פס"ד בתביעה רכושית לפסק דין הצהרתי, לפירוק שיתוף ולאיזון משאבים

מונחת לפניי תביעה רכושית לפסק דין הצהרתי, לפירוק שיתוף ולאיזון משאבים.

רקע עובדתי ודיוני נדרש לעניין

1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 24.2.1981 והתגרשו זמ"ז ביום 9.8.2021; מנישואיהם נולדו 3 ילדים (ט', ש', ד'), כולם בגירים.

    

2. אין חולק כי חיי הנישואין ידעו עליות ומורדות.

    

3. בחודש מרץ 2019 הגישה התובעת נגד הנתבע הליך יישוב סכסוך שהסתיים בהעדר הבנות.

    

4. התובעת עזבה את דירת המגורים המשותפת בחודש נובמבר שנת 2019, ואילו הנתבע נותר להתגורר בדירה יחד עם ד'.

    

5. הצדדים רשומים כבעלים של זכויות בשני נכסי מקרקעין המצויים ברמת גן (להלן גם – הדירות ברמת גן): דירה ברח' X, ידועה גם כחלקה X בגוש X (להלן גם – דירת X או דירת המגורים המשותפת), ודירה ברח' X, ידועה גם כחלקה X בגוש X (להלן גם – דירת X).

    

6. התובעת רשומה כבעלים של 125/17809 חלקים במושע בקרקע חקלאית בהוד השרון, ידועה גם כחלקה X בגוש X (להלן גם – המגרש בהוד השרון) וכן זכויות בקרקע בחדרה, ידועה גם כגוש X חלקות X, X, גוש X חלקה X וגוש X חלקה X (להלן גם – המגרש בחדרה). התובעת רשומה גם כבעלת מלוא הזכויות בדירה ברח' X בגבעתיים (להלן גם – הדירה בגבעתיים), ידועה גם כחלקה X בגוש X.

    

7. הנתבע רשום כבעלים של זכויות במשרד ברח' X בתל אביב (להלן גם – המשרד), הידוע גם כחלקה X בגוש X.

    

8. ביום 12.11.2019 הגישה התובעת תביעה רכושית. במהלך ניהול ההליך תוקן כתב התביעה (החלטה מיום 14.12.2020; החלטה מיום 14.2.2021 ע"ר 70521-12-20).

    

   בכתב תביעה (מתוקן) מיום 19.11.2020 עתרה התובעת למתן הסעדים הבאים:

   להצהיר כי הרכוש המשותף כולל את דירות רמת גן בלבד, וכי הסדר איזון המשאבים יבוצע אך ביחס לפריטי רכוש אלה וכן ליתן צו לפירוק השיתוף בדירות רמת גן בדרך של מכירה בשוק החופשי (סעיף 52); להצהיר כי כל זכות כספית וכל נכס מכל סוג שהוא הרשומים על שם מי מבני הזוג בבעלותו הנפרדת, ייוותרו בבעלותו הבלעדית ולא ייכללו בהסדר איזון המשאבים (סעיף 53); להצהיר כי פריטי הרכוש המוחרג המפורטים בסיף 37 לכתב התביעה (המשרד, הדירה בגבעתיים, המגרשים, זכויות סוציאליות ופנסיוניות) יוותר בבעלותו הנפרדת של בן הזוג הרשום כבעליו, ולא ייכללו בהסדר איזון המשאבים (סעיף 54); להצהיר כי הדירה בגבעתיים אינה רכוש משותף של הצדדים ולא תיכלל בהסדר איזון המשאבים (סעיף 55); לחייב את הנתבע להעביר לידי התובעת מחצית מדמי השכירות שנגבו על ידו בגין הדירה בX וכן לחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין שימושו בדירת המגורים המשותפת החל מחודש אוקטובר 2019 וכל זמן שהוא מתגורר בה (סעיף 56).

    

   לחלופין, עתרה התובעת כי כל הסעדים יוותרו על כנם וכמפורט בהם למעט הסעדים בסעיפים 53-52 לגביו התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ולקבוע כי הרכוש בר האיזון כולל את דירות רמת גן יתחלק באופן לא שוויוני 70% לתובעת 30% לנתבע (סעיף 60).

    

   לחלופי חלופין, לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק ולחלק את תמורת הנכסים או שווים, כולם או מקצתם, ביחס של 70% לתובעת ו30% לנתבע (סעיף 61).

    

9. ביום 5.3.2021 הגיש הנתבע כתב הגנה (מתוקן), במסגרתו טען כי הצדדים לא חתמו על הסכם ממון ולא הסכימו מעולם על נכסים ששווים לא יאוזן בעת גירושין; לא הייתה הפרדה כלשהי בין הצדדים לא לעניין נכסים, לא לעניין הוצאות כלשהן ולא לעניין סוג של נטילת אחריות כלשהי הקשורה לחיי הנישואין. לפיכך הנתבע התנגד לסעדים שהתבקשו.

    

10. הצדדים הסכימו על מועד קרע כולל לחלוקת רכושם הוא יום 10.3.2019 תוך שכל אחד מהצדדים שומר על טענותיו לעניין היקף הרכוש אשר יאוזן בין הצדדים (פרו' 2.2.2020 עמ' 7, ש' 20-19).

     

11. ניתן צו לפירוק השיתוף בדירות רמת גן ונקבע מתווה לעניין מועד ביצוע פירוק השיתוף וחלוקת דמי השכירות עד הפירוק בפועל (החלטות מהימים 2.2.2020, 21.6.2020).

     

12. הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית. התובעת בימים 5.9.2021, 14.12.2021 (החלטה מיום5.2.2022); הנתבע ביום 15.11.2021. התובעת גם זימנה לעדות מטעמה את ט', בנם של הצדדים (החלטה מיום 10.5.2022).

     

13. התקיימו ארבע ישיבות הוכחות בימים 23.5.2022, 25.12.2022, 5.3.2023, 8.6.2023 במהלכן נשמעו עדויות של ט' (עמ' 25-14); התובעת (עמ' 26- 82); הנתבע (עמ' 167-85).

     

14. הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק דין.

     

    תמצית טענות הצדדים

15. התובעת טוענת כי:

     

    א.אף שלא נערך בין הצדדים הסכם בכתב, ההסכמה ביניהם הייתה, הן במפורש והן במשתמע, על הפרדה רכושית ביחס לכל נכס מהנכסים המוגדרים כרכוש פרטי מוחרג (כמפורט בסעיף 37 לכתב התביעה (מתוקן)) שהוא נכס חיצוני שאין לאזנו.

     

    ב.התשתית הראייתית שנפרשה על ידי התובעת, הערכת מכלול הראיות שהובאו על ידה לאישור טענותיה ביחס להפרדה הרכושית בה חיו הצדדים, לרבות ביחס לנכסים שבבעלות כל אחד מהם, שהוחרגו מהרכוש המשותף, לא מותירות ספק כי גרסתה היא המסתברת ביותר במידה הדרושה במשפט האזרחי. עדותו של העד מטעם התובעת נושאת משקל רב אשר מטה את כף המאזניים לטובת גרסתה של התובעת ומחזקת את מהימנותה. לעומת זאת, עדותו של הנתבע היא עדות של בעל דין, שלא נתמכה בעדות נוספת, והתבררה כבלתי אמינה.

     

    ג.מגרש בחדרה והדירה בגבעתיים הם נכסים חיצוניים, והנתבע לא הוכיח כוונת שיתוף ספציפית.

     

    ד.התובעת ניהלה באופן עצמאי את כספיה וממנה לבדה כל השנים את ההוצאות הכרוכות בגידול הילדים והבית ובתוך כך עשתה מאמצים להפריש כספים ליום זקנתה בידיעתה ובהסכמתה כי הנתבע לא ידאג לה או יפרנס אותה בעת זקנתה, לכן אין לאזן את הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שצברה התובעת.

     

    ה.הנתבע התנער מאחריותו ולא תרם לקידום המשפחה במיוחד בתחום הכלכלי או ביצירת סביבה תומכת בטיפול וטיפוח הילדים ומשכך אין בסיס להחלת ההסדר שבחוק וניתן לסטות מחלוקה שוויונית. איזון לא שוויוני מתחייב גם בשל חוסר תום לב עקב התנהלותו של הנתבע בהתדיינות המשפטית במהלך ניהול ההליך וכן בשל פערי ההשתכרות בין הצדדים.

     

    ו.נכפה על התובעת לעזוב את דירת X עקב התנהגותו האלימה והבריונית של הנתבע; הנתבע עשה שימוש בלעדי בדירה, שלא בהסכמת התובעת, בתקופה מחודש אוקטובר 2019 ועד ליום 1.9.2022 שאז עזב הנתבע בשל פרויקט תמ"א 38/2, בהתאם לחישוב עליו לא חלק הנתבע כמפורט בבקשה מס' 60.

     

    ז.הנתבע זנח בסיכומים את טענותיו ביחס למגרשים לכן יש לקבל את כל טענות התובעת ביחס לנכסים אלה. הנתבע גם זנח כל טענה ביחס לחישוב הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של התובעת, לכן יש למחוק מהסעדים המבוקשים על ידי הנתבע כל סעד רלוונטי לעניין זה.

     

    ח.צירוף נסח טאבו של החנות בגבעתיים לסיכומי הנתבע, בלי שהוגשה בקשה לצירוף ראיה, הוא מעשה פסול, ויש למחוק כל טענה בהתייחס לגודל החנות ולתחשיבי הנתבע בעניין זה.

