פס"ד בתביעה להצהיר על בני זוג לשעבר כידועים בציבור, ולהחיל עליהם את חזקת השיתוף

לפני תובענה להצהיר כי הצדדים קיימו קשר של "ידועים בציבור" וכי בעניינם חלה חזקת השיתוף על הזכויות הרשומות על שם הנתבע, בחברת "XXX בע"מ" (להלן: "החברה" או "העסק"), על תכולת החברה והרכבים הרשומים על שם הנתבע ובאשר ל"יתר הרכוש אשר נצבר על שם כל אחד מבני הזוג במהלך החיים המשותפים", קרי מיום 29.11.13 ועד ליום 4.10.23.

כבר עתה אטעים כי בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 13.11.24 הסכים ב"כ הנתבע כי הצדדים היו בקשר זוגי והתגוררו יחדיו במשך 10 שנים, אך לטענתו אין הדבר עולה כדי שיתוף. באותו המועד ביקש ב"כ התובעת להבהיר כי התובענה עוסקת בנכסים ספציפיים שאינם כוללים את כלל נכסי התובעת הואיל ולגביהם לא הייתה כוונת שיתוף. כן הבהיר כי התובענה עוסקת בשלושה נכסים בלבד כאשר "לגבי השאר לא היתה לגביהם שום הסכמה... יש לו דירה משלו לה יש דירה משלה... היא מעולם לא ציפתה שיתחלק איתה בבית שלה והיא מעולם לא ציפתה שהוא יידרש להתחלק איתה בבית שלו...". ב"כ התובעת הצהיר כי כי התובענה תעסוק בשלושה נכסים בלבד.

הגם האמור - בסיכומי התובעת טענה כי "השאלה המונחת בפני בית המשפט הינה האם הייתה לצדדים כוונת שיתוף ספציפית בהתייחס לנכס עסקי "XXX בע"מ". באשר לרכבים טען בסעיף 34 לסיכומים כי הואיל והנתבע טען כי אין מדובר בנכסי החברה אזי "שסוגיה זו הופכת בהכרח לסוגיה מתחום השיתוף הכללי ורק מקלה עם התובעת". נטען כי אין מחלוקת כי במהלך החיים המשותפים נרכשו 3 רכבים ששימשו את הצדדים ולכן יש לקבוע כי אלו שייכים לצדדים בחלקים שווים.

אם כן נזנחו חלק מטענות התובעת ועתירתה עוסקת בשני סוגי נכסים: נכס עסקי, החברה ונכס כללי, הרכבים, אטעים שלא מצאתי התייחסות מנומקת ומפורטת בסוגיית השיתוף הכלכלי הכללי, למעט באמרה רפה כזו המניחה קיומו של כזה בשל קשר זוגי שהתקיים כ- 10 שנים.

כבר עתה יאמר כי הצדדים הסכימו שמועד הקרע הוא יום 04.10.2023.

טענות התובעת בתמצית:

הצדדים הכירו בשנת 1987 והחלו במערכת יחסים זוגית בנובמבר 2013, עת הנתבע היה נשוי כאשר התגרש מרעייתו דאז, בשנת 2014 והוא אב לארבעה ילדים.

התובעת החלה לעבוד ביום 16.6.13 בחברת YYY בע"מ שמשרדיה ממוקמים בא. תעשיה בע. , סמוך למשרדי חברת "XXX ". מאז התפתחה, בין השניים ידידות עת בנובמבר 2013 הפך הקשר לזוגי ובחודש מאי 2014 עברו הצדדים להתגורר יחדיו, בנכס שהיה בבעלות התובעת וזאת עד ליום 4.10.23, אז עזב הנתבע את מקום המגורים המשותף.

הצדדים ניהלו מערכת יחסים כלכלית משותפת, נהגו לטוס מספר פעמים בשנה לחו"ל, שהו בחופשות משותפות, חגגו אירועים משותפים יחדיו, ציינו שנות "נישואין" ועוד.

הצדדים קיימו קשרים עם המשפחות המורחבות של כל צד ונתנו עזרה אחד לשני.

התובעת עבדה וקיבלה שכר חודשי מהחברה בסך 7,500 ₪ ובנוסף נהגה בחברה "מנהג בעלים" וכך התייחסו אליה העובדים בחברה. לדבריה שימשה שותפה מלאה בחברה ועבדה בה בזמנים שונים בהתאם לצורך.

ההכנסות של הצדדים אוחדו והן שילמו הוצאותיהם המשותפות, על כלל המשתמע מכך, לרבות רכישת רכבים ששימשו את התובעת בלבד, וזאת הגם רישום הרכבים על שם הנתבע מטעמי מיסוי של החברה.

חייהם המשותפים של הצדדים מומנו על ידי החברה וגרסת הנתבע כי עסקינן בחברה של אדם אחד ומזכירה, בה עבדה התובעת מדי פעם, הופרכה כאשר השכר היה עבור עבודתה של התובעת בחברה.

התובעת בסיכומיה ביקשה לתת משקל לשקריו של הנתבע, חוסר תום ליבו בניהול ההליך והסתרת מידע מבית המשפט, ולכך שגרסתו נסתרה על ידי עדויות של צדדי ג' (גב' א.ש. המחזקת את גרסתה באשר לתפקידה וחלקה בחברה, עדותה של גב' מ.ז.ב., מנהלת חשבונות,שהעידה על פועלה של התובעת, עמה היתה בקשר שוטף ואשר העבירה ההוראות לביצוע ו גב' ט.ט.ק. –שהעידה על תפקידה של התובעת, סמכויותיה והתנהלותה בחברה).

נטען שעדותה של התובעת לא נסתרה, הצדדים חיו במשותף פרק זמן העולה על 10 שנים במהלכם הייתה התובעת חלק אינטגרלי מניהול העסק ופיתוחו, הסביבה לא ראתה הבדל בין הנתבע לבין התובעת ביחס ובהקשר לעסק והתובעת נהגה בעסק מנהג בעלים, בהסכמתו המלאה של הנתבע.

מכאן, טוענת התובעת כי לה זכויות מלאות בחברה של הנתבע, וכך באשר לנכסי החברה, לרבות הפירות שנצברו במהלך הקשר.

בהתייחס לסוגית הרכבים – נטען כי סוגיה זו עניינה מתחום השיתוף הכללי עת אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך החיים המשותפים נקנו 3 כלי תחבורה (2 מכוניות ורכב דו-גלגלי) כולם שימשו את הצדדים. בעוד שהרכב הדו גלגלי שימש את הנתבע באופן בלעדי, הרי שתחילה רכב הפאג׳רו שימש באופן בלעדי את התובעת ולאחר זמן מה נרכש רכב הולוו בו עשתה חתובעת שימוש בלעדי כאמור.

