזק זה.

    הפסדי שכר בעבר

80. התובעת אישרה בהגינותה במסגרת תחשיב הנזק מטעמה כי עובר לתאונה הייתה סטודנטית צעירה בתחילת דרכה וכי לא הוכחו בפועל הפסדי שכר מוגדרים בעבר.

81. הנתבעות והצדדים השלישיים הדגישו כי התובעת המשיכה בלימודיה כסדרם ואף הציגה נתוני השתכרות הולכים ועולים מעבודתה כמורה פרטית לאנגלית (מ-3,000 ₪ לחודש בשנת 2022 לכ-8,000 ₪ לחודש בשנת 2023), ועל כן לא נגרע שכרה דבר.

82. מאחר שהפסד שכר בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה קונקרטית, ומשלא הוצגה תשתית ראייתית המלמדת על אובדן הכנסה בפועל בתקופת ההחלמה, איני פוסק פיצוי בראש נזק זה.

    הפסדי השתכרות בעתיד

83. לצורך קביעת הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת בעתיד, ניצבת בפניי בית המשפט מחלוקת מהותית בין מומחי הצדדים באשר לפוטנציאל השתכרותה של התובעת ובאשר לבסיס השכר שיש להביא בחשבון. התובעת עותרת לקביעת שכר קובע המבוסס על שכרם של חברי סגל אקדמי בכיר באוניברסיטאות, בעוד הנתבעות טוענות כי יש לגזור את בסיס השכר מהשתכרותה בפועל כמורה פרטית לאנגלית או לחילופין מהשכר הממוצע במשק.

84. מומחה התובעת, ד"ר תמיר לוי, קבע בחוות דעתו מיום 07.10.2024 כי שכרה הפוטנציאלי של התובעת לאורך שנות עבודתה באקדמיה צפוי לעמוד על לפחות 40,000 ₪ בחודש. הערכה זו התבססה על נתוניה החריגים של התובעת, ובהם היותה סטודנטית מצטיינת לדוקטורט בקרימינולוגיה אשר פרסמה מאמרים אקדמיים רבים בכתבי עת בינלאומיים. לחילופין, הפנה המומחה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שלפיהם שכרם הממוצע של חברי סגל בכיר באוניברסיטאות עמד על סך של 37,476 ₪.

85. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, עמד ד"ר לוי על דעתו והבהיר כי התובעת כבר החלה בפועל לממש את פוטנציאל ההשתכרות המרשים שלה (עמ' 106, שורות 18–19). הוא הדגיש כי קיימת אפשרות ממשית להשתלב כמרצה מן המניין באקדמיה עם תואר דוקטורט בלבד, עוד בטרם השלמת שלב הפוסט-דוקטורט (שם, עמ' 118, שורה 10). עוד ציין המומחה כי לוחות השכר של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) מעידים על אחידות השכר בסגל הבכיר ללא תלות בתחום המחקר הספציפי.

86. מנגד, מומחה הנתבעות, רו"ח אלישע סער, טען בחוות דעתו כי הסיכוי של התובעת להשתלב בסגל אקדמי בכיר הוא קלוש ביותר, וכי שיעור המצטרפים לסגל הבכיר עומד על מצטרף אחד לסגל הבכיר כנגד כל 7–8 אנשי סגל זוטר. רו"ח סער ביסס את חוות דעתו על ההנחה כי התובעת צפויה לסיים את הדוקטורט רק לקראת חודש יוני 2026 וכי ייקח לה זמן רב לאתר מוסד לפוסט-דוקטורט בחו"ל. משכך, קבע כי בסיס השכר הריאלי היחיד של התובעת הוא הכנסתה כמורה עצמאית לאנגלית, אשר עמדה בשנת 2024 על ממוצע חודשי של כ-13,500 ₪.

87. אלא, שבחקירתו הנגדית של רו"ח סער התברר כי חלק מהנחות יסוד מרכזיות שעליהן נשענה חוות דעתו אינן מתקיימות. המומחה הודה בהגינותו כי הנחת העבודה שלפיה התובעת היא עדיין סטודנטית הצפויה לסיים את לימודיה ביוני 2026 התבררה כלא נכונה, שכן התובעת כבר השלימה את הדוקטורט שלה בינואר 2025 (פרוטוקול מיום 16.10.2025, עמ' 5, שורות 32–34). רו"ח סער אף אישר מפורשות כי ככל שקיימות עובדות חדשות ושונות בדיעבד, הן אלו שקובעות (שם, עמ' 5, שורות 36–38).

