פס"ד בתביעה לנזק גוף בעילה של רשלנות רפואית בקשר לטיפולי שיניים ושיקום פה ולסת

לפניי תביעה לנזק גוף בעילה של רשלנות רפואית בקשר לטיפולי שיניים ושיקום פה ולסת שעברה התובעת אצל הנתבעים 1-2. טענת התובעת מתמקדת הן באשר לבחירת תכנית הטיפול והן בנוגע לאופן ביצועה.

רקע כללי והצגת הצדדים

1. עסקינן בתביעה בגין רשלנות רפואית שהגישה התובעת נגד הנתבעים, רופאי שיניים וכן נגד מבטחת האחריות המקצועית של הנתבע 2, הראל חברה לביטוח בע"מ. התביעה נסבה סביב טיפול שיקום כירורגי ופרותטי מורכב בלסת התחתונה שהחל בחודש אוקטובר 2016 ונמשך עד 7/2017, במרפאה שבבעלות הנתבע 1.

    

2. התובעת ילידת 1968 בת 58 כיום, נשואה ואם לחמישה, עקרת בית, הגישה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בעקבות טיפולי שיניים, שעברה במרפאת הנתבעים 1-2 בתקופה שבין 11/2016-7/2017, לפני קרוב לעשור.

    

3. הנתבע 1 הינו רופא שיניים ובעלים של מרפאת שיניים "פרפקט סמיילי", במסגרתה נעשה הטיפול הרפואי מושא תובענה זו. הנתבע 2 אשר היה הרופא אשר ביצע את השתלים במסגרת תכנית הטיפול שנבנתה עבור התובעת, במרפאתו של הנתבע 1.

4. על פי הנטען, הנתבע 1 היה הרופא המתכלל אשר בדק את התובעת, ערך את תוכנית הטיפול וביצע חלק מתכנית השיקום, בעוד שהנתבע 2, מומחה לשיקום הפה, הוזמן לבצע בפועל את הניתוח הכירורגי של עקירת 9 השיניים והחדרת 10 השתלים בפיה של התובעת ביום 16.11.16. מערכת היחסים בין הנתבעים הוגדרה על ידם כשיתוף פעולה אד-הוק למתן הטיפול הכירורגי, במסגרתו שימש הנתבע 2 כקבלן עצמאי במרפאת "פרפקט סמיילי" שבבעלות הנתבע 1.

    

5. התובענה הוגשה לראשונה בבית משפט השלום בנצרת ביום 17.12.2018 במסגרת ת.א. 38231-12-18. (להלן: " ההליך הקודם"). במסגרת הליך זה, מונה ד"ר ראסם כנאענה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, והוא קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 7.5% הקשורה סיבתית לאירוע הנדון. בהמשך מונה פרופ' שלמה קלדרון כמומחה פה ולסת, אך הלה סירב לקבל על עצמו את המינוי ובית המשפט לא מינה מומחה אחר תחתיו. עם פרוץ מגיפת הקורונה נוצר קושי בקבלת מועדים מהמומחים לצורך קיום חקירות, הוגשה בקשה לדחיית מועד הגשת התצהירים וישיבות ההוכחות. בית המשפט נעתר לבקשה והורה לצדדים להגיש רשימת מועדים מוסכמים, ברם משלא הוגשה הודעה כלשהי מצד התובעת, הורה בית משפט השלום בנצרת ביום 7.7.2020 על מחיקת התביעה מחמת מחוסר מעש. בפסק דינו קבע בית המשפט כי ככל שהתביעה תוגש מחדש, חוות הדעת שהוגשו בתיק זה יחייבו את הצדדים בהליך החדש שייפתח.

    

6. ואכן, תובענה זו נפתחה מחדש מיד ובסמוך לאחר מחיקתה בהליך הקודם, ולאורך התנהלותה בהליך דנן במהלך 6 שנים, התאפיינה כמו אז בגרירת רגליים ומחדלים דיוניים מצד התובעת, אשר כללו ביטול ישיבות הוכחות תוך השחתת זמנו של בית המשפט לריק וכפועל יוצא, הארכת הדיון שלא לצורך מעל ומעבר למקובל במחזותינו. אפנה בעניין זה להחלטה מיום 6/7/23 המדברת בעד עצמה, אשר מפאת קוצר היריעה לא אחזור עליה כאן.

    

   טענות הצדדים

7. לטענת התובעת, היא פנתה לנתבע 1 אך בשל בעיה פשוטה של שבר בכותרת שן 44 בלסת התחתונה מימין, אך הנתבעים אבחנו את מצבה באופן רשלני או מתוך בצע כסף והמליצו על עקירת 9 שיניים בריאות לגמרי והחדרת 10 שתלים תחתיהן. התובעת טוענת כי הוטעתה לחשוב שעקירת השיניים הכרחית לקבלת מראה אסתטי, וכי ביום הניתוח, 16.11.16, הוחתמה על טופס הסכמה לקוני שאינו מתייחס לעקירות, בעודה יושבת על כיסא הטיפולים בחרדה עמוקה ותחת השפעת הרדמה מקומית. עוד היא מלינה על נזקים קשים שנגרמו לה בשל עבודה דנטלית לקויה, כולל כתרים מגושמים שאינם מאפשרים לעיסה, חללים הלוכדים מזון ויוצרים ריח רע, ואירוע חמור שבו סייעת המרפאה ניסתה לבצע בה טיפול אסור במהלך חופשתו של הנתבע 1.

8. התובעת טוענת לקיומה של יריבות ישירה וחבות "ביחד ולחוד" של שני הרופאים בגין נזקיה, ומייחסת לכל אחד מהם מעשי רשלנות ספציפיים לצד אחריות משותפת. כלפי הנתבע 1, התובעת טוענת לרשלנות ישירה באבחון, בקביעת תוכנית טיפול מיותרת ומזיקה, וכן לאחריות שילוחית מלאה למעשיו של הנתבע 2 אותו הציג בפניה כ"מומחה להשתלות" מטעמו. כלפי הנתבע 2, עומדת טענת יריבות ישירה בגין ביצוע רשלני של הניתוח הכירורגי, החדרת שתלים בצפיפות יתר ובצורה לקויה, והיעדר מעקב רפואי סביר לאחר הניתוח.

    

9. באשר לראשי הנזק, במסגרת כתב התביעה מלבד הוצאות בגין טיפולי השיניים ונזק בלתי ממוני, דרשה התובעת גם פיצוי בגין ראשי נזק של אובדן סיכויי החלמה, פגיעה באוטונומיה, הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות ואף פיצויים עונשיים. עם זאת, בסיכומיה השכילה התובעת לזנוח דרישתה לפיצוי בגין ראשי נזק אלו וטוב שכך, והעמידה דרישתה על שלושה ראשי נזק בלבד: הוצאות רפואיות בגין שיקום הפה וטיפולי שיניים לעבר ולעתיד בהתאם לקביעת מומחה בית המשפט ( דרישה של 100,000 ₪), כאב וסבל ואובדן הנאות חיים (250,000 ₪), ועזרת צד ג' ונסיעות (בסך של 30,000 ₪). סכום התביעה הכולל כנטען על ידי התובעת בסייפה לסיכומיה, הועמד על סך 380,000 ₪ לפני הוצאות משפט (בעיקר עלויות מומחים רפואיים) הנאמדות על ידה בסכום נוסף של כ- 27,000 ש"ח.

    

10. מנגד, הנתבע 1 טוען כי פעל כרופא סביר בהתאם לסטנדרט מקובל, וכי התובעת פנתה אליו עם תלונות מרובות ומצב דנטלי מוזנח הכולל חסר שיניים בלסת עליונה, היגיינה גרועה מאוד, עששת נרחבת, שאריות שורשים וניידות שיניים בדרגה 2-3 בלסת התחתונה. לטענתו, לתובעת הוצגו שלוש חלופות טיפוליות מפורטות הכוללות שיקום שיניים של שתי הלסתות, ברם התובעת בחרה משיקולים כלכליים לשקם את הלסת התחתונה בלבד, תוך חתימה על טופס הסכמה כדין ביום 16.11.2016. הנתבע 1 מוסיף כי התובעת החסירה תורים רבים, סירבה לטפל בלסת העליונה, ולבסוף עזבה את הטיפול באופן חד-צדדי ביום 13.07.2017 תוך הותרת חוב כספי משמעותי, ובכך ניתקה כל קשר סיבתי לנזקים הנטענים על ידה, המוכחשים על ידי הנתבעים.

