רדואן נ' מדינת ישראל

מבוא

1. תביעה זו עוסקת בנזקי רכוש שנגרמו לתובע, בעקבות ביצוע צו הריסה מנהלי שניתן לבניה שהחלה בקומה השניה, כאשר במסגרתה נהרסה חלק מהתקרה של קומת הקרקע. המבנה הקיים בקומת הקרקע נבנה אף הוא ללא היתר לפני למעלה מעשר שנים, אלא שצו ההריסה המנהלי לא מתייחס אליו. כידוע צו הריסה מנהלי מהווה "עשיית דין עצמית" של הרשות והוא מוצא ע"י גורם מוסמך בחוק לגבי בניה לא חוקית "טריה", בעוד שצו להריסת מבנה קיים בלתי חוקי שבנייתו הסתיימה לפני יותר משישים ימים מיום הגשת תצהיר מהנדס, אמור להינתן במסגרת תיק פלילי שמוגש בבית משפט לעניינים מקומיים (ראו סעיף 238 א' לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 , על ההבדל בין סוגי צווי ההריסה ומטרתם ראו רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה משגב נ' סועאד (2004)).

2. מדובר במבנה מסחרי ששימש את התובע בעסק של סחר וייצור כלים חד פעמיים. המבנה ממוקם בשכונת ראס חמיס סמוך לגדר ביטחון (גוש 30541, חלק מחלקה 11, מקרקעין לא מוסדרים).

3. הבניה הלא חוקית בקומה השנייה אובחנה לראשונה ב-20.11.20, "יש עמודי בטון וקירות אבן" (דו"ח פיקוח). הוצא צו מנהלי אך לא בוצע בשל סגר הקורונה ובעיות בתיאום ליווי כוח משטרתי, ב-24.3.21 לאחר הארכה שהתבקשה וניתנה על ידי בימ"ש, בוצעה ההריסה הראשונה. ב-11.1.22 שוב נתגלה שנעשתה בניה אסורה וב-9.3.22 בוצעה ההריסה פעם נוספת, במסגרתה נהרסה גם חלק משמעותי מהתקרה.

    

    

   המבנה הקיים אינו חוקי ואין היתכנות להכשירו

4. המקרקעין המדוברים הוכרזו כבר ב-1.4.2007 כדרוש לצרכי ביטחון בהתאם לסמכות שר האוצר, כפי שהוסדרה בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, וזאת לצורך הקמת מכשול מרחב התפר (מוצג 13 של הנתבעת). המכשול כאמור הוקם, "המבנה מושא צו ההריסה מרוחק 14 מטרים ממכשול קו התפר. בנוסף תוכנית המתאר החדשה לירושלים (2000), שטרם הופקדה, אך מתווה את מדיניות רשויות התכנון, מייעדת את המקרקעין ל"שטח פתוח"". דברים אלו בצרוף חוו"ד תכנונית נמסרו לבית המשפט במסגרת הבקשה להאריך הצו המנהלי שלא בוצע סמוך להוצאתו, בשל הקורונה, הסגר השלישי והצורך בכוחות משטרה (מוצג 5 של הנתבעת), וכן נרשם בדו"ח הפיקוח מיום 11.1.22 (עמ' 59 למוצגי הנתבעת) ש המבנה "נבנה בסמוך לגדר הביטחון כ-10 מטר בהתאם להוראות תמ"מ 1/30 פרק 9 סעיף קטן ז' "לא תופקד תכנית בתחום רצועת 120 מ' ממכשול קו התפר"".

5. גם התובע ידע שאין היתכנות להיתרי בניה וכך העיד: " באזור שלנו, איפה שאנחנו בונים, אין רישיונות לבנייה" (פרו' עמ' 15 ש' 18), עוד הוסיף ואמר ושעו"ד זיאד קאוער שהתייעץ עמו לאחר קבלת צו ההריסה אמר לו: "תקשיב בכל האזור שלכם יש צווי הריסה של 35 בניינים, וגם אתה ביניהם... תהרוס את מה שבנית" (שם, עמ' 17 ש' 4). הצדדים חלוקים לגבי המשמעות להעדר היתכנות להוציא היתר בניה.

