האם יש לקבל בקשתה של אם לבטל התחייבות ליתן את המשק החקלאי כמתנה לבנה?
זוהי השאלה העומדת לבירור בפסק דין זה.
רקע והליכים
להלן תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
- התובעת ובעלה נישאו בתימן ויחד עלו לארץ הקודש, על כנפי נשרים. בהגיעם ארצה, רכשו משק חקלאי במושב ח', עיבדו אדמתם וגידלו את שבעת הילדים שעימם.
- בשנת 1997 נפטר בעלה של התובעת, והותיר אחריו צוואה לפיה מוריש את המשק לאחד הבנים. הדבר גרר שלושה מאבקים משפטיים קשים, לרבות בערכאת הערעור, עד אשר הוחלט לקיים צוואה מוקדמת יותר, לפיה בן אחר יורש את המשק.
- הלכה למעשה, הואיל ומדובר בזכות להחזיק במשק חקלאי, אשר אינה ניתנת להורשה, הועברו זכויות המנוח במשק על שם האלמנה, היא התובעת. במצב דברים זה, המתח בין האחים נותר בעינו, חרף סיום ההליכים המשפטיים הקודמים.
- בנובמבר 2009 חתמה האלמנה (להלן: "האם") על תצהיר לפיו מתחייבת להעביר זכויותיה במשק החקלאי לבנה (להלן: "הבן"), תוך ויתור על זכותה לחזור בה מהתחייבותה זו.
- הבן פנה למושב בבקשה לאשר העברת הזכויות המשק על שמו, הדבר נודע לשאר בני המשפחה ובינואר 2010 הודיעה האם כי מבקשת שלא לבצע כל העברת זכויות במשק.
- בסמוך לכך, ביום 24.1.10 , בן אחר הלך לבית עולמו, לאחר מחלה קשה.
- בפברואר 2010 התכנס ועד המושב במעמד האם, אשר הודיעה כי אינה מתכוונת להעביר את המשק לאיש, וכלל לא ידעה על מה היא חותמת. ועד המושב החליט שלא לעשות דבר ולהמתין להחלטת בית המשפט.
- ביום 14.4.10 הגישה האם כתב תביעה (בהליך מושא פסק דין זה) בטענה כי לא הבינה על מה היא חותמת, כל רצונה היה לחלק המשק בין ילדיה שווה בשווה, ועל כן מבקשת לקבוע כי המסמכים עליהם חתמה לטובת בנה בטלים ואין להעביר את המשק על שם הבן.
- במקביל, עתרה לקבלת צו מניעה (איסור דיספוזיציה במשק) וביום 24.5.10 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה לא תיעשה כל עסקה במשק עד לתום בירור התובענה.
- ביום 7.6.10 הגיש הבן כתב הגנה, בו טען כי אחיו ואחיותיו הם העומדים מאחורי התביעה, לטענתו, הוא זה שדאג תמיד לאימו, יחסיו עימה עודם קרובים, ההתחייבות כלפיו תואמת את רצון אביו המנוח, האם הבינה על מה היא חותמת, התחייבותה בלתי חוזרת ועל כן יש לקיימה.
- ביום 6.11 הגישה האם כתב תשובה, בו הכחישה כלל טענותיו בכתב ההגנה.
- בישיבת קדם המשפט נשמעו בקצרה עדויות הצדדים, נעשתה הפניה לגישור ואף הועלתה ההצעה קונקרטית לחלוקת הזכויות במשק. בנוסף, מונה מומחה בתחום הפסיכוגריאטריה, אשר קבע כי מן המסמכים שהוגשו לו, לא ניתן להגיע למסקנה כי האם סבלה ממחלת נפש או ליקוי קוגניטיבי בעת חתימת תצהיר ההעברה. לבסוף הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסכמה, ועל כן נקבעו מועדים לדיוני ההוכחות. כל אחד מן הצדדים הגיש שני תצהירים של עדים מטעמו. הבן הזמין לעדות אף את עורכת הדין שערכה את תצהיר ההעברה ואת מזכירתה.
- במהלך דיוני ההוכחות נחקרו כלל העדים ונקבע מועד להגשת סיכומים. סיכומים מטעם האם הוגשו ביום 6.4.14 וסיכומים המטעם הבן הוגשו ביום 11.8.14.
עיקרי טענות הצדדים
- טענותיה העיקריות של האם (התובעת) בכתב התביעה ובסיכומים, הן אלה:
בסוף שנת 2009 היתה נתונה במתח רב, הואיל ובנה האחר היה על ערש דווי, אלא שהבן הנתבע ניסה לנצל את מצב החולשה בו היתה נתונה.
ביום 29.11.09, עת הגיעה לעיר שדרות, פגש בה בנה הנתבע והסיע אותה לעורכת הדין ווו במושב ג. במשרד נתבקשה לחתום על מספר מסמכים וכך עשתה, מבלי להבין על מה היא חותמת. רק בדיעבד התברר לה כי עורכת הדין מייצגת את בנה ולא אותה.
ביום 20.1.10 אמרו לה בנותיה כי שמעו שחתמה על מסמכים לפיהם מעבירה את המשק לבן הנתבע, האם שללה זאת, הסבירה כי חתמה רק על כך שהבן הנתבע יוכל להמשיך לעבוד במחסן שבמשק ותו לא. את המשק עצמו רצתה לחלק בין כל ילדיה שווה בשווה, כפי שתמיד נהגה, גם בעניינים אחרים.
כשהסבירו לה ילדיה כי חתמה על מסמכים להעברת הזכויות במשק כולו, ביקשה שייקחו אותה לעורך דין על מנת שיבטל חתימתה. בו ביום נפגשה עם עורך דין אחר וחתמה לפניו על יפוי כח כדי שיטפל בעניין. בהמשך אף שוחחה עם בנה הנתבע , הסבירה לו כי כל העניין יסודו בטעות וביקשה לבטל ההעברה, אך הוא סירב לכך.
ביום 21.1.10 פנה הבן הנתבע לאגודת המושב וביקש להעביר הזכויות במשק על שמו.
ביום 22.1.10 פנה ב"כ האם אל הבן בדרישה לקבל כלל המסמכים ולא לבצע כל פעולה במשק, פניה דומה נשלחה למנהל מקרקעי ישראל ולוועד אגודת המושב.