     

11. הנתבע 2, אשר ביצע את החלק הכירורגי של הניתוח, טוען כי שימש כקבלן משנה עבור הנתבע 1 ולא היה הרופא המלווה או המתכלל של הטיפול. הוא מדגיש כי טרם ביצוע הניתוח, הוא ביצע לתובעת בדיקה קלינית עצמאית, עיין בצילום CT מיום 27.10.16 ובצילום פנורמי מיום 24.10.16, אשר אישרו כי הפרוגנוזה של השיניים התחתונות הייתה גרועה ואבודה ועל כן הסכים אף הוא כי עקירתן הייתה מוצדקת. לשיטתו, עשרת השתלים שהחדיר בלסת תתתונה, הותקנו לפי כללי הפרקטיקה המקובלת, ואובדן השתלים 31 ו-41 נבע מדלקת מקומית שנגרמה כתוצאה מהיגיינה אוראלית לקויה ביותר של התובעת עצמה ובניגוד להנחיות שניתנו לה.

12. משכך, גורסים שני הנתבעים גם יחד, כי תכנית הטיפול כמו גם אופן ביצועה, נעשתה על ידם בהתאם לפרקטיקה המקובלת, כאשר הטיפול השיג את מטרתו וכי כל טיפול מאוחר יותר שביצעה התובעת אצל רופאים אחרים, ככל שביצעה, ממילא אינו באחריותם, ועל כן דין התביעה נגדם להידחות תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט.

     

    חוות הדעת של מומחי הצדדים בתחום רפואת השיניים

     

13. המומחה הרפואי מטעם התובעת- פרופ' שלמה ברק- פרופ' שלמה ברק, המומחה מטעם התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 3/10/2018 כי עקירת תשע השיניים בלסת התחתונה (שיניים 45-34) הייתה "טיפול יתר" בלתי נחוץ לחלוטין, שבוצע בניגוד למקובל ומבלי שהייתה לכך כל התוויה רפואית. לשיטתו, מפענוח צילומי הפנורמי והCT-, מנתח המומחה כי לכל השיניים הייתה תמיכת עצם תקינה לחלוטין, למעט שן 44 שהייתה שארית שורש עם סתימת שורש ושן 43 שסבלה מעששת דיסטלית בלבד. עוד טוען המומחה כי הטיפול הנכון והסביר, דרש עקירה ושיקום של שן 44 בלבד באמצעות שתל וכתר, לצד ביצוע סתימה שחזורית מחומר מרוכב בשן 43. על כן גורס המומחה כי לא היה כל צורך רפואי לעקור את השיניים והחלטת הנתבעים לעשות כן, גרמה לתובעת לעבור פעולות כירורגיות קשות ומיותרות ללא כל צורך עם השלכה חמורה לעתיד.

     

14. בעניין ההסכמה מדעת, קבע פרופ' ברק כי התובעת הוטעתה באופן מכוון והולכה שולל על ידי שני הנתבעים, שהציגו בפניה מצג שווא לפיו הטיפול "יותר יפה למתרפאה ויותר קל לרופא", ובכך אימץ את גרסת התובעת במלואה. עוד קבע פרופ' ברק בעניין זה כי לא ניתן לתובעת כל הסבר על מהות הניתוחים, הכאבים והנפיחויות הצפויים, סיכויי קליטת השתלים או הסיכונים המשמעותיים בעקירת תשע שיניים בריאות בבת אחת. כמו כן, לשיטתו תהליך ההחתמה על טופס ההסכמה היה לקוי מיסודו, שכן הטופס הוגש לה לחתימה בעודה יושבת על כיסא הטיפולים בחרדות קשות ותחת השפעה של זריקות הרדמה, ללא הזדמנות לקרוא אותו. בכל האמור לעיל, אימץ פרופ' ברק את גרסת התובעת לאירועים. בכל הנוגע לפן הכירורגי והשיקומי, קבע המומחה כי מדובר בעבודה דנטלית לקויה ביותר, שאינה עונה על הגדרות בסיסיות של רפואת שיניים סבירה. החדרת השתלים 31-41 על ידי הנתבעים בוצעה בצורה צפופה, ללא שמירה על מרווח גרמי מספק של לפחות 3 מ"מ ביניהם, דבר שגרם לספיגת עצם וחייב את עקירתם בהמשך. בנוסף, החלק הבוקלי-קורונרי של השתלים באזור 33 ו-35 נותר חשוף לחלל הפה ללא כיסוי עצם או חניכיים, והגשר הקבוע שהותקן סובל מסגר בין-לסתי לקוי ומשולל מגעים באזורים האחוריים הדו-צידיים. לפי קביעת פרופ' ברק, הכתרים הקבועים שהודבקו בפיה של התובעת הם ארוכים, עבים ומגושמים ביותר, ויוצרים פגם אסתטי קשה לצד הפרעה תפקודית חמורה שאינה מאפשרת לה ללעוס מזון. המרווחים שנותרו בין הכתרים לחניכיים מובילים לדחיסת מזון מתמדת, לנפיחות ולדימומים קשים בחניכיים, ודנים את התובעת לסבל ולכאבים כרוניים לכל יתרת חייה.

     

15. מומחה התביעה מעריך את עלות הטיפול המתקן לו זקוקה התובעת בסך של כ- 160,000 ₪, הכולל כתרים זמניים וקבועים מזירקוניה, ניתוחי חניכיים, השתלות עצם, התקנת שני שתלים ומבנים חדשים והדמיות. לבסוף, קבע פרופ' ברק כי יש לפצות את התובעת בגין עלויות החלפה עתידיות של השתלים והמבנים מדי 15 שנים (בעלות של 28,200 ₪ בכל פעם) והחלפת הכתרים מדי 10 שנים (בעלות של 40,000 ₪). המומחה העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בתחום השיניים בשיעור של 2% לפי סעיף 74(1)(ד)(II) לתקנות המל"ל, בגין אובדן של 8 שיניים עם אפשרות לשיקום באמצעות כתרים.

     

16. המומחה הרפואי מטעם הנתבע 1- ד"ר יואב גרוסמן- קבע בחוות דעתו מיום 11/8/19 כי עקירת השיניים התחתונות הייתה מוצדקת לחלוטין בהסתכלות רחבה על תוכנית טיפול של שיקום קבוע נתמך שתלים. הממצאים הקליניים והרנטגניים הראו כי בשן 44 הייתה שארית שורש עששתית, שן 43 ושן 45 היו עם עששת כותרתית עמוקה, ובשיניים חותכות 42-32 נצפה אובדן תמיכה גרמי מעל מחצית מאורך השורש. המומחה שלל את קביעותיו של ד"ר ברק וכינה אותן מנותקות מהמציאות ומתעלמות מצילומי הרנטגן והרשומה הרפואית שמהן קשה לאבחן עששת צווארית ב- CT (כאשר הכוונה לצוואר השן). על כן קבע המומחה כי נוכח הרס כותרתי עמוק, שאריות שורש ואובדן תמיכה גרמית של מעל מחצית מאורך השורש בשיניים הקדמיות. הוא הוסיף כי עשרת השתלים הושתלו כראוי וכי ספיגת העצם וכישלון השתלים נבעו אך ורק מהיגיינת פה לקויה ביותר של התובעת, ושלל כל צורך בטיפול עתידי או באחוזי נכות.

     

17. בעניין ההסכמה מדעת והרשומה הרפואית, קבע ד"ר גרוסמן כי התובעת הסכימה לטיפול, הוצגו בפניה מספר חלופות טיפוליות ותוכנית הטיפול שנבחרה נרשמה בתיק הרפואי והוצגה בפניה עובר לטיפול. בכך אימץ את גרסת הנתבע 1. לדבריו, הרשומה הרפואית מעידה בצורה מהימנה על מהלך הטיפול, כאשר האבחנות, סדר הביקורים, הטיפולים, החומרים ומדבקות השתלים תועדו כנדרש. כמו כן, בוצעו צילומים עובר לטיפול ובמהלכו.

     

18. באשר לחלק הכירורגי, המומחה ציין כי עשרת השתלים הותקנו לפי כל כללי הפרקטיקה המקובלים, בעמדות ובזוויות המאפשרות שיקום נוח של הלסת. עם זאת, היה הכרח לסלק את שני השתלים הקדמיים 31-41 מאחר והללו הראו סימני כישלון מוקדם וספיגת עצם, בעוד שהשיבוש התחושתי של חסר תחושה בשפה התחתונה ובסנטר משמאל חלף לאחר 4 חודשים. ד"ר גרוסמן הדגיש כי הכאבים וספיגת העצם סביב השתלים, נגרמו אך ורק בשל היגיינה אוראלית לקויה ביותר של התובעת, שהתבטאה באבנית מרובה בשיני הלסת התחתונה.