     

16. הנתבע טוען כי:

     

    א.בין הצדדים חל שיתוף והסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון; התובעת מאסה בנתבע מנסה לשלול ממנו זכויות בטענות בעלמא ודין חדש במדינת ישראל תוך שהיא טוענת על שתי תקופות: ממועד הנישואין ועד שנת 2000, משנת 2000 ועד המועד שבו עזבה התובעת את דירת המגורים המשותפת, אולם לא קיים מועד קרע שונה ממועד הקרע שנקבע בהסכמה ליום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. אמנם בהחלטה מיום 2.2.2020 נקבע שכל אחד מהצדדים שומר את טענתיו כפי שנכתבו בכתבי הטענות; אולם ברור כי מדובר בטענת חלקה של התובעת בירושה ו/או נכסים שעל פי הדין מוחרגים מהאיזון כגון מתנה או ירושה.

     

    ב.התובעת מימנה דה פאקטו את רכישת המגרש בחדרה ולכן על המגרש להיכלל במסגרת איזון המשאבים שבין הצדדים; יש למנות שמאי שיעריך את השווי לפי המצב התכנוני נכון למועד הקובע, ומחציתו תיזקף לזכות הנתבע.

     

    ג.שני חלקי הקרקע בהוד השרון המהווים זכות ל2 דירות שייכים לתובעת, והנתבע זכאי למחצית במסגרת איזון המשאבים; התובעת לא יכולה לפטור עצמה בטענת נאמנות בעלמא מבלי לתמוך בראיה אובייקטיבית על מהות זכויותיה/העדר זכויותיה.

     

    ד.התובעת ירשה 1/3 מהזכויות בדירת הירושה ורכשה מאחיה את 2/3 הנותרים מכספים משותפים לצדדים; הדירה בגודל 100 מ"ר שווה מיליונים, החנות בגודל כ8 מ"ר, שוויה מועט, הסכם חלוקת העיזבון פיקטיבי והתובעת לא הוכיחה שלא הובא כסף מבחוץ לרכישת חלקיהם של האחים.

     

    ה.התובעת בחרה מרצונה לעזוב את דירת המגורים המשותפת, והנתבע לא מנע ממנה את האפשרות לעשות שימוש בדירה. לכן, אין לתובעת זכאות לדמי שימוש ראויים.

     

    ו.המשרד שייך לנתבע ולאחותו בחלקים שווים ביניהם, והתובעת זכאית לרבע מהמשרד במסגרת איזון המשאבים.

     

    ז.עדותו של העד מטעם התובעת אינה מסייעת לתובעת אלא להיפך מסייעת לנתבע.

    ח.כל עוד השתכר הנתבע סכומים נאים היה קיים שיתוף, והנה משירדו הכנסותיו מנסה התובעת ליצור הפרדה רכושית מלאכותית ובדיעבד.

     

    לפיכך עתר הנתבע לאזן את נכסי הצדדים ובכלל זה להורות על מינוי אקטואר שיערוך חוות דעת לגבי כל הזכויות הכספיות, הסוציאליות והפנסיוניות של הצדדים; לשום את הדירה בגבעתיים ולאזן את החלק של 2/3 ממנה; לשום את שני המגרשים בהוד השרון ולקבוע כי באיזון לנתבע זכות למחצית; לשום את שווי המגרש בחדרה ולקבוע כי לנתבע זכות למחצית ממנו; לשום את שווי רבע המשרד ולקבוע כי יאוזן במסגרת האיזון הכולל.

     

    דיון והכרעה

    מתווה נורמטיבי 

17. ההסדר הרכושי החל על בני זוג שנישאו החל מיום 1.1.1974 הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (לעיל ולהלן גם – חוק יחסי ממון או החוק).

     

18. החוק קובע הסדר לפיו במשך הנישואין חלה הפרדה מוחלטת בין נכסי בני הזוג (סעיף 4 לחוק). לצד זאת נקבע בחוק מנגנון של "איזון משאבים" אשר לפיו עם התרת הנישואין או פקיעתם "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג" (סעיף 5(א) לחוק), וזאת למעט נכסים מסוגים המנויים בסעיף 5(א)(1)-(3) וכוללים נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, או שהוסכם על בני הזוג בכתב כי לא יאוזנו ביניהם. "מנגנון איזון המשאבים שבחוק הוא בגדר "חיוב אובליגטורי שאינו משנה את הזכויות הקניניות של בני הזוג בנכסיהם – לאזן ביניהם, חלק כחלק, את שוויים של נכסי שניהם על ידי תשלום ההפרש, אם ישנו" (דברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 332)" [בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית פיסקה (10.8.2023)].

     

    ודוק, אמנם, החוק קובע יחס חלוקת נכסים שוויוני; אולם, החוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת לסטות מבסיס האיזון השוויוני ולהוציא נכסים מגדר האיזון או להכלילם בו [סעיף 8 לחוק].

     

19. המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיספוזיטיבי, ועל פיו בני הזוג חופשיים להסדיר את יחסי הממון ביניהם כרצונם. הם רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק [שם, סעיפים 2-1].

     

20. כאשר הצדדים לא עורכים הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול המנגנון הקבוע בסעיף 3(א) לחוק הקובע כי: "לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2".

     

21. בפסיקה נקבע, כי ככלל אין מקום להעלות טענה בדבר הפרדה רכושית בהיעדרו של הסכם ממון, שכן משמעות קבלת הטענה היא ריקון מתוכן של חוק יחסי ממון [תמ"ש (ת"א) 27172/05 נ.ר. נ' עזבון המנוח נ.ג. ז"ל, פיסקה 12 (18.7.2007); תמ"ש (ת"א) 39538-02-13 א.נ (חסוי) נ' פ.נ, פיסקה 46 (29.1.2016)].

     

22. מאחר שהסדר איזון המשאבים אינו דורש שיתוף בנכסים לצורך החלתו, רק במקרים חריגים ומצומצמים ביותר יהיה ניתן להתגבר על הקושי שבעצם העלאת טענה בדבר הפרדה רכושית, מוחלשת או מוחלטת [תמ"ש (י-ם) 30831-03-12 א. ה נ' י. ה, פיסקות 15-14 (27.9.2014) שאושר במסגרת עמ"ש (י-ם) 28396-11-14 (16.3.2015)].

     

    לעניין זה ראו בספרו של פרופ' אריאל רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, תשמ"ג, עמ' 354 שם נכתב כי: "גם העובדה שבני זוג מסוכסכים אינה רלבנטית כל עוד ממשיך כל אחד מהם לקיים בד בבד את חובותיו ולתרום למאמץ המשותף של חיי הנישואין. המחוקק ביקש להשתחרר מהעמדת תנאים מוקדמים לזכות האיזון או מהתלייתה בנסיבות מיוחדות. רק מקרים יוצאי דופן יש בהם כדי לאפשר סטיה מההסדר האחיד הקבוע בחוק".

     

    ראו גם מאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ, יחסי משפחה וממון: אתגרים, חוקים, גליון א' (2009) בעמ' 227, 261 שם נכתב כי: "ככל שמדובר על נכסי המאמץ המשותף, השיתוף מבוסס על עקרונות של צדק, הגינות מסחרית, מניעת ניצול ושוויון. אלה הם עקרונות נורמטיביים שאינם תלויים בכוונת הצדדים ובאורח חייהם. משום כך הם מצדיקים מודל שיתוף נוקשה, כמעט קוגנטי, המציב מגבלות קשות על החריגה משיתוף ונכון להחילו גם במצבים שבהם ברור כי הוא אינו משקף את כוונת הצדדים".

     

23. לאור האמור לעיל, הנטל להוכיח כי בני זוג נקטו במשך חייהם המשותפים בהפרדה רכושית, בלי שערכו הסכם ממון בכתב, מוטל על שכמו של טוען הטענה, ולא מדובר בנטל של מה בכך. וכפי שנקבע בעמ"ש (ת"א) 43761-03-14 פלוני נ' אלמוני, פיסקה 10 (2.12.2015): "מעת שנכס נרכש בתקופת הנישואין, על פניו אין משמעות לרישום הנכס על שם אחד מבני הזוג. יתר על כן – הנטל להוכחת החריג, ככל חריג, נופל לפתחו של הטוען לקיומו. בלשון אחרת, מעת שהדירה נרכשה בתקופת הנישואין הרי יש לאזנה- חרף רישומה על שם אחד מבני הזוג בלבד, אלא אם יוכיח אותו בן זוג מדוע אין לעשות כן" [ר' גם תלה"מ (קריות) 54495-12-21 מ.א נ' א.ג (31.7.2025), שאושר במסגרת עמ"ש (חי') 22182-09-25 (31.3.2026)].

    מן הדין אל הנדון

    המחלוקת בין הצדדים מצריכה הכרעה בשתי שאלות:

       

    א.האם בין הצדדים התנהל משטר של הפרדה רכושית לאחר נישואיהם, וככל שהתשובה חיובית – ביחס לאיזה נכס?

     

    ב.האם התובעת זכאית לקבל דמי שימוש בגין שימושו הבלעדי של הנתבע בדירת X, ומאיזה מועד יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש?

    הצדדים לא הנהיגו משטר של הפרדה רכושית, מוחלשת או מוחלטת, לאחר נישואיהם

     

24. בענייננו, צדדים שנישאו בשנת 1981, ולא ערכו הסכם ממון.

     

25. חזית המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת המשטר הרכושי שהנהיגו הצדדים.