ביום 4.2.10 עורכת הדין שלחה לאם מכתב בו מציינת כי מייצגת את הבן, ומודיעה לב"כ האם כי האם חתמה בפניה על המסמכים מרצונה הטוב והחופשי ואת המסמכים שמבקש, תעביר לו לאחר שתקבל ממנו יפוי כח.
ביום 11.2.10 הודיע ב"כ האם לב"כ הבן כי האם מבטלת כל מסמך משפטי עליו חתמה ומתנגדת להעברת הזכויות על שם הבן. ביום 28.2.10, נשלח מטעמה מכתב דומה למנהל מקרקעי ישראל.
ביום 8.3.10 נתקבל אצל האם מכתב הנושא תאריך 18.2.10 בו מודיעה ב"כ האם לב"כ הבן כי זו חתמה בפניה על תצהיר העברה לגבי המשק החקלאי, על בקשה להעברת זכויות במגזר החקלאי, על יפוי כח בלתי חוזר ועל טפסי מש"ח. בנוסף, חתמה על צוואה.
בכתב התביעה עותרת האם לביטול המסמכים הללו בטענה כי נעשו שלא על פי רצונה תוך כדי טעות, הטעיה, תרמית, מצג שווא, עושק, השפעה בלתי הוגנת, חוסר תום לב, ניצול מצבה הגופני ו/או הנפשי ו/או חוסר כשרותה. לפיכך, מבקשת להורות כי כלל המסמכים שנחתמו על ידיה – מבוטלים. עוד מבקשת לאסור על העברת הזכויות במשק על שם הבן.
בסיכומים טוענת כי מן הבחינה המשפטית נדרשת חובת זהירות מוגברת בעת החתמת אדם על עסקה בה מעדיף ילד אחד על פני ילדיו האחרים, בדומה לזהירות הנדרשת בעת עריכת צוואה, אך עורכת הדין שביצעה את העסקה הפרה חובת זהירות זו.
באשר לעילות הביטול, בסיכומי האם מאוזכרת את עילת ההטעיה ונטענת ביתר שאת עילת העושק. זאת, בטענה כי הבן ניצל חולשתה של אימו כאשר הוא יודע כי אחיו (בנה הנוסף) על ערש דווי, כאשר עורכת הדין שערכה את העסקה מייצגת אותו, וכאשר תנאי העסקה גרועים מן המקובל הואיל ואין בהן שמירה על זכותה להתגורר במשק ויש בהם ויתור על זכותה לחזור בה מן ההתחייבות ליתן מתנה.
עוד טוענת כי ממילא לא היתה כל הסתמכות או שינוי לרעה במצבו של הבן, בגין ההתחייבות ליתן המתנה לה הוא טוען.
- טענותיו העיקריות של הבן (הנתבע) בכתב הגנתו ובסיכומיו, הן כדלקמן:
לטענתו, המהלך כולו אינו פרי רצונה של האם, כי אם פרי פעולתם המניפולטיבית של האחים האחרים, ובראשם אח שלישי, המשמש גם כחבר ועד הנהלת המושב.
הבן מגולל את שלושת ההליכים הקודמים שהתנהלו בעניין צוואותיו של האב המנוח: בשנת 1997 נפטר האב והותיר אחריו צוואה לפיה מוריש רכושו לבן השלישי. הוא ואחיו (שנפטר מאוחר יותר) הגישו התנגדות והתנגדותם נתקבלה. ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה. משכך, הגיש הוא עצמו בקשה ליתן צו לקיום צוואה מוקדמת יותר של האב המנוח לפיה הוא היורש את המשק. הפעם הבן האחר (שנפטר) הגיש התנגדות והתנגדותו נדחתה. לבסוף, ביום 19.5.07 ניתן צו קיום לצוואה לפיה הבן הנתבע יורש הזכויות במשק.
לטענתו, הבן השלישי, אשר ניהל כנגדו את כלל ההליכים בעניינו של האב, עודנו עויין אותו ועל כן מנסה למנוע ממנו קבלת המשק.
הבן הנתבע טען כי בינו לבין אימו שוררים יחסי קרבה ואהבה, וחרף העובדה שאינו מתגורר במשק מקפיד לבקרה לעיתים מזומנות. הוא שדואג לצרכי המשק, מבצע תיקונים בבית ומסייע לה בכל הנדרש לה.
לטענתו, בשנת 2008 פנתה אליו האם בבקשה כי ישפץ את המחסן הבנוי במשק ויעבוד בו על מנת שיוכל להיות קרוב אליה, וכך הוא עשה. האם היא שביקשה כי הוא יהיה הבן הממשיך במשק ובכך יוגשם רצון אביו, על פי הצוואה שלבסוף אושרה.
עוד טוען הבן כי האם היא שביקשה ממנו להסתיר משאר ילדיה את פעולת ההעברה, היא זו "שביימה ותכננה" כלשונו את כל המהלך שאירע באותו יום א', עת נסעה עם שכן במושב לשדרות, ושם פגשה בבנה אשר הסיעה אותה למשרדה של עורכת הדין .
במשרדה של עורכת הדין התקיימה פגישה ארוכה, תחילה חתמה האם על צוואה ללא נוכחותו ולאחר מכן חתמה על תצהיר ההעברה כן בנוכחותו. האם היתה במצב רוח טוב אך הלינה על כך שעליה לחתום על מסמכים רבים (סע' 26 לכתב ההגנה).
בדרך חזרה הראתה לבן כי בידיה מעטפה ובה העתק הצוואה.
לטענתו, כאשר פנה לוועד המושב בבקשה לאשר ההעברה, התגלה הדבר לאח השלישי שהיה גם חבר ועד ההנהלה, ובהיותו יריבו משכבר השנים, ניסה לטרפד מהלך זה.
הנתבע מודה בכך שאימו פנתה אליו לאחר החתימה, אך טוען כי סיפרה לו ששאר האחים כועסים עליה ולכן לקחו אותה "בכח" לעורך דין. באשר להתייצבות האם בכינוס ועד המושב, מדובר שוב בעניין "מבויים" לחלוטין, שאינו משקף את המציאות.
מן הבחינה המשפטית, שב ומדגיש כי מדובר בהתחייבות בלתי חוזרת, דבר שלטענתו נלמד הן מלשון תצהיר ההעברה והן מיפוי הכח שצורף.