19. בתחום השיקומי, קבע ד"ר גרוסמן כי גשר החרסינה שנמסר ב-6.2017 וכתריו בוצעו כמקובל, בעלי מורפולוגיה תקינה, אינם לוחצים על החניכיים ומאפשרים ניקוי נוח. לשיטתו, תחושת אי הנוחות התפקודית והתמיכה הסגרית החסרה נובעות מאי היענותה של התובעת לשיקום הלסת העליונה, שבה יש חסר רב של שיניים. המומחה שלל כל צורך בניתוחי חניכיים, בתוספת שתלים או בהחלפת הגשר הקיים, וקבע כי יש להשיב לתובעת את עלות שני השתלים שהוצאו בלבד במידה ושילמה עליהם.

     

20. המומחה הרפואי מטעם הנתבע 2- ד"ר שי דורי- קבע בחוות דעתו מיום 1/7/19 כי עקירת השיניים בלסת התחתונה הייתה החלטה נכונה וסבירה בנסיבות העניין, שכן הפרוגנוזה שלהן הייתה גרועה מאוד. הוא התבסס על בדיקות קליניות שתיעדו ניידות דרגה 3 ועששת עמוקה, וכן על צילום פנורמי מיום 24.10.2016 וסריקת CT מיום 27.10.2016 שהדגימו אובדן תמיכה גרמי משמעותי ועששת עמוקה בשיניים 43 ו-45. לשיטתו, השיניים שנעקרו היו אבודות לחלוטין ולא היה מנוס מעקירתן. בעניין ההסכמה מדעת והרשומה הרפואית, קבע ד"ר דורי כי הרשומה מקיפה ותקינה, וכי התובעת קיבלה הסברים מפורטים על תוכנית הטיפול והחלופות ואף חתמה על טופס הסכמה ייעודי טרם הניתוח ביום 16.11.16. הוא הוסיף כי הטיפול הכירורגי בוצע על-פי הפרקטיקה המקובלת על ידי מומחה לשיקום הפה. באשר לאובדן השתלים 31-41, הסביר המומחה כי שתלים אלו הותקנו כהלכה והוצאתם נדרשה בעקבות דלקת מקומית שנוצרה עקב היגיינה אוראלית לקויה של התובעת. ד"ר דורי שלל קיומו של נזק עתידי או צורך בתוספת שתלים, וציין כי 8 השתלים שנותרו בפיה מספקים לחלוטין לצורך הרכבת שיקום קבוע (כאשר די ב-6-8 שתלים). הוא קבע כי אין כל מקום לקביעת אחוזי נכות צמיתה לתובעת. הטיפול היחיד שהמליץ עליו הוא ניתוח חניכיים באזור שן 35 בעלות של 3,000 ש"ח, אך הדגיש כי נחיצותו אינה נובעת מטיפול הנתבעים אלא ממצבה הדנטלי של התובעת.

     

    חוות הדעת של מומחי בית המשפט בתחום רפואת השיניים

21. חוות דעתו וחקירתו של פרופ' הלפט- בתחילת ההליך דנן, מונה לשמש כמומחה הרפואי מטעם בית המשפט פרופ' הלפט, אשר כבר עתה יאמר כי נתן חוות דעת לאקונית למדי, במסגרתה דחה כל התרשלות נטענת כלפי מי מהנתבעים בטיפול בתובעת. בחוות דעתו מיום 15/9/21, קבע כי הטיפולים שביצעו הנתבעים עומדים בקריטריון הרופא הסביר. לשיטתו, תכנון הטיפול של הנתבעים היה נכון ועל פי הרשומה הרפואית הייתה הצדקה מלאה לעקירת השיניים של התובעת. עוד קבע פרופ' הלפט כי שני השתלים הקדמיים שנכשלו והוצאו, לא שינו את תוכנית הטיפול הכללית לקבלת שיקום קבוע על גבי שמונת השתלים שנותרו. לטענתו, ספיגת העצם והצורך בהוצאת השתלים נבעו ישירות מהתחזוקה הלקויה ומההזנחה של התובעת, אשר לא שמרה על גהות הפה ולא נשמעה לאזהרות החוזרות ונשנות שניתנו לה.

     

22. בעניין ההסכמה מדעת, קבע פרופ' הלפט בחוות הדעת כי התובעת "חתמה על טופס הסכמה מדעת לפני ביצוע השתלים". עם זאת, במהלך חקירתו הנגדית חזר בו מקביעה זו ואישר כי רק הרופא חתם על הטופס והתובעת עצמה לא חתמה עליו. למרות זאת, הוא הסביר בעדותו כי דרישתה החד-משמעית של התובעת לקבל שיקום קבוע בלבד, להבדיל משיניים תותבות נשלפות, מבטאת את הסכמתה המלאה לטיפול שבוצע בפועל.

     

23. המומחה זומן על ידי התובעת להיחקר על חוות דעתו ובמסגרת חקירתו הנגדית, אישר כי הוא משמש כמומחה לשיקום הפה בלבד, וכי הפסיק לבצע השתלות שיניים למטופלים מזה כ-20 שנה ואף יותר. המומחה טען בחקירתו כי השיניים הקדמיות התחתונות היו ניידות בדרגה 3 ולא היה מנוס מעקירתן, כאשר התובעת היא זו שדרשה וקיבלה שיקום קבוע על גבי השתלים. פרופ' הלפט הדגיש כי "הצורך בטיפולים נוספים נובע מהתנהגות התובעת" וכי היא "זקוקה לטיפול תחזוקתי על ידי רופא חניכיים, ללא קשר לטיפול הראשוני". במהלך החקירה חזר בו פרופ' הלפט מקביעתו בחוות הדעת לפיה התובעת חתמה על טופס הסכמה מדעת. כאשר הוצג לו הטופס, הוא הודה כי "היא לא חתמה, רק הרופא" חתם על המסמך, אך טען כי רצונה בשיקום קבוע מהווה הסכמה בפועל. המומחה אישר כי התובעת סבלה מחוסר שיניים גם בלסת העליונה, וכי חלק מהשתלים שבוצעו בלסת התחתונה "לא פוגשים שיניים למעלה" ואינם פותרים את קשיי הלעיסה. עם זאת, הוא הסביר כי התחלת הטיפול בלסת התחתונה בלבד נעשתה לבקשתה המפורשת של המטופלת וכי טיפול זה היטיב עמה בכל מקרה. פרופ' הלפט הסכים כי סריקת CT אינה הצילום המתאים לאבחון עששת צווארית וכי הצילום הנכון לכך הוא "צילום פרי אפיקלי". למרות זאת, הוא הגן על החלטת העקירה ללא צילום כזה, בטענה שהשיניים היו ממילא בניידות דרגה 3 ובמצב כה ירוד שבו "שום טיפול כאן לא היה עוזר". בנוגע לאופן עריכת חוות הדעת, המומחה הודה כי בשים לב לגילו, הוא מתקשה בכתיבה ולכן "ישב איתי הבן שלי והוא פיזית במחשב כתב את זה". הוא הוסיף כי אינו זוכר אם בנו נכח עמו בבדיקה הקלינית, אך אישר כי במידה והוא עצמו לא צילם את תמונות פיה של התובעת, אזי מי שצילם אותן היה "הבן שלי".

     

24. במהלך החקירה ביטא פרופ' הלפט הסתייגות מרוזמת, מקצועית ואישית, כלפי מומחה התובעת. רק לאחר חקירתו התגלה ניגוד העניינים המובהק בינו לבין מומחה התביעה, אשר בצוותא עם מידע שמסר פרופ' ברק לב"כ התובעת, לאחר חקירת שני המומחים, הולידו בקשה לפסילת המומחה אותה הגישה התובעת על רקע יריבות, ניתן לומר אישית כמעט, מול מומחה התביעה. ביום 23.5.2024 ניתנה החלטה לפסילת חוות דעתו של פרופ' מיכאל הלפט, ומינוי מומחה רפואי אחר תחתיו. בהחלטה נקבע כי מדובר במקרה חריג המצדיק את הצעד הקיצוני של פסילת מומחה שמונה על ידי בית המשפט, וזאת בהתבסס על שורה של טעמים מהותיים שהצטברו יחדיו, אשר כללו: חשש מובנה לניגוד עניינים ועיוות דין, שנבעו ממערכת יחסים עכורה ("bad blood") , השוררת בין פרופ' הלפט לבין מומחה התובעת, פרופ' שלמה ברק. מערכת יחסים זו, באה תחילה לידי ביטוי מרומז במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' הלפט, שבה התבטא כלפי פרופ' ברק באמירה: '"not my cup of tea" , ורק בהמשך התחוור עד כמה היא משמעותית באופו שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים בקביעות המומחה עת הסתבר כי קיימת איבה וטינה אישית בין השניים, (לטענת מומחה התביעה, זה האחרון כתב חוות דעת רפואית בתיק אחר כנגד בנו של פרופ' הלפט, שגם הוא רופא שיניים במקצועו, ואם לא די בזאת, בעבר אף היה המנהל של פרופ' הלפט, כאשר ניהל את כל מרפאות השיניים בקופ"ח "מכבי", כאשר במסגרת תפקידו זה, פיטר את בנו של פרופ' הלפט שעבד אף הוא במרפאות "מכבי" כרופא באותה התקופה). לא זו אף זו, טענות אלו עליהן לא טרח פרופ' הלפט להשיב או להתייחס הגם שניתנה לו ההזדמנות לעשות כן, מצטרפות למעורבות "בעייתית" בלשון המעטה, של בנו של פרופ' הלפט בעריכת חוות הדעת בתיק זה והחשד שהתעורר בנוגע לשאלה האם בדיקת התובעת דנן, נעשתה בצורה בלתי אמצעית על ידי פרופ' הלפט או שמא בעזרת ו/או מעורבות בנו. ודוק, פרופ' הלפט הודה בחקירתו כי בנו סייע לו פיזית בכתיבת חוות הדעת ואף ביצע את תצלומי הפוטו של פיה של התובעת במרפאה, וזאת מבלי שהדבר צוין בחוות הדעת ומבלי לקבל את אישור בית המשפט למעורבות גורם שלישי במינוי שניתן לו.