     

    התובעת טוענת כי חרף הנישואים וחרף העובדה כי הצדדים לא ערכו ביניהם הסכם ממון, הרי ש"מתחילת הנישואין" נקבע "בהבנה ובהסכמה משותפת" הסדר הפרדה רכושית לפיו "ראה כל אחד מהצדדים ...את ההכנסות שהתקבלו בידו כהכנסות שלו... וכפועל יוצא מכך, את הנכסים שנרכשו מהכנסות אלה כנכסים שלו. מעולם לא הוצג בין הצדדים מצג של שיתוף או הבטחה לשיתוף בנכסים אלו" (סעיפים 4, 6, 30 לתצהיר, עמ' 33,ש' 4); התובעת מחלקת את משטר ההפרדה הרכושית לשתי תקופות: בין השנים 1981 עד שנת 2000 נהגו הצדדים במשטר של הפרדה רכושית "מוחלשת בלתי שוויונית" (להלן גם – התקופה הראשונה), בין השנים 2000 ועד למועד הקובע (מרץ 2019) נהגו הצדדים במשטר הפרדה רכושית "מוחלט וסופי" (להלן גם – התקופה השנייה) (סעיפים 10, 89, 91 לתצהיר); התובעת מבחינה בין סוגי נכסים "נכסי מקרקעין שנרכשו מצדדים שלישיים תוך כוונה ברורה ומפורשת להפרידם ולרשמם כנכסיו של הצד הרשום כבעלים, תוך ידיעה ברורה שכל אחד מאיתנו הוא הבעלים הבלעדי של נכס הרשום על שמו, להבדיל מהנכסים הרשומים על שם שנינו" (שם, סעיף 12).

     

    מנגד, הנתבע טוען כי "לא היה ולא נברא" משטר הפרדה רכושית, אלא הצדדים נהגו משטר של שיתוף ברכוש במהלך שנות הנישואין (סעיפים 38, 46 לתצהיר). בחקירתו עמד על גרסתו: "ש: ...(כש)אתה עדיין עומד על הגרסה שלך שלא הייתה הפרדה רכושית? ת: נכון. ש: ואתה עדיין אומר שהכיס שלה זה הכיס שלך ובעצם אין כיסים זה כיסים משותפים? ת: נכון ... לא הייתה הפרדה רכושית" (עמ' 111, ש' 27-23; עמ' 128, ש' 34).

     

26. גם אם נלך כִּבְרת דרך לקראת התובעת ונניח כי ניתן להתגבר על הקושי הרב הכרוך בעצם העלאת טענה בדבר הפרדה רכושית – בין מוחלשת ובין מוחלטת – מקום שבו הצדדים לא ערכו הסכם ממון, הרי שלאחר בחינת חומר הראיות, מצאתי כי התובעת לא הוכיחה כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מוחלשת בשנים 1981 עד 2000 ובהפרדה רכושית מוחלטת בשנים 2019-2000. מסקנתי נשענת על הנימוקים הבאים.

     

27. האחד, התנהלות הצדדים לאורך תקופת חייהם המשותפים אינה מתיישבת עם הטענה על שיתופיות מוחלשת, ומקל וחומר אינה מתיישבת עם טענה על היעדר שיתופיות כלל –

     

    • הצדדים שניהם עבדו ופרנסו את המשפחה – הצדדים היו משרתי קבע, השתחררו משירותם במהלך שנת 1982 (התובעת- עמ' 28, ש' 1, 3; הנתבע- עמ' 94, ש' 24, עמ' 141, ש' 4). התובעת למדה לימודים אקדמאיים עד 1986 (התובעת- עמ' 28, ש' 5; הנתבע- עמ' 94, ש' 7, 17, 21; נ/ב), ילדה שני ילדים בשנים 1983 ו-1987 (נ/ט"ו) ועבדה בעבודות מזדמנות עד שהשתלבה בעבודה במשרה קבועה: "ומשכורת מסודרת התחילה להיכנס עם תלוש בשנת 1986 (ספטמבר 1986- ס.א)" (התובעת- עמ' 22, 28; ת/1; ת/30; הנתבע- עמ' 94, ש' 12-10, 19-18; נספח 2 לכתב ההגנה). בשנת 1995 התובעת ילדה ילד נוסף תוך כדי לימודים אקדמאיים שעשתה במהלך השנים 1999- 1994, ולאחר שהוסמכה החלה לעבוד כעורכת דין בשנת 2000 (התובעת- עמ' 28, ש' 28; הנתבע- עמ' 135, ש' 10-9; נ/א- נ/ב).

       

      הנתבע הקים עסק בתחום הבניה (X): "התעסקתי בבנייה מתחילת דרכי והעסק הזה היה רווי סיכונים", "ש: אתה טוען שמי שהיה המפרנס העקרי של המשפחה היית אתה נכון עד שנת 2000 פחות או יותר נכון? ת: לא, בערך, כן אולי קצת יותר אולי קצת פחות... אני הייתי המפרנס וא' מ2000, ...הרוויחה לפרקים יותר ממני. ש: ומה היה מקור הכנסותיך עד שנת 2000? ת: עבדתי וקיבלתי עזרה מהמשפחה" (הנתבע- עמ' 135, ש' 12-3; סעיפים 13-12 לתצהיר, נ/ג). פעילותו של הנתבע התבצעה תחילה במסגרת כעוסק מורשה ובהמשך במסגרת חברה בע"מ, כאשר התובעת החזיקה במניה אחת: "בחברה X בע"מ. מניה אחת. ש: זה בגלל החוק? ת: אף אחד לא הכריח אותה" (ת/ 10; הנתבע- עמ' 96, ש' 29-27; עמ' 141, ש' 14-9). בהמשך, למד הנתבע לימודי משפטים, הוסמך לעריכת דין בשנת 2009 (סעיף 13 לתצהיר הנתבע) מתמחה בדיני נדל"ן (עמ' 133, ש' 32) ועוסק בעריכת דין באופן עצמאי והכנסתו, לטענתו, לא יציבה: "עצמאי זה עניין של גלים פעם יש הרבה עבודה ולפרקים אין עבודה בכלל, כך היה לי גם בייבוא הייתה לי תקופה שהרווחתי המון כסף והייתה תקופה שלא הרווחתי" (הנתבע- עמ' 133, ש' 32, סעיף 13 לתצהיר).

       

      הצדדים גם עשו יחדיו עבודות משפטיות עבור צדדים שלישיים (התובעת- עמ' 35, ש' 19-13).

       

      בהיקף ההכנסות של כל אחד מבני הזוג חלו שינויים במהלך שנים: "ש: אתה טוען שמי שהיה המפרנס העקרי של המשפחה היית אתה נכון עד שנת 2000 פחות או יותר נכון? ת: ..כן. ... כשאני הלכתי ללמוד משפטים א' הרוויחה לפרקים יותר ממני" (ת/30; הנתבע- עמ' 129, ש' 6-4, עמ' 130, ש' 4, 13, עמ' 131, ש' 27, עמ' 135, ש' 10-3).

       

    • הצדדים התנהלו בחשבונות בנק, שחלק היו חשבונות משותפים לשני הצדדים וחלקם היו חשבונות שצורף אליהם הנתבע ומכספים בכספת – במקרה זה, הנתבע צורף לחשבון הבנק של התובעת בבנק מזרחי, אשר נסגר בשנת 1996: "נפתח על שמי בשנת 77', כשהתחתנו א' התווסף לחשבון לצורך הפקדת כספי החתונה. החשבון הזה לא פעיל מאז והוא נסגר טכנית על ידי הבנק והכספים נמשכו. ... ש: יכול להיות שנסגר אחרי 15 שנה? ת: יכול להיות" (התובעת- עמ' 27, ש' 21-19, 30-29; הנתבע- עמ' 141, ש' 26, נ/ח). בנוסף, הצדדים פתחו חשבון בנק משותף בבנק הפועלים: "ש: בנק הפועלים סניף X ...היה לכם שם חשבון משותף? ת: כן" (התובעת- עמ' 27, ש' 34-31), "ש: אם אני אומר לך שהחשבון בבנק הפועלים שימש אך ורק לצורך קליטת הכספים מהמכירה של הדירה הראשונה ורישום משכנתא על הדירה בבית שוע זה נכון? ת: לא. ... זה היה חשבון רגיל לפרק זמן מסוים. .. החשבון הזה לא נוהל הרבה זמן בגלל שאני התעסקתי בבנייה מתחילת דרכי והענף הזה היה רווי סיכונים... לא רציתי שענייני המשפחה ייכנסו עם, מתחילה לא היו לי מספיק בטחונות ולכן הפרדנו בין החשבון, בין החשבון שהתנהל בו משק הבית לבין החשבון העסקי. ...כל החיים המשותפים שלנו היו בהתחלה שלמים ומושלמים וזה לא היה לצורך רכישת דירה .. ש: את המשכורת שלך הכנסת לשם? ת: בהתחלה כן ... הופקד בהתחלה בחשבון הזה X...ואחרי זה עבר לX. ש: על שם מי הוא? ת: על שמי וגם היה על שם א' כמה שאני זוכר ש: למה בשנת 1984 פתחת חשבון נפרד? ...ת: אנחנו התחתנו ב81', הפכתי להיות עצמאי בשלהי 82', העסק הזה היה רווי סיכונים ובשביל לא לערבב את המשפחה בעניינים העסקיים ושלא יהיו לי הגבלות על החשבון ולכן פתחתי עוד חשבון על פי חוות דעת של הרואה חשבון, לא היה בחשבון הזה שום דבר חסוי" (הנתבע- עמ' 139, ש' 14-11, 18, עמ' 140, ש' 2-1, 13-8, עמ' 141, ש' 2-1, 22-15, עמ' 155, ש' 21-18; התובעת- סעיף 9 לתצהיר, עמ' 81, ש' 4-3, 35-34).