88. משכך, מצאתי כי אין בחוות דעתו של רו"ח סער תשתית מקצועית מספקת כדי לקבוע כי סיכוייה של התובעת להשתלב בסגל האקדמי הבכיר נמוכים במידה הנטענת. הוא אישר כי הסתמך בחוות דעתו על אתר האינטרנט השיווקי "לימודים בישראל" ולא על מחקרים סטטיסטיים רשמיים, וכי למעשה אין בינו לבין ד"ר לוי מחלוקת אמיתית באשר לנתוני השכר הממוצע של חברי סגל בכיר באוניברסיטאות לפי הלמ"ס. משנשאל לגבי הכללת מענקים ותוספות בשכר הלמ"ס, אישר רו"ח סער כי לדעתו נתוני הלמ"ס אכן כוללים את מלוא התשלומים וההטבות (שם, עמ' 27, שורות 5–7).

89. לאור מכלול הנתונים, מצאתי להעדיף את עמדת מומחה התובעת באשר לקביעת השכר הקובע, ולפיה יש לסטות בעניינה מחזקת השכר הממוצע במשק ולהביא בחשבון את שכרם של חברי סגל אקדמי בכיר. התובעת הוכיחה כי כישוריה האקדמיים והישגיה אינם בגדר משאלת לב גרידא, וכי המסלול האקדמי שבו בחרה החל להתממש בפועל, בין היתר עם קבלתה ללימודי פוסט-דוקטורט בלונדון. משכך, השכר הקובע לצורך חישוב הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת לעתיד יועמד על בסיס שכר ממוצע למרצה באוניברסיטה בסך של 34,257 ₪ לחודש.

90. אשר לגיל הפרישה, מצאתי להעמיד את גיל הפרישה הצפוי של התובעת על 70. זאת, בשים לב למסלול המקצועי שאליו כיוונה התובעת ולפוטנציאל השתלבותה בסגל האקדמי באוניברסיטאות ובמכללות. קביעה זו נתמכת גם בראיות שהובאו לפניי, ובכלל זה בדברי מומחה הנתבעות, רו"ח אלישע סער, אשר ציין בחקירתו כי באקדמיה פרופסור פורש בגיל 70 (עמ' 12, ש' 19). בנסיבות אלה, ומשמצאתי כי הוכח פוטנציאל ממשי להשתלבותה של התובעת במסלול האקדמי, מצאתי כי יש להביא בחשבון, לצורך חישוב הפסדי השתכרותה לעתיד, תקופת השתכרות עד הגיעה לגיל 70.

91. לאחר שנתתי דעתי לגילה הצעיר של התובעת, לכך שבמועד התאונה הייתה בתחילת דרכה המקצועית, להישגיה האקדמיים, להתקדמותה בפועל במסלול האקדמי ולמכלול הנתונים שהובאו לפניי, מצאתי כי קיימת תשתית ממשית להניח כי אלמלא התאונה הייתה צפויה להשתלב במסלול אקדמי ולהשתכר בהתאם לכך. עם זאת, במועד התאונה טרם התגבשה דרכה המקצועית של התובעת במידה המאפשרת לקבוע בוודאות כי הייתה מגיעה למשרה אקדמית בכירה, כי הייתה מתמידה במסלול זה לאורך שנות עבודתה וכי הייתה משתכרת לאורך כל התקופה בהתאם לשכר שנקבע לעיל. אי-ודאות זו מצדיקה שלא להעמיד את הפיצוי על מלוא החישוב האקטוארי, אך מנגד, נוכח התשתית הממשית שהוכחה באשר לפוטנציאל השתכרותה, אין הצדקה להסתפק בפיצוי גלובלי או בהפחתה משמעותית יותר.

    בשים לב למכלול השיקולים האמורים, ובכלל זה מחד גיסא הפוטנציאל האקדמי הממשי שהוכח ומאידך גיסא אי-הוודאות הכרוכה במימושו המלא לאורך שנות העבודה, מצאתי כי האיזון הראוי הוא להעמיד את הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת על שני שלישים מן החישוב האקטוארי המלא.