תמצית טענות הנתבע:

הצדדים החלו בקשר בהיותם גרושים לאחר עשרות שנות נישואין לאחרים, כאשר לנתבע 4 ילדים בגירים ולתובעת שני ילדים בגירים.

הצדדים בחרו במודע שלא להינשא בשנית ו/או להביא ילדים נוספים, קרי בחרו לא למסד את יחסיהם באופן כלשהו, למרות שיכלו לעשות כן ומכאן כי לא היו מעוניינים במשטר שיתופי.

התובעת כיום בת 57 שנים והנתבע כבן 75 שנים, החלו בקשר בשלהי שנת 2013, מעט פחות משנה בטרם גירושיו של הנתבע בחודש נובמבר 2014. הצדדים אף לא הצהירו בפני הרשויות, לרבות המוסד לביטוח לאומי, כי הם ידועים בציבור ואף לא ראו כל צורך בחתימת הסכם ממון.

התובעת העידה שביקשה מהנתבע לחתום על הסכם כזה וארגנה פגישה עם עורכת דין לשם כך, אך הנתבע סירב לחתום על הסכם המקנה לה זכויות בנכסיו. התובעת העידה שבסופו של דבר ״לא יצא מזה שום דבר.. אני ביקשתי ממנו לאור זה שלא הגענו לשום דבר מסוכם שייצא החוצה ולא חתמת על כלום".

מכאן, כי בשום שלב לא היה לנתבע גמירות דעת לשתפה בנכסיו.

התובעת לא ייעצה בחברה, לא עבדה ולא תמכה בחברת "XXX בע״מ" עת לא היו לה כישורים לכך. כן לא נהגה בחברה מנהג בעלים ומעולם לא קיבלה כל החלטה, לא הייתה מורשית חתימה, ולא מילאה כל פונקציה בחברה. כמו כן לא קיבלה לידיה דיבידנדים ואף לא דרשה, התנהלות שמלמדת כי ידעה שאין לה חלק בחברה.

הפעולות שהתובעת ביצעה בחברה היו אחת לחודשיים (5-6 ערבים בשנה), במהלכם סייעה לנתבע להזין נתונים שונים ולשלוח .מכתבים באופן מזדמן לבקשת הנתבע, לרוב תוך כדי יום העבודה שלה. התובעת העידה, שהציגה את עצמה בפני אחרים כ"עובדת אצל בן הזוג שלה", ולא כבעלת זכויות בחברה או בעלת מעמד אחר. כן העידה בחקירתה הנגדית, כי למעסיק שלה הודיעה במסגרת דיווחים על יציאות תוך כדי יום עבודתה, "אני עובדת אצל בן הזוג שלי ויש דברים שאני אצטרך לצאת ולעשות ...".

גם עובדי החברה שהוזמנו לעדות העידו, כי התובעת הייתה עובדת ולא הבעלים, כאשר הפעילות המצומצמת שעשתה אינה מקנה לה זכויות כלשהן בחברה.

הצדדים מעולם לא היו הבעלים המשותפים של נכס כלשהו מקטן ועד גדול, לא ניהלו חשבון משותף והתקיימה ביניהם הפרדה רכושית מלאה.

הצדדים בחרו שלא לנהל חשבון משותף ועל מנת לשמר הפרדה רכושית מלאה, בחרו להימנע מיצירת קופה משותפת או אפילו חלוקת תשלומים הנובעים ממגוריהם המשותפים בדירתה של התובעת בד.. במקום זאת הגדירו תשלום קבוע לידי התובעת בסך 7,500 ₪ מקופת החברה (התובעת עובדת במשרה מלאה בחברת YYY בע״מ מזה שנים ועוד קודם ליחסים שבין הצדדים).

חברת "XXX בע״מ" הוקמה בשנת 1982 ע״י הנתבע לניהול פעילותו המקצועית, מהנדס מכונות. החברה נרשמה בשנת 2002, כאשר קודם לכן היה רישום תחת שמו של הנתבע כעוסק מורשה. החברה עוסקת במתן שירותים הנדסיים וביצוע בדיקות בטיחות למעליות, מתקני הרמה וקולטי אוויר, זו חברה שאינה הונית והיא חברה של 'איש אחד' - XXX, הבעלים.

החברה הוקמה ב"עשר אצבעותיו" של הנתבע וממנו התפרנס במשך כל חייו. לא היה לנתבע כל מניע להעניק זכויות כלשהן לתובעת בעסק, במיוחד כשהמדובר בקשר זוגי בעת שהנתבע היה כבר בן 65, לאחר נישואים קודמים, כאשר יש לו ארבעה ילדים בוגרים ונכדים. המדובר במפעל חיים שעמד על תילו עשרות שנים לפני הקשר הזוגי.

התובעת לא נשאה בכל הסיכונים הכרוכים בהקמת והפעלת העסק.

התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח הנדרש ולכל היותר ניתן להורות על חלוקה של נכסים משותפים שנרכשו במהלך הקשר. בסיכומי התובעת ביקשה שיתוף אך בחברה וברכבים, קרי - ויתרה על טענתה בדבר הזכויות הסוציאליות וקיים חוסר בהירות האם התובעת בכלל טוענת לקיומו של שיתוף כללי.

התובעת ביקשה להחריג בית מגוריה, הגם טענתה בדבר אופי הקשר בין הצדדים וביקשה בתחילה להתייחס לחברה שבבעלות הנתבע ולזכויות הסוציאליות שנצברו לטובתו כאשר את אלו שנצברו לטובתה פדתה ואף לא טענה כי יש לשתף האיש בהן. טענתה כי בין הצדדים הוסכם שהנכס בבעלותה אינו משותף ולא ישותף ביניהם, מהטעם שכך גם ינהגו באשר לנכס בבעלות האיש תמוהה הואיל ולנתבע אין נכס מגורים בבעלותו. עניין זה יש בו להעיד שגם התובעת סברה שלא התקיים בין הצדדים שיתוף כללי וגם לא ספציפי.

ההקפדה לגדר ולתחום את ההיבט הכלכלי של היחסים למימון של משק הבית השוטף ולא מעבר לכך, מבטאת את הכוונה המשותפת של התובעת והנתבע שלא לשתף האחד בנכסי האחר. אף לגרסתה של תובעת, הרכב שבו עשתה שימוש, נרכש ע״ש הנתבע ונרשם אך ורק על שמו. אילו הייתה לנתבע כוונה לשתף את התובעת היה רושם את הרכב על שמה או לפחות על שם שניהם.