     

25. כאן המקום לציין כי מעבר לבעיית ניגוד העניינים, עליה כאמור לא סיפר המומחה לא מבעוד מועד כפי ששומה היה עליו לעשות ואף לא כאשר התבקש על ידי בית המשפט להגיב לטענות שהעלתה התובעת בבקשת הפסילה, בקשה ממנה התעלם, חוות דעתו של פרופ' הלפט הייתה חסרה ולאקונית, כללה פרק של מסמכים רפואיים שעמדו לנגד עיני המומחה ומשם דיגלה הישר לפרק הסיכום והמסקנות, מבלי שכוללת בחובה כמתבקש וכמתחייב, פרק של אנמנזה, ממצאי בדיקה קלינית והכי חשוב, לב ליבה חוות הדעת: פרק הדיון במסגרתו צריך להיכלל הסבר מנומק לסיבה בעטיה הגיע המומחה למסקנות שאליהן הגיע. אדרבא, מטעם זה זומן פרופ' הלפט לחקירה שנדרשה, בין היתר, לצורך השלמת חוות הדעת החסרה. בחקירתו עמד המומחה על מסקנות חוות דעתו ברם כאמור לעיל, חוות דעתו נפסלה ועימה ממצאיה ומסקנותיה ואין עוד מקום להידרש אליהם במסגרת הכרעה זו.

     

26. חוות דעתו של מומחה בית המשפט: ד"ר ואסים עבוד- על רקע מצב דברים זה ולאחר שנפסלה חוות דעתו של פרופ' הלפט, מונה תחתיו ד"ר ואסים עבוד כמומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית פה ולסת, אשר בניגוד לקודמו, קבע בחוות דעת מפורטת ומקיפה מיום 18.11.2024 כי מתוך תשע השיניים שנעקרו, שתי שיניים (שן 34 ו- 45) נעקרו ללא התוויה רפואית ברורה, בעוד שלגבי שבע השיניים הנותרות הייתה אינדיקציה ברורה לעקירה. המומחה מצא כי הרשומה הרפואית נוהלה באופן תקין, ברור אשר עומד בהנחיות משרד הבריאות, וכי ניתנה הסכמה מדעת לטיפול כדין, תוך חתימה על טופס הסכמה מתאים והצגת שלוש חלופות טיפוליות. במסגרת זו, ציין המומחה בצורה מפורשת כי במעמד הבדיקה הקלינית שערך לתובעת, היא לא הלינה באוזניו כי לא הסכימה לטיפול שהוצע ובוצע לה על ידי הנתבעים, ולא העלתה כל טענה לפיה לא הבינה אותו כביכול. בבדיקתו הקלינית התרשם המומחה מהיגיינה אוראלית בינונית וכי זו תועדה ברשומה הרפואית שניהלו הנתבעים או מי מהם, וקבע כי אף שתועדה בעבר היגיינה לקויה, מה שבהכרח מקטין את סיכויי ההצלחה והשרידות של השתלים, לא ניתן להאשים את התובעת בכישלון ארבע השתלים, מאחר והתקנתם לא עמדה במבחן הרופא הסביר (שניים הותקנו בצפיפות יתר ושניים אחוריים משמאל מעל גובה הרכס).

     

27. בכל הנוגע לטיפול הכירורגי, קבע ד"ר עבוד כי שני השתלים הקדמיים 31-41 הותקנו בצפיפות-יתר ובהתקנה לקויה, ולכן לא נקלטו והוצאו בהמשך. כמו כן, שני השתלים האחוריים משמאל 34-35 הותקנו בצורה לא תקנית עם החדרה חלקית בלבד בתוך העצם, דבר שהוביל לספיגת עצם מהירה סביבם ולתבריג חשוף בחלל הפה. במישור השיקומי, מצא המומחה כי גשר החרסינה הקבוע סובל מחוסר תאימות שולי קל בין המבנים לשלד המתכת, המצריך את החלפת הגשר כולו לצורך פתרון הבעיה.

     

28. עינינו הרואות, אפוא, כי המומחה מטעם בית המשפט מאמץ חלקית את קביעותיו של פרופ' ברק מומחה התביעה, בכך שמסכים כי שתי שיניים נעקרו ללא התוויה רפואית מספקת, וכי השתלים 31-41 הותקנו בצפיפות-יתר וברשלנות שהובילה לאובדנם. בנוסף, הוא מאמץ את הטענה כי השתלים 34-35 הותקנו בעמדה לקויה עם תבריג חשוף מעל גובה הרכס, וכי קיים חוסר תאימות שולי בגשר החרסינה המצריך את החלפתו.

     

29. עם זאת וזאת חשוב להדגיש: ד"ר עבוד דחה את מרבית קביעותיו של פרופ' ברק, ובראשן את הטענה כי נעקרו 9 שיניים בריאות ללא הצדקה, בקובעו כי ביחס לשבע שיניים לפחות, הייתה אינדיקציה ברורה לעקירה. המומחה דחה את הטענות בדבר היעדר הסכמה מדעת, הטעיית התובעת וניהול רשלני או מזויף של הרשומה הרפואית, וקבע כי הרשומה תקינה וכי קיים טופס הסכמה חתום. כמו כן, המומחה שלל את הקביעה כי הרדימות נבעה מרשלנות, דחה את דרישת פרופ' ברק לטיפולים עתידיים והחלפות חוזרות מדי מספר שנים, והפחית את הנכות הדנטלית הצמיתה שקבע מומחה התביעה, מ-2% , ל- 0.5% בלבד.

     

30. אשר על כן, היקף הפיצוי ועלויות הטיפול המתקן שקבע ד"ר עבוד, נמוכים משמעותית מאלו שנקבעו על ידי פרופ' ברק. המומחה קבע כי עלות הטיפול המתקן הנדרש כיום עומדת על סך חד פעמי של 71,000 ₪ המורכב מההוצאות הבאות:49,000 ₪ להחלפת גשר החרסינה (לרבות גשר זמני),11,500 ₪ להוצאת שתלים34-35 , השתלת עצם והתקנת שני שתלים חדשים, 6,000 ש"ח להתקנת שני שתלים חדשים בגין העקירות ללא אינדיקציה, 4,000 ₪ למבנים ועוד 500 ₪ לצילום CT. בכל הנוגע לטיפולים עתידיים, קבע ד"ר עבוד באופן חד-משמעי כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין טיפול עתידי או החלפות עתידיות כלשהן. המומחה נימק זאת בכך שהטיפול בעקירות שנעשו באינדיקציה רפואית נכונה היה נדרש מלכתחילה, ואילו שתי השיניים שנעקרו ללא אינדיקציה ברורה (34 ו-45), ממילא לא היו צפויות לשרוד יותר ממשך השרידות של מחזור טיפולי אחד.

     

31. בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית, קבע המומחה נכות צמיתה בשיעור 0.5% בגין עקירת שתי השיניים ללא אינדיקציה לפי תקנות המל"ל, וכן נכות זמנית בשיעור10% למשך שלושה חודשים בשל הרדימות והפגיעה התחושתית בשפה ובסנטר. המומחה הדגיש כי סיבוך הרדימות הינו סיבוך ידוע ומוכר וכלול בטופס ההסכמה ובכל מקרה אינו נובע מהתנהלות רשלנית מצד הרופא המטפל, ועל כן שלל קשר סיבתי בין נכות זמנית זו, לבין הטיפול מושא התובענה.

