מדינת ישראל נ' פלוני

מבוא

לנאשם מיוחסת עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש לבת זוג, לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשיו, תשל"ז – 1977 ( להלן: "החוק").

לפי הנטען בעובדות כתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום, לנאשם ולגב' פלונית ( להלן: "המתלוננת") שלושה ילדים משותפים, ביניהם א.א. יליד שנת 2014 ( להלן: "הקטין"), ומתנהל ביניהם הליך גירושין.

בתאריך 01.12.21 בשעה 18:40 או בסמוך לכך, הגיעה המתלוננת לביתו של הנאשם בXXX ( להלן: "הבית") על מנת לקחת את ילדיהם.

משנכנסה המתלוננת לבית, התפתח בינה לבין הנאשם דין ודברים במהלכו תקף אותה הנאשם שלא כדין וללא הסכמתה באופן שתפס בחוזקה בידה השמאלית והטיחה לעבר הקיר.

במעמד הטחתה לקיר, פגעה המתלוננת בקטין, אשר כתוצאה מכך נפגע בראשו מהקיר.

לאור עוצמת הפגיעה בקיר, נפלה המתלוננת ארצה.

כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בדמות שטף דם כחול בחלק האחורי של ידה הימנית וסימן אדום בברכה הימנית.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.

בתום פרשות התביעה וההגנה הוגשו סיכומי הצדדים להכרעת הדין.

תמצית טענות המאשימה

ב"כ המאשימה ציינה כי היא הוכיחה את עובדות כתב האישום, מעבר לכל ספק סביר.

לטענתה, עדות המתלוננת הייתה קוהרנטית ומהימנה, ונתמכה בתמונות המתעדות את החבלות שנגרמו למתלוננת, וכן בסרטון מצלמות גוף של השוטר יוסף עלם אל דין, שמתעדת המתלוננת נסערת ובוכה בכניסה ליישוב XXX, בסמוך לקרות האירוע.

ב"כ המאשימה ציינה כי העובדה שהמתלוננת לא ציינה בפני השוטר, בהיותה בזירה, כי הבחינה בחבלות על גופה, ואמרה לו, במענה לשאלתו אם נחבלה, כי כשתגיע הביתה תבדוק את גופה, מחזקת את אמינותה.

כמו כן, חוקרת הילדים, הגב' אורנה חלול, העידה כי הקטינים חוו אירוע טראומתי, וכי חלה הדרדרות במצבם הרגשי וההתנהגותי, ולפיכך, בסופו של יום, אסרה חוקרת הילדים על העדת הילדים בבית המשפט, ועדותה נמסרה בשמם של הקטינים.

לטענת ב"כ המאשימה, החבלות שנגרמו למתלוננת שתועדו בתמונות, וכן סרטון מצלמות הגוף של השוטר יוסף עלם אל דין, מהווים סיוע לעדות חוקרת הילדים, כפי שנדרש בהתאם לסעיף 9 לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) 1995.

ב"כ המאשימה טענה כי גרסאות הנאשם היו סותרות, החל מטענה שהמתלוננת מעדה, דרך טענה שהיא "הפילה את עצמה", ועד להכחשה שראה את הנפילה. גם טענותיו לגבי יחסיו עם המתלוננת נסתרו על ידי התכתבויות וואטסאפ, בהן הזמין אותה לארוחה בביתו.

יתרה מכך, בכפירתו בכתב האישום בדיון מיום 15.02.23 מאשר הנאשם כי הקטין נפגע כתוצאה מנפילתה של המתלוננת עליו.


לאור כל האמור, עתרה ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

תמצית טענות ההגנה

לטענת ההגנה, המתלוננת נכנסה לביתו של הנאשם כ"רוח סערה", בניגוד לבקשותיו של הנאשם שלא להיכנס לביתו.

עוד טען הסנגור כי הנאשם הכחיש שתקף או נגע במתלוננת, וטען כי ידיו היו עסוקות בלחתל את התינוק באותה עת.

הסנגור הציג תמונה של ביתו ביום האירוע, המראה חפצים מפוזרים על הרצפה, וטענה שהמתלוננת מעדה מסיבה זו.