92. בהתאם לאמור לעיל, ולאחר עריכת החישוב האקטוארי על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 10%, שכר קובע בסך של 34,257 ₪ לחודש ותקופת השתכרות עד הגיעה של התובעת לגיל 70, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין הגריעה מכושר השתכרותה בעתיד על שני שלישים מן הסכום שהיה מתקבל בחישוב אקטוארי מלא. בהתאם לכך, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 637,271 ₪ בגין ראש נזק זה.

     

    גריעה בזכויות סוציאליות ובזכויות פנסיוניות

93. בהתאם להלכה הפסוקה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות ופנסיוניות בשיעור של 12.5% מהפסדי השתכרותה לעתיד. בהתאם לכך, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 79,659 ₪.

    עזרת צד שלישי

94. התובעת תיארה כי בתקופות שלאחר שני הניתוחים, שבמהלכן הייתה מרותקת לכיסא גלגלים ולשימוש בקביים במשך מספר חודשים, נזקקה לעזרה אינטנסיבית מצד בני משפחתה ובן זוגה, בין היתר לצורך רחצה, הלבשה והתניידות בחיי היום-יום.

95. הנתבעות טענו כי מדובר בעזרה משפחתית רגילה שאינה חורגת מן החובה המוסרית החלה בין קרובים, וכי לא הוכח שהתובעת נשאה בתשלום כלשהו בגין עזרה זו.

96. אף שחלק ניכר מהעזרה ניתן לתובעת על ידי בני משפחתה, בשים לב לחומרת הפגיעה, לאשפוזים הממושכים ולמורכבות הטיפול בזיהום, מצאתי כי היקף העזרה שנדרשה חרג באופן משמעותי מעזרה משפחתית שגרתית, לפיכך, אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד שלישי, לעבר ולעתיד, על סך גלובלי של 40,000 ₪.

    הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות נלוות

97. התובעת עתרה לפיצוי בגין הוצאות נסיעה וניידות מוגברות, ובפרט נוכח הצורך בהעתקת מקום מגוריה באופן זמני לדירה נגישה בחדרה, וכן בגין רכישת משככי כאבים וטיפולים רפואיים שאינם מכוסים במלואם בסל הבריאות.

98. הנתבעות והצדדים השלישיים טענו כי מאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, זכאית התובעת להחזר מלא של כל הוצאותיה הרפואיות והוצאות הנסיעה מהמוסד לביטוח לאומי, ומשכך אין מקום לפסוק לה פיצוי בראשי נזק אלה.

99. אכן, על התובעת למצות את זכויותיה מול המל"ל. עם זאת, בשים לב לצורך שהוכח בניידות מוגברת בתקופת השיקום ולהוצאות נלוות מסוימות שאינן מכוסות במלואן, מצאתי לפסוק לתובעת סך גלובלי של 20,000 ₪ בגין ניידות והוצאות נסיעה, וכן סך גלובלי של 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

     

    סיכום והכרעה

100. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והטענות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד הנתבעת 2 להתקבל בעיקרה, וכי הנתבעת 3 חבה כלפי התובעת בהתאם לחבותה הביטוחית של הנתבעת 2. דין ההודעות לצדדים השלישיים להתקבל בחלקן בלבד.

101. מצאתי כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את עצם קרות התאונה מיום 1.12.2019, את קיומו של המפגע בשביל הגישה לכניסה א' בבניין ברחוב מורדי הגטאות 33 בראשון לציון, וכן את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות שנקבעה לבין הנזק שנגרם לה.

102. אחריות הנתבעת 2 נובעת, בין היתר, מזיקתה הישירה לתובעת, מהפעלת ההוסטל במקום ומהשימוש הקבוע שעשתה בו במסגרת פעילותה. נסיבות אלה הקנו לנתבעת 2 יכולת מעשית לבחון את סביבת הפעילות ולנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת הסיכון. הנתבעת 3, כמבטחת אחריותה של הנתבעת 2 במועדים הרלוונטיים, חבה כלפי התובעת מכוח חבותה הביטוחית של הנתבעת 2.