      אכן, היו לתובעת גם חשבונות בנק הרשומים על שמה בלבד שנודעו לנתבע בדיעבד: "אני ידעתי על מה יש על שמה חלק כן ... וחלק בדיעבד לא ידעתי" (הנתבע- עמ' 97, ש' 27-25, עמ' 155, ש' 24-23), ולנתבע גם היה חשבון עסקי (הנתבע- עמ' 97, ש' 21). עם זאת, עצם קיומם של חשבונות בנק נפרדים אינו מעיד כשלעצמו על הפרדה, אם בפועל הכספים שימשו לצרכים משותפים ולרכישת נכסים משותפים (ר' להלן).

       

      הצדדים גם התנהלו מכספים שהוחזקו בכספת אצל צד שלישי. אמנם, בחקירתה הנגדית הכחישה התובעת כי הנתבע החזיק כספים בכספת של אביה ז"ל (עמ' 68, ש' 31-34; סעיף 50 לתצהיר; הנתבע- (אביה של התובעת) (הנתבע- עמ' 88, ש' 15-12, עמ' 133, ש' 5,9, 21). אולם, וכיוצא מחקירת של ט', הייתה התנהלות בכספות, ואין סיבה להניח שההתנהלות התחילה בשלב מאוחר יותר: "הייתה כספת על השם שלי. אני לא יודע בהכרח מה הייתה תכולתה. כאשר עבדתי בלאומי קארד היה לנו הטבות לעובדים וחלק מזה לשכור כספת בהנחה ... בשלב מסוים גם אבא שלי ביקש לשים שם דולרים, אך חוץ מזה אני לא יודע מה היה בה. ש: אז אתה לא יודע אם אמא שלך שמה שם כסף? ת: לא" (עמ' 25, ש' 17-12).

       

    • הצדדים השתתפו במימון ההוצאות השוטפות של משק הבית והמשפחה – רכשו רכבים: "כל הזמן קנה רכבי יוקרה מפוארים באצטלה שזה עבורי. ש: השתמשת בהם? ת: כן" (התובעת- התובעת- עמ' 29, ש' 31-29), "ש: יכול להיות שא' רכש לד' הבן הקטן רכב קאיה? ת: כן. ... ש: זכור לך שאת וא' וגם אבא שלך רכשתם יחד רכב פז'ו לשני? ת: א' לא שילם. אני ואבא שלי רכשנו. ש: מי שילם את התשלומים לפז'ו? ת: א' שילם את הביטוחים. ש: וא' קנה לט' את הרכב הראשון גולף שחור? ת: כן" (התובעת-עמ' 36, ש' 34-27; ט'- עמ' 26, ש' 21-20; הנתבע- עמ' 132, ש' 15, 19; ט'- עמ' 24, ש' 20), טסו לחופשות משפחתיות בחו"ל והתובעת גם התלוותה לנסיעות עבודה של הנתבע (התובעת- עמ' 31, ש' 7, 11, 30, 32, עמ' 32,ש' 5, 11; הנתבע- עמ' 129, ש' 10, 31, 33; ט'- עמ' 24, ש' 18), שילמו את תשלומי הוצאות הבית, לרבות מדמי השכירות שהניבה הדירה בX והשתלמו במישרין לידי התובעת למצער חלק מהתקופה (התובעת- עמ' 30, ש' 25-14, עמ' 33, ש' 22-19, ת/14; הנתבע- סעיף 22 לתצהיר; נ/ד, עמ' 151, 23); מימנו עלויות השתתפות הילדים בקייטנות, חוגים, קאנטרי (התובעת- 65, ש' 27; הנתבע- עמ' 148, ש' 20, עמ' 150, ש' 31, עמ' 151, ש' 17, 24-23; ט'- עמ' 20, ש' 8); תמכו כלכלית בילדים מכספים משותפים (התובעת- סעיף 25 לתצהיר, עמ' 34, ש' 8; הנתבע- סעיף 24 לתצהיר; ט'- עמ' 24, ש' 36- עמ' 25, ש' 3).

       

    • הצדדים גידלו יחדיו את ילדיהם, ונשאו, כל אחד, במידה זו או אחרת, בנטל גידולם ובטיפול בהם, וממילא לא הוכח אחרת (התובעת- עמ' 61, ש' 10-8, עמ' 62, ש' 32-29, עמ' 63, ש' 4, 6, 22-21, 27, עמ' 64, ש' 2-1, 4, 9, 18, 29, עמ' 65, ש' 5, 31-30; הנתבע- עמ' 149, ש' 1, 3, עמ' 150, ש' 31-29; ט'- עמ' 19, ש' 34-32, עמ' 22, ש' 5-2, 28, 30, עמ' 24, ש' 18-4, עמ' 19, ש' 4).

       

      בענייננו, התובעת טענה כי "החל משנת 2000 לערך התווסף, להפרדה הרכושית-ממונית אשר עמדה בבסיס חיינו המשותפים הנתק הרגשי הבינאישי הקשה והמהותי ביני לבין הנתבע, כמו גם בין הנתבע לבין שלושת ילדיו" (סעיף 90 לתצהיר). התובעת ביקשה לזמן לעדות את בתם של הצדדים "לצורך ביסוס העובדות הנטענות על ידי התובעת בדבר משטר ההפרדה הרכושית בין הצדדים והמשטר הכלכלי-רכושי שנהג בבית... סירבו הילדים לתת תצהיר וביקשו לבוא ולהעיד" (סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית). בסופו של יום הבת לא זומנה לעדות לכאורה משיקולים הקשורים לבריאותה הנפשית, בלי שהובאו אסמכתאות לתמיכה בטענה (עמ' 17, ש' 36-32, מ' 18, ש' 1). הימנעותה של התובעת מהבאת העדות פועלת לחובתה.

       

    • הצדדים רכשו נכסי מקרקעין (דירות רמת גן) בהם בוצעו עבודות שיפוץ, כאשר הנתבע תרם מעבודתו לביצוע השיפוצים ואילו התובעת נשאה במימון הכספי של חלק מהעבודות – עם נישואיהם רכשו הצדדים דירה ברח' X ברמת גן. בשנת 1984 הצדדים רכשו את הדירה ברח' X לאחר שמכרו את הדירה הקודמת (ת/27). בשנת 1993 רכשו הצדדים יחדיו את הדירה בX (התובעת- עמ' 29, ש' 33; הנתבע- עמ' 136, ש' 4). מימון הרכישה נעשה מהון עצמי, משכנתא וסיוע כספי מסוים שהעמיד אביה של התובעת: "א' מכר את האאודי שהערך שלה היה מאוד גבוה. ... היתרה נלקחה במשכנתא. אבא שלי עזר" (התובעת- עמ' 30, ש' 4; הנתבע- סעיף 25(א) לכתב ההגנה). הדירה הושכרה מעת שנרכשה, והשכירות שימשה את הצדדים לתשלומי המשכנתא (התובעת- עמ' 33, ש' 19; ת/3). גם בדירה זו נערכו שיפוצים (התובעת- עמ' 29, ש' 33, עמ' 30, ש' 4-3, עמ' 33, ש' 28, 34, עמ' 34, ש' 18-13, ת/2; הנתבע- עמ' 135, ש' 15, 34).

       

28. בהינתן ההתנהלות כמפורט לעיל, אף העד מטעם התובעת התקשה לתמוך בטענה בדבר שיתופיות מוחלשת או מוחלטת, וניסיונותיו לתמוך בגרסת התובעת לא הועילו (ר' לעיל). למצער, אין בעדותו, שאינה מובהקת, כדי להטות את הכף לטובת התובעת: "ש: מה אתה יודע עובדתית על הסוגיה הזאת של הפרדה רכושית, האם היא הייתה כן או לא? ת: זאת שאלה מורכבת ותשובה עוד יותר מורכבת. לאורך השנים הם חיו וקשה להגיד בדיוק איפה זה עובר" (עמ' 15, ש' 28-27).

     

29. השני, התנהלות הצדדים, ובפרט נוכח התמודדות משפטית שניצבה בפני הנתבע, אינה מתיישבת עם הטענה כי הצדדים לא ראו עצמם כשותפים בנכסיהם ובהתנהלותם הכלכלית –

30. הקשיים המשפטיים עמם התמודד הנתבע, לרבות הליכי הוצאה לפועל והסתבכות לכאורה בשוק האפור היו ידועים לתובעת לאורך תקופת החיים המשותפים: "היו לו הרבה מאוד תיקים של הוצאה לפועל... בערך 10" (התובעת- עמ' 30, ש' 34-33, עמ' 33, ש' 11, ת/11; הנתבע- עמ' 98, ש' 24, עמ' 99, ש' 7, 10, עמ' 121, ש' 28), "זה התחיל בערך משנת 98', בערך. ..בערך, אני לא מתחייבת, היו גם לפני זה. ש: זה עשה לך רע? ת: כן, זה עשה לי מאוד רע" (התובעת- עמ' 71, ש' 16, 18, 26).

     

    במקרה זה, אף שהצדדים נתפסו בעיני הרשויות: "כיחידה כלכלית אחת" (התובעת- עמ' 30, ש' 32), ומעקלים ואנשי 'שוק אפור' הגיעו לדירת המגורים המשותפית: "מספר רב של פעמים" (שם, עמ' 32, ש' 20, 23; הנתבע- עמ' 87, ש' 4), איימו ואף נטלו בפועל מטלטלין: "וזה היה גם בנוכחות הילדים" (שם, עמ' 32, ש' 21, 31-27; ט'- עמ' 16, ש' 29, 33, 35, עמ' 17, ש' 2-1, עמ' 23, ש' 2, 4; הנתבע- עמ' 87, ש' 18-17), התובעת לא נקטה פעולה קונקרטית להגנת משק הבית המשותף מפני השלכות הסתבכותו של הנתבע, לרבות באמצעות כריתת הסכם ממון המפריד בין רכושם (התובעת- עמ' 71 ש' 32, 36, עמ' 72, ש' 4-3), ואף סייעה לנתבע להגיע להסדרים עם נושיו (התובעת- עמ' 67, ש' 15-4, 17, עמ' 79-78 ת/11; נ/ט"ז (סומן בכפל גם נ/י"א).