לטענת הסנגור, סתירות מהותיות בעדות המתלוננת מערערות את מהימנותה ואמינותה של עדות זו. בין היתר, נטען שהמתלוננת פנתה לעורך דינה לפני פנייתה למשטרה, והיא לא גילתה זאת, העלימה מסרונים, טענה לחבלה ביד שמאל בעוד כתב האישום מציין יד ימין, וסתרה את עצמה בנוגע לנוכחות הילדים בעת צילום חבלות ושיחות על האירוע.

ההגנה טענה למניע לעלילה מצד המתלוננת, על רקע הליכי גירושים וצו הרחקה מהילדים שהוטל על הנאשם. כמו כן, נטען למחדלי חקירה משמעותיים, כגון אי ביצוע עימות בין הצדדים, אי-בדיקת הקיר לסימני פגיעה, ואי חקירת עורך הדין אליו פנתה המתלוננת תחילה.

לטענת הסנגור, חוקרת הילדים עצמה התקשתה להעריך את מהימנות עדויות הילדים, מה שיוצר "ספק סביר" לגבי התרחשות האירוע כפי שנטען. חוסר מהימנות הילדים נובע מחשיפה לשיחות האם והקושי להבחין בין אמירותיה לחוויותיהם.

לטענתו, עדות הנאשם הייתה אמינה וקוהרנטית לאורך כל הדרך.

לכל האמור, ביקש הסנגור לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.


דיון והכרעה

בעדותה בבית המשפט ציינה המתלוננת כי ביום האירוע היו ילדיהם של בני הזוג בבית הנאשם, ובמהלך התכתבות בינה לבין הנאשם שוחחו השניים אודות בנם הקטין שהיה חולה עם חום, והנאשם הזמין אותה לארוחת בוקר אך היא השיבה כי זה לא מתאים עבורה, והשניים הסכימו כי היא תגיע לבית הנאשם כדי לאסוף את הילדים.

מיד לאחר מכן היא נסעה לבית הנאשם, ומצאה כי דלת השער סגורה אך דלת הבית פתוחה, והיא נכנסה פנימה על מנת לקחת את הילדים, אז הנאשם התעצבן ודרש ממנה לצאת החוצה, תפס אותה בידה ודחף אותה לעבר הקיר, וכתוצאה מכך היא נפלה ארצה, וגם בנה א' קיבל מכה בראשו כתוצאה מדחיפתה ע"י הנאשם.

המתלוננת המשיכה ותיארה כי הילדים צעקו לה שתצא מהבית כי לא רצו שהנאשם ימשיך להכות אותה, ולאחר שיצאו החוצה התקשרה לעורך הדין שלה, שהתקשר למשטרה ולמד"א, אשר הגיעו למקום.

עוד הוסיפה כי, צוות מד"א שאל אותה מה כואב לה, והיא לא הרגישה באותו רגע כאבים, ואז השוטר ביקש שתשלח תמונות, ובהמשך אחותה צילמה את החבלות והיא שלחה אותן לשוטר (עמ' 3 לתמליל העדות).

בעדותה בחקירה הנגדית תיארה המתלוננת כי לאחר שעזבו היא והילדים את בית הנאשם, התקשרה לעורך הדין שלה, וסיפרה לו אודות האירוע, והוא אף שמע את הילדים צורחים ונסערים ברקע והרגיע אותה (עמ' 16 לתמליל).

אציין כבר עתה כי המאשימה לא ביקשה להעיד את עורך דינה של המתלוננת על מנת לתמוך בגרסתה של זו, לפיה, היא התקשרה אליו וסיפרה לו אודות האירוע, כאשר לפי גרסת המתלוננת, זה היה האדם הראשון עמו שוחחה דקות ספורות לאחר האירוע נשוא כתב האישום, ולכן נכון היה כי המשטרה תגבה הודעה מהעד הנ"ל, והמאשימה תזמנו לעדות. המדובר במחדל חקירה משמעותי, שגרם לפגיעה קשה בזכותו של הנאשם להליך הוגן, שכן, ייתכן וגביית עדות מאותו עד הייתה מחזקת את גרסת הנאשם, זאת, בצד האפשרות האחרת כי הייתה זו מחזקת את גרסת המתלוננת. אין בפניי כל הסבר מניח את הדעת לכך כי פעולת חקירה מהותית כאמור לא בוצעה.

המתלוננת הצביעה על התמונות הנ"ל וציינה כי רואים את החבלות ביד ובברך ( התמונות הוגשו וסומנו ת/1 ) .