6. השאלות שבמחלוקת בין הצדדים הן אלו:

   1. האם כאשר הנתבעת הרסה חלק מהתקרה של המבנה בקומת הקרקע, שאינו נכלל בצו ההריסה המנהלי היא הפרה חוק או התרשלה. הנתבעת טענה טענות שונות, החל מכך שהריסה זו נכללת בצו ההריסה וכלה בכך שאולי היה זה בלתי נמנע ובכל מקרה, אם מדובר ברשלנות, זו אינה רשלנות רבתי שעליה לחוב בגינה.

   2. ככל שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, ומדובר בהפרת חובה חקוקה או ברשלנות, האם העובדה שהמבנה בקומה הראשונה הוקם אף הוא ללא היתר בניה, מאיינת את זכותו של בעל המבנה לפיצוי, בבחינת "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה". התובע טען שכך רכש את המקרקעין בשנת 2011, ברם הנתבעת הוכיחה בצילומי אויר כי המבנה לא היה קיים כלל עד שנת 2014.

   3. אם ייקבע שגם בעל מבנה לא חוקי זכאי לפיצוי בשל מחדלי הנתבעת בעת ביצוע צו ההריסה המנהלי, נשאלת השאלה האם ישנה יריבות מול התובע, האם הוכיח זכויותיו במבנה שניזוק. ב"כ הנתבעת טענה שהתובע לא הוכיח זכויותיו במקרקעין, יפוי הכוח חתום ע"י כאמל אבו ניע שאינו רשום כבעל זכויות, הם רשומים על שם אחר, לא רשומה בו התמורה, ואם יש תוקף ליפוי הכח, הרי שבעלת הזכויות לכאורה היא אשת התובע ולא הוא. ב"כ התובע טען כי לצורך פיצוי די בהחזקת המקרקעין, וכי מי שהצהיר שהוא בעל הזכויות במושע ייפה את כוחו של התובע לבצע המכר לאשתו של התובע (תרגום צורף ביום 10.1.26, לאחר סיום שמיעת הראיות, ברם את המדינה ייצגה עורכת דין השולטת בשפה הערבית ואיש לא טען כנגד התרגום).

   4. בהנחה שהתובע זכאי לפיצוי, נותרה במחלוקת השאלה מה גובה הפיצוי המגיע לתובע. התובע הגיש חוות דעת לגבי עלות הבניה הנדרשת לאחר ההריסה, הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית, הפערים הם כמעט פי שתיים. שני המומחים נחקרו. התובע הגיש תביעה על סך 1,070,000 ₪, המורכבים מ-500,000 ₪ נזק למבנה ו-570,000 ₪ לסחורה וציוד שהיו במבנה שבקומת הקרקע. לגבי הסחורה, לא הובאה כל ראיה התומכת בעלות כלשהי.

7. התביעה שכנגד

   המדינה הגישה תביעה שכנגד על סך 144,340 ₪, המורכבים מעלויות הריסה בסך 22,850 ש"ח מהוצאות האבטחה שנשאה משטרת ישראל בסך של 56,185 ₪. בחלוף 11 חודשים מיום שהגישה התובעת שכנגד את ראיותיה, לאחר שהתקיים קדם משפט מסכם, בסמוך למועד שמיעת הראיות, נזכרה הנתבעת שתביעתה הנגדית אינה מגובה בראיות, ולכן ביקשה לצרף תעודות ציבור וחוות דעת הנדסית. לבקשה לא צורף תצהיר המסביר פשר המחדל ומדוע יש להסיג ההליך כמעט לראשיתו, התובע התנגד כצפוי, וביום 26.11.25 נדחתה הבקשה, נרשם בהחלטה כי "מדובר בשיפור מקצים שיש להוקיעו במיוחד כשהוא מגיע מצד בעלת הדין שהיא מדינת ישראל", והיא חויבה ב-2,000 ₪ הוצאות שתשלומן נדחה למועד פסק הדין.