דיון והכרעה

המסגרת המשפטית החלה על ידועים בציבור שונה מזו החלה על בני זוג נשואים. בעוד שעל בני זוג נשואים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, והם מוחזקים כמי שהתכוונו לנהוג שיתוף בנכסיהם, על ידועים בציבור לא חל חוק יחסי ממון אלא הלכת השיתוף הפסיקתית, המחייבת הוכחה קונקרטית של כוונת שיתוף ומטילה נטל כבד יותר על הטוען לשיתוף.

הכרה בצדדים כידועים בציבור אינה מקנה זכות אוטומטית לשיתוף בנכסים, ואין להסיק שרכוש של אחד מהם הוא רכוש משותף. על מנת שיחול משטר שיתופי בנכסים של ידועים בציבור, יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת. הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו כבד יותר מזה הרובץ על בן זוג נשוי בנסיבות דומות. נטל ראייתי מוגבר זה נובע מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר רכושי, מקום בו הם בחרו שלא למסד את הקשר. (ראו: בבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סב(1) 235)).

כבר עתה יאמר כי הצדדים אינם חולקים כי ניהלו קשר בן כעשר שנים, במהלכו יצאו לחופשות משותפות, השתתפו באירועים משפחתיים, התגוררו יחדיו וניהלו משק בית יחדיו, קרי קיימו יחסים שניתן להגדירם "ידועים בציבור", אך כאמור חלוקים הם בשאלת הנפקות של קשר זה.

התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף הכלכלית הכללית בנכסים בין בני-זוג הם "..קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. ובהתקיים תנאים אלה עשויה הילכת השיתוף לחול גם על בני-זוג החיים יחדיו ללא נישואים" (ע"א 4385/91 רחל סלם נ' רם כרמי, נא(1) 337 (1997)).

בפסק דין "פלונית" קבעה השופטת ברק-ארז שיש להחיל אמות מידה זהות על כל בני זוג המקיימים מערכת יחסים של ידועים בציבור בנוגע לבדיקת הכוונה לשיתוף בנכסים. אמנם בפסיקות קודמות נאמר שהבחירה שלא להינשא עשויה לעתים להעיד על היעדר כוונת שיתוף, במיוחד כשאין מניעה חיצונית לנישואין, אך הגורם המכריע בכל מקרה הוא הכוונה המשתמעת מהתנהגות הצדדים, ולא פעולות פורמליות כלשהן (ראו: בע"מ 2478-14, פלונית נ' פלונית, [נבו] פורסם ביום 20/8/2015).

לעניין כוונת שיתוף ספציפית לגבי נכס חיצוני ספציפי, דרושות ראיות ממשיות ובעלות משקל ולא די בציפייה או תקווה. הנטל הראייתי המוגבר הוא כפול: נטל מיוחד להוכחת קיומה של הלכת השיתוף בין ידועים בציבור בכלל, ונטל כבד יותר להוכחת שיתוף בנכס חיצוני שנרכש קודם להתגבשות היחסים, כאשר נטל זה מחייב הוכחת "דבר מה נוסף", על עצם החיים הזוגיים. אותו "דבר מה נוסף", יכול להיות מעורבות פעילה, השקעה כספית, או התנהגות המעידה באופן ברור על כוונת שיתוף וזאת בנוסף על הפרמטרים הכלליים שהובאו לעיל (ראו:ע"א 52/80ישעיהו שחר נ' מנדל פרידמן,לח(1) 443 (1984)).

ניתן לבחון דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית, מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה (כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכו'), מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם וכיוצא בזה.

כמו כן יש לבחון את אומד דעת הצדדים ואת נסיבות העניין, ובכלל זה: משך החיים המשותפים, טיב היחסים, קיומם של "חיי שיתוף" אמתיים, הסתמכות על מצגים שנוצרו, השקעה משותפת בנכס, והתנהגות הצדדים בפועל (ראו: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, (פורסם במאגרים, [נבו], 26.12.12)).

מהכלל אל הפרט –

כוונת שיתוף כללית:

אם כן - הבחינה המשפטית מתמקדת בהסכם המשתמע בין הצדדים לעניין שיתוף בנכסים, עת תחולתה של הלכת השיתוף נוגעת, בדרך כלל, לנכסים שנרכשו במשותף או המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום (ראו: ע"א 4385/91, שם). בעניין זה יאמר כי עצם קיומם של חיי משפחה וניהול משק בית משותף, הכוללים יציאות ובילויים יחד, חופשות משותפות ודאגה הדדית, אינם מהווים כשלעצמם ראיה מספקת לשיתוף קנייני בנכסים, במיוחד אלו שאינם "משפחתיים מובהקים". אלא מעידים לכל היותר על קיום יחסים של "ידועים בציבור". (ראו: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, (פורסם במאגרים, [נבו], 26.12.12). ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 63883-10-21מ. י נ' י. ז(נבו 29.3.2022)).

לעניין זה העידה התובעת, בחקירתה הנגדית, כי לצדדים היו חשבונות נפרדים בלבד, אליהם הפקידו, כל אחד, את הכנסותיו השונות, ומהם הוציא כל אחד את ההוצאות "... לגבי הוצאות הבית, כמו שהיה באופן שוטף לפני שהתחילה הזוגיות, החשמל, מים וארנונה זה ירד אוטומטית מהחשבון, אוקי? אבל יש דברים כמו קניות, כמו דלק, כמו ביטוחים לרכב, כמו כל מה שקשור לדברים החיצוניים, כמו לשלם לתקלה שהייתה בבית של ביוב לא פעם לא פעמיים, מזגנים שהייתה תקלה.... אם אתה מדבר על חשמל, מים וארנונה אני יכולה להגיד כן, ירד בשוטף מהחשבון שלי.". באשר לרכישות השוטפות במהלך הקשר העידה כי היו אלו משותפות ובוצעו על ידי שני הצדדים וכי הייתה מבקשת מהנתבע לרכוש וכך היה עושה. עוד העידה כי לנתבע תמיד היה מזומן שהיה משמש את הצדדים, היה רוכש בעבור הבית דברים שנדרשו, גם כאלו בעבור תיקונים שוטפים ועבור מרבית ההוצאות של חיי הזוגיות.

מעדותה נלמד שהצדדים התנהלו בדרך של הפרדה, כך שהוצאות הבית הקבועות שולמו על ידה (הצדדים התגוררו בבית בבעלות האישה, אשר טענה כי היה ברור ונהיר כי היה ונותר בבעלותה וכי לנתבע לא יכולה להיות טענה בעניין זה) ואלו המשתנות שולמו על ידי האיש.