103. מנגד, לא מצאתי מקום להטיל אחריות על יתר הצדדים השלישיים, שאינם נמנים על בעלי הזכויות בדירות בכניסה א', שכן הוכח כי לאורך השנים התקיימה בין הכניסות הפרדה מעשית ופיזית, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, גם בחלוקת האחריות לתחזוקה ובהשתתפות בהוצאות בין הכניסות.

104. מצאתי כי קיימת אחריות גם לצדדים השלישיים (בעלי הזכויות בדירות 1-7) בשיעור של 25%, נוכח זיקתם למקום והיכולת שהייתה בידיהם למנוע את הסיכון בשטח המשותף של כניסה א'. לפיכך, חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין הצדדים השלישיים האמורים תעמוד על 75% לנתבעות ו-25% לצדדים השלישיים הרלוונטיים.

105. אשר לאשם התורם, מצאתי כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 20%, מן הטעמים שפורטו לעיל.

106. בהתאם לכך, ולאחר שקלול כלל הנתונים וראשי הנזק השונים שנקבעו (כאב וסבל בסך 104,398 ₪, גריעה מכושר השתכרות לעתיד בסך 637,271 ₪, גריעה בזכויות סוציאליות ובזכויות פנסיוניות בסך 79,659 ₪, עזרת צד שלישי בסך 40,000 ₪, הוצאות נסיעה וניידות בסך 20,000 ₪ והוצאות רפואיות בסך 20,000 ₪), סכום הפיצוי הכולל עומד על סך של 901,328 ₪.

107. לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 20%, עומד סכום הפיצוי על סך של 721,062 ₪, מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל בסך של 41,597 ₪.

     הוצאות ושכר טרחת עורך דין

108. בבואי לפסוק את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, הבאתי בחשבון את תוצאת ההליך, את היקף הדיון, את מספר הדיונים שהתקיימו, את מורכבות המחלוקת ואת היקף העבודה שנדרש.

109. עוד הבאתי בחשבון כי ההליך כלל שמיעת ראיות, הגשת חוות דעת רפואיות והתדיינות בין מספר רב של בעלי דין.

110. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 140,510 ₪, כולל מע"מ.

111. ביחס להודעות לצדדים שלישיים נגד בעלי הזכויות בדירות 1–7 בכניסה א', ובהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה לעיל, ישפו בעלי הזכויות בדירות אלה את הנתבעות בגין 25% מסכום הפיצוי נטו ששולם לתובעת. ביחסים הפנימיים בין בעלי הזכויות בדירות 1–7, תתחלק חבות השיפוי בחלקים שווים, כך שכל אחת משבע הדירות תישא ב-1/7 מן הסכום הכולל שעל בעלי הזכויות בכניסה א' לשפות בו את הנתבעות.

     אשר ליתר ההודעות לצדדים שלישיים, שנדחו בשל העדר זיקה מספקת לשטח שבו אירעה התאונה, יישאו הנתבעות, ביחד ולחוד, בהוצאות הצדדים השלישיים שנפסקו להלן.

     התוצאה האופרטיבית

112. אשר על כן, אני מורה כדלקמן:

     1. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 679,465 ₪, לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 20% ותקבולי המל"ל בסך של 41,597 ₪.

        הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     2. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 140,510 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 4,146 ₪.

     3. ההודעות לצדדים שלישיים נגד בעלי הזכויות בדירות בכניסה א' מתקבלות באופן חלקי כך שהם ישפו את הנתבעות, ביחד ולחוד, בשיעור של 25% מסכום הפיצוי ששולם לתובעת כאמור בסעיף א'.

     4. ביחסים הפנימיים בין בעלי הזכויות בדירות בכניסה א', תתחלק חבות השיפוי האמורה בחלקים שווים בין בעלי הזכויות בשבע הדירות, כך שכל אחד מבעלי הזכויות יישא ב- 1/7 מן השיפוי הכולל המוטל על בעלי הזכויות בדירות בכניסה א'.

     5. ההודעות לצדדים שלישיים נגד יתר הצדדים השלישיים נדחות. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לצדדים השלישיים האמורים, אשר יוצגו בנפרד והגישו כתבי הגנה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.

         

        ניתן היום, כ"ז אלול תשפ"ו, 09 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.