8. התובעת שכנגד, הגישה בקשה למחוק תביעתה, כשהיא "שומרת לעצמה את הזכות לתבוע במועד אחר". גם בקשה זו נתקלה ובצדק בהתנגדות של ב"כ התובע. הוריתי לנתבעת למצות ההליך הנוכחי או להודיע על בקשתה לדחיית התביעה שכנגד, ברם היא בחרה שלא לעשות כן, ובמקום זאת רשמה בסיכומיה כך: "אין להידרש לתביעה שכנגד במסגרת פסק הדין" (ס' 58 לסיכומים). ביהמ"ש אינו יכול להתעלם מתביעה שתלויה ועומדת, ולכן, ולמען הסר ספק, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד, בשל זניחתה על ידי הנתבעת והעדר ראיות להוכחת הסכומים הנקובים בה.

    

    

   דיון והכרעה

   הדין הנוהג ויישומו

9. עסקינן בצו הריסה מנהלי, המהווה עשיית דין עצמית, ולכן על הרשות המנהלית שהסמכות בידיה, להקפיד על מילוי התנאים המנויים בחוק התכנון ובניה תשכ"ה-1965 .

   "ככלל, המשפט מסתייג מעשיית דין עצמית. חסרונותיה גלויים לעין... היא נותנת בידי בעל-דין את הכוח להעריך בעצמו את גבולות זכויותיו תוך סיכון שלא יעריכם נכונה... היתר לעשיית דין עצמית חורג מהתפיסה החוקתית המקובלת שעל-פיה הכוח לשנות מצב עובדתי נתון מותנה בקיומו של הליך שיפוטי... זכות הגישה לערכאות, אשר קנתה לה הכרה חוקתית, אינה רק זכותו של התובע אלא גם זכותו של הנתבע, שלא יישללו ממנו נכס או זכות הנטענת על-ידיו בלא משפט... ההכרה בזכות הגישה של התובע לערכאות עיקרה בהבטחת זכותו הדיונית להגשמת זכויותיו המהותיות המוקנות לו על-פי החוק... אולם עניינה גם במתן הגנה לנתבע מפני שינוי מצבו המשפטי שלא באמצעות הליכי המשפט..." (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון (2003)).

10. סעיף 223 לחוק התכנון ובניה מאפשר להחיל את צו ההריסה המנהלי הקיים גם על עבודות בנייה אסורות נוספות שבוצעו באותם מקרקעין לאחר מתן הצו ובכפוף לתנאים מסוימים, אך בוודאי שלא להריסת עבודת בניה שהייתה קיימת למעלה מעשר שנים קודם להוצאת צו ההריסה המנהלי, אלא כאמור לעיל, במסגרת הליך פלילי, ולכן ניתן לומר שהריסת תקרת המבנה הקיים מהווה ביצוע פעולת הריסה ללא צו, ואף אם היה מוצא צו הכולל את הגג, נדמה שניתן היה לבטלו.

11. סעיף 231 לחוק התכנון ובניה קובע זכות לפיצויים וכך נרשם:

    "231 .צו מינהלי שבוטל ושבית המשפט קבע כי לא היה מקום לנתינתו מלכתחילה – מי שנגרם לו נזק על ידיו זכאי לתשלום פיצויים, כמפורט להלן, ואולם לא ישולמו פיצויים מחמת זה בלבד שהיה פגם במינויו או בהסמכתו של האדם שנתן את הצו, אם התקיימו בצו שאר התנאים לנתינתו:

    (1) מאת הוועדה המקומית...

    (2)מאת רשות מקומית המוסמכת לאכיפה...

    (3) מאוצר המדינה – אם צו כאמור ניתן על ידי היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מחוזית או מתכנן מחוז."