לא עלתה כל טענה ולא הוכח כי האישה שילמה מכספה ומחלקה בעבור ההוצאות המשתנות של הצדדים, כי בפועל היה ערבוב בין ההכנסות של הצדדים, כאשר לכך יש להוסיף שהצדדים העידו כי המשכנתא שרבצה על הנכס של התובעת, שולמה על ידי האיש, עת בשלב מסוים בקשר, האיש סייע ופרע את יתרת המשכנתא ולא דרש חלק בנכס ולא טען לזכות כלשהי בו.

לעניין ההתנהלות הכלכלית השוטפת של הצדדים העיד הנתבע כי ביקש לוודא שהתובעת לא תשלם את חלקו בהוצאות בייחוד הואיל ולה היו הכנסות לא גבוהות: "... העובדה שהיא עבדה פחות או יותר זה לא הייתה עבודה לפי שעות, אלא זה היה הרצון שלי להשתתף במחיה שלנו מעבר לזה שאת כל ההוצאות הגדולות כמו טיולים, כמו חו"ל, כמו ביטוחים של הרכבים, הוצאות, תאונות, תקלות בבית, אני שילמתי...". כן העיד שגם את שכרו של עוזר הבית שילם באמצעות החברה כחלק מההוצאות השוטפות.

לדבריו שכרה של התובעת, אשר התקבל לידיה מאת החברה היה קשור, למצער בהתחלה, להוצאות הצדדים בבית בו התגוררו ולימים גם נקשר לעבודה שביצעה בחברה.

אם כן מעדותו של האיש ניתן ללמוד, בהתאמה לעדות האישה, כי בין הצדדים הייתה הפרדה רכושית בהתנהלות השוטפת והאישה לא הצליחה להראות מאמץ משותף תוך תרומה כלכלית מצידה, שיש בו להעיד על שיתוף כלכלי כללי.

התובעת העידה כי אכן קיבלה לידיה שכר מהחברה וזאת החל משנת 2016, וזאת בעבור עבודה שסיפקה בחברה "... הוא נמצא בחוץ בשטח, עובד. אני נמצאת בשטח של הביטוחים, בשטח של הכוח אדם, של האדמיניסטרציה הפנימית, של ניהול כוח אדם, של כל מה שקשור לתוך המשרד, של המחשוב של המשרד, של המצלמות של המשרד, של מה חסר במשרד ומה צריך להביא וזה לא, ולא כמזכירה...".

אציין כי בכתב התובענה טענה התובעת כי מתחילת הקשר עזרה וסייע בחברה ומזה כשבע נים התקבל לידיה שכר עבור עבודתה. לא הובהר מדוע שונתה התנהלות הצדדים, עת לכאורה מסיוע בחברה, נוכח שיתוף בחברה ומעבר לתשלום שכר, לכאורה מעיד על המעד בפועל.

התובעת העידה כי לא קיבלה לידיה דיבידנדים ולא הייתה מורשית מטעם החברה, אך ידעה מה היו רווחיה של החברה "... מורשית חתימה מול מוסדות כמו מס הכנסה נכון, אבל מורשית חתימה בתוך בנק הדואר לקבל אינפורמציה עד היום אני מקבלת דרך אגב "אס.אמ.אסים", שלח... השארתי את זה בתוך התיקים. ....".

לדבריה ביצעה פעולות בחברה ששיפרו את המערכות, שיפרו ושדרגו את החברה והביאו לשינויים יעילים בחברה, וכדבריה עשתה את כל הפרוצדורות הנדרשות כאשר בסוף הנתבע היה מאשר וחותם על השיקים.

עוד העידה כי את עבודתה בחברה עשתה במקביל ובזמן עבודתה אצל מעסיקתה וכפי עדותה היתה זו עבודה זהה "נכון, כי עשיתי את אותו דבר גם ל"YYY" באותו מטרה כן, אם אתה שואל... באותם השעות. והבוס שלי יודע."

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע לעניין השכר ששולם לתובעת החל משנת 2016 כי בתחילה שולם כדי לסייע במשק הבית, לסייע לתובעת כבת זוגו. הנתבע בסופו של דבר לא הכחיש כי הסתייע בתובעת בהיותה בת זוג, גם טרם שולם לידיה שכר ולדבריו "..שאם הייתי צריך לשבת ולראיין מזכירה עתידית, היא הייתה אתי , והיא הייתה עוזרת לי ומחווה את דעתה. להגיד שהיא עבדה, בסדר, אז אני אומר, על הבסיס של העבודה הזאתי אני הרגשתי יותר שלם עם עצמי... שאין פה פיקציה בתלוש השכר הזה, תלוש השכר הזה ... הכסף הזה יועד להשתתף בהחזקת ... משק הבית... ".

אם כן האישה קיבלה שכר מאת החברה החל משנת 2016, כאשר אין חולק שלאורך השנים שילמה את ההוצאות הקבועות של בית המגורים והאיש את כל השאר ולמצער את החלק הארי. כמו כן עולה כי בשנת 2016 אז החלה התובעת לסייע לנתבע בחברה, בדרכים שונות, הוחלט ליתן בידי התובעת שכר חודשי מאת החברה בסכום של 7,500 ₪.

התובעת לא הצליחה להראות כי השכר ששולם לידיה ניתן לה בעבור עבודתה בלבד ואם כן, מדוע סבורה שיש בכך כדי להעיד על מעמדה מעבר לשכירה שנותנת שירותים אדמיניסטרטיביים כפי תפקידה של מנהלת משרד.

גרסת הנתבע כי השכר שולם תחילה כדי לשלם את הוצאות הבית (וככל הנראה ליהנות מהטבה בגין כך במסגרת ההתחשבנות בחברה) הגם שהדבר "אינו נשמע טוב" ולאחר מכן היה בכך גם להצדיק את העזרה שניתנה על ידי האישה, אמינה עליי ואף מתיישבת עם ייתר הראיות ועדותה של האישה.

האמור אינו מתעלם מגרסת הנתבע בתחילה כי עסקינן בשכר פיקטיבי, שייתכן וניתנה בשל חששו מהמשמעות של הדברים, או כי אינם "ערכיים ומוסריים" כדבריו. עם זאת אין בתשלום שנמצא כ"היברידי" שכן בפועל התובעת עבדה וקיבלה שכר, להוביל למסקנה כי הייתה כוונת שיתוף בקניינו של הנתבע בחברה.

סופו של דבר לא ניתן לראות בתשלום שכר העבודה לצורך מימון חיי הצדדים ותשלום שכר עבור עבודתה של התובעת, משום "ערבוב מקורות המימון השונים", קרי - אינדיקציה לכוונת שיתוף. כמו כן לא הוכח כי אכן התשלומים שבוצעו בעבור החיים המשותפים, הטיולים, החופשות וכו', היו מהחברה עצמה ולא מכספיו הפרטיים של האיש, כפי עדותו, בהינתן הנטל הרובץ לפתחה של האישה.