בעדותה בבית המשפט ציינה אחותה של המתלוננת, גב' אלמונית, כי היא צילמה את החבלות שהיו על גופה של המתלוננת, למחרת האירוע ( עמוד 15 לפרוטוקול ).

לציין כי התמונות הועברו על ידי המתלוננת למכשיר הפלאפון של עד התביעה, השוטר אמל בדר, וזאת ביום 1/12/21, אשר ערך לעניין זה מזכר לעניין זה בחלוף מספר חודשים, כפי שהעיד בבית המשפט ( עמוד 7 לתמליל ישיבת יום 2/12/25 ).

בהמשך עדותה בחקירה הראשית שבה המתלוננת וציינה כי לאחר שיצאה מבית הנאשם הכניסה את הילדים לרכב שלה, שעה שהייתה נסערת, עצרה בצד הדרך כדי להירגע, ובשלב זה הגיעו למקום שוטרים ומד"א, לאחר שהתקשרה לעורך הדין שלה שהזעיק אותם. כן ציינה כי צוות מד"א בדק אותה בשטח, וכי:

"מד"א בדקו אותי, בדקו את זה, אני באתי להראות, להראות להם את זה, והוא אמר לי, לא להוריד כרגע, לשלוח את התמונות, לא עכשיו. והוא אמר שגם, כאילו רק מחר יראו את הסימנים, כי היום, כאילו זה רק עכשיו קרה..."
(עמ' 6 לתמליל).

תיאור זה של המתלוננת מעורר תהייה קשה, שכן, אין כל הסבר סביר לכך כי הצוות הרפואי שהוזעק למקום יסרב לבדוק את המתלוננת בשטח ויסרב לכך כי המתלוננת תצביע בפניו על סימני חבלה, שעה שהוא הוזעק למקום לצורך מתן עזרה רפואית, קל וחומר שעה שהמתלוננת העידה כי אותו צוות רפואי כן בדק את בנה הקטין באותו מעמד.

ועוד, הגרסה הנ"ל של המתלוננת נסתרת בראיה אחרת, שהיא מזכר מיום 10.5.22 (הוגש וסומן ת/8) לפיו נציגת מד"א מסרה באוזני השוטרת אומיימה כי ניידת מד"א הגיעה לזירה ופגשה את המתלוננת, והמתלוננת הודיעה לצוות הרפואי שהיא לא צריכה טיפול רפואי ולכן לא ניתן לה טיפול רפואי. גרסה זו לא עולה בקנה אחד עם טענת המתלוננת בבית המשפט לפיה היא ביקשה להציג בפני הצוות הרפואי סימני חבלה אך הם דחו בקשה זו.

כמו כן, הגרסה הנ"ל של המתלוננת, לפיה, הצוות הרפואי לא בדק אותה בזירה לא עולה בקנה אחד עם המסמך הרפואי שנערך ע"י אותו צוות, ואשר לפיו בבדיקה שנערכה למתלוננת לא נמצאו ממצאים.

בעדותה בחקירה נגדית אשרה המתלוננת כי הנאשם, במהלך השיחה בין השניים באותו יום של האירוע, ולאחר שהיא הודיעה לו שהיא מגיעה מיד לאסוף את הילדים, הוא שלח לה הודעה "תסמסי כשאת בחוץ" (העתק ההודעה הוגש וסומן נ/3). הודעה כאמור מלמדת כי הנאשם ביקש למעשה מהמתלוננת לא להיכנס לתוך ביתו וכי עם הגעתה לבית ולאחר שתודיע לו כי היא מחוץ לבית, הוא יוציא את הילדים אליה. המתלוננת נדרשה לעניין זה כי היא נכנסה לתוך הבית חרף ההודעה הנ"ל, והסבירה כי:

"יכול להיות שגם באמת הייתה איזושהי הודעה, אבל אני לא שמתי לב, כאילו, פשוט הגעתי ונכנסתי" (עמ' 7 לתמליל).

לא שוכנעתי מכנות וסבירות אותו הסבר שמסרה.