הבן מפנה לחוות דעת המומחה לפיה על פי המסמכים הרפואיים לא ניתן לקבוע כי לוקה בנפשה או נמצאת במצב של קושי קוגניטיבי. אימו היא אשה עצמאית המגיעה למחוז חפצה בעזרת השכנים ופעלה על מנת לממש רצונה להעביר לו את המשק.
לטענתו, לא היתה לעורכת הדין כל היכרות קודמת עימו או עם האם. ההיכרות היחידה היתה דרך האח שנפטר, ואינו קשור לעניין. העדר ציון זכות המגורים אינו מלמד על דבר, הואיל וזכות המגורים היתה מובנת מאליה, לשיטתו.
לטענתו, אין מקום לקבל טענת הטעות הואיל ולא פורטה כנדרש, ואף אין מקום לקבל טענת העושק, היות ולא נתקיימו היסודות בדבר ניצול חולשה גופנית או שכלית ותנאים גרועים מן המקובל. לפיכך, יש לדחות התובענה ולבצע ההעברה.
תצהיר ההעברה והמסגרת הנורמטיבית
- ראשית לכל, יובא כלשונו תצהירה של האם (מצורף לנספח י"ב בכתב התביעה):
תצהיר מעבירה
"אני הח"מ ששששש, ת.ז.0000000000 לאחר שהוזהרתי כי עליי לומר את האמת וכי אהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן מצהירה בזאת, כדלקמן :
- אני מעבירה בזאת לבני, דדדדד, ת.ז. 2222222222 (להלן – "בני") את מלוא הזכויות במשק מס' 111 במושב ח' (להלן – "המשק") וזאת במתנה וללא תמורה.
- ע"פ ייעוץ משפטי שקיבלתי אני מאמינה כי העברת הזכויות במשק במתנה וללא כל תמורה ביני לבין בני פטורה ממס שבח ומתשלום דמי הסכמה. כמו כן קיים על העברה זו פטור חלקי מתשלום מס רכישה.
- אני מצהירה בזאת כי אני מוותרת בזאת על אפשרות לחזור בי מהתחייבותי זו להעברת הזכויות במשק לבני וכי התחייבות זו היא התחייבות בלתי חוזרת.
- איני קוראת וכותבת בשפה העברית ותצהיר זה נחתם על ידי לאחר שהוקרא לי ע"י ערכת הדין ווווו ולאחר שהבנתי את תוכנו.
אני מצהירה כי זה שמי, זו חתימתי וכל האמור לעיל אמת
ולראיה על נכונות הדברים באתי על החתום :
_____________.
חתימת המצהירה
- סעיף 5 חוק המתנה, התשכ"ח – 1968 קובע:
"(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".
- בעניין שלפנינו, טרם נתקבל אישור האגודה החקלאית והעברה, טרם נתקבל אישור מנהל מקרקעי ישראל ומטבע הדברים לא נסתיימה ההעברה ברישום. משכך, אין מדובר במתנה שהיא מעשה מוגמר, כי אם בהתחייבות ליתן מתנה.
בתצהיר ההעברה צויין כי ההתחייבות היא בלתי חוזרת.
הבן טוען כי לאור הוראה זו יש לבצע את ההעברה, בעוד האם טוענת כי לא הבינה על מה היא חותמת ולחלופין טוענת כי נעשקה, כמשמעותו של מונח זה בחוק החוזים.
- באשר לפרשנות המסמך, הלכה פסוקה היא לפנינו כי יש לפרש בצמצום את סעיף הויתור, בשל חוסר האיזון שבין הצדדים.
בע"א 6369/98 ג' נ' ג', פ"ד נד (4) 209, 220 פסק בית המשפט העליון:
"הוויתור על זכות החזרה הינו סייג לכלל שבהתחייבות לעשות מתנה מוענקת לנותן זכות לחזור בו ממנה.
על כן יש לתת לסייג זה פירוש מצומצם, כך שיש להקפיד בנתונים שמהם ניתן להסיק ויתור על זכות החזרה.
זאת ועוד, מסקנה זו מתיישבת עם התחושה שאין להעניק למקבל בעיסקת מתנה הגנת יתר ומשקפת אותה. שכן, עיסקה זו נעשתה ללא תמורה כלשהי מצד המקבל, ובכך אינטרס ההסתמכות שככלל ראוי להגנה, מתגמד".
עוד נקבע כי בשל אותו עקרון יש לבחון את התנהגות הצדדים בסמוך למועד החתימה על כתב הויתור, על מנת ללמוד האם מתיישבות עם האמור בו.
הנתבע מפנה לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בת"א (ב"ש) 5285/08 ח' נ' כ' (פורסם בנבו, 22.3.10). עיון בפסק הדין מלמד כי גם שם נקבע שיש לבחון את כוונת נותן המתנה גם על פי נסיבות חיצוניות. באותו מקרה, מדובר היה באדם אשר הביע רצונו במספר רב של הזדמנויות להעביר המשק למקבל המתנה לאזני הכל, ועל כן נקבע כי סעיף הויתור תקף, העקרון עודנו קובע כי יש לבחון הנסיבות החיצוניות.
- עוד נפסק כי הואיל ויסוד גמירות הדעת אינו מקבל ביטויו בחוק המתנה, יש לבחון קיומו על פי העקרונות שנקבעו בחוק החוזים, לרבות עילות הביטול כגון חוסר תום לב, טעות, הטעיה ועושק.
ר' דנ"א 1522/94 נ' נ' מ', פ"ד מט(5) 314;
וכן ע"א 495/80 ב' ואח' נ' ק', פ"ד ל"ו (4) 57).
- באשר לעילת העושק, סעיף 18 לחוק החוזים קובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
נמצא כי נדרש קיומם של שלושה תנאים מצטברים על מנת לבסס טענת העושק:
הראשון – כי התובע, בעת ההסכם, נתון היה במצוקה המתבטאת בחולשה שכלית, בחולשה גופנית או בחוסר ניסיון;
השני – כי הנתבע ניצל מצוקה זו;
השלישי – כי תנאי החוזה גרועים, וזאת במידה בלתי סבירה מן המקובל.