     

31. הימנעותם של הצדדים, לאורך שנים, מלהסדיר את יחסיהם הרכושיים באמצעות הסכם ממון היא עניין שאינו טרוויאלי, בפרט נוכח היות התובעת עורכת דין העוסקת גם בתחום דיני משפחה, שהייתה בוודאי מודעת למשמעות המשפטית של התנהלותם של הצדדים (התובעת- עמ' 35, ש' 34-31), ויש בכך כדי להחליש באופן משמעותי את משקלן של אינדיקציות נקודתיות כאלה ואחרות (ר' להלן). אינדיקציות אלה, אף אם יונח כי הן נכונות, אינן מבססות כשלעצמן מסקנה בדבר היעדר שיתוף רכושי בין הצדדים. אדגים.

     

32. ט' העיד על סיוע לרכישת דירה: "קיבלתי ממנה 200,000 ₪. זה היה בשנת 2016 או 2015. ש: סיפרת לאבא שאמא העבירה לך 200,000 ₪? ת: בוודאי. ..ש: מאיזה חשבון היא העבירה לך את הכסף? ת: אני לא זוכר. אני חושב מהחשבון שלה. .. היה שיח במשפחה, היא אמרה שהיא יכולה לעזור ב200,000 ₪ והוא אמר שהוא יכול לעזור ב50,000 ₪ ותמרצו אותי לקנות דירה" (עמ' 25, ש' 10-3). קיומו של "שיח במשפחה" לא מתיישב כשלעצמו עם הפרדה רכושית, וממילא ט' לא יודע מה המצב הכלכלי של אביו "ש: מאז שעזבת את הבית האם עברת על המאזנים של אבא שלך של העבודה? ת: לא" (עמ' 21, ש' 27-26). ט' התחתן בשנת 2011, העיד כי העזרה למימון החתונה ניתנה על ידי הצדדים "בנפרד" (עמ' 16, ש' 10). אלא שהנתבע הסביר כי: "אני בגלל העבר שלי עם הבנק הגבילו אותי, אני השתדלתי לא להוציא צ'קים אז יכול להיות שא' שילמה ואני העברתי לה כסף. ...וא' נתנה שמה צ'קים על החשבון וההורים של הכלה נתנו צ'קים על החשבון ואחרי זה אני העברתי חלק מהכסף העברתי לא' וחלק מהכסף העברתי לאולם" וגרסתו לכאורה מתיישבת נתוני הבנק של הנתבע (הנתבע- עמ' 142, ש' 3-2, עמ' 146, ש' 15-12, עמ' 151, ש' 13, 15, 21, 26, בנק לאומי סעיף 747 חשבון מס' 158538 – נספח 4 בקשה מיום 16.5.2023).

     

33. התובעת העידה כי מימנה לילדים לימודים אקדמאיים באמצעות הלוואות (סעיף 38 לתצהיר; עמ' 37, ש' 10-1). ט' העיד כי המימון: "מכספי ובעזרת אמא, שני שליש-שליש...בעיקר אני נשאתי בנטל אבל עזרו לי" (עמ' 19, ש' 27-22; ת/18). בחקירתו הנתבע טען שהשתתף גם במימון הלימודים של ט': "בוודאי...נתתי כספים לא' במזומן... מהעבודה שהרווחתי" (עמ' 88, ש' 11-6). אמנם, הנתבע לא הביא אסמכתאות. אולם, ט' בעצמו העיד כי לא בדק תדפיסי בנק של הצדדים: "ש: מאז שעזבת את הבית שלך האם עברת על דפי החשבונות של ההורים שלך? ת: לא" (עמ' 21, ש' 25-23), ולכן לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהנתבע השתתף במימון. מכל מקום, גם בהנחה שהנתבע לא השתתף בפועל במימון הלימודים, המימון אינו מעיד בהכרח על הפרדה רכושית, בייחוד כשהמימון מקורו בהלוואות שנפרעו, לפי הנטען, מהכנסותיה של התובעת שהן, כאמור, משותפות לצדדים (סעיף 26 לכתב התביעה(מתוקן)).

     

    בדירת המגורים המשותפת נערכו שיפוצים בשנת 2019. בענייננו הנתבע הוא שביצע את השיפוצים, בעוד שהתובעת נשאה בתשלומים בגינם (התובעת- עמ' 34, ש' 3-1),. ההתנהלות אינה מלמדת, כשלעצמה, על הפרדה רכושית ביניהם, בייחוד כשהתובעת סמכה על הנתבע: "ש: את היית באה כל יום לדירה לעקוב אחר השיפוצים או סמכת עליו? ת: אני זוכרת שעברתי שם ועליתי לדירה. ש: כמה פעמים בשבוע עלית לדירה? ת: לא זוכרת" (עמ' 34, ש' 18-15).

     

34. סיכום ביניים: העובדה שהצדדים נשאו במשותף בצרכי משק הבית, יהא החשבון אשר ממנו שולמו ההוצאות אשר יהא, מחזקת את הטענה ליחידה כלכלית אחת, כאשר עצם קיומם של חשבונות בנק נפרדים אינו מעיד כשלעצמו על הפרדה, אם בפועל הכספים שימשו לצרכים משותפים ולרכישת נכסים משותפים [על משמעות הפרדת חשבונות בנק בין הצדדים ר' תמ"ש 30831-03-12 פיסקה 66]. אין גם רלוונטיות מי מהצדדים תרם יותר כסף לקופה המשותפת (ת/30), שכן כל אחד מהם תרם את חלקו בגידול הילדים ובתחזוקת הבית בזמן שבן זוגו שהה שעות רבות מחוץ לבית לצרכי עבודה או לימודים, ומאמץ זה נחשב למאמץ משותף [על מאמץ משותף ר' בג"צ 8463/19 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פיסקה 16 וההפניות שם (24.10.2022)]. הדברים נכונים ביתר שאת שעה בענייננו, שעה ששני הצדדים הם עורכי דין, וחזקה עליהם כי הם מודעים להשלכות המשפטיות הנובעות מהיעדרו של הסכם ממון, ואף על פי כן, בחרו הצדדים שלא להחריג את עצמם מההסדר הקבוע בדין.

     

35. השלישי, התנהלותם של הצדדים ביחס לנכסי המקרקעין שנצברו במהלך הנישואים אינה תומכת בהפרדה רכושית –

     

36. כידוע, סעיף 6(א) לחוק חל על כלל הנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין וזאת ללא תלות בשאלה על שם מי הנכסים רשומים, וסעיף 9 לחוק קובע כי: "ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששויים יאוזן בין בני הזוג". אשר לביטוי "כלל נכסי בני הזוג" בסעיף 6 לחוק נקבע, כי הרישום אינו חזות הכל [עמ"ש 43761-03-14 הנ"ל].

     

37. אכן, למעט הדירות ברמת גן, יתר נכסי מקרקעין או נכסים אחרים שנרכשו במהלך הנישואין נרשמו בבעלות נפרדת של בני הזוג. עם זאת, הצדדים נמנעו מלנקוט צעדים פורמאליים לצורך הפרדת נכסים אלה, הגם שאינם חסרי ערך. אפרט.

     

38. התובעת העידה כי הצדדים התנהלו כ"זרים" זה לזה (סעיף 89 לתצהיר), תוך היעדר תקשורת ביניהם: "כ10 שנים אנחנו חיים בנפרד באותו בית ולא מתקשרים בבית" (ש' 4-3 עמ' 202 הודעת התובעת מיום 22.1.2020 ת/24; ט'- עמ' 17, ש' 8-7). מנגד, הנתבע העיד כי היחסים ידעו עליות ומורדות אולם ככלל היו: "יחסים טובים מאוד" שנפסקו רק "לקראת אמצע 18'" (עמ' 97, ש' 31-30, עמ' 105, ש' 14).

     

39. ואכן, כיוצא מעדויות הצדדים, התנהל שיח בנוגע לפטנט בשנת 2011. התובעת העידה כי: "הוא עסק בזמנו בכל מיני נסיונות לייבא דברים לארץ. הוא פיתח פטנט. ... ושאלתי אותו מה זה והוא הסביר לי שהוא הולך לרשום פטנט" (התובעת- עמ' 36, ש' 24-21), ואילו הנתבע העיד כי: "כשהגשתי בקשה לפטנט בשנת 2011 היא תיזכרה אותי בדבר זכותה למחצית הפטנט אם וככל שיקבל", לא נחקר על עדותו וממילא לא נסתרה גרסתו לעניין זה (סעיף 43 לתצהיר) [על החובה לחקור בכל נקודה שנויה במחלוקת מהותית ר' ע"ע 36136-06-12 עירית רמת השרון נ' שושני גי'נו, פיסקה 41 וההפניות שם (24.2.2015)]. קיומו של שיח כנ"ל אינו מתיישב עם טענת התובעת על משטר הפרדה "שהפך למעשה מוחלט וסופי" (סעיף 91 לתצהיר התובעת).

     

40. בין הצדדים התנהל גם שיח בנוגע למשרד שנרכש ביום 18.12.2013 (נ/יא). לטענת התובעת, הנתבע מימן את הרכישה "מהכנסותיו" (סעיף 31 לתצהיר); מנגד, לטענת הנתבע, המימון מקורו בכספים שלו "הפרשות שלי לפנסיה ..שהכל מושקע בנדל"ן, ..ברח' X ...ב93'... אחרי זה מחצית המשרד" (הנתבע- עמ' 96, ש' 16, עמ' 135, ש' 15-14, 34, עמ' 136, ש' 2, 4), אך אחותו גם נתנה לו בהלוואה כספים לרכוש את המשרד "בלעדיה לא יכולתי לרכוש את המשרד" (עמ' 89, ש' 26).