לעניין זה אציין כי הסנגור הטיח בפני המתלוננת כי היא נכנסה לתוך בית הנאשם על מנת לקחת מכשיר אינהלציה, והמתלוננת הכחישה זאת והשיבה כי נכנסה רק לקחת את הילדים (עמ' 8 לתמליל). גרסה זו של המתלוננת נסתרה בראיה אחרת שעניינה הודעה שמסרה המתלוננת בפני העובדת הסוציאלית, אותה אישרה המתלוננת במסגרת עדותה בבית המשפט, שם ציינה כי היא נכנסה לתוך בית הנאשם כדי לקחת את המכשיר הנ"ל. לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לפשר הסתירה הנ"ל. הסנגור ציין בפני המתלוננת את הודעתה בפני העובדת הסוציאלית והמתלוננת השיבה כי:

”תראה, היה ויכוח בהודעות... היה ויכוח בהודעות על זה שאמרתי לו להחזיר והוא אמר שאין לו שום מכשיר"... (עמ' 13 לתמליל).

לא מדובר בהסבר מניח את הדעת ופשר הסתירה בין עדותה בבית המשפט לבין גרסתה בפני העובדת הסוציאלית לעניין כניסתה לתוך בית הנאשם.

באשר לגרסת ההגנה, לפיה, הילדים שנחקרו ע"י חוקרת ילדים למדו אודות נסיבות האירוע מאחרים ולא היו עדי ראיה לכל מעשה אלימות (טענה שהמתלוננת הכחישה), הרי שהמתלוננת אישרה כי במהלך השיחה בינה לבין עורך הדין, מיד לאחר האירוע, הקטינים היו בתוך הרכב בו היא ישבה שעה ששוחחה עם עורך הדין, וגם היו שם שעה שסיפרה לשוטר בזירה את אשר התרחש, וכך גם שעה שסיפרה לצוות מד"א (ראה עמ' 17-18 לתמליל), ולא שללה את האפשרות כי הם נכחו במהלך שיחתה עם אחותה בשלב מאוחר יותר, לעניין האירוע (עמ' 19 לתמליל) ולכן המסקנה כי גרסת הנאשם כאמור סבירה.

גם עדת התביעה, גב' אלמונית, אחותה של המתלוננת, אשר צילמה את החבלות שעל גוף המתלוננת, כאשר המתלוננת סיפרה לה, למחרת האירוע, אודות אירוע זה, נשאלה האם הקטינים נכחו במעמד השיחה בה סיפרה לה המתלוננת אודות האירוע, וזו השיבה כי היא לא זוכרת האם הילדים נכחו שם ( עמוד 16 לפרוטוקול ). כלומר, העדה לא שללה אפשרות זו.

עוד אציין כי עד התביעה, השוטר יוסף עלם אלדין, העיד כי הוא הגיע לזירה, ביום האירוע, ופגש את המתלוננת ואת הקטינים, והמתלוננת מסרה בפניו את נסיבות האירוע, והוא תיעד זאת בהודעה שהוגשה וסומנה נ/1 ( עמוד 17 לפרוטוקול ). העד נשאל האם הקטינים שמעו את השיחה בינו לבין המתלוננת, והוא השיב כי אינו זוכר.

יוצא כי, העד הנ"ל לא שלל את האפשרות כי הקטינים, שמסרו מאוחר יותר גרסה בפני חוקרת הילדים, שמעו את התיאור שמסרה המתלוננת לפני כן, באוזני השוטר, מיד לאחר קרות האירוע, וכי הקטינים למדו על חלק מפרטי האירוע מאחרים, ולא היו עדי ראיה לכך.

צפיתי בסרטון מצלמת הגוף של השוטר הנ"ל, וניתן לראות שם כי השוטר שוחח עם המתלוננת, שהייתה נסערת עד מאוד, בסמוך מאוד לרכבה של זו, כאשר בתוך הרכב ישבו הקטינים, ומכאן המסקנה כי קיימת סבירות גבוהה כי  הקטינים שמעו את השיחה שהתנהלה בין השוטר לבין המתלוננת, ושמעו את התיאור שמסרה המתלוננת באוזני השוטר, לעניין נסיבות האירוע, כאשר שיחה זו התנהלה דקות ספורות לאחר האירוע הרלבנטי בבית הנאשם.

כאמור, המתלוננת העידה כי בנה הקטין א. א היה עד למעשה התקיפה שביצע הנאשם כנגדה ואף קיבל מכה בראשו לאחר שהנאשם דחף את המתלוננת שפגעה בקיר ונפלה ארצה ועקב כך גם הקטין נפגע כאמור. הסנגור ציין בפני המתלוננת כי הקטין הנ"ל, בחקירתו בפני חוקרת הילדים, מסר כי עת שיחק מחוץ לבית יצאה המתלוננת בוכה, שאל אותה מה קרה ומסרה לו כי אבא שלו תפס אותה בידיו והפיל אותה. בפנינו סתירה חזיתית בין גרסת המתלוננת לבין גרסת הקטין, כאשר אין כל הסבר סביר ליישב בין השניים. הטענה של המתלוננת בהמשך עדותה כי הקטין רק ביקש לגונן על אביו שלא ייעצר, לא מניחה את הדעת. והרי המתלוננת בעצמה הסבירה כי ייתכן ובנה ביקש להגן על אביו (עמ' 24 לתמליל), הסבר שהוא תיאורטי ולא מבוסס.