     

32. בחוות דעתו, ד"ר עבוד אינו עורך חלוקת אחריות בין הנתבעים, ברם המומחה ייחס את הכשלים באופן קליני לפי תחומי פעילותם של השניים. במסגרת זו, קשר המומחה את הכשלים הכירורגיים בהתקנת השתלים הלקויים (31-41 ו (34-35)- לפעולות הכירורגיות שביצע הנתבע 2 בפועל. מנגד, החלטת העקירה הכללית של השיניים (לרבות שתי השיניים שנעקרו ללא אינדיקציה) מיוחסת לתכנון המשותף של שני הרופאים, ואילו הליקוי בגשר החרסינה מיוחס לעבודה השיקומית שביצע הנתבע 1.

     

33. כפועל יוצא, הפנה הנתבע 1 לד"ר עבוד שאלות הבהרה בהן ביקש לדעת כיצד באה לידי ביטוי "חוסר תאימות שולית מינימלית" בגשר החרסינה שמתפקד בפיה של התובעת מזה 7 שנים, מה הנזק שנגרם ממנה, והאם עקירת שיניים 34 ו-45 אכן הייתה מיותרת נוכח חלופת השיקום הכוללת שנבחרה. בתשובותיו מיום 27/12/24, הבהיר ד"ר עבוד כי חוסר התאימות השולית גרם לתובעת אי-נוחות שהתבטאה בצורך להקפיד באופן מיוחד על היגיינה, שכן האזורים הללו המשיכו לכלוא רובד חיידקי, וכי לא ניתן לשלול את האפשרות שהדבר תרם לספיגת העצם. עוד קבע כי הציפיה מעבודה דנטלית מסוג זה היא שתחזיק מעל שבע שנים, לכן מבחן השרידות של 7 שנים בלבד, אינו משקף באופן מלא את הצלחת הטיפול. הא ראיה לשיטת המומחה כי העבודה הנוכחית מושא התביעה: "מלווה בקשיים קליניים, מצדיקה את ההמלצה להחלפת הגשר". בנוגע לשיניים 34 ו-45, השיב המומחה כי האופציה השיקומית שנבחרה, לא חייבה את עקירתן וכי שימורן, אפילו באופן זמני, היה מאפשר להדריך את הרופא בקביעת גובה הסגר והתאמת השיקום לשאר הלסת ובכך למנוע בעיות רבות שהתעוררו בהמשך אצל התובעת.

     

     

     

    חוות הדעת של מומחה בית המשפט בתחום הנפשי

34. במסגרת ההליך הקודם הגישו הצדדים חוות דעת גם בתחום הנפשי: התובעת מטעמו של ד"ר קראקה תאופיק שקבע 30% נכות נפשית צמיתה בחוות דעת מיום 20/10/18 בשל הפרעת הסתגלות עם קווים חרדתיים ודיכאוניים, ואילו מטעם הנתבע 1, ד"ר אהוד רוזיצקי, אשר בחוות דעתו מיום 22/10/19 שלל לחלוטין קיומו של קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לטיפול הדנטלי מושא תובענה זו וקבע כי מצבה נובע מהפרעות דיכאון וחרדה שקדמו לטיפולים עוד החל משנת 2006 ומסבל הקשור במיגרנות. כאן המקום לציין כי בחקירתה אישרה התובעת כי בשנת 2006, חוותה אירוע משפחתי טראומתי קשה אודותיו לא פירטה. (עמ' 83 לפרוטוקול)

     

35. לנוכח פערים אלו, עוד בהליך הקודם מונה מומחה בתחום הנפשי מטעם בית המשפט, ד"ר ראסם כנעאנה קבע בחוות דעתו מיום 14/8/2020 כי לא נותרה תסמונת PTSD או הפרעה דכאונית עמוקה. בהתאם לממצאיו, התובעת סובלת מנכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 34(ב)(3) לתקנות המל"ל, כאשר רק את מחציתה בשיעור 7.5% מייחס המומחה באופן ישיר לאירועי התביעה והטיפול הדנטלי הכושל, כך על פי הנטען, אשר גרמו לתובעת להפרעת הסתגלות עם ביטויים חרדתיים ודיכאוניים מתונים.

     

    אי זימון מי מבין המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט לחקירה והמשמעות האופרטיבית הנגזרת מזה

36. אף לא מי מהצדדים ביקש לזמן מי מבין שני מומחי בית המשפט לחקירה נגדית על חוות הדעת: לא את ד"ר ראסם כנאענה המומחה הפסיכיאטרי, שכאמור מונה עוד בהליך הקודם, וגם לא את ד"ר ואסים עבוד, המומחה החדש בתחום רפואת השיניים שמונה חלף פרופ' הלפט בהליך דנן. בכך הסכינו שני הצדדים גם יחד עם קביעותיהם וממצאיהם ולא נותר לבית המשפט אלא לאמצם. בעניין זה אפנה להלכה בע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו) בנוגע למומחה בית משפט: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת....לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

     

37. במצב דברים זה, טענו הנתבעים בסיכומיהם כי מאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט (ד"ר עבוד) ואיש מהצדדים לא ביקש לחקור אותו על קביעותיו, חקירתם של מומחי ההגנה, ד"ר גרוסמן וד"ר דורי, הייתה מיותרת לחלוטין. לשיטתם, עמידתה של התובעת על קיום חקירות אלו, הייתה חסרת בסיס ואך גררה הארכת ההליך והוצאות חקירה נוספות. מנגד, התובעת טענה בסיכומיה כי חקירת מומחי ההגנה "לא הייתה עקרה" כלל ועיקר. לטענתה, חקירות אלו היו נחוצות מאחר שחשפו את התנהלותו של ד"ר דורי, אשר בתיק אחר כתב "מאחורי הקלעים" חוות דעת שונה בתכלית מזו שהוגשה לבית המשפט, דבר התומך בגרסת התובעת ומלמד על צורת ניהול ההליכים על ידי הנתבעים.

     

38. סבורתני כי בסוגיה זו הדין עם הנתבעים ואנמק; התובעת בסיכומיה למעשה מאמצת את קביעות מומחי בית המשפט בשני התחומים ולא חולקת עליהם במאומה. במצב דברים זה, מתעוררת מאליה השאלה, לאיזה צורך זומנו המומחים הרפואיים בתחום רפואת השיניים מטעם הנתבעים להיחקר על חוות דעתם, לאחר שלמעשה אין חולק כי חוות דעתם נסתרו, גם אם באופן חלקי, בקביעות המומחה מטעם בית המשפט, שאכן מצא כשלים בחלק מתכנית השיקום וביצוע הטיפול בתובעת כפי שמצינו לעיל, גם אם לא בהיקף המלא כפי שגרס וקבע פרופ' ברק בחוות דעתו. במה הועילה או תרמה חקירת שני מומחי הגנה אלו, עת התובעת למעשה מאמצת את קביעות המומחה החדש מטעם בית המשפט, שכמובן עיין בכל חוות הדעת מטעם הצדדים בעת הכנת חוות דעתו? התשובה לשאלה זו: במאומה.

     

39. יטען הטוען, מדוע לא ניתן להעלות טיעון זה כלפי חקירתו של פרופ' ברק מצד הנתבעים? המענה לכך הוא כי באותו השלב הדיוני של ההליך, החקירה הייתה נחוצה כדי להתמודד עם חוות דעתו וחקירתו של פרופ' הלפט, עימה לא הסכינה התובעת ובצדק מבחינתה, ועל כן עמדה על חוות דעתו של המומחה מטעמה שכפועל יוצא, נדרש לעמוד לחקירה נגדית אודותיה. ברם לאחר שהוחלף המומחה מטעם בית המשפט וחוות דעתו של המומחה החדש אומצה ללא עוררין על ידי כלל הצדדים, התייתר כל צורך ענייני לחקור את מומחי ההגנה כפי שמצינו לעיל.