ר' ע"א 403/80 ס' נ' ק', פ"ד לו(1) 762;
וכן ע"א 9207/08 כ' נ' ג' (פורסם בנבו, 14.8.08).
- לאור האמור לעיל, סדר בירור הטענות הוא כדלקמן:
- ראשית, האם יש תוקף לכתב ההתחייבות, או שמא יש לבטלו מחמת עושק?
אם בטל כתב ההתחייבות, תתקבל התובענה.
- שנית, אם תקף כתב ההתחייבות, השאלה היא מה פרשנות יש ליתן לסעיף הויתור?
אם סעיף הויתור תקף, כי אז תידחה התובענה.
- שלישית, אם סעיף הויתור אינו תקף, יש לברר האם הנתבע שינה מצבו על יסוד ההתחייבות. אם שינה מצבו, לא ניתן לבטל ההתחייבות. אם לא שינה , ניתן לבטלה.
שאלה ראשונה: האם כתב ההתחייבות תקף או שמא בטל ?
- על מנת לבחון שאלה זו, יובאו להלן עדויות בעניין מצבה של האם (התובעת), רצונה לגבי המשק, הבנתה את תצהיר ההעברה, התנהגותו של הבן (הנתבע) ותנאי ההעברה.
- באשר למצבה של האם:
התובעת היא אשה צנועה ויראת שמים, עטויה כיסוי ראש, וכפופה מעט, ממרום 86 שנותיה, בהן לא שבעה נחת מן הסכסוכים שבין ילדיה.
בישיבת קדם המשפט הראשונה, הפניתי אליה מספר שאלות, על מנת לשמוע דבריה כהוויתם, טרם הכנתה לחקירה נגדית. בשל חשיבותם, יובאו כלשונם (עמ' 1 ש' 12 לפרוטוקול – עמ' 2 ש' 7):
"התביעה היא על המשק וצריך לכולם ולא לאחד.
יש לי יורשים, יש לי ילדים, בנות ובנים ולכולם.
חתמתי לדוד שיעבוד, לא היה לו מקום עבודה.
אני לא זוכרת אם נסעתי לעורכת דין ווווו. היה לי ילד שהלך למות והמוח שלי אצלו. לא שמתי לב לכלום.
חתמתי לבן דדדדד רק שיעבוד אצלי. הוא היה עובד אצלי, העבודה שלו אצלי. אני לא יודעת במה הוא עובד. לא עבודה במשק הוא רק עובד עבודה שלו פרנסה, אני לא יודעת במה הוא יעבוד. הוא לא עשה כלום במשק. הוא עשה לו מקום עבודה. אני לא יודעת במה הוא עובד אני בבית. הוא מפרנס את הילדים שלו.
אף אחד לא גר לידי אני לבד.
דדדדד (הבן הנתבע) גר ברמת גן יש לו שם בית.
נננננ (הבן השלישי) יש לו משק במושב לא במשק שלי. נ' קיבל משק מהמושב.
חחחחחמ הבן שלי נפטר.
הבנות שלי הן :. נ', מ' ו- ג'.
נ' גרה אצלי על ידי, עכשיו היא מעבירה לבית שלה בשדרות. היא קנתה בית בשדרות.
מ' גרה בעיר רג' גרה בעירה ר'.
נ' מבקר אותי בבית שלי, הוא בא כל יום בערב ובבוקר.
ד' היה בסדר והיה עוזר לי ונותן לי כדורים והכל עכשיו הוא לא בסדר. ד' הפסיק לעזור לי כי היה בלגן. הבלגן שלהם זה מה שהיה. אני וד' לא בסדר אני לא יודעת למה, מאלוהים.
הבנות שלי באות אלי לבקר אותי ועוזרים לי הבנות.
אני רוצה שהכל יתחלק בין כל הילדים".
חקירתה הנגדית של התובעת היתה מורכבת במיוחד, בשל כך שמתקשה בשמיעה, ככל הנראה מפאת גילה. את עדותה מסרה בישיבה, כדי להקל עליה.
כאשר נשאלה האם נכון שרצתה להעביר את המשק לנתבע על פי רצון בעלה השיבה:
"המשק שלי, לא לאף אחד רק לי. לא מסרתי אותו" (עמ' 18 ש' 18-15).
ובהמשך: "המשק עוד ברשותי, הכל ברשותי" (עמ' 20 ש' 16).
כאשר הוצג לה תצהיר ההעברה ונשאלה על מה חתמה, השיבה (עמ' 19 ש' 17-16):
"מתי? על זה? חתמתי ששששש"
התובעת זיהתה את חתימתה על התצהיר ותו לא, מבלי להתייחס לאמור בו.
כאשר נשאלה על המפגש אצל עורכת הדין, השיבה שאינה זוכרת דבר (עמ' 21 – 22).
כאשר נשאלה על מפגש עם עורך הדין המייצג אותה בהליך שלפני, השיבה כי זה עורך הדין שאליו פנו כאשר היתה בעיה כלשהיא (עמ' 22 ש' 7-4).
הנתבע, בחקירתו הנגדית, נתבקש לחוות דעתו על דברי אימו, השיב:
"אתה רואה שהיא עמדה כאן ותפקדה" (עמ' 53 ש' 1).
עוד הודה בכך שאמו ביקשה ממנו לשוחח עם האחים על מנת לסדר את הדברים, אך טען כי האחים הם אלה שסירבו להגיע להסכמה (עמ' 53 ש' 6-3).
הנתבע נתבקש להסביר, בחקירתו הנגדית, מהו אותו "בלגאן" אליו התייחסה אימו, והשיב (בעמ' 53 ש' 31-30): "הסכסוך של האחים היא אמרה בלגאן שלהם".
בנוסף, הודה הנתבע בכך שאימו היא אשה שניתן להפעיל עליה לחצים (עמ' 49 ש' 7-3):
"היא היתה ניתנת ללחצים, והיו לוחצים אותה בהרבה דברים... היו עוד הרבה דברים שלא ידעו ויכלו לכופף אותה ואבי היה יותר דעתן. אמא שלי היתה אשה שתפסו אותה והשפיעו על דעתה. ברגע שרצתה להחליט והחליטה, כמו להעביר לי את המשק, יכלו להשפיע עליה ולשנות את דעתה, היא לא היתה איתנה בדעתה כמו אבא".