בהודעתו בפני חוקרת הילדים, מיום 2.12.21 (סומנה ת/21) ציין הקטין א.א, יליד 2015, כי ביום האירוע, בהיותו יחד עם אחיו בבית הנאשם, אמו הגיעה למקום, והנאשם התעצבן ותקף אותה לאחר שצעק עליה, וכן דחף אותה והיא נפלה על אחיו הקטין. הקטין ציין כי הנאשם דחף את המתלוננת באזור בטנה והיא קיבלה מכה בראש, ביד שמאל ורגל ימין, ונפלה על אחיו הקטן.

הקטין סיפר שם כי הוא לא ראה חלק מהאירוע, אלא ששמע עליו מאימו, מאחר ואותו חלק באירוע היה באזור חשוך, ומשכך לא ראה את אחיו מקבל מכה בראשו.

בטופס סיכום חקירת ילדים (סומן ת/20) בפרק התרשמות ומהימנות ציינה חוקרת הילדים, גב' אורנה חלול, כי הקטין הנ"ל מסר את דבריו באופן ספונטני במסגרת תשאול פתוח וכן מסר פרטים מהותיים באירוע, לרבות הנוכחים במקום והחבלות שנגרמו וכן ציטוט מדברי המעורבים באירוע.

בצד זאת, ציינה חוקרת הילדים כי היא מתקשה להעריך האם האירוע התרחש כפי שתיאר אותו הקטין, וזאת מכיוון והקטין היה חשוף לשיחות סביב האירוע יחד עם אימו ולא ברור מידת ההשפעה של דברי האם על אופן מסירת עדותו.

ההתרשמות הנ"ל של חוקרת הילדים מעוררת ספק סביר באשר למידת הדיוק במסירת תיאור האירוע ע"י הקטין, ומקימה אפשרות כי חלק מעדותו הוא למד מפי אחרים ולא היה עד ראיה להם, וכי האירוע לא התרחש בנסיבות שתיאר הקטין ובנסיבות שתוארו בכתב האישום.

בהודעתו בפני חוקרת הילדים (סומנה ת/18) ציין הקטין א.א, יליד שנת 2014, כי בהגיע האם, המתלוננת לבית אביו, שם שהו הקטין ואחיו, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שדחף אותה והיא נפלה על הקטין הנ"ל. עיון בהודעה זו של הקטין מלמד כי הקטין מסר גרסה לא עקבית וטמונות בה סתירות פנימיות עמוקות. הקטין מסר תחילה כי אביו דחף את אימו לאחר שתפס אותה בידה והיא נפלה ופגעה בקטין עצמו שקיבל מכה בראש ואביו סילק את אימו מהבית. בהמשך ציין גרסה שונה לפיה הוא יצא מהחדר לפני האירוע, ואז המתלוננת יצאה החוצה בוכה, שאל אותה לפשר הדבר ואמרה לו כי הנאשם תפס אותה והפיל אותה על הרצפה. בהמשך מסר גרסה שלישית לפיה הוא שהה בחדר בשעת קרות האירוע (עמ' 9 לתמליל החקירה), ולאחר ששמע דפיקות על הרצפה ניגש לסלון והבחין באימו בוכה. בהמשך מסר גרסה נוספת לפיה מי שיצא מחוץ לבית היה אחיו ולא הוא (עמ' 14 לתמליל הנ"ל). ולבסוף מסר גרסה נוספת לפיה הוא ואחיו יצאו מחוץ לבית ואז התחילו המריבות (שורה 16).

בטופס סיכום חקירת ילדים (סומן ת/17), בפרק הערכת מהימנות, מציינת חוקרת הילדים כי הקטין מסר את השתלשלות האירוע באופן ספונטני ובתשאול פתוח.