     

40. אין זאת אלא כי זימון שני מומחים אלו לחקירה, לא נועד לשרת את בירור ההליך לגופו או לקדם את התביעה. כל תכליתה של החקירה הייתה להתעמת עם המומחים במטרה להזמין מהם עדות סברה תוך ניסיון לאשש או לשלול באמצעותם טענות עובדתיות שנויות במחלוקת בין הצדדים העולות מהרשומה הרפואית כגון תאריך עריכתה שזו מטיבה וטבעה אינה שאלה מתאימה למומחים רפואיים אלא לעדים עובדתיים, או לעמת אותם עם גרסאות של עדים עובדתיים שגם זה לא קו חקירה רלוונטי לעדים מומחים (ראה חקירת ד"ר דורי עמ' 74-75 לפרוטוקול), או להביכם על גבי דוכן העדים לגבי שיטת העבודה שלהם, או התנהלותם בעת עריכת חוות הדעת באופן כללי, בהליכים אחרים ללא קשר לתובענה זו, לאו דווקא בקשר לתובעת דנן, סוגיות שכלל לא עומדות לדיון והכרעה של בית המשפט בתובענה זו, מקום בו קיימת חוות דעת של מומחה בית משפט עליה אין עוררין והיא מקובלת על שני הצדדים. (ראה חקירת ד"ר גרוסמן עמ' 77-80 , 86-87 לפרוטוקול). לא זו אף זו, קו החקירה של המומחים לא עסק כלל בעימות של קביעותיהם בפן הרפואי מקצועי, מול אלו של ד"ר עבוד, המומחה מטעם בית המשפט. בנסיבות אלו, באתי לכלל מסקנה כי חקירת מומחי ההגנה הייתה מיותרת, נעשתה ללא כל מטרה המשרתת עניינית ומהותית את בירור הסוגיות שבמחלוקת הדורשות הכרעה, תוך אדישות ושוויון נפש לבזבוז זמן שיפוטי שנגרם בשל כך. לא נותר אלא להצטער על אופן התנהלות זו של התובעת ובא כוחה, שאף הגדיל לעשות עת התעמת על כל צעד ושעל עם בית המשפט עת לא התיר קווי חקירה אלו

     

    חקירת התובעת

     

41. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, התבררו פערים משמעותיים בין גרסתה המקורית לבין עדותה בפועל. בעוד שבתצהירה נטען כי הטיפול הוצג לה כפרוצדורה פשוטה ללא הסברים מפורטים, בחקירתה היא אישרה כי פגישת הייעוץ הראשונית נמשכה "שעות" שבמהלכן הנתבע 1 הציג לה צילומי CT והסביר לה בשפתה (ערבית) ובפירוט רב את מהלך הטיפול המתוכנן. בנוגע לנסיבות החתימה על טופס ההסכמה, התובעת טענה בכתב התביעה ובתצהיר כי הוחתמה רק לאחר הזרקת חומרי ההרדמה, ואף בחקירתה טענה תחילה כי הייתה תחת "הרדמה כללית", ורק לאחר מכן הודתה כי היה מדובר בהרדמה מקומית בלבד. כמו כן, בעוד שבתצהירה נטען כי חתמה תחת פחד וחוסר הבנה, בחקירתה אישרה כי היא יודעת לכתוב את שמה בשתי השפות וכי היא "זוכרת הכל" וכי לא הייתה מוגבלת מבחינת הבנת הדברים. לאור האמור לעיל, התרשמותי מחקירת התובעת בכל הנוגע למה שידעה ומה שהוסבר לה בטרם החל הטיפול, הייתה של חוסר אמינות מובהקת.

     

42. אם לא די בכך, התובעת ניסתה לגמד את חומרת המצב הדנטלי של פיה שהיה בכי רע עימו הגיעה מלכתחילה למרפאת הנתבעים ואת גודל הטיפול הנדרש כפועל יוצא ממצבן העגום והרעוע של השיניים שעוד נותרו בפיה, עליו סוכם וזאת נוכח הגרסה המיתממת, לפיה באה אך ורק במטרה לקבל טיפול "קוסמטי" גרידא לצורך ציפויים, וכי מעולם לא נאמר לה שיש צורך בעקירות שיניים ושתלים וכדומה. טענה זו התבררה כחוטאת לאמת בלשון המעטה, עת באותה נשימה אישרה בהמשך חקירתה כי הנתבע 1 אכן ישב עימה זמן רב בטרם התחלת הטיפול וכי קיבלה ממנו הסבר מפורט וארוך בשפתה, אשר ארך למעלה משעה, על מצב הפה והשיניים על היותן ניידות וכי אין מנוס מניתוח והשתלת עצם וכי אלמלא טיפול זה היא תישאר בקרוב ללא שיניים בכלל. מדבריה אלו עולה כי התובעת ידעה גם ידעה היטב לקראת מה הולכת ונתנה הסכמה מדעת לקבלת הטיפול, כפי שאף קבע מומחה בית המשפט בחוות דעתו, ואף אישרה בחקירתה כי הנתבע 1 הוא בר הסמכא כי הוא הרופא אשר אמור "לדעת הכל". עת עומתה עם הסתירות שעולות בחקירתה הנגדית ביחס לנטען בתצהירה, התחמקה ממתן תשובה קוהרנטית והגיונית, הגיבה בעצבנות עד כדי תוקפנות כלפי ב"כ החוקר כמי שנתפסה בקלקלתה, ביקשה להסיט את הדיון כאשר לפתע הציגה שקית עם תרופות אותן נוטלת לדבריה, ללא כל הסבר על אילו תרופות מדובר או מה הקשר בינן לבין עילה התביעה, כן ביקשה להציג צילומי שיניים עדכניים ואף העלתה טענות חדשות שאין להן כל זכר בתצהיר עדותה הראשית וככאלו ממילא משוללי כל נפקות ראייתית בשלב זה של ההליך, ללא כל יכולת של ההגנה להיערך לטענות חדשות אלו. (חקירתה בעמ' 61-69 , בעיקר עמוד 66, 71-73 לפרוטוקול).

     

43. עוד העלתה חקירתה כי מאז שסיימה את הטיפול אצל הנתבעים ב-7/17 ועד היום, קרוב לעשור, לא עשתה כל טיפול מתקן או משקם בשיניים של הלסת התחתונה וגם לא בלסת עליונה חרף חסר השיניים שם וזאת מחמת חיסרון כיס (עמ' 78-79 לפרוטוקול). מחקירת בעלה של התובעת מצינו כי התובעת שילמה לנתבעים סך כולל של 20,000 ₪ עבור הטיפול שבוצע לה וזאת מתוך סכום של 35,000 ₪ עליו סוכם אשר אמור היה לעלות הטיפול בכללותו. כלומר, גם לגרסת התביעה, נותר חוב משמעותי לטובת הנתבעים בקשר לטיפולי השיניים שבוצעו לה (עמ' 93 לפרוטוקול).

     

    חקירת הנתבעים

     

44. במסגרת חקירתו הנגדית, הכחיש הנתבע 1 בתוקף את טענת ב"כ התובעת לפיה הרשומה הרפואית אינה אותנטית או ש"בושלה" בדיעבד לקראת המשפט. הנתבע 1 עמד על כך שהרשומה נכתבה "בזמן אמת" בכתב ידו ובכתב ידו של ד"ר גזמאוי, ושיקפה במדויק את מהלך הטיפול. עם זאת, הוא הודה כי הביקור של התובעת במרפאתו במהלך חג עיד אל פיטר בשנת 2017 אכן לא תועד ברשומה, והסביר זאת בכך ששהה בחופשה וכי אינו נוהג לכתוב בחגים. בעניין אותו ביקור בחג, שלל הנתבע 1 את טענת התובעת לפיה הסייעת שעובדת במרפאתו ביצעה פעולה טיפולית אסורה של ניסיון הדבקת מבנה שנפל. לגרסתו, הוא שלח את התובעת למרפאה רק כדי שהסייעת תעניק לה מענה ראשוני, תרגיע אותה ותפנה אותה לבית החולים פוריה במידת הצורך, ולדבריו הסייעת "לא עשתה לה כלום" (עמ' 54-55 לפרוטוקול). לדבריו, הוא עצמו היה בדרכו חזרה מהחופשה בה שהה והנחה את הסייעת לבקש מהתובעת להמתין לבואו על מנת לבדוק אותה בעצמו, אך התובעת בחרה שלא לחזור למרפאה. בנוסף, הנתבע 1 שלל את התזה לפיה לא היה טעם או הגיון רפואי לטפל רק בלסת תחתונה בשל חיסרון הכיס של התובעת, מקום בו יש צורך לטפל גם בזו העליונה והסביר כי מוטב לבצע טיפול גם אם חלקי ובהמשך לבצע את החלק השני עם התאמת סגר, מאשר לא לטפל כלל. (עמ' 39 לפרוטוקול).

     

45. בנוגע להיבט הכספי, טען הנתבע 1 כי סוכם בעל פה על עלות טיפול של 43,150 ₪, אך בפועל נגבה מהתובעת סך של 18,000 ₪ בלבד (בשלושה תשלומים). הוא דחה את התזה של התביעה לפיה מדובר בהנחה מופלגת של 60% שמעידה על "הודאה" בכשלון הטיפול והבהיר כי התובעת פשוט סירבה לשלם את היתרה והפסיקה את הטיפול בצורה חד צדדית, כך שלטענת הנתבע 1 שכרו יצא בהפסדו כפי שביטא זאת במילותיו: "מכל הסיפור הזה שמתי כסף מהכיס". בעניין אי-מתן הקבלות הנטען, השיב כי הקבלות הודפסו בקליניקה אך לעיתים המטופלים אינם לוקחים אותן, והגן על דרישתו לתשלום של 1,250 ₪ עבור מסירת התיק הרפואי בטענה שכבר מסר אותו בעבר בחינם וכי זו פרורגטיבה שלו לבקש עלות עבור העתקה חוזרת של התיק הרפואי לבקשת הלקוח.