     

    כך או כך, בענייננו, וכיוצא מחומר הראיות, התובעת ידעה על הרכישה (התובעת- עמ' 36, ש' 6 הנתבע- עמ' 103, ש' 3). גם בני משפחה נוספים היו מודעים בזמן אמת לרכישת המשרד (ט'- עמ' 16, ש' 20-19, עמ' 23, ש' 36-32). אילו אכן כוונת הצדדים הייתה לקיים משטר של הפרדה רכושית "הרמטי" בזמנים הרלוונטיים (סעיף 89 לתצהיר), לא היה מצופה כי הרכישה תעשה בידיעת התובעת, מבלי שנעשה כל ניסיון להסתירה.

     

41. בענייננו, בזמן אמת הזכויות במשרד לא נרשמו על שם התובעת. בחקירתו הנגדית הסביר הנתבע כי התובעת: "לא רצתה שאני ארשום על שמה" (עמ' 97, ש' 35, עמ' 98, ש' 6). אמנם, ההסבר מהווה גרסה כבושה (הנתבע- עמ' 98, ש' 6).; אולם משעה שהרכישה הייתה בגדר סוד גלוי, אף הייתה נושא לויכוח: "אני שמעתי שלאמא שלי יש איזה קרקע בחדרה.. שלאבא שלי יש משרדים שהוא רכש. אני חושב שהיו להם ריבים על הדברים האלה" (ט'- עמ' 16, ש' 20-19), מצאתי את גרסתו של הנתבע מהימנה. מהאמור יוצא כי התובעת הייתה מודעת לרכישה, ולא חששה לזכויותיה הגם שלא נרשמו במרשם המקרקעין, משום שאין הסכמה על הפרדה רכושית.

     

     

     

     

42. בחינת חומר הראיות מלמדת על התנהלות תמוהה בקשר לחוב נטען על הנכס והחלק בר האיזון.

     

    בענייננו, נחתם בין האחים הסכם לפיו ההלוואה הינה בסך 118,000 ₪ "השווה מחצית מעלות המשרד"; ואולם, עסקת הרכישה הסתכמה בסך של 144,000 בצירוף מע"מ כחוק מתוכו 134,000 ₪ "תשלום עבור הנכס" (סעיף 3, 4(א) נ/י"א; סעיף 20(א) נ/ט). בנוסף, אם סכום ההלוואה שווה מחצית שווי הנכס, ומדובר בנכס עסקי, אני תמהה מדוע לא נרשמו מיידית הזכויות ע"ש אחות הנתבע?.

     

    בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי מתוך סך של 95,000 ₪ שהועברו לטובת רכישת הנכס בשנת 2011 (נ/י; עמ' 89, ש' 17, 26, 30, 32), סך של 35,000 ₪ מהווה בכלל כספים אחרים: "זה חשבון נאמן. ...ש: שאתה היית שם נאמן עבור הילדים של אחותך? ת: אני מנוע מלהגיד" (עמ' 113, ש' 34, עמ' 114, ש' 11-9). בענייננו, הנתבע נמנע מלצרף אסמכתא בדבר מלוא הכספים שהתקבלו, לכאורה, מאחותו לטובת הרכישה, אף שאסמכתא זו נמצאת ברשותו, וזאת ללא הסבר מניח את הדעת: "יש לי מייצג שהוא 25 שנים עובד בענייני משפחה ונתתי בו את כל האמון לייצג אותי" (הנתבע- עמ' 116, ש' 3, 5, עמ' 117, ש' 30) נספח 4 בקשה מיום 16.5.2023; החלטה מיום 31.5.2023). הימנעותו של הנתבע מלהציג את האסמכתא אינה טריוויאלית, שעה שלשיטתו הוא מקבל "כספים לכל מיני מטרות", "עזרה, מתנות", "עזרה מהותית" מבני משפחתו, גם במהלך הנישואין, אך את הכספים לטובת הרכישה הנתבע מנסה להציג כהלוואה (עמ' 89, ש' 19, עמ' 101, ש' 27, עמ' 102,ש' 1, 3, 6, 8, 18, 20, עמ' 122, ש' 18).

     

    הסכם ההלוואה נחתם ביום 1.2.2019 (נ/ט), היינו כ62 חודשים לאחר הסכם הרכישה, בלי שההסכם דווח על ידי מי מהאחים (עמ' 17-12, עמ' 133, ש' 25, 30), בלי שהנתבע מניח תשתית לתמיכה בטענה: "בזמנו לא היה צריך לדווח" (עמ' 134, ש' 6, 13), בלי שהאחות מבקשת להבטיח את זכויותיה אלא היוזמה בכלל באה מצד הנתבע (עמ' 90, ש' 12-11).

     

    יש לנתבע ואחותו "קשר מעולה" (עמ' (עמ' 91, ש' 11, עמ' 101, 24-27). חרף זאת, ולנוכח הסבירות כי היא מודעת להליך נוכח יחסיהם הטובים, נמנע הנתבע מלהביאה לעדות שהייתה לכאורה יכולה לשפוך אור על אמיתות ההלוואה.

     

    על פי תנאי ההלוואה הסכום לא נושא ריבית אלא הוא צמוד ל"שינויים של מחירי המשרדים", למרות שרצונו של הנתבע היה להבטיח את זכותה לקבלת החזר הכספים: "כי זה היה דבר עסקי" (עמ' 102 ש' 24; סעיף 2(א) נ/ט); יחסי הצדדים העכירו לכל המאוחר באוקטובר 2018 (ת/31; הנתבע- עמ' 106, ש' 24-22, עמ' 109, ש' 14-11, 17), תלוי ועומד הליך משפטי משנת 2019, ואילו הנתבע החזיר לכאורה לאחותו סכום משמעותי: "...לאחר מועד הקרע. החזרתי בערך 100,000 ש"ח ב2020" "כי היא הייתה צריכה באותה נקודת זמן כסף והבאתי לה מה שהיה לי לתת" (עמ' 90, ש' 20, עמ' 91, ש' 2), בלי לצרף אסמכתא על ההחזר הנטען ובלי להניח תשתית על שווי המשרד במועד ההחזר הנטען שמא התייתרה הערת האזהרה (עמ' 90, ש' 23).

     

     

43. יש כשלים לא סבירים בהתנהלות המתוארת לעיל, ומתעוררים סימני שאלה משמעותיים על אמיתותו של הסכם ההלוואה. הדברים ייבדקו, במידת הצורך, ככל שתוגש תובענה מתאימה. אולם, בשלב זה, כשהנתבע טוען שזכויותיה של התובעת מתמצות ב25% מהזכויות במשרד, בלי שהוגשה מטעמו ו/או מטעם אחותו תובענה להצהיר שהסכם ההלוואה בתוקף, מצאתי לקבוע כי מלוא הזכויות במשרד הן נכס בר איזון.

     

44. אין חולק כי התובעת רכשה זכויות במגרש בהוד השרון בשנת 2009 (התובעת- סעיף 39(א) לתצהיר). לטענת הנתבע הרכישה שולמה מכספים שהתובעת קיבלה: "א' קיבלה פיצויים מלשכת עוה"ד ובזה היא רכשה. .. לפחות זה מה שהיא אמרה לי. ש: כמה עלה המגרש? ת: אני לא יודע, אני יודע מה שא' אמרה לי" (עמ' 162, ש' 15-9).

     

45. הנתבע העיד כי "רבע דונם" נקנה בידיעתו ובעידודו כחלק ממסת הנכסים המשפחתית, תוך שנטען על העת שמדובר בהשקעה לטווח קצר ורישום של שני בעלים יסרבל את זמן המכירה של השטח (סעיף 31(ג) לכתב ההגנה). לצד זאת, טען בחקירתו כי התוודע לרכישתה של התובעת: "בדיעבד... אחרי שהיא רכשה" (הנתבע- עמ' 161, ש' 7, 20). איני רואה בכך סתירה (ר' סעיף 47 להלן).

     

46. הונחו בפניי שני נסחי טאבו ממועדים שונים. בנסח מיום 16.7.2019 נכתב שזכויותיה של התובעת 250/17809 חלקים במושע (נספח 5 לכתב ההגנה מיום 5.3.2021) ואילו בנסח מיום 10.10.2019 נכתב שזכויותיה של התובעת 125/17809 חלקים במושע (ת/6). כלומר חלק מהזכויות נמכרו במהלך הנישואין (סעיף 31(ג) סיפא לכתב ההגנה).