בצד זאת, ציינה חוקרת הילדים כי חלקים בעדותו נותרו לא ברורים והוא היה חשוף לשיחות במשפחה על האירוע, לא הצליח להסביר פערים בעדותו, לרבות עניין עצם נוכחותו באירוע, ולכן חוקרת הילדים מתקשה להעריך האם האירוע התרחש בנסיבות שתיאר הקטין.

חוקרת הילדים גב' אורנה חלול ציינה, בעדותה בבית המשפט, כי שני הקטינים מסרו את אשר חוו, אך חזרה על התרשמותה כי קיימים פערים וקשיים בגרסאותיהם (עמ' 14 לתמליל העדות).

בהמשך עדותה ציינה כי הקטינים מסרו ציטוטים של דברים שנאמרו במהלך האירוע (עמ' 16 לתמליל) וכי אופן מסירת תיאור של האירוע תומך בהתרשמותה כי הילדים חוו את האירוע, אם כי נותר חוסר בהירות באשר לחלק מהדברים שייתכן והקטינים שמעו מהמתלוננת או מאחרים, ולא היו עדי ראיה להם.

הנאשם נחקר במשטרה על ידי עדת התביעה, השוטרת אומימה דכואר, כפי שזו העידה בבית המשפט בישיבת יום 2/12/25.

בחקירתו מיום 1.12.21 (הוגשה וסומנה ת/12) ציין הנאשם כי לאחר שהמתלוננת הודיעה לו שהיא מגיעה אליו הביתה, הוא כתב לה כי תשלח לו הודעה לטלפון כשהיא מגיעה. דבריו אלו של הנאשם נתמכים בראיה שהוגשה שעניינה הודעה כתובה ששלח מהטלפון הנייד שלו אל המתלוננת לפיה ביקש כי תודיע לו כשהיא מגיעה אליו הביתה (ההודעה הוגשה וסומנה נ/2).

הנאשם המשיך ותיאר בחקירתו הנ"ל כי המתלוננת נכנסה לתוך דירתו אז הוא ביקש כי תצא משם ותחכה מחוץ לדירה אך היא נכנסה פנימה והתחילה לפתוח את הארונות, הפילה את עצמה ארצה ולאחר מכן יצאה החוצה. הנאשם הכחיש את החשד כי תקף את המתלוננת באותו מעמד.

על הגרסה הנ"ל חזר הנאשם בחקירתו במשטרה מיום 15.12.21 (הוגשה וסומנה ת/6), והוסיף כי הוא לא ניסה להוציא את המתלוננת בעצמו מחוץ לדירתו ולא נגע בה, וכי היא מעדה, ובנם הקטין לא קיבל מכה עקב זאת, והמתלוננת אמרה לו במעמד זה כי היא תגרום לו להיות עצור.

על הגרסה עצמה חזר הנאשם בעדותו בבית המשפט, בדיון מיום 21.1.26, שם חזר ותיאר כי ביקש מהמתלוננת לשלוח לו הודעה כשהיא מגיעה לדירתו, אך היא הגיעה ופתחה את הדלת ונכנסה למסדרון הבית, הוא ביקש ממנה לצאת החוצה, ושעה שהחליף טיטול לתינוק שמע אותה נופלת ארצה (עמ' 2 לתמליל העדות), והיא אמרה לו כי הוא יהיה עצור.

במסגרת החקירה הנגדית נדרש הנאשם לתאר נסיבות נפילתה של המתלוננת והוא העיד כי לא ראה אותה נופלת, וכי אולי החליקה על השטיח או דרכה על אחד החפצים שהיו פזורים על הרצפה, ותימוכין לכך הפנה לתמונה שמתעדת את הילדים בתוך הבית.

הנאשם שב וטען בעדותו בבית המשפט כי בנו הקטין לא נפגע כאשר המתלוננת נפלה ארצה, וכשהוא הסתובב וראה את המתלוננת על הרצפה, ראה גם את הקטין מסתכל על המתלוננת ואף אומר לאמו שתצא החוצה.

התרשמתי כי עדותו של הנאשם הייתה, בעיקרה, עקבית, לא התגלו בה סתירות פנימיות יסודיות או תהיות עמוקות.

סוף דבר:

המסקנה אליה הגעתי הינה, כי כפי שגרסת המתלוננת הינה סבירה, כך גם גרסת הנאשם הינה סבירה.

בהתאם, יש לקבוע כי, המאשימה לא הוכיחה, במידה של למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

משכך, אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק הסביר, מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.