     

46. הנתבע 2 אישר בחקירתו כי ביצע את החלק הכירורגי של עקירת השיניים והתקנת השתלים במרפאתו של הנתבע 1, בעוד שהנתבע 1 היה מי שאחראי על תוכנית הטיפול הכללית והמעקב. הוא הדגיש כי חרף ניסיונו של הנתבע 1, הוא תמיד בוחן ומאשר באופן עצמאי את תוכנית הטיפול לפני שהוא מסכים לנתח את המטופלים. בעניין תוכנית הטיפול הממוחשבת נטולת התאריך, הסביר כי לעיתים תוכנות המרפאה מדפיסות את תאריך ההדפסה ולא את תאריך ההכנה המקורי, ולכן חל הבלבול במסמכים.

     

47. בנוגע להסכמה מדעת, הנתבע 2 העיד כי החתים את התובעת על טופס הסכמה ייעודי לשתלים והעניק לה הסבר בעל פה, בעוד שהנתבע 1 היה אחראי להסביר לה על השיקום הקבוע. הוא אישר בחקירתו כי בטופס ההסכמה המדובר אין כל התייחסות מפורשת לעקירת שיניים אלא למשתלים בלבד, שכן מדובר במסמך ייעודי לפרוצדורה זו. בהמשך אישר כי חתימתו אכן לא מופיעה על גבי טופס ההסכמה מדעת אלא רק זו של הנתבע 1, ברם הסביר כי שני הנתבעים נכחו במעמד מתן ההסברים, וציין כי כיום, בחלוף תשע שנים ונוכח הניסיון שרכש, הוא נוהג אחרת ורושם במפורש גם את שמו כמי שהיה נוכח ונתן את ההסבר למטופל.

     

48. עוד ציין הנתבע 2 כי אינו זוכר אם התובעת חתמה בפועל על תוכנית הטיפול עצמה, שכן הוא אינו מנהל את המרפאה שכידוע נמצאת בניהולו של הנתבע 1 ועל כן אינו מחזיק בתיקים הרפואיים של לקוחותיו. בעניין תלונות התובעת על אובדן תחושה, הסביר כי צילם אותה בסרטון וידאו במרפאה מספר חודשים לאחר הניתוח לצורך בדיקת תחושה ומעקב. הוא הבהיר כי בבדיקה הקלינית עלה חוסר תחושה גם בלסת העליונה וגם בלסת התחתונה, ממצא שלא תאם את היקף הטיפול שכזכור בוצע בלסת התחתונה בלבד ועורר אצלו ספקות לגבי אופי ומהימנות התלונה.

     

    היעדר תכנית טיפול חתומה על ידי התובעת וקיומו של טופס הסכמה לחלק מהטיפול

     

49. טוענת התובעת כי מעולם לא חתמה על תכנית הטיפול וחקירת הנתבעים אכן תומכת בטענתה זו, לפיה אמנם קיימת בתיק תוכנית טיפול ברם זו אינה חתומה על ידה. טענה זו אושרה הן על ידי הנתבעים והן על ידי מומחי ההגנה במסגרת חקירתם הנגדית. הנתבע 1 נשאל ישירות האם התובעת חתמה על תוכנית הטיפול ועל כך השיב בשלילה בנימוק כי: "פשוט הסברתי לה במילים פשוטות והיא הסכימה... בזמנו לא נהגו להחתים את המטופלים על התוכנית עצמה...היא יכלה להסכים גם בלי לחתום". (עמ' 38,41 לפרוטוקול) ובהמשך דבריו אישר כי כיום הוא נוהג להחתים את המטופלים. גם הנתבע 2 אישר עובדה זו, וכאשר נשאל כיצד הוא מסביר את היעדרה של תוכנית חתומה על ידי התובעת, השיב: "אין לי הסבר". בנוסף, מומחה ההגנה ד"ר שי דורי אישר אף הוא בחקירתו כי לא הועברה לעיונו תוכנית טיפול חתומה על ידי התובעת.

     

50. גם באשר לטופס הסכמה, גורסת התובעת בסיכומיה כי לא קיים טופס הסכמה חתום על ידה כנדרש על פי דין, שכן כל שהוגש על ידי הנתבעים הוא טופס הסכמה שאינו מתאים לטיפול שעברה בכל הנוגע לעקירת השיניים אלא רק לשתלים. ואכן, טופס ההסכמה היחיד שהונח בפני בית המשפט עליו הוחתמה התובעת, מיום 16/1/2016 נושא כותרת: "טופס הסכמה לטיפול כירורגי למשתלים דנטליים". בחקירתו הנגדית אישר המומחה מטעם הנתבע 2, כי הטופס העוסק בהשתלות שיניים אינו טופס ההסכמה המתאים לעקירת שיניים. גם המומחה מטעם הנתבע 1, הסכים כי מדובר בטופס המיועד למשתלים בלבד, וציין כי "היה מן המקום על אותו טופס גם לכתוב שעוקרים את השיניים". כפי שאכן נעשה. הוכח אפוא כי אכן לא נעשה שימוש בטופס ייעודי ונפרד לעקירות שיניים, המפרט את הסיכונים הייחודיים לפרוצדורה זו.

     

51. אלא מאי? בטופס הנ"ל קיימת רובריקה ובה מספר שורות חופשיות למילוי בכתב יד, בהן הוסף בכתב יד המשפט המתאר את הטיפול בכללותו כפי שסוכם עליו: "עקירת כל השיניים התחתונות עקב עששת נרחבת ואובדן תמיכה ניכר והשתלת 10 שתלים לשיקום קבוע". לשון אחר, נושא עקירת השיניים הוסף בכתב יד והיה ידוע ומוסכם על התובעת בניגוד לגרסה שהציגה לפיה לא ידעה ולא הוסבר לה שהיא עומדת בפני עקירת שיניים. אדרבא, ד"ר דורי בחקירתו הסביר כי אמנם לא מדובר בטופס הסכמה לעקירת שיניים אלא לשתלים, ברם כל הסיבוכים המופיעים בטופס עליו הוחתמה התובעת זהים לסיבוכים של עקירות כאשר אף אחד מהסיבוכים הללו לא התממש הלכה למעשה (עמ' 75 לפרוטוקול). באשר לעצם החתימה של התובעת על גבי טופס ההסכמה הנ"ל, האם קיימת אם לאו- הנתבע 1 אישר כי חתימתה של התובעת אמנם אינה מופיעה ברובריקה הייעודית לחתימת המטופל, ברם ציין כי חתימתה מופיעה בתחתית הדף ליד חתימתו שלו (עמ' 40 לפרוטוקול). דומני כי המיקום המדוייק של החתימה על גבי הטופס אינו מעלה ואינו מוריד, שכן מה שחשוב הוא עצם קיומה של החתימה על גבי הטופס. יתרה מזאת, על ההסכמה מדעת ניתן ללמוד מעצם העובדה כי התוכן של הדברים הוסבר לתובעת בצורה מובנת ובשפתה, מה שאושר על ידי הנתבעים וגם על ידי התובעת עצמה באוזני מומחה בית המשפט בעת בדיקתה במרפאתו. ראה דבריה בעמ' 66 לפרוטוקול, שם אישרה התובעת במפורש כי חתמה על טופס ההסכמה: "מתי שחתמתי אני סמכתי על המילים של הרופא חוסאם". בנוסף, במסגרת הבדיקה שערך לה ד"ר עבוד במרפאתו לצורך הגשת חוות דעתו, התובעת אישרה באוזניו כי חתמה על טופס ההסכמה. ד"ר עבוד ציין זאת במפורש בחוות דעתו, בקובעו כי "בשיחה עם המטופלת במרפאתו לא הייתה כל טענה מצידה כאילו לא הסכימה לטיפול או לא חתמה עליו".

    גובה הנזק

    עלות הטיפול הדנטלי לפי מומחה בית המשפט

52. בהתאם לקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, התובעת זכאית לעלות טיפולים באופן חד פעמי בסך 71,000 ₪. התובעת דורשת גם החזר עבור 2 שתלים שקליטתם נכשלה כפי שאכן אישר המומחה במידה ושולם על שתלים אלו, אלא שמהמסד הראייתי עלה כי אין מחלוקת על כך שלתובעת נותר חוב משמעותי בקשר לטיפול השיניים עליו סוכם, גם לשיטתה (ראה עדות בעלה המאשר כי נותר חוב של 15,000 ₪ בעוד שהנתבע 1 טוען לחוב גדול אף יותר). על כך, זכאות להחזר זה כפי שאישר ד"ר עבוד מתקזזת כנגד החוב שנותר לטובת הנתבע 1.