     

12. פסק הדין בע"א (מחוזי ים) 2514/08 עלי מחמד שחאדה אלערג' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (2009) ניתן בעת שהיה בתוקף הסעיף הקודם - ס' 238 א(יג) (סעיף 231 חוקק במסגרת תיקון 117 בשנת 2017). בפסק הדין הנ"ל נקבע כי התובע זכאי לפיצוי, גם כאשר המבנה שנהרס היה בלתי חוקי, וכי אין להשית אשם תורם ולהפחיתו מהפיצוי, באשר שוויו של המבנה הבלתי חוקי מגלם את אשמו של התובע. בענייננו לא נתבע השווי או ירידת ערך הנכס בעקבות הריסת התקרה, אלא עלות תיקון המבנה. השוו גם לת"א (שלום רח') 58504-02-18  בן לולו נ' עיריית יבנה (05.07.2020), שם נאמר את המובן מאליו בעיניי, לפיו, הרשות אינה מוסמכת להרוס מבנים או חלקי מבנים שלא נכללו במפורש בצו ההריסה המנהלי. פעולה כזו, המבוצעת ללא צו שיפוטי או מנהלי תקף לגבי אותו חלק, מהווה עשיית דין עצמית, חריגה מסמכות ורשלנות חמורה המקימה חובת פיצויים כלפי הניזוק. ראו גם ע"א (מחוזי ים) 11156/07 סוויטי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (2007), באותו מקרה בוטל פסק דינו של בימ"ש קמא, אשר לא נתן משקל לפעולת הרשות שפעלה שלא כדין, ונאמר ש"לא כל מעשה בלתי חוקי של הניזוק שולל את זכותו לסעד בגין הנזק שנגרם לו" (ביהמ"ש המחוזי מפנה לדברי השופט ברק בספרו : דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, תשל"ז, סע' 196, עמ' 342, שם נעשית הבחנה בין עבירה פלילית לפי הדין הפלילי הדורשת כוונה, לעומת עבירה על הוראת חוק ספציפית ומה מטרת אותו חוק). עוד נאמר בפסק הדין הנ"ל כי "מאזן ההתנהגויות" בין האזרח שבנה ללא היתר לבין הרשות שפעלה שלא כדין, נוטה לטובת האזרח הנפגע, ואי-החוקיות של הבנייה אינה חוסמת את דרכו לקבלת סעד, אלא לכל היותר משפיעה על שומת הנזק וקביעת האשם התורם.

     

13. יוצא אם כן, שהעיקרון הכללי "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" נסוג במקרה זה מפני חקיקה ספציפית המקנה עילת פיצוי בגין נזק שנגרם עקב מעשה בלתי חוקי של הרשות. הסעיף לא מתנה את היות המבנה חוקי.

    זכויות התובע במבנה

14. התובע הציג יפוי כוח בלתי חוזר ובו, מי שהצהיר שהוא הבעלים במושע מוכר או מוותר על זכויותיו ב-500 מ"ר, כאשר התובע מונה למיופה כוחו, לצורך העברת הזכויות לאשתו של התובע. התובע העיד שהוא מחזיק בנכס במסגרת עסקו, הוא התייצב במועד ההריסה השנייה, לא התייצב איש אחר מלבדו, הנתבעת ראתה בו כאחראי לעלויות ההריסה שהוציאה, אחרת לא הייתה מגישה נגדו תביעה שכנגד. כידוע תביעה שכנגד היא תביעה עצמאית לכל דבר, בניגוד לטענת קיזוז המופיעה בכתב הגנה, ולכן יש ממש בטענת בא כוח התובע כי הנתבעת מנועה מלטעון ההפך ממה שהיא עצמה כתבה בכתב טענותיה, אף שניסחה זאת באופן חלופי: "ו/או בעל זכויות ו/או משתמש ו/או אחראי לביצוע העבודות בנכס", זאת אומרת שסברה שהתובע הוא אחד מהחלופות, ודי באחת מהן כדי להקים לו זכות תביעה.