נמצא כי הנתבע עצמו מודה בכך שאימו היתה ניתנת להשפעה. הוא אמנם מנסה להוציא עצמו מכלל זה, אך ברור כי תכונת אופי אינה משתנה. אם אימו ניתנת להשפעה על ידי בניה ובנותיה, יש להניח כי היתה נתונה גם להשפעתו שלו.
כאן המקום לציין כי חוות דעת המומחה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. המומחה בחן מסמכיה הרפואיים של התובעת והגיע למסקנה כי אין תיעוד רפואי לכך שסבלה ממחלת נפש או מליקוי קוגניטיבי בזמן הסמוך לעריכת התצהיר. אין בכך כדי לשלול העדויות בדבר אופיה של התובעת, כמי שנתונה להשפעה.
- באשר למפגש אצל עורכת הדין:
התובעת לא זכרה פרטיו של מפגש זה, אך מעדותה של עורכת הדין ומן המסמכים שהוגשו, עולים מספר קשיים, אשר ייבחנו להלן.
את מי ייצגה בעסקה עורכת הדין?
עורכת הדין פתחה עדותה באמרה כי ב"כ הנתבע הוא " מורי ורבי" כלשונה. כאשר נשאלה האם הכירה את הנתבע קודם לתצהיר ההעברה השיבה בשלילה. ואולם, בהמשך חקירתה הנגדית הודתה כי ייצגה את אחיו המנוח בהליך שנוהל על ידה ועל ידי בא כוחו הנוכחי של הנתבע בעניין צוואת האב המנוח ואף הכינה תצהיר לחתימתו של הנתבע.
עוד הודתה כי הנתבע הוא שתיאם המפגש במשרדה, הן לצורך העברת בזכויות במשק ללא תמורה והן לצורך עריכת צוואה. בנוסף, הודתה כי הכינה את כלל המסמכים טרם הפגישה, לרבות נוסח הצוואה, על פי הוראות שקיבלה בעל פה מהנתבע, בשיחותיהם הטלפוניות (עמ' 7 ש' 20-1).
הנתבע עצמו אף הוא הודה כי שוחח עם עורכת הדין מספר פעמים טלפונית, טרם הפגישה (עמ' 49 ש' 18-11).
עורכת הדין הודתה כי הנתבע הוא ששילם שכר טרחתה, הן עבור ההעברה והן עבור עריכת הצוואה (עמ' 13 ש' 16-13).
ואם לא די בכל אלה, נמצא כי במכתב ששלחה עורכת הדין הקודמת ועורך הדין הנוכחי של הנתבע ביום 4.2.10 (נספח ז' לכתב התביעה) צויין באופן ברור:
"הריני מתכבדת להשיב לך על מכתבך מיום 22.1.00 בשם מרשי, מר דדדדד..." (הנתבע, הערה שלי, ע.א.).
אין צורך להכביר מילים על הדברים הללו. נאמנותה של עוה"ד וקס מסורה היתה לנתבע בלבד, ואף על פי כן לא הודיעה על כך לתובעת, אלא התנהלה כאילו מייצגת את שני הצדדים במידה שווה.
כיצד התנהלה הפגישה אצל עורכת הדין?
בניגוד לטענת הנתבע לפיה המפגש החל בשיחה פרטית של התובעת עם עורכת הדין, מחקירתה הנגדית של עורכת הדין כעולה כי סדר הדברים היה הפוך, היינו: חלקה הראשון של השיחה היה שיחה שנערכה עימה בנוכחות הבן הנתבע, וכלשונה (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 29-23):
"בנוכחות ח' בהתחלה חתמנו על כל המסמכים של העברת הזכויות גם היא וגם ח', על תצהירים, בקשה להעברת זכויות וכו'"
עורכת הדין הודתה כי רק לאחר דברים אלה ביקשה מהנתבע לצאת מחדרה, קראה למזכירתה והקריאה לה את הצוואה (עמ' 9, ש' 8-1). כמו כן הודתה כי הכינה מראש גם את תצהיר ההעברה וגם את נוסח הצוואה שעליה תחתום האם (עמ' 7 ש' 28).
כאן המקום לציין כי על פי רב, בפגישה ראשונה לקראת חתימה על צוואה, על עורך הדין לשוחח עם המצווה על מנת לברר רצונו, ורק לאחר מכן להכין את הצוואה. העובדה שהצוואה היתה מוכנה מבעוד מועד, בהתאם להנחיות הבן , מעוררת סימן שאלה לגבי נאמנותה של עורכת הדין כלפי התובעת וסימן קריאה לגבי נאמנותה המוחלטת כלפי הנתבע.
בהמשך הדברים, הודתה כי אלמלא נכח הבן בחדר, אפשר כי האם היתה משיבה לשאלותיה של עורכת הדין בצורה חפשית יותר. עוד הודתה כי כלל לא העלתה בדעתה לשאול את האם מה עמדת שאר ילדיה לגבי ההעברה (עמ' 14 ש' 18-11).
מאליו מובן כי לו נמצאה התובעת ביחידות עם עורכת דין המייצגת את שני הצדדים במידה שווה, היתה עורכת הדין שואלת אותה האם מבינה כי משמעות ההעברה היא נישול שאר ילדיה מן הזכויות במשק. אלמלא היה הבן נוכח בחדר, יש להניח כי האם היתה משיבה בחופשיות לשאלה שכזו, ואז לא היתה האם חותמת על אותו תצהיר ההעברה.
- מדוע לא נמצא בתצהיר סעיף הקובע זכות מגורים של האם במשק?
כאשר נשאלה עורכת הדין מדוע נשמטה מן התצהיר ההוראה הסטנדרטית לפיה מעניק המתנה רשאי להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים, נשענה על כפות ידיה באופן שכיסה את פיה וטענה כי מדובר היה בהתחייבות ברורה של בנה (עמ' 11 ש' 6-4). התרשמתי כי נתפסה בקלקלתה וחשה שלא בנוח.
- מה בדבר סעיף הויתור על הזכות לחזור בה מן ההתחייבות?