     

47. התנהלותה של התובעת מתיישבת עם רכישה של 250/17809 חלקים כטענת הנתבע, אחרת מדוע נולדה בדיעבד טענת הנאמנות: "החזקתי בנאמנות עבור עו"ד ד.י שאני עובדת במשרדו 125/17809 חלקים"? (התובעת- סעיף 39(ב) לתצהיר, סעיף 28(א) לכתב התביעה; החלטה מיום 26.11.2021, הודעה על המצאת מסמכים מיום 1.12.2021)? מדוע התובעת לא דווחה בזמן אמת או בדיעבד על עסקת הנאמנות למיסוי מקרקעין: "אין דיווח על נאמנות" (התובעת- עמ' 58, ש' 14)?; מדוע התובעת נמנעה התובעת מלזמן לעדות את עו"ד י' על מנת לנסות להוכיח שחלק מהנכס הוא לכאורה שלו: "אם לא דווח על נאמנות אין רישום על שמו. נקודה. ש: את אומרת אין רשום על שמו ולא דווח גם שהוא, שאת הנאמן, שהוא הנהנה. ת: נכון, זה לא ברור?... חד משמעית" (התובעת- עמ' 59, ש' 12-8)? מדוע התובעת נמנעה מלהמציא מסמכים על מהות זכויותיה חרף הצהרתה בישיבת ההוכחות כי המסמכים יוגשו: "ש: אז נכון שקנית מגרש של 125 ועוד 125 לעצמך? כן או לא? ת: לא. ש: קנית רק 125? ת: הרכישה על שמי הייתה 250. 125 בנאמנות עבור עו"ד ד.י. הוא שילם עבור חלקו, הוא גם שילם עבור כל המסים ויש לי אסמכתאות מהבנק שלו על תשלומי המסים מהחשבון שלו. אני אצרף. .. לא צירפתי, מצאתי בהמשך. ...ממילא זה יצורף" (התובעת- עמ' 58, ש' 27-18)? מדוע התובעת הציגה מצג לנתבע שלפיו הנכס נמכר לצורך מימון החתונה של ט'. ודוק, הנתבע לא נחקר על עדותו לעניין זה, וממילא גרסתו לא נסתרה (סעיף 48 לתצהיר).

     

48. אין חולק שהתובעת גם רכשה זכויות במגרש בחדרה (ת/7).

     

49. לטענת התובעת, הקרקע נרכשה מכספי מתנה מאביה בסך 80,000 ₪. לתמיכה בטענתה צרפה התובעת מסמכי בנק על הלוואה שאביה ז"ל לווה מהבנק ביום 8.11.2010 (עמ' 66 ת/8), תדפיס בנק על העברה לחשבונה ביום 8.11.2010 (עמ' 65 ת/8) וקבלה של עו"ד י' על תשלום "עבור רכישת מקרקעין באזור התעשיה בחדרה" ביום 9.11.2010 (עמ' 64-63 ת/8; התובעת- עמ' 42, ש' 1, 5).

     

50. במקרה זה, היה לאביה של התובעת פיקדון בסך של 702,000 ₪ שהשתחרר ביום 14.11.2010. בנסיבות אלה, תמוה מדוע נזקק האב ליטול הלוואה, וההסבר שנמסר לעניין זה לא מניח את הדעת: "זו הייתה ההחלטה שלו" (התובעת- עמ' 43, ש' 10, 13; עמ' 67 ת/8). הדברים נכונים ביתר שאת נוכח גרסתה של התובעת כי המתנה והרכישה נעשו בשנת 2012 (סעיף 39(ג) לתצהיר). התמיהה מתחדדת שעה שהתברר כי התובעת לקחה הלוואה בסך 80,000 ₪ ביום 8.11.2012 בלי להצביע על צורך מסוים בגינו נלקחה ההלוואה (נ/י; התובעת- עמ' 45, ש' 26, עמ' 46, ש' 21). בנסיבות אלה מתעורר הרושם שהתובעת מנסה לקשור את סך 80,000 משנת 2010 לרכישת המגרש בשנת 2012 במטרה "להוציא" את הנכס מ"הפול" המשותף. הרושם מתחדד שעה שאחיה של התובעת ידעו על המתנה הנטענת (התובעת- עמ' 51, ש' 19), אך התובעת נמנעה מלזמנם לעדות.

     

51. בחקירתו העיד הנתבע כי לא התעניין במצבו התכנוני של המגרש: "כשהוא נרכש זאת הייתה אדמה חקלאית.. אני יודע שא' אמרה לי שהיא הגישה התנגדות בוועדה בכל הנושא של אחוזי בנייה. ש: ובמהלך השנים איזה התפתחויות חלו שם? ת: אני לא בדקתי בזמן האחרון. . א רק הסתכלתי ביד שניה. ..ש: מתי הוא נרכש? ת: 2010, 11 משהו כזה. ש: ומאז לא בדקת? ת: בדקתי קצת לפני שנתיים. ...ש: ז"א מ2010 עד 2021 לא בדקת? נ: נכון" (עמ' 155, ש' 32- עמ' 156, ש' 12). התנהלות כנ"ל נמצאת בהלימה לעדותו של הנתבע כי התובעת "לא פעם ולא פעמיים אמרה לי א' שלא אדאג וכי רכוש הרשום על שמה ולא במשותף עדין משותף לשנינו. כך היה ברור וכך הוסכם. ובמילותיה שלה- "אתה משפטן ואתה יודע את החוק במקרה גירושין". ואכן יצאתי מנקודת הנחה כי כל פריט רכוש וכל זכות הינה משותפת גם אם נרשמה על שם מי מהצדדים או מוחזקת בנאמנות עבור מי מצדדים" (סעיף 27 לתצהיר). הנתבע לא נחקר על הצהרתו לעניין זה, וממילא גרסתו לא נסתרה.

     

52. בנוגע לדירת גבעתיים - חלקה של התובעת בירושת אביה ז"ל עמד על 1/3 מהעיזבון (נ/ו). העיזבון כלל כספים וזכויות בנכסי מקרקעין בגבעתיים (דירה וחצי חנות) (התובעת- עמ' 52, ש' 21, 23, 27-25, 31). התובעת רשומה כבעלים של מלוא הזכויות בדירת הירושה מכח "ירושה על פי הסכם" (נ/ז), קרי הסכם חלוקת עיזבון מיום 18.7.2018 (להלן גם – הסכם חלוקת עיזבון) (התובעת- עמ' 52, ש' 29). בהסכם הנ"ל נכתב כי: "א' תקבל לבעלותה הבלעדית את כל הזכויות בדירה ברח' X", אחיה "ר' יקבל לבעלותו הבלעדית את כל הזכויות בחנות ברח' X" (סעיפים 5-4 הודעה מיום 19.5.2022). עוד הוסכם כי האחים ר' וא' יקבלו את "הכספים והזכויות מכל מין וסוג שהוא" (שם, סעיף 6).

     

53. בענייננו, הנתבע טוען על רכישה של 2/3 מהדירה באמצעות כספים משותפים, בלי להניח תשתית ראייתית על שווי החנות, שווי הדירה, היקף הכספים בעיזבון. הנתבע נמנע מלעתור למינוי מומחה (שמאי) לאחר שלא הצליח לחלץ מהתובעת מידע על גודל החנות (התובעת- עמ' 52, ש' 35, עמ' 53 ש' 1, 3, 13-10). התובעת אף נמנעה מלהביא מסמכי בנק על היקף הכספים בעיזבון או לזמן לעדות את אחיה, הנתבע נמנע מלזמן לעדות את אחיה של התובעת שלכאורה יכולים היו לאשש או להפריך טענתו על אמיתותו של הסכם חלוקת העיזבון והשיקולים שעמדו מאחוריו. התנהלותו של הנתבע מלמדת על הסכמה, למצער במשתמע, כי מקורות המימון ששימשו את התובעת לרכישת זכויותיהם של אחיה בדירת העיזבון אינם מכספים משותפים של הצדדים.

     

54. מקובלת עליי טענת התובעת כי לא מקום להגיש במסגרת הסיכומים נסח טאבו של חנות העיזבון, בלי לקבל רשות לצירוף ראיה.

     

55. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי דירת גבעתיים אינה נכס בר איזון.

     

56. ולבסוף, התנהלותה הדיונית של התובעת, אשר לאחר גידור הטענה על הפרדה רכושית מוחלטת מתחילת הנישואין מלבד בהתייחס לדירות ברמת גן (סעיף 4 לכתב התביעה), תיקנה או חידדה את טענתה המקורית על ידי הוספת טענה עובדתית ומשפטית על תקופה בה נהג משטר של שיתופיות מוחלשת ותקופה של היעדר שיתופיות מוחלטת (סעיף 13(א) לכתב התביעה (מתוקן)).

     

57. התובעת עו"ד ותיקה במועד שנחתמו התצהירים התומכים בכתבי הטענות הנ"ל (עמ' 26, ש' 17, 19), עמדה על כך שהגרסה בכתב התביעה הראשון אינה ממוצאת (עמ' 26, ש' 15), וכי "אין הבדל בין התצהירים ואין הבדל עובדתי בין כתבי התביעה הראשונה והשנייה" (עמ' 26, ש' 30-29). אמנם, הותר תיקון כתב התביעה, אלא שטענתה של התובעת לא מדויקת (החלטה מיום 14.12.2020; פסק דין מיום 14.2.2021 ע"ר 70521-12-20) לכן, משעה שהגרסה המאוחרת מהווה מקצה שיפורים לטענה המקורית שנתמכה בתצהיר, והגיעה לעולם לאחר חילופי ייצוג, ולאחר שהצדדים פנו להליך גישור וההליך נקבע להבאת ראיות (התובעת- עמ' 28, ש' 34- עמ' 29, ש' 4; הנתבע- עמ' 139, ש' 32; החלטה מיום 21.6.2020), יש בכך להפחית ממשקל הטענה.

     

58. המוטעם מהמקובץ, לאור כל האמור לעיל, טענתה של התובעת על הפרדה רכושית מוחלשת או מוחלטת, לרבות הניסיון לסטות מאיזון שוויוני מכח הלכת 'הבעל העצלן' ו/או העדר שיתוף ספציפי בנכסים חיצוניים (דירת גבעתיים, מגרש חדרה) ו/או פערים בין הצדדים- נדחים.

     

    האם הנתבע חב בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת ומאיזה מועד?