15. הטענות כנגד תקפותו של יפוי הכוח הבלתי חוזר מיום 24.2.11 נטענו בעלמא. מי שטוען לפגם ביפוי הכוח הבלתי חוזר בכך שלא מצוינת בו התמורה, כנראה שלא ראה מעולם מסמכים הנוגעים לעסקאות נדל"ן במגזר הערבי ובמקרקעין שאינם מוסדרים. מיותר לציין שאין חובה לציין התמורה. מוצהר במסמך כי מייפה הכוח קיבל התמורה ואין לו טענות נוספות.

16. ב"כ הנתבעת צרפה לסיכומיה ללא רשות בית המשפט העתק מפסק דין הצהרתי, בניסיון נוסף להפריך טעות התובע לזכויות במקרקעין. צירוף ראיות חדשות לסיכומים הוא מעשה שלא ייעשה והחירות שנטלה על עצמה מדינת ישראל לפעול בצורה קלוקלת שכזו, מביישת. נראה שעלי לציין גם את המובן מאליו: פסק דין הצהרתי חל על בעלי הדין המהווים חלק ממנו ולא חל כלפי כולי עלמא, רישום בלוח הזכויות הירדני מהווה ראיה לכאורה לרשום בו ולא ראיה מכרעת בשונה מרישום לגבי מקרקעין מוסדרים.

17. אסכם ואומר כי לצרכי התביעה שבפניי, התובע הוכיח שהוא החזיק במבנה, שלכאורה מי שהצהיר על זכויות במקרקעין, ייפה כוחו למכור או להעביר אף ללא תמורה לאשתו, לפיכך, הוא הנפגע ממעשי או מחדלי הנתבעת. בכל מקרה, תוצאת פסק הדין תחול ממילא גם על אשתו, מכוח יחסי שיתוף הממון ביניהם והצהרתו של ב"כ התובע בדיון.

    המדינה הפרה חובה חקוקה והתרשלה

18. הרשות לאכיפה במקרקעין של המדינה הוציאה צו הריסה מנהלי, על סמך צילומי רחפן, דוחות פיקוח והתייעצות. בצו נרשם שיש להרוס ולסלק "בניית קומה שניה למבנה קיים בשטח של כ-175 מ"ר" (צו מיום 29.11.20, עמ' 21 במוצגי הנתבעת). כאשר רשות לאכיפה נדרשת לבצע הריסה, עליה להקפיד שהיא הורסת אך ורק את מה שנכלל בצו ההריסה. צו ההריסה המנהלי הוצא כדין, אך הריסה של חלק נכבד מתקרת המבנה הקיים, לא נכללה בו, ולכן הוכחה למעשה הטענה להפרת חובה חקוקה המופיעה בכתב התביעה בסעיפים 2 ו-17 לכתב התביעה.

19. לא נעלם מעיניי, הניסוח הלאקוני של כתב התביעה, שבו לא מצוינת החובה החקוקה שהופרה ואפילו אין שימוש במונח זה או כל מונח משפטי אחר התומך בתביעה. פגם זה כשלעצמו אינו מאפשר דחיית התביעה. תקנה 74(א) בתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 לא מופיעה בתקנות "החדשות" משנת 2018. הרציונל - לא להפתיע את הנתבע או לא להעמיס על עבודת בית המשפט שיתור בעצמו אחר החיקוק המתאים, נותר בעינו. ברם אולם, כל התביעה בפניי נסבה על צו ההריסה המנהלי שהוצא במסגרת סמכות הרשות לאכיפה במקרקעין, כמפורט בחוק התכנון ובניה, ולכן הנתבעת לא הופתעה ולא אמורה להיות מופתעת. היא אף לא טענה דבר בעניין זה, לפיכך, הניסוח הקלוקל יכול להוות עילה להפחתת הוצאות משפט אם יגיעו לתובע.

20. התובע טען בסיכומיו גם ל"הסגת גבול" – עוד טענה שלא מופיעה בכתב התביעה, בכל מקרה, נדמה שהיא אינה מתאימה לענייננו, הכניסה למקרקעין שהתובע החזיק, הורשתה באמצעות צו הריסה מנהלי, המחדל או העוולה נובעים מהריסת חלק שאינו כלול בצו.