כן נלמד שהצדדים הקפידו על הפרדה כלכלית של ההכנסות ושל ההוצאות, כמובא לעיל.

אוסיף כי התובעת לא טענה ואף לא הוכיחה שהשכר ששולם לידיה, בגין עבודתה בחברה, אינו תואם את השכר הראוי לפעולות שעשתה ולזמן שהשקיעה. התובעת לא הציגה ראיה בדבר השכר שקיבל האיש לידיו, ובדרך זאת להראות כי מעמדה היה שווה לשלו (בהיותה בעלת זכויות שוות לטענתה) וכך גם לגבי שכר של מזכירה אחרת בחברה ולו לצרכי ההשוואה, דהיינו כי שכרה היה נמוך ולא ראוי לשכר של מנהלת משרד.

יש להטעים ולהוסיף כי האישה פדתה את זכויותיה הסוציאליות, ולו חלקן, ולא טענה כי לאיש זכות בזכויותיה אלו. במהלך עדותה, התובעת נשאלה ישירות על משיכת קרן ההשתלמות והשיבה "לא הייתה לי ברירה" בטענה למצב כלכלי שחייב זאת, אך ללא כל אמירה באשר לחלקו של האיש בהם, מה שיכול להעיד על אומד דעתה של האישה בדבר בעלותה הבלעדית בכספים אלו, עת על פניו עסקינן בכספים שנצברו במהלך הקשר של הצדדים.

לעניין הרכבים אשר בבעלותו של הנתבע – לא נסתרה גרסתה כי אכן עשתה שימוש ברכבים ועמם הגיעה לעבודה ועוד, עם זאת הנתבע הכחיש כי שימוש זה היה מתוך כוונה לשתפה בבעלות בהם: "...לעניין הרכבים גם כאן אני באתי לזוגיות הזאתי עם רכב, שקניתי בכספי והיה רשום על שמי, ומעולם לא היה לי אף, לא ה"פג'רו" ולא ה"וולו" לא היו רשומים על שם החברה. הם תמיד הם רשומים עלי פרטי וגם כשהיא נסעה בהם, ועשתה בהם תאונה או זה, שילמתי לבן אדם שהיא פגעה בו, ושילמתי לתיקונים, ושילמתי לאחזקה, ולכל הטיפולים. ".

התובעת לא טענה ולא הראתה כי שילמה מכספה עבור הרכבים, ההיפך העידה כי הנתבע שילם את מלוא תמורתם. כן לא העידה כי ביצעה השקעה אחרת או כי השקיעה מאמץ כלשהו שמכוחו או בגינו רכש הנתבע את הרכבים.

אין חולק כי האיש שילם על הרכבים וכי אלו רשומים על שמו הפרטי ולא על שם החברה.

לפיכך אני דוחה את הטענה (שנטענה באופן רפה), כי בין הצדדים התקיים שיתוף כלכלי כללי אשר מכוחו זכאית האישה למחצית הזכויות ברכבים (באשר לתנאים הסוציאליים כאמור לעיל, האישה זנחה טענתה וכך גם באשר ל"יתר הרכוש").

כוונת שיתוף ספציפית ב"נכס חיצוני" או לחילופין בהשבחתו:

עניין לנו בנכס מסוג חברה בע"מ הנותנת שירות, בבעלות הנתבע ושהוקמה שנים קודם לתחילת הקשר בין הצדדים, קרי נכס עסקי לגביו טוענת התובעת כי קיימת כוונת שיתוף ספציפית מצידו של הנתבע.

בא כוחה של התובעת טען כי האדנים לביסוס כוונת השיתוף הספציפית בחברה (בדיון ק.מ. מיום 13.11.24) הם, בין היתר, הקשר הזוגי של 10 שנים, התנהלות התובעת בחברה כבעליה, העובדים של החברה שראו בה כחלק מהבעלים, העובדה שניהלה את ההיבט האדמיניסטרטיבי בחברה, עבדה 12 שעות ביממה.

התובעת בדיון הנ"ל העידה כי הצדדים התנהלו ביניהם בשיתוף מלא ולעניין החברה "..הבן זוג שלי הוא הכתר שלי כל הצרות שלו, הטובות הרעות שלו, הבריאותיות שלו הכל הופך להיות חלק מהחיים שלי וזה מה שהיה בינינו בהכל. היו בינינו יחסים של זוגיות מושלמת עד לרגע הקרע. נכון שהיו לנו אויבים בזוגיות, המשפחה שלו לא קיבלה אותי בכלל וזה גרם למהמורות ביני לבינו. אני נכחתי בכל מהות החיים, אם אני בעסק עובדת ועושה ופותרת בעיות ומקבלת ממנו שיש בעיה כזו וכזו ואני זו שיוזמת ומחליפה את מנהל החשבונות הקודם שלו, לא היה לי הכשרה בניהול חשבונות יש לי מזכירה בכירה סוג 3 ומנהלת."

הנתבע באותו המועד העיד שבמסגרת גירושיו הראשונים, נותרה החברה בבעלותו וגרושתו לא קיבלה כל חלק ממנה, מה שמעיד על התייחסותו לחברה. באשר לתרומתה הנטענת של התובעת לחברה העיד: ".. הטענות של התחושה שהיא בעלת העסק זה ענין סובייקטיבי בכל הנוגע לעסק עצמו, אין כאן שום תרומה שגרמה לו להשתנות או למעלה, העבודה היא שלי אני עובד עם חברות פרטיים הרבה לפני שיצרתי את הקשר הזה. העסק הזה הרבה שנים....היו זמנים שהיתה מזכירה אחת או שתיים, היא היתה עושה לי ריכוז שעות להנה"ח של ריכוז שעות, היינו יושבים יחד ומכינים חשבונות היא היתה מקלידה באקסל ובונים את החשבון היא היתה מרכזת לי את זה, זה היה פעמיים שלוש בשנה, והיה מביא אותנו לכך שהיינו נשארים במשרד ולא חוזרים לד., זה משהו שעשתה אצלי לפני שהיינו ביחד. השינה במשרד גם אם היה לנו אירוע, ולפני הגירושין זה המקום שהינו מתייחדים. יש מזרון מתנפח, יש שם שירותים והכל...".

אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי בחינת מכלול הראיות והעדויות שהונחו לפני מעלה כי התובעת לא עמדה בנטל המוגבר להוכחת כוונת שיתוף ספציפית בנכס העסקי של הנתבע, בחברה. מתוך התשתית הראייתית עלה דווקא, כי החברה, אשר היוותה המקור הכספי העיקרי למימון חיי הצדדים, היא חברה שהוקמה וצמחה שנים הרבה לפני תחילת חיי הזוגיות של הצדדים. מהרגע שהצדדים ניהלו חיים משותפים תחת קורת גג אחת, לא הוכח כי רווחי האיש בחברה גדלו או כי החברה התפתחה והתרחבה או הפכה רווחית יותר וזאת הגם עדותה של התובעת וטענת בא כוחה, שניתן להוכיח זאת.

בעניין זה יש הפנות לעדות הנתבע " אני יכול להגיד לך רק, בלי ששאלת, שמרגע שג. איננה הרווחים לא ירדו. אוקי? זאת אומרת החברה ממשיכה לתפקד, ולהרוויח באותה רמה...".

לא מצאתי בשלל טענות האישה בדבר תרומתה והשקעת תשומות מצידה בחברה, כדי להצביע על השבחה אקטיבית או פסיבית בחברה כן לא ראיתי בהן עמידה בנטל להוכיח כי האיש התכוון לשתפה בחברה שהקים כ- 40 שנים קודם לקשר בין השניים. האישה טענה והעידה לא פעם כי הכספים זרמו מהחברה, אל הצדדים, לטובת חיי הזוגיות, ללא הפסקה. תימוכין לכך הוא הוגשו.

האישה העידה "כמעט כל דבר, החיים, גם החופשות שלנו, סופ"שים וכאלה שולמו דרך "XXX", ירידות לאילת, מלונות וכדומה ...", אך לא הצליחה לעמוד בנטל להראות מה הייתה תרומתה לעסק, לחברה, וכיצד ממועד בו החלה לעבוד בחברה, זו הושבחה, התפתחה, התייעלה וכיוצא בזה.

גם העדים שהתייצבו בבית המשפט לא תרמו בשאלה זו ואלו שייתכן ויכלו לתרום, לא הובאו לעדות, בהם רואה החשבון, עורך דין שעימו עמלה על חוזים שונים כפי עדותה וכדומה.

עבודתה של התובעת בחברה - ניתן היה להתרשם מדברי התובעת, בעדותה הראשית, בנוגע לעבודתה בחברה ואופי עבודתה כאשר לדבריה, ניהלה את העובדים (התובעת לא הציגה כמה עובדים היו בעסק אם בכלל למעט המזכירות), כי הכניסה שינויים בעסק "..אם זה אומר מבחינת ניהול עבודה של מזכירות שעבדו שם בין שתיים לשלוש מזכירות, אם זה אומר ניהול השכר, כוח אדם, קליטת עובדים, הנהלת החשבונות בעסק, כל דבר שקשור לאדמיניסטרציה...". כאמור ראיות בעניין זה לא הוצגו, למעט עדותה של האישה שאין בה דיי, בהינתן הנטל הרובץ על כתפיה.

לדבריה הצדדים לנו בעסק עשרות רבות בניגוד לטענת האיש על מספר מועט של פעמים ולא בגין עבודה שנדרשה בעסק.

גם לכך לא הוצגה כל ראיה, כאשר אין דיי בעדותה של התובעת.

התובעת העידה על קשר ישירה לגורמים שונים בעסק "... גם כשהעסק היה בקרייסס כזה או אחר הייתי שם והוצאתי, ועשיתי, האנשים העיקריים, סליחה, גופים העיקריים כגון מנהל חש... רואה חשבון של העסק אני ביקשתי להחליף אותם, העורך דין של החברה שאני ביקשתי שיכנס ויעשה לנו חוזים מסודרים לעובדים שבעסק, עניין של המחשוב של העסק, אני הכנסתי בן אדם מקצועי שינהל את הדברים בנושא המחשב של העסק ויביא את העסק לקדמה, אין תחום שלא נגעתי, ראיונות עובדים, עובדות, הכל."

כאמור התובעת לא הביאה העדים הרלוונטיים להעיד על הנטען וכן ראיות להציג הנטען על ידיה.

עוד הוסיפה והעידה כי הצדדים היו מקבלים החלטות ביחד כאשר הסכימה שנותני השירותים בחברה היו בעיקר קבלני משנה ואת החתימות הסופיות היה מבצע הנתבע והוא זה שהיה גם חותם על ההמחאות.

האיש, בחקירתו הנגדית, העיד שהתובעת לא היתה מאשרת החלטות בחברה או בעלת השפעה על רווחי החברה וכדבריו ".. "היא לא מאשרת... מאז שג. איננה אני עדיין מצליח לתפקד, להעביר ב"וואטסאפ", להעביר במייל את שעות העבודה, מוציאה משכורות, מעבירה אלי, אני בודק, מאשר, שלום... הם פנו אליה... היא שימשה כצינור לאינפורמציה אלי אם בכלל... לא היה אכפת לי מה השעות או לא שעות, סמכתי עליה שהיא מעבירה את דיווחיה השעות של שתי הפקידות למשרד רואה החשבון, ושם מכינים את זה. התשלומי מע"מ ותשלומי זה היו מגיעים גם אלי וגם אליה ,אם היא הייתה מ... אין פה מה לאשר, זה הצ'קים היו מוכנים במשרד רואה חשבון והם היו יוצאים".

עדותו של האיש היתה אמינה עליי, מצאתי כי על אף שהנתבע לא הציג בתחילת ההליך את מלוא התמונה ביחס לאופי הסיוע של התובעת בחברה, אין בכך כדי לפגוע במהימנות גרסתו. התרשמתי כי מדובר בחסר נקודתי שאינו משליך על גרעין העדות, וכי גרסת הנתבע עקבית, סבירה ומתיישבת עם יתר הראיות שלא סתרו מהותית את גרסתו. מנגד, גרסת התובעת נמצאה בלתי מדויקת ואינה מתיישבת עם התשתית הראייתית, כאשר היא מנסה להאדיר ולהעצים את הפעולות שנעשו על ידה כסיוע לנתבע בחברה.

האמור הוא בנוסף לכך שראיות על אופי עבודתה שהיה בה להשביח ולשנות את העסק, בדרך של הגדלת הרווחים או אחרת, לא הוצגו בפני בית המשפט.