עורכת הדין נשאלה האם הסעיף התווסף לבקשת הבן והשיבה (עמ' 9 ש' 23): "זה מה שאני רושמת בתצהירי מעביר של נחלות", היינו מדובר בעניין סטנדרטי, וספק רב אם הדגישה בנפרד חשיבותו של עניין זה בפני התובעת. עורכת הדין אמנם טענה כי הקריאה לה את האמור באופן מילולי, ואף הוסיפה פסקה לפיה אינה קוראת וכותבת עברית אך מבינה את הנאמר. עוד טענה כי הסבירה לה שלא תוכל לחזור בה מההתחייבות אך התובעת התעקשה והאיצה בה (עמ' 10 ש' 23 – עמ' 11 ש' 2).
חרף הדברים הללו, ספק רב בעיני האם התובעת אכן הבינה את שהוקרא לה. כאשר היא נמצאת בחדר אחד עם בנה, אשר העיד עליה כי היא אשה הניתנת להשפעה בקלות, וכאשר עורכת הדין המייצגת אותו מנווטת את השיחה, אפשר כי יצאה כדי חובת הקראתו של הסעיף האמור, אך ספק רב בעיני אם התובעת אכן הבינה משמעות הדברים.
כאמור לעיל, עורכת הדין עצמה הודתה כי אם היתה השיחה עם התובעת נערכת ביחידות, ואם היתה שואלת אותה מה דעתם של ילדיה על המהלך כולו, אפשר כי היו שונים פני הדברים.
- מסקנת הביניים העולה מן הדברים הללו היא כי עורכת הדין ייצגה את הנתבע בלבד, ומטבע הדברים נאמנותה היתה מסורה לו, ולא לאימו הקשישה. הנתבע היה מוכר לה מהליכים קודמים שנוהלו בעניין צוואת המנוח, כאשר הוא ניצב לצד המנוח, הנתבע הוא שתיאם את הפגישה עם אימו, הנתבע הוא שהכתיב לעורכת דינו את תוכן מסמכי ההעברה, והנתבע הוא שהכתיב לה את תוכן צוואתה של אימו הבאה בימים.
הנתבע הוא שהסיע את אימו לפגישה, הוא שנמצא עם אימו בפתח הפגישה, היא האם עליה העיד כי נתונה להשפעת ילדיה. הוא זה שנוכח במו עיניו כי חתמה על כל המסמכים, ועורכת הדין הודתה כי היתה קצרת רוח. מטבע הדברים לא היתה קשובה לכל הנאמר לה, וכל שרצתה הוא לסיים את החתימות המפרכות ולהגיע לביתה.
עורכת הדין לא טרחה להוסיף בתצהיר ההעברה את הפסקה המינימלית והמקובלת לפיה לתובעת זכות המגורים בביתה עד אחרית ימיה. יש להניח כי האם הקשישה התרשמה מעורכת הדין הרהוטה ולא העלתה בדעתה כי אינה פועלת בשירותה, אלא בשירות בנה.
- באשר לאופן התנהלותו של הנתבע:
האם הנתבע אפשר לאימו להעביר הזכויות במשק על שמה לאחר פטירת אביו?
הנתבע נשאל על עניין זה בחקירתו הנגדית, ובתחילה הכחיש (עמ' 44 ש' 12-11):
"התנגדתי? בשום פנים ואופן לא התנגדתי, סיפקתי אפילו את התשלום, לא דיברתי לאימי מילה על כך שהיא מעבירה על שמה. איפה זה כתוב? אני שיתפתי פעולה"
ואולם, כאשר הוצג לו המכתב ששלח עורך הדין שלו (ת/6) ביום 19.10.13, לפיו הוא זה שאמור להיות בעל הזכויות בנחלה, ניסה לנער חצנו והפטיר כלאחר יד:
" הוא משפטן והוא יודע מה צריך לכתוב..." (עמ' 44 ש' 23-15)
מדוע ניסה הנתבע להסתיר כי חמד את המשק בעוד אימו בחיים? שאלה היא.
האמנם שיפץ הנתבע את המחסן לבקשת אימו, או שמא קיבל ממנה טובות הנאה?
הנתבע טען כי שיפץ את המחסן לפי בקשת אימו, על מנת שיתגורר בסמוך אליה וכך עשה. ואולם, בחקירתו הנגדית מתברר כי מדובר במחסן אותו שיפץ על מנת לבצע בו עבודות ריתוך למיניהן. הנתבע צירף קבלות בגין מדחס אויר, מכופף פחים, מכבש, רתכת וחיתוך גליוטינה (עמ' 47 ש' 17-7).
לא זו אף זו, הנתבע ניצל את הקרבה לבית המגורים של האם על מנת להשתמש בחשמל שבביתה. את הסיבה לכך ניסה להצדיק באמרו שחשבון החשמל לא הגיע לסכום של 500 ₪. לבסוף הודה כי "סידור" זה נמשך כשנתיים תמימות (עמ' 47 ש' 32-24).
טענותיו בדבר הסיוע הרב שהגיש לאימו, נתבדו כאשר נשאל כמה כספים קיבל מאימו והודה: "קיבלתי יותר ממה שנתתי לה" (עמ' 46 ש' 16). בנוסף, הודה כי מעולם לא שילם לאימו דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשה בסככה (עמ' 48 ש' 14-13)
מדוע הסתיר הנתבע את דבר ביצוע העסקה משאר אחיו?
כבר בכתב ההגנה מציין הבן כי עשה הכל על מנת שההעברה תתבצע הרחק מעינם של האחים, תוך שהוא טוען מראש כי התובעת עצמה "ביימה ותכננה" כלשונו (סע' 23 לכתב ההגנה) את הנסיעה לעורכת הדין באותו יום ראשון בשבוע, הואיל וידע כי הדבר עלול לעורר קנאתם של אחיו.
בחקירתו הנגדית הודה כי גם לאחר מעשה לא גילה לאחיו שנחתמו מסמכי העברת המשק מאימו אליו (עמ' 53 ש' 12-11). עוד הודה הנתבע כי מראש ידע שהדבר עלול לעורר קושי בשל היות האח השלישי חבר באגודה (עמ' 53 ש' 25-20).
עצם הסתרת דבר ההעברה מהאחים, ועצם הרעיון לפיו על האם לביים נסיעה לשדרות על מנת שאיש לא יחשוב בה כי נפגשת עם עורכת הדין, היא המלמדת על אופן התנהלותו הקלוקל של הנתבע.