21. בכתב התביעה לא נטען גם לפיצוי מכוח עוולת הרשלנות, אך גם פה, היות שהנתבעת התייחסה בסיכומיה לסוגיה זו, אומר בקצרה כי הריסת התקרה של המבנה הקיים, בשל הריסת עמודים שנבנו על תקרה זו (בשונה למשל מהריסת תקרה המונחת על עמודי תמך שנדרש להרסם), זו עבודת הריסה רשלנית, ולפחות חל לגביה "הדבר מדבר בעד עצמו", שהרי כל המידע והמעשים היו בשליטת הנתבעת, ולתובע לא הייתה ולא יכולה להיות הידיעה מדוע נהרסה גם התקרה, לפיכך הנטל להוכיח שלא היו במעשיה משום רשלנות, מועבר לנתבעת (ס' 41 לפקודת הנזיקין).

22. הטענה שנטענה לראשונה בסיכומי הנתבעת לפיה "אופן הפגיעה הושפע ישירות מאופן הבנייה הבלתי חוקית ולא מפעולה בלתי סבירה של הכוחות במקום" (סוף פסקה 42 בסיכומים), מהווה השערה בעלמא שלא נתמכה באף חוות דעת או עדות שנשמעה בפניי, גם לא זו של איתן ארז.

23. הטענה כי האשם המלא נעוץ בתובע, כיוון שאילולא נבנה המבנה הבלתי חוקי בקומה ראשונה ולאחריו התחלת בניה בקומה שניה, לא היה צורך בצו ולא היה נגרם נזק, דינה להידחות. השתלשלות העובדות מתחילה אמנם בבניה לא חוקית של המבנה הקיים ושנים לאחר מכן התחלת בניה של קומה שניה, ברם הנזק נגרם ממחדלי הנתבעת בעת ההריסה של הבנוי בקומה השנייה, ולכן מחדל זה מנתק הקשר הסיבתי בין קיומו של מבנה לא חוקי, לבין הנזק שנגרם לו בעקבות עבודות הריסה אחרות. הקשר הסיבתי המשפטי הנובע ממדיניות שיפוטית ראויה המקפידה עם המדינה יותר מאשר עם כל בעל דין אחר, שינהג במסגרת החוק, מוביל לאחריות הנתבעת.

    "הרשות איננה יכולה, בהתנהגותה או בדבריה, להרחיב את תחומי סמכותה הקבועות בחוק. הכרה בכך עלולה להביא לידי הרחבת סמכויות הרשות והענקת תוקף למעשים שהמחוקק לא התכוון להכשירם" (ראו ע"א 67054/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (2009), שנאמרו בהקשר אחר, אך מתאימים גם לענייננו).

     

24. לא מצאתי בראיות הנתבעת כל ראיה לכך שהריסת חלקים שאינם כלולים בצו אפשרית לביצוע במסגרת הצו שהוצא. מר משה וולנוביץ מנהל מחוז ירושלים התייחס בתצהירו לשרשרת הפעולות שנעשתה עד לקבלת צווי ההריסה ומימושם, והתעלם לחלוטין מכך שבמסגרת עבודות ההריסה נהרסה גם תקרת המבנה הקיים. סגן מנהל המחוז, מר איתן ארז, שהיה באתר, והצהיר שפעולות ההריסה נעשו בהנחייתו, לא התייחס בתצהירו להריסת התקרה. בחקירתו הנגדית השיב: "מה שכתוב בצו זה מה שאנחנו אמורים להרוס" וכשנשאל לגבי התקרה השיב: "אנחנו הרסנו את העמודים. כתוצאה מההדף של העמודים נהרסה חלק מהתקרה. באזורים שהיו העמודים." לא די במשפט הזה כדי לתמוך בטענה שהריסת התקרה הייתה הכרחית ולא ניתן היה למנוע אותה, או שצו ההריסה המנהלי כולל גם את כל החלקים שנהרסו בעקבות ההריסה המתוארת בצו.