באשר לאופי העבודה שביצעה התובעת העידה חברת ילדות של ביתה של האישה, גב' א.ש., אשר גם עבדה בחברה (בשנת 2019 למשך חצי שנה) כי התובעת ניהלה את החלק האדמיניסטרטיבי בחברה: העובדים, שעות העבודה, "... הייתי אומרת מנהלת, מנהלת לכל דבר ועניין". כן העידה כי האחריות שלה היתה תלויה באופי הסוגיה שנדרשה מענה "... תלוי באיזה נושא. זאת אומרת בלוז מול ד. מול המהנדסים, ובשאר הדברים בעיקר מול גלית... היו תקופות שהיינו שלוש מזכירות, היו תקופות שהיינו שתי מזכירות, .. היה לנו בעצם איש מחשבים שכאילו היה נותן שירות ... למשרד, משרד רואה חשבון שהיינו עובדים מולו, ג. שבעצם הייתה סוג של אחראית עליהם אני חושבת, נראה לי שזהו."

כן העידה באשר לזמני העבודה: מעבר לשעות העבודה של המשרד הגיעו העובדים לעיתים גם בשישי, כאשר גם התובעת הייתה מגיעה, כאשר היא התעסקה בעיקר עם לקוחות גדולים של המשרד ".. בין אם זה הכנת חוזים, חשבוניות, ישבה על התזכירים יחד עם ד', לפעמים היינו גם מצטרפות אליה לעזרה אבל זה משהו שאני יודעת שהיא הייתה עושה, נשארת כמובן לילות במשרד ולא, אני לא חושבת שזה היה פעם בחודש...". עוד הוסיפה כי בפועל התובעת שהתה אצל מעסיקה הקבוע והייתה מתעניינת במהלך היום וניתן היה גם לשלוח לה מייל או ווטסאפ.

יש לשים לב כי עסקינן בעדה שעבדה חצי שנה מתוך תקופה נטענת של 10 שנים וכן לנהוג בזהירות באשר למשקל עדותה נוכח קשריה של העדה עם האישה.

משהדברים נאמרו אטעים כי אין בעדותה כי האישה עשתה עבודה של מנהלת משרד, כדי להעיד על היותה חלק ממקבלי ההחלטות, כי עבודתה הייתה כזו שיש בה להעיד על שיתופה בזכויות בחברה והיותה חלק מבעליה. נדמה כי הצדדים לא חלקו כי האישה עשתה עבודה ניהולית והייתה בעלת אחריות מעבר למזכירה "רגילה", אך בגין כך, בין היתר, התקבל שכרה, כאשר הקדישה מזמנה בשעות שבין לבין ולצד עבודתה העיקרית.

כן העידה מנהלת החשבונות שעבדה במשרד רואה החשבון של החברה, שם הועסקה לתקופה של כשנה וקצת, גב' מ.ז.ב., וזאת בחקירתה הראשית, כי הייתה מתנהלת אל מול התובעת בלבד "...מבחינת משכורות, מבחינת דיווחים למוסדות, בשוטף, ביום יום הייתי מדברת אך ורק איתה. הייתי מעבירה לצורך העניין מכינה משכורות, מעבירה אליה לאישורים, לאישור של התלושים, מוסדות, מס הכנסה, מעבירה אליה את הסכומים כמה צריך לשלם, היא הייתה נותנת לי את האוקי לשלם את הכל".

עדה זו העידה כי התנהלה אל מול התובעת כאילו הייתה הנתבע "...ג. זה ד. כאילו...".

הגם שבאמירה זו יש כדי להעיד כיצד העדה ראתה את התובעת, בשל אותה התנהלות שוטפת, אין בה כדי לבסס ולהוות "דבר מה נוסף" כפי הנדרש לצורך הוכחת כוונת השיתוף מצידו של הנתבע, כאשר התובעת בעצמה העידה כי בסופו של יום הנתבע הוא שחתם ואישר כל פעולה בחברה. בנוסף – רואה החשבון שניהל בעבור החברה את ספריה, לא העיד והדבר לפתחה של התובעת.

אבהיר כי יש בעדותה של גב' מ.ז.ב. כדי לאשר שאכן התובעת עבדה במשרה וניהלה את המשרד, על כלל הנדרש בהליכים הפרוצדוראליים.

בעניין זה אפנה כי מסמכים שונים הוגשו על ידי התובעת ואף בהם לא ניתן למצוא כאלו המאשרים פעולות, העברת כספים וכיוצא בזה, באופן עצמאי וראשוני, קרי ללא קבלת אישור של הנתבע מראש.

לאמור יש להוסיף כי בחקירתה הנגדית העידה גב' מ.ז.ב., כי הגם התנהלותה אל מול האישה, הבעלים היחיד היה הנתבע.

עדה נוספת, גב' ט.ט.ק., אשר עבדה כמזכירה במשך שלוש שנים בחברה, במשרה מלאה, במסגרתה עשתה עבודות ניהול של המשרד העידה כי צדדים ראיינו אותה יחדיו לתפקיד (מה שתואם לעדותו של הנתבע) והיא הונחתה לעבוד אל מול התובעת ".. שכל מה שקשור למשרד, לניהול משרד, לשאלות בקשר לעבודה במשרד, לפנות לגלית... וגם קיבלתי הנחיות מהם, קיבלתי גם דפים מפורטים, מה ... לעשות בעבודה שלי, ועבדתי בהנחיה שלה."

עוד העידה שהתובעת היתה מגיעה למשרד של החברה ו".. הייתה בודקת אם הכל בסדר, אם אנחנו עובדים בסדר .. אנחנו שתי פקידות וג. גם כאילו מפקחת עלינו, וכל דבר, כל שאלה, ומשהו לא ברור, משהו ... זה אז אנחנו גם פנינו לגלית, וגם בקשר לשעון נוכחות אם משהו לא בסדר, משכורות, כל, כל דבר שלא עבד במשרד אז גם פנינו אליה.. אני חושבת שלא היה היררכיה כי אני עבדתי, המילה של ג. הייתה כמו מילה של ד. ..."

בחקירתה הנגדית העידה כי האישה עבדה במשרתה הקבועה במהלך היום ולא במשרדי החברה אך "..היא הייתה באה אלינו, וגם אם יש לי שאלה או משהו גם הייתי באה וכאילו גם ב"וואטסאפ" היה לנו גם קבוצת "וואטסאפ" שג. הייתה גם מתכתבת אתנו, כאילו גם פקידות, כאילו אני ועוד פקידה וגלית, כאילו ד. היה קבוצה משותפת..".

כן העידה כי קיבלה מהאישה הנחיות אך ידעה כי האיש הוא הבעלים.

גם עדות זו בסופו של יום אינה משנה את המאזן שכן אין חולק כי התובעת עבדה בחברה, כאשר היא עובדת בעבודה נוספת, קרי במקביל לעבודתה העיקרית, כשהיא מסייעת לנתבע בניהול המנהלי של החברה, על כל המשתמע מכך, כפי שאכן עושה מנהלת משרד.