59. כידוע, הזכות לקבלת דמי שימוש ראויים עבור שימוש במקרקעין משותפים היא זכות מהותית נסמכת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן גם – חוק המקרקעין) הקובע כי: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

     

60. בעמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' פלוני (21.4.2013) פורטו ההלכות המנחות בעניין דמי שימוש ראויים בגין שימוש שעושה בן זוג אחד בדירת המגורים המשותפת, תוך התייחסות לפסק הדין שניתן נקבע בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (20.1.2993). נקבע, כי כאשר בן זוג עוזב מרצונו את דירת המגורים המשותפת יש לראות זאת כהסכמה למגורי בן הזוג השני בלא דרישה לתשלום דמי שימוש, כל זאת תוך הסתמכות על העילה הקניינית שבסעיף 33 לחוק המקרקעין. עם זאת, מקום בו נשלל יסוד ההסכמה או שהוכח, כי הייתה הסכמה בעבר אולם עם חלוף הזמן אינה קיימת עוד – לא תחול הלכת זרקא.

     

61. בפסיקה קיימים מקרים בהם נקבעה זכותו של בן זוג שעזב את דירת המגורים המשותפת לדמי שימוש ראויים. כך גם נקבע כי אמנם אין להפוך את בן הזוג שנותר לגור בבית המגורים לשוכר בעל כורחו [בע"מ (י-ם) 320/02 עפל נ' עפל (13.10.2002)], אך מנגד "גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם" [בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.2.2006)]. וכפי שנקבע בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (09.04.06): "פשיטא כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים - אפילו מרצונו - אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות לשכר ראוי עבור השימוש'. דרכו של עולם שעם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע, וכדי למנוע זאת מבקש הצד שכנגד לעמוד על זכויותיו" [בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (9.4.2006)]. יש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק האם הנסיבות מצביעות על ויתור מצד בן הזוג שעזב את הדירה, על עיכוב מכוון בפירוק השיתוף או עיכוב הגירושין על ידי בן הזוג שנותר להתגורר בבית המגורים המשותף [עמ"ש (ת"א) 3701-11-17 פלוני נ' פלונית, פיסקות 62-60 (3.12.2018); בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (22.10.2006)].

     

62. לגרסת התובעת, היא נאלצה לעזוב את הדירה נוכח התנהלותו האלימה של הנתבע. עוד טענה כי הייתה מעוניינת לשוב ולהתגורר בדירה, אלם חששה מהנתבע ומתגובותיו (סעיפים 119, 125 לתצהיר). מנגד, לגרסתו של הנתבע, התובעת בחרה לנתק את עצמה מבני המשפחה, וביום בהיר אחד "נטשה את הבית" והיא אף "הודיעה לי באופן מפורש שהיא לא רוצה לחזור הביתה בצורה ברורה" (סעיפים 26-25 לתצהיר, עמ' 91, ש' 19, עמ' 92, ש' 9, 26).

     

63. יש בהצטברות הראיות כפי שיפורטו להלן כדי להביא למסקנה לפיה הגרסה המסתברת יותר היא זו של הנתבע, אפרט.

     

64. במקרה זה, התובעת פתחה יישוב הסכסוך ביום 10.3.2019 שהסתיים ביום 11.11.2019; התובעת עזבה את דירת המגורים המשותפים בחודש נובמבר 2019 (ט'- עמ' 22, ש' 19-16; התובעת- ש' 29, 35 עמ' 75; הנתבע- ש' 33 עמ' 92, ש' 5 עמ' 194, ש' 37-35 עמ' 195, ש' 2 עמ' 206 ת/24); הנתבע שלח לתובעת הודעות דוא"ל המשקפות מתח זוגי משמעותי (עמ' 188-185 ת/22). עם זאת, התובעת לא ראתה בהתכתבויות משום איום. על כך ניתן ללמוד, בין היתר, מהתנהלותה ומגרסתה בפני חוקר המשטרה. בענייננו, רק לאחר שהנתבע השתלט על חדרה וארז את חפציה (ת/23; הנתבע- עמ' 92, ש' 20), פנתה התובעת והגישה תלונה, וזאת מבלי לתאר את הנתבע כמי שנקט כלפיה באלימות פיזית, ומבלי שפנתה ליחידה למניעת אלימות במשפחה אליה לטענתה הופנתה (התובעת- ש' 9-5 עמ' 194, ש' 24, 29-28 עמ' 195 ת/24; הנתבע- עמ' 159, ש' 30). התובעת אף לא ייחסה בזמן אמת משמעות מאיימת להתבטאות הנטענת של הנתבע "אני יודע מתי את באה" (התובעת- ש' 5 עמ' 202 ת/24). אלא שההתבטאות הנטענת כמאיימת נאמרה על רקע המחלוקת שעניינה נטילת חפצים מן הבית ולא בקשר של איום בפגיעה בתובעת (הנתבע- עמ' 93, ש' 15-12, 17, 20, 32). ולראיה, בחודש מרץ 2020 לא הייתה לתובעת כל מניעה, מבחינתה, להגיע לדירה (התובעת- ש' 20-17 עמ' 202, ש' 22-21 עמ' 203 ת/24, עמ' 217 ת/25; הנתבע- ש' 6, 14 עמ' 206, ש' 26-25 עמ' 207 ת/24); הצדדים הורחקו איש מרעהו למשך חודש ימים מכח צו הרחקה משטרתי (עמ' 213-209 ת/24; הנתבע- עמ' 157 ש' 4, 6, 10, עמ' 159, ש' 25); הצדדים התגרשו זמ"ז ביום 9.8.2021; הנתבע המשיך להתגורר בדירה עד ליום 1.9.2022.

     

65. לאור האמור לעיל, מקובלת עליי טענת הנתבע כי התובעת היא שבחרה לעזוב את הדירה, כאשר הנתבע לא מנע ממנה לעשות שימוש בדירה או לשהות בה בין נובמבר 2019 ועד למועד שניתן צו לפירוק השיתוף (פרו' 21.6.2020 עמ' 4, ש' 19-18).

     

66. מעת שהתובעת עזבה את הדירה ועתרה להורות על פירוק השיתוף (סעיף 47(ב) לכתב התביעה), הרי שגילתה דעתה שאין היא מסכימה לא לשימוש הייחודי ולא לויתור על דמי שימוש ראויים. משעה שהצדדים התגרשו ביום 9.8.2021 הרי שממועד זה קמה מניעות של התובעת להתגורר בדירה, מניעות שנקבע בפסיקה שיש בה להקנות את הזכות לדמי שימוש ראויים [בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (22.10.2006)]. לכן, התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים, בשיעור מחצית, החל מיום 9.8.2021 ועד למועד שהנתבע עזב את הדירה ביום 1.9.2022.

     

67. לגבי שווי דמי השימוש – התובעת העריכה את דמי השימוש בסך 5,228 ₪ לחודש, ובהתאמה (חלקה היחסי) מסתכם בסך 2,614 ₪ לחודש. לתמיכה בטענתה צרפה התובעת אסמכתאות המבוססות על דמי שכירות בגין דירות דומות באזור (נספח 5 בקשה מיום 31.3.2022).

     

68. הפסיקה קובעת כי לא תמיד יש הכרח להגיש חוות דעת שמאי להוכחת גובה דמי השימוש הראויים. במקרים מסוימים, ניתן להוכיח גובה דמי השימוש באמצעות ראיות אחרות, כגון דמי השימוש ששולמו עבור הנכס או נכסים דומים. בי המשפט רשאי לפסוק דמי שימוש על דרך האומדנא, אך זאת רק כאשר התובע הוכיח נזקיו ב"נתונים סבירים" וקיימת תשתית ראייתית מספקת כדוגמת עדות באשר לתשלום דמי שכירות במושכר דומה [עמ"ש (מרכז) 49135-04-26 מ.מ נ' ב.מ, פיסקה 33 וההפניות שם (9.6.2026)]

     

69. בענייננו, אי מהצדדים לא ביקש להורות על מינוי שמאי. בנוסף, התובעת לא נחקרה על גובה דמי השימוש הנטענים אשר גובו באסמכתאות. לפיכך, אני מעמידה את דמי השימוש ע"ס 5,200 ₪ לחודש, וחלקה של התובעת בשעור מחצית מהסכום הנ"ל, היינו 2,600 ₪ לחודש.

     

     

    סוף דבר

     

70. לפיכך אני קובעת כדלהלן:

     

    א.העתירות בסעיפים 54-52, 56 לכתב התביעה (מתוקן) והעתירות החלופיות בסעיפים 61-59 (ר' סעיף 8 לעיל) – נדחות. העתירה בסעיף 55 לכתב התביעה (מתוקן)– מתקבלת.

     

    ב.אני קובעת כי כל הרכוש, זכויות וחובות, שנצבר בתקופה מיום 24.2.1981 ועד למועד הקובע ביום 10.3.2019, משותף לצדדים בחלקים שווים ביניהם. למען הסר ספק מובהר כי הרכוש כולל את הנכסים כדלהלן: הדירות בר"ג, המגרשים, המשרד, הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות שנצברו ע"ש התובעת, כספים בחשבונות בנקים שנצברו ע"ש הצדדים.

     

    ג.אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בשיעור מחצית בגין התקופה מיום 9.8.2021 ועד ליום 1.9.2022 לפי שווי של 2,600 ₪ לחודש.

     

    ד.מצופה מב"כ הצדדים להגיע להסכמות בעניין אופן הערכת שווי הנכסים ברי האיזון. בהיעדר הסכמה יתכבד צד מעוניין להגיש תובענה כדין, ואולם אין מקום להורות על מינוי מומחים שעה שמינוי לא התבקש אגב ניהול ההליך והנתבע בחר לברר את טענותיו כנגזרת של ההליך שהגישה התובעת.

     

    ה.בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולהתנהלותה הדיונית של התובעת שהאריכה את בירור ההליך, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 40,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.

     

71. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

     

72. המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

     

    ניתן היום, י"ד אלול תשפ"ו, 27 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.