25. בהתייחס לראיות הנתבעת, אציין כי טענות התובע בדבר העדר חוקיות הצו המנהלי נדחות, ואפנה לראיות שצורפו לתצהירו של מר וולנוביץ, אבהיר כי לא תוקפו של צו ההריסה המנהלי שהוצא עומד על המדוכה, אלא החריגה מההיקף שנקבע בו.

    נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת הרסה את תקרת המבנה הקיים, שלא על פי צו מינהלי, ובכך הפרה עת סעיף 221 א' לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 .

     

    הפיצוי המגיע לתובע

26. "הכלל הרחב לגבי פיצויים בנזיקין הוא כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום שהיה בו אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה" (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון (1997)). הנתבעת טוענת כי השבת המצב לקדמותו משמע הותרת מבנה שנבנה שלא כחוק. אכן, זו התוצאה. לו הנתבעת רצתה יכולה לפעול גם כלפי המבנה הקיים, בדרך של נקיטת הליך פלילי, אך זאת לא עשתה עד היום.

27. לפי עדות התובע, הוא תיקן חלק מהנזק. הוא שילם לקבלן שיבנה את הגג שנהרס, וכן עבור עבודות נוספות שלא פירט מה הן. חלק אחר שוקם על ידו ועל ידי אחיו שעזר לו. לא צורפה כל קבלה או עדות אודות העלויות ששילם התובע בפועל.

28. על פי עדות התובע, עבור בניית התקרה שילם לקבלן 450 מ"ר (פרו' עמ' 19 ש' 4). הסכום הנ"ל במכפלת 152 מ"ר מביא ל- 68,400 ₪ (על הפער של 8 מ"ר בין השטח שקבע המומחה קיימרי לבין המומחה קאודרס, ראה תשובות האחרון בפרו' עמ' 19 ש' 29-35). מר קאודרס, תיקן בעדותו את החישוב שמופיע בסעיף ד' 3 לחוות דעתו, והגיע לתוצאה של 66,849 ₪, ההפרש בין עדות התובע לעדות מומחה הנתבעת אינו משמעותי, ולכן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע בגין בניית התקרה סך של 67,000 ₪.

29. בנוגע לפסולת הבנין שהיה צריך לפנות, התובע העיד כי שילם לקבלן סך של 30,000 ₪, ואין לו קבלה (פרו' עמ' 18 ש' 30-31). מומחה הנתבעת העריך הסכום בסך של 29,03 ₪ (ס' ד1) לחוות דעתו. שוב אנו רואים שאין הפרש משמעותי בין עדות התובע להערכת מומחה הנתבעת. המומחה קיימרי העריך הסכום ב-52,000 ₪, או ב-60,000 ₪ כפי שמופיע בסיכום חוות דעתו, שזה פי שתיים מהסכום שנקבו הן התובע והן מומחה הנתבעת.

30. הפרזה משמעותית נוספת בחוות הדעת של המומחה קיימרי באה לידי ביטוי בתוספת של 40% על העלות שנקב, 15% בשל פיקוח, 5% עבודות בלתי צפויות ו-20% בשל קושי בגישת כלים כבדים. התובע לא שילם לאיש בגין פיקוח, הוא לא העיד על עבודות בלתי צפויות, ולא הובאה כל ראיה לקושי בהכנסת כלים. המבנה מצוי במעין מדרון, באופן שהקומה השניה היא בגובה פני הקרקע בצד המנוגד לגדר, לא הוכח שלתובע או לקבלן מטעמו היה קושי כזה ולא היה קושי לנתבעת. עוד אציין כי בעלות שקבע המומחה קיימרי נרשם שהיא מתייחסת לבנייה מבטון וחיפוי אבן איכותית, שעה שהמבנה הקיים היה ללא גימור חיצוני.