לכלל האמור יש להוסיף כי הראיות שהוגשו העוסקות בעבודה שביצעה התובעת תואמים באותה מידה עבודתה של מזכירה או מנהלת משרד שאין ספק כי אין בה כדי להעניק לה מעמד של בעלים בחברה. גם מההתכתבויות עולה כי מדובר בעדכונים שהועברו לאישה כאשר לא עולה מהן קבלת החלטות בדבר ניהול של החברה או בעניינם של מי מהגורמים בחברה.

כך גם באשר להעברת קורות חיים לראיונות עבודה, אשר הועברו באמצעות האישה ואין בהם כדי להעיד עם כוונת השיתוף, אלא על כך שאכן הועסקה אצל האיש ובגין כך (מלא או חלקית) קיבלה שכר. בנוסף - על חלק מהמסמכים חתומה האישה ללא תואר לצד שמה ובאחרים "מזכירת ההנהלה", כאשר המסמכים המהותיים חתומים על ידי האיש.

אישור העסקה של האישה הופק ביום 9.1.24 כשכירה בתפקיד "מזכירה" מה שמחזק את טענות האיש.

התובעת נשאלה בחקירה נגדית על המסמך הנ"ל, בו מופיע התואר "מזכירת ההנהלה" וזו השיבה כי זה יצא ממקום עבודתה השני ולא מהחברה של הנתבע. גם בעדות זו אין כדי לערער את גרסתו של הנתבע. מסמכים רבים אחרים שנשלחו על ידי האישה בענייני החברה ומטעמה, בהם התכתבויות רבות שעשתה עם גורמים שונים, היו כולם אם לא מרביתם בענייני שכר, ימי חופשה, דיווח שעות, חשבוניות וכדומה, כך לדוגמא בדואר אלקטרוני בנושא "פנסיה ומשכורות" ציינה "המזכירה גלית".

עבודה נוספת של התובעת - התובעת העידה כי במקביל עבדה בעבודה קבועה ומסודרת משמונה בבוקר עד חמש בערב, כאשר משרדה צמוד לזה של החברה, כאשר אף ביצעה את אותה עבודה כפי זו שעשתה בחברה. התובעת העידה כי עבודתה בחברה הייתה כשהיא יוצאת וחוזרת למקום עבודתה הקבוע ואף לאחר שעות העבודה, כשצריך.

בחקירתה הנגדית העידה בעניין זה כי "..נ.כון. ואת ברגע ההגעה היית מדפיסה כרטיס, ובשעת היציאה באזור חמש מדפיסה כרטיס, זה התנאי לקבל שכר מלא על היקף משרה מלאה ב"YYY".. אני עבדתי משמונה עד חמש, בכל פעם שהייתה בעיה או איזושהי משימה שהייתי צריך לבצע ב"XXX" הייתי יוצאת מדלת אחת נכנסת לדלת שנייה, מבצעת את מה שאני עושה, חוזרת חזרה".

כן העידה כי קיבלה אישור מהמעסיק לאחר שאמרה לו "... אני עובדת אצל בן הזוג שלי ויש דברים שאני אצטרך לצאת ולעשות, והוא אמר לי שאין שום בעיה כל עוד את לא פוגעת במקום העבודה שלך, ולא פגעתי במקום העבודה שלי, להפך, אני קיבלתי על זה הרבה שבחים...".

עזרתה ועבודתה של התובעת בחברה, בזמן ובמהלך הזמן שבו עבדה בעבודה מסודרת וקבועה (בה עובדת גם כיום) בחברת YYY בע"מ, משעה שמונה עד חמש ובסמיכות למשרדי החברה - לא מוכיחה שנכסיו העסקיים של האיש הושבחו וככל והיתה כזו, נעשה הדבר לאחר מאמץ מיוחד ומתמשך מצידה, בדרך של ויתור על קריירה (לדוגמא) או כי נעשה שימוש במשאבים משותפים לצורך השבחת החברה. ההיפך: התובעת לא ויתרה על עבודתה הקבועה שם ביצעה את אותן פעולות ומשימות שביצעה בעבור החברה שבבעלות הנתבע.

כמו כן לא טענה כי הייתה מצידה השקעה בחברה, הן בממון והן בידע רלוונטי לחברה. לא הוכחו השיפורים הנטענים בחברה והשינויים שבוצעו בה לכאורה לדבריה, אשר קידמו החברה באופן שהגדיל את רווחיה.

כאמור מדובר בחברה אשר הוקמה על ידי האיש כ-40 שנים קודם לתחילת הקשר בין הצדדים. האיש בעדותו סיפר:"התחלתי הייתי, עבדתי בחברה שבבעלות, הייתה בבעלות של אחי ואבא שלי.. בשמונים ואחד אני פתחתי עסק כעצמאי בבאר שבע, עזבתי את אותה חברה והתחלתי לעבוד באופן עצמאי... בשנת אלפיים ושתיים פשוט הוגדרתי כחברה, זו הייתה תקופה שהקימו הרבה חברות והייתה מגמה להקים חברה והקמתי חברה שהיא "XXX" שהיא החברה שלי, ושזה למעשה אותו עסק רק מוגדר כחברה בע"מ.... משמונים ושתיים עד 2013.

נתון זה כשלעצמו מציב רף הוכחה גבוה במיוחד על כתפי האישה, שביקשה להצהיר על שותפות בנכס חיצוני מובהק זה. גרסתה של האישה, לפיה עבדה יחד עם האיש, סייעה בניהול החברה באופן המבסס את גרסתה, התגלתה כגרסה שאינה תואמת את הראיות שהוגשו והעדויות שישנן ואלו שחסרות.

הסכם ממון - האישה ביקשה לעגן בהסכם חתום כי לה חלק בחברה וכי הצדדים שותפים שווים בה והאיש דחה את בקשתה. האישה לא הציגה ראיות על רצונו, כדבריה, לחלוק עמה את רכושו, אשר בסופו של יום לא בא לידי ביטוי בהסכם.

על כך העידה :"..ד. תמיד אמר שמגיעות לי זכויות... שמגיעות לי זכויות והוא ייתן לי את הזכויות. כשד. חלה חודשיים וחצי הוא היה במצב ממש לא טוב, לאחר שד. החלים וזה נתן לי להבין שאני צריכה משהו כתוב כי אני לא בא לי להתמודד מול הילדים שלו. לאחר שד. החלים לחלוטין וחזר לשגרה אמרתי לו "הבטחת לי את הזכויות שלי כבת הזוג שלך", הוא אמר לי "כל מה שמגיע לך את תקבלי". אמרתי לו "אני לא הולכת לעורך דין, אתה בוחר את העורך דין, ואנחנו ביחד הולכים לעורך דין". על מנת שהוא לא יבין... הלכנו לעורך דין... אני