- מה היה מצבה של האם לאחר החתימה על תצהיר ההעברה?
העד א', בנו של הבן המנוח, בתצהירו מיום 11.4.13 טען כי האם רצתה להעביר את המשק לדודו, וביקשה לשמור זאת בסוד. עוד טען כי נמצא בקשרים הדוקים וטובים עם סבתו. בחקירתו הנגדית, לעומת זאת, הודה (עמ' 58 ש' 31-29):
"לאחר החתימה סבתא שלי לא רצתה כבר שאבוא אליה והיה לה זעם, עושים לה בעיות ולחצו אותה, היא גם לא רצתה שאני באופן אישי יבוא כי הביאו לה מסר שגם אני מעורב"
בנוסף הודה כי שמע את סבתו מבקשת מהנתבע, לאחר החתימה, כי ינסה להגיע להסכמה עם אחיו (עמ' 59 ש' 15-11).
העד ד', בנו הנוסף של אותו בן מנוח, בתצהירו מיום 14.4.13 מוסר תיאור דומה לזה של אחיו, ומוסיף כי לאחר גילוי דבר תצהיר ההעברה, האם הביעה פחד מילדיה המטרידים אותה וצועקים עליה. הוא הציע לה לעבור להתגורר בביתם, אך היא סירבה ואיחלה לעצמה למות. כאשר נשאל על עניין זה בחקירתו הנגדית הודה כי אביו ביקש ממנו להשגיח על סבתו וכלשונו (עמ' 61 ש' 21-17):
"היא היתה מאוד לחוצה ואמרתי לה שתבוא לישון אצלנו יומיים שיירגע הכל ואז היא אמרה תיקח אותי יותר טוב למערה (הכוונה לבית קברות). לא היה לי הרבה מה לעשות"
לא ברור הכיצד עמד הנתבע במריו בראותו כי אימו נאלצת לשלם בבריאותה על הסכסוך שנוצר עקב העברת הנכס אליו. נראה היה כי על פי סולם הערכים של הנתבע זכייתו בנכס חשובה יותר מבריאותה של אימו, ועל כך אין לי אלא להצר.
הבן, בכתב הגנתו, הרבה להשתמש בדימויים מעולם המשחק (תחילה טען שהאם ביימה את הנסיעה לשדרות כאשר למעשה נסעה לצורך חתימה על מסמכי ההעברה ועל הצוואה, ובהמשך הופעתה של האם בפני וועד המושב היתה מבויימת על ידי שאר ילדיה). אם נכונה טענתו בעניין התנהגות "מבויימת" של האם, הכיצד ניתן ליתן אמון בטענתו כי דווקא החתימה על המסמכים הנוחים לו היתה חתימה "אמיתית"? ככל שאימו היא אכן "בובה על חוט", כפי שטען, כי אז נשמט הבסיס לטענותיו.
- מה הבינה התובעת לגבי תצהיר ההעברה עליו חתמה?
הבת מ' הוזמנה על ידי ב"כ הנתבע על מנת להסביר רישומים בכתב יד על גבי מסמך בנקאי. כאשר נשאלה על ידי ב"כ התובעת מה קרה לאחר החתימה על תצהירי ההעברה, השיבה כי שאלה את אימה האם העבירה את המשק לנתבע, אך האם השיבה "לא, בשום פנים ואופן". לטענתה, הבינה כי חתמה על מסמכים לפיהם יוכל לעבוד במחסן, ולא מעבר לכך (עמ' 65 ש' 14-11). עדותה זו לא נסתרה.
הבת נ' בתצהירה מיום 4.3.13 מספרת כי היא הבת שמטפלת באימה באופן יומיומי, כפי שהודה גם הנתבע. באותו יום בו נסעה לשדרות, לא ידעה היכן נמצאת אימה חרף השעה המאוחרת, עד שלבסוף שבה לביתה ובידיה מצרכים. מבלי לספר דבר אודות החתימה (עמ' 24 ש' 14-1).
רק כאשר האח נ' סיפר לה שהנתבע קיבל מסמכי ההעברה, שאלו אותה לפשר הדבר והיא השיבה כי לא חתמה על דבר, והבית הוא שלה. כאשר שאל על מה כן חתמה, השיבה כי חתמה רק על אישור לכך שיעבוד במחסן. כאשר הבינה מה מצב הדברים, ביקשה שייקחו אותה לעורך דין (עמ' 24 ש' 30 עד עמ' 25 ש' 17).
מר ר' , איש ועד הנהלת המושב, העיד כי האם שאלה אותו:
"מה, אתה רוצה להעביר את המשק שלי לבן' ? "
וכאשר השיב בחיוב ענתה לו:
"מה, אתה משוגע? אני לא מעבירה שום משק,
אני בסה"כ נותנת לו לעבוד אצלי בסככה".
(עמ' 34 ש' 11-9).
נמצא כי על פי כלל העדויות דלעיל הבנתה של האם היתה כי חותמת על מסמכים לפיהם מעבירה של המחסן שבמשק לשימוש בנה, ותו לא.
- מה היתה עמדת האם לגבי חלוקת הרכוש בין ילדיה?
כפי שהובא לעיל, כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה אמרה האם מספר פעמים כי רצונה לחלק את המשק בין כלל ילדיה, שווה בשווה.
מן העדויות עולה כי גישתה זו של האם קיבלה ביטוי גם בעניינים אחרים.
הנתבע עצמו הודה כי כאשר ירשה האם מהאב המנוח קרקע בר', הורתה לחלקה שווה בשווה בין כל ששת האחים (אותה עת, כאשר האח האחר היה בין החיים) הנתבע אמנם ציין כי מחצית התמורה נשמרה עבור האם, אך בהמשך התברר כי את כל ירידות המדד וההפסדים בהשקעה ספג חלקה של האם. הבן טען שהעביר לאם מה שנותר מחלקה כאשר ביקשה אותו (עמ' 42 ש' 10 עד עמ' 43 ש' 19).
בהמשך הודה הנתבע כי הסכום הכולל שחילקה האם בין האחים עולה על 300,000 ₪ שחולקו בין כולם, שווה בשווה (עמ' 47 ש' 6-3).
הבת מ' אף היא העידה (עמ' 27 ש' 14-11).