31. נוכח האמור לעיל, אני פוסקת פיצוי לתובע, כשחוות דעת הנתבעת ועדות התובע מול עיניי, למעט תשלום מע"מ שלא שולם בפועל לאיש ולמעט פיקוח שלא בוצע אף הוא, ולכן, אף שרכיבים אלו מנויים בחוות הדעת הנגדית שהגישה הנתבעת, איני פוסקת אותם לטובת התובע. מאידך, לסכום העלויות האחרות הנקובות בחוות הדעת, אני מוסיפה את הסכום שתיקן המומחה בעדותו לגבי תקרת הבטון (במקום 54,720 ₪ - 68,849 ₪), ובסה"כ 198,279 ש"ח. אמנם בעיקרון, ניזוק אינו חייב לתקן נזקיו בפועל ויכול לקבל פיצוי על סמך חוות דעת מומחה, לרבות בגין רכיב המע"מ (ראו הלכת זלוצין, ע"א 1772/99 זלוצין ו-67 אח' נ' דיור לעולה בע"מ (2001), אולם, משהעיד התובע שתיקן הנזק בפועל, שלא קיבל קבלה, שספק אם הקבלן שתיקן ניהל עוסק מורשה בישראל, ולא היה תושב שטחים, כמו הקבלן שהתובע טען שהוא זה שבנה את הקומה השניה (ראו בקשה לזימון עד מיום 1.12.24 שלא מומשה), העלות בפועל ואומדן זהיר בחלק אחר של הרכיבים, הם אלו שעמדו בבסיס הפיצוי.

    לא מגיע פיצוי בגין נזק לציוד ומלאי

32. התובע לא הביא כל ראיה הנוגעת לשווי הציוד והמלאי שהיה במבנה בקומת הקרקע ואשר נטען שנהרס כתוצאה מפעולות ההריסה של הנתבעת. התובע נשאל על כך, הוא השיב שיש לו קבלות וכן מכתב מרואה החשבון המתייחס לספירת מלאי בסוף שנה (פרו' עמ' 18 ש' 16-19), שום דבר מאלו לא צורף. אגב, בתצהירו הוא כלל לא מתייחס לראש נזק זה, אלא משיב בחקירה נגדית שההפרש בין סכום התביעה לסכום חוו"ד הוא ההפסד המדובר.

    ההלכה הפסוקה היא שאי הבאת ראיות שבשליטת בעל דין פועלת לחובתו. ראו ע״א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע״מ נ׳ טלקאר חברה בע״מ (1990); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו (1991), ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חב' לסחר וציוד בניה בע"מ (2008) ובספרו של יעקב קדמי, על הראיות , חלק רביעי, עמ' 1889-1891, מהד' 2009).

    ללא כל נתון הנוגע למלאי ולציוד, עדות יחידה של בעל דין שאף נפל פגם במהימנותו, אינה מספיקה, ואין מקום גם לבצע אמדן. אשר על כן אני דוחה את טענת התובע להפסדים בגין ציוד ומלאי.

     

    סוף דבר

33. אני מחייבת את הנתבעת לשלם 198,279 ₪ בצרוף ריבית שקלית מיום 31.3.24 (מועד הוצאת חוות הדעת הנגדית) ועד התשלום בפועל. אני מחייבת את הנתבעת לשאת באגרה חלקית בלבד בסך של 5,000 ₪. לסכום זה יצטרפו גם ה-2,000 ₪ הוצאות משפט שנפסקו בהחלטה מיום 26.11.25.

34. איני מחייבת הנתבעת לשאת בהוצאות משפט נוספות מהנימוקים הבאים: ליקויים בכתב התביעה, צרוף ראיה לסיכומים ללא רשות, שקריו הבוטים של התובע כשטען כי רכש המבנה הקיים בשנת 2011 כפי שהוא, והוכח שזה לא נכון והתנהלות נפסדת של התובע בבניה חוזרת של קומה שניה לאחר ביצוע צו ההריסה הראשון, ואחרון חביב, שדי בזכייתו של התובע "מן ההפקר" בשל כשלים של הנתבעת בהוכחת תביעתה הנגדית, אף שקיימת לה עילה בדין לדרוש שיפוי בגין הוצאותיה.

     

    ניתן היום, י"ט אב תשפ"ו, 02 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.