     

53. טוען הנתבע 1 סיכומיו כי אין לחייבו בעלות גשר החרסינה הזמני והקבוע בסך 49,000 ₪ בשל "אי תאימות שולית מינימילית" כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, מאחר וממילא הגשר הנוכחי מילא את ימיו שכן מאז שהותקן בפיה של התובעת ועד היום חלפו 9 שנים והוא הגיע לסוף תוחלת חייו ממילא. אלא מאי? אין לטענה זו, בקשר לתוחלת חיי גשר החרסינה, כל תימוכין במסד הראייתי והמומחה מטעם בית המשפט, אשר בעת שנשאל על כך בשנת 2024, גיל הגשר היה שבע שנים בלבד, הסביר בחוות דעתו ובתשובות ההבהרה מדוע סבור כי חרף העובדה שחלפו 7 שנים מאז התקנת הגשר (במועד שנשאל על כך בשנת 2024), יש מקום לחייב בגין החלפה חד פעמית של כל הגשר בכללותו, כאשר ייחס עלות זו לעבודת הנתבעים ו/או מי מהם מושא תובענה זו. הנתבעים לא זימנו את המומחה לחקירה על חוות דעתו ולכן לא מצאתי במסד הראייתי תימוכין לטענת הנתבע 1 בסעיף 47 לסיכומיו לפיה הוא סבור כי הכתרים המותקנים על גבי גשר החרסינה שירתו את התובעת מלוא תוחלת חייו. אדרבא, אף המומחה מטעם הנתבע 1, בדומה למומחה התביעה, התייחסו לתוחלת החיים המקובלת של כתרים ומבנים המוערכת בעשר שנים לפחות.

     

54. רק על מנת לסבר את האוזן ומבלי שהדבר היווה משקל כלשהי במסקנה אליה הגעתי בסוגיה זו, בעת שמפנים שאלה זו לתוכנות הבינה המלאכותית שנכנסו בסערה לחיינו, המענה למה היא תוחלת חיים ממוצעת של עבודת כתרים/שתלים/מבנים על גבי גשר חרסינה בלסת תחתונה, מתקבלת תשובה של 15-20 שנה. כאמור, מסקנתי בנוגע לדחיית טענה זו של הנתבע 1 מבוססת על היעדר תימוכין במסד הראייתי ובשים לב לעובדה כי מומחה בית המשפט לא זומן על ידו לחקירה בנוגע אליה.

     

    עזרת הזולת

55. הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי: "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551). באשר לעזרת בני משפחה, הלכה היא כי עזרה משפחתית לנפגע היא ברת פיצוי כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (9.2.1998).

     

56. ומן הכלל אל הפרט; התובעת לא העסיקה כל עזרה בשכר בקשר לאירועים מושא התביעה, מה גם שבשים לב לטיבו וטבעו של הטיפול הרפואי בתחום רפואת שביניים לבגיר, אין בכך כל הצדקה או צורך. עדויות בני משפחתה של התובעת, בנה ביתה ובעלה, בכל הנוגע לראש נזק זה היו בלתי אמינות בעליל וזאת עוד בהתעלם מהיעדר כל קשר סיבתי בין העזה הנטענת לבין הטיפול הדנטלי הכושל לפי הנטען. כך למשל הסתבר כי הבן לקח את אימו להתגורר בביתו בשל פרידת הורי זה מזו תוך ניסיון תמוה בניגוד לשכל הישר ולניסיון החיים לקשור פרידה זו לטיפול הרפואי הכושל מושא התביעה (עמ' 42 לפרוטוקול). עוד עלה מחקירת הבן כי לא ידע להצביע ולו על ראיה כלשהי להפסדי שכר או פגיעה בעסקיו בשל הטיפול המסור שהעניק לאימו כפי שגרס בתצהירו, מה שלא מנע ממנו להתרעם מדוע נשאל על כך בחקירתו הנגדית (עמ' 37-41 לפרוטוקול). הוא הדין לגבי חקירתה של הבת שלא ידעה לומר מאומה על עברה הרפואי של אמה וטענה בתוקף כי לא סבלה מדבר עובר לטיפול הדנטלי מושא התביעה, בניגוד גמור לרשומה הרפואית שצירפה הנתבעת לראיותיה, לא ידעה לומר מדוע היא לא נוהגת כיום ומה מקבלת מביטוח לאומי אם בכלל, כל זה חרף העובדה כי הצהירה כי מאד קרובה לאימה (עמ' 43-45 לפרוטוקול). הוא הדין על דרך קל וחומר לנוכח חקירת בעלה שלא ידע או שמא לא רצה להאיר את עיני בית המשפט על קורותיה ועברה הרפואי והאישי של אשתו, היא התובעת, לא ידע לומר מה היה מצב הדנטלי של אשתו עובר לטיפולים, והעיד כי חי עם אישה אחרת בתקופה שלאחר הטיפולים שעברה אשתו מושא התביעה כך שספק גדול בעיני איזו תמיכה ועזרה העניק לה בתקופה שהייתה כה אקוטית וכאובה לטענתה עמ' 89-91,96 לפרוטוקול). לאחר ששקלתי טענות התובעת בכובד ראש ועיינתי בעדויות בני משפחתה, התרשמתי כי אין הצדקה לפיצוי בראש נזק של עזרת הזולת לא לעבר, לא כל שכן לא לעתיד.

     

    הוצאות נסיעה וטיפול תרופתי

57. לראיות התובעת לא צורפו כל קבלות בקשר להוצאות רפואיות למעט הוצאות משפט עבור חוות דעת המומחים הרפואיים. אדרבא, התובעת העידה כי מאז 2017 ועד היום קרוב לתשע שנים לא המשיכה בכל טיפול דנטלי מתקן או משקם או בכלל ומשכך ממילא לא נגרמו הוצאות נסיעה לקבלת הטיפולים. באשר לטיפול תרופתי בתחום הנפשי, לא ראיתי בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כל המלצה או צורך בכך בפרק הסיכום והמסקנות. ד"ר כנעאנה מתמקד בקביעת שיעור הנכות הפסיכיאטרית הצמיתה (7.5%), ומסתפק בציטוט ופירוט ההמלצות ההיסטוריות לטיפולים תרופתיים (כגון פאקסט, לוריוון, סימבלטה וקסנקס) שניתנו לתובעת בעבר על ידי הרופאים המטפלים. אדרבא, התיעוד הרפואי של הרופאים המטפלים כפי שצוטט בחוות הדעת (ד"ר פרחאת וד"ר גיטאס) מלמד כי התובעת נהגה להפסיק את הטיפול התרופתי והמעקבים פעם אחר פעם "על דעת עצמה" לאחר תקופות קצרות ביותר. לתיק המוצגים של התובעת לא צורפו קבלות או אסמכתאות כספיות כלשהן בגין רכישת תרופות אשר לטענתה עושה בהן שימוש או בגין טיפולים רפואיים ונפשיים כלשהם.

     

58. עם זאת, ראיתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בשל נסיעות לצרכי השלמת הטיפול הדנטלי עליו המליץ המומחה מטעם בית המשפט, לרבות הוצאות בהן נשאה בעבר, בסך כולל של 5,000 ₪. דרישת התובעת בסיכומיה בכל הנוגע לראש נזק זה נטענות בעלמא, ללא כל בסיס במסד הראייתי.

     

    כאב וסבל

59. בהתאם לקביעות המומחה בנוגע לכשלים בטיפול שניתן והצורך בטיפול דנטלי מתקן ובשים לב לשיעור הנכות בגין אובדן שתי שיניים והנכות הנפשית (בסך משוקלל של 8% נכות בקירוב), הריני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 30,000 ₪.

    סיכום ראשי הנזק

    1. הוצאות לטיפול דנטלי- 71,000 ₪.

    2. הוצאות נסיעה (עבר ועתיד) 5,000 ₪.

    3. כאב וסבל 30,000 ₪

    4. סך הכל: 106,000 ₪.

        

60. באשר לחלוקת הפיצוי בין הנתבעים לבין עצמם: בעוד שהתובעת טוענת לאחריות ביחד ולחוד, טוענים שני הנתבעים בסיכומים כי אין לקבוע אחריות משותפת "ביחד ולחוד", אלא יש לחלק את החבות בהתאם לחלקו ותפקידו של כל אחד מהרופאים מבלי שהנתבעים עצמם מציעים חלוקה כלשהי בסיכומיהם ולמעשה, משאירים זאת לפתחו של בית המשפט. לאחר שעיינתי בנימוקי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מצאתי לנכון לחלק את החבות הפנימית בין הנתבעים לבין עצמם בשיעור של 70% על הנתבע 1 ו- 30% על הנתבע 2 ברם בחזית שמול התובעת, החבות הינה ביחד ולחוד.

61. על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, מע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט.

     

62. סכום פסק הדין ישולם לתובעת על ידי הנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

    המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ו, 29 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.