"היא תמיד אמרה שהבית לכולם. היא שאלה אותנו כדי שלא אח"כ יגיד זה שלי וזה שלי. לא הכוונה שנריב איתו כדי שלא יתחיל אח"כ לעשות לה כל מיני...אז היא שאלה אותנו"
ועוד העידה על ההבדל בין גישת האם לגישת האב (עמ' 27 ש' 30-28):
"אבא שלי מכר אדמה ואמא אמרה שתחלק את המשק הזה שווה בשווה, יש לי שישה ילדים וזה מה שממעתי ממנה. גם אני אם רציתי הייתי צמודה אליה והייתי לוקחת אותה להחתים אותה, זאת לא היתה בעיה"
נמצא, איפוא, כי גישתה העקרונית של האם היתה כי יש לחלק כלל הרכוש בין ילדיה שווה בשווה, בין אם מדובר בדירה, בין אם מדבר בכספים ובין את במשק עצמו עסקינן.
אף הדעת נותרת כי האם, מתוך חשיבה אימהית, בחרה בחלוקה שווה בין ילדיה, בהיותה שבעת קרבות אשר היו מנת חלקה בשנים שחלפו מאז פטירת בעלה המנוח.
- האם נתקיימו היסודות הדרושים לעילות העושק?
להלן המסקנות העולות מן העדויות לגבי כל אחד מיסודות העילה:
באשר למצבה של האם: מן העדויות עולה כי האם היתה נתונה ללחציהם המתמידים של ילדיה, היתה טרודה בכך שבנה ח' על ערש דווי (ואפשר כי הדבר שימש מעין שיקול רקע הואיל והשתייך למחנה הנתבע), ובנוסף היתה שבויה במחשבה כי מיוצגת על ידי עורכת דין, אשר רק בדיעבר התברר שכלל לא ייצגה אותה, אלא יצגה את בנה.
באשר להתנהגותו של הבן הנתבע: משך כלל השנים זכה הבן לקבל מאימו טובות הנאה, הוא השתמש במחסן שבמשק לצורך עבודותיו הפרטיות, לא שילם על כך דבר בטענה שלא נתבקש, וגם את חשבון החשמל שילמה אימו. הבן ידע כי רצונו לקבל את המשק יגרום סכסוך בין האחים ולכן הורה לה "לביים" את הסתלקותה מהמושב באותו יום, באופן שלא יעורר את חשדם של האחים לגבי פגישת האם עם עורכת הדין שלו. הבן לא גילה לאימו כי עורכת הדין מייצגת אותו ולא אותה, ובכך הכשיל אותה. הבן ידע היטב כי הסכסוך שייגרם כתוצאה מההעברה יגרום לאם להימצא במתח רב, ואף על פי כן עמד על ההעברה, גם לאחר שאימו ביקשה ממנו לבטלה.
באשר לתנאי העסקה: מדובר בתנאים הגרועים מן המקובל: האם נתנה במתנה את המשק שלה, כל רכושה, לבן אחד שממילא ניצל אותה, בלי להבין כי בכך מדירה את שאר ילדיה מן ההזדמנות לקבל חלק מהמשק, בלי יכולת לחזור בה מן העסקה, ובלי ההגנה המינימלית של שמירת בית המגורים שלה עבור עצמה. זאת, שעה שסבורה היתה כי מעבירה לו רק את הזכות להשתמש במחסן, בעוד המשק נותר בבעלותה ובבוא היום יועבר לכלל ילדיה בחלקים שווים.
נמצא כי נתמלאו שלושת היסודות המקימים את עילת העושק. משכך, ההתחייבות ליתן מתנה מבוטלת, ועל כן אין מקום לבצע העברת הזכויות במשק.
- למעלה מן הצורך יצויין כי גם אם היה מתברר שאין הדברים עולים כדי עושק, אין מקום ליתן תוקף לסעיף הויתור. כפי שצויין לעיל, הפרשנות שיש ליתן לסעיף זה היא מצמצמת. בענייננו, העברית השגורה בפי האם היא בסיסית בלבד, וברור כי לא יכולה היתה להבין את השפה המשפטית בה נוסח סעיף הויתור. את עדותה של עורכת הדין לגבי ההסבר שנתנה לאם קשה לקבל, מעצם היותה נגועה בניגוד עניינים, כאשר נאמנותה המקצועית מסורה לבן ולא לאם.
זאת ועוד, סעיף הויתור עומד בניגוד מוחלט להתנהלותה של האם. האם כלל לא רצתה להעביר לבנה את המשק, כי אם את המחסן, בעוד שאת המשק רצתה להוריש לילדיה שווה בשווה. לא היה כל פרט בהתנהגותה העולה בקנה אחד על ויתור על האפשרות לחזור בה מן ההתחייבות. לפיכך, בכל מקרה לא היה מקום ליתן תוקף לסעיף ויתור על הזכות לחזור בה מההתחייבות.
בהעדר ויתור, מדובר בהתחייבות ליתן מתנה אשר ניתן לחזור ממנה כל עוד המקבל לא שינה מצבו לרעה. הבן לא טען דבר בעניין זה, מה גם שהדבר נעשה פרק זמן קצר ביותר לאחר חתימת התצהירים, כחדשיים בלבד. נמצא כי גם מטעם זה, ההעברה בטלה.
סוף דבר, התוצאה היא כדלקמן:
- התובענה מתקבלת, ועל כן התחייבות התובעת ליתן מתנה לבנה – בטלה.
- נוכח ריבוי הדיונים והעדים, ישלם הנתבע הוצאות התובעת בגובה 25,000 ₪.
אחרית דבר, ועיקרו:
הצדדים שבעו מאבקים משפטיים, אשר גבו את מחירם הכבד מן האם ומשמחת חייה.
ראוי לילדים כי בערוב ימיה של אימם, יסבו לה מעט נחת בכך שיניחו הצידה מאבקי הממון.
בכך יעבירו מסר לילדיהם, לפיו האחדות המשפחתית חשובה מחלוקת הנכסים.
בכך יגדילו את הסיכוי לכך שבערוב ימיהם, כאשר יגיעו לגילה של אימם, לא ימצאו עצמם במצב בו היא נתונה כעת, שהלוא ילדיהם אינם אלא תמונת המראה שלהם עצמם.
ניתן היום, י"א אייר תשע"ה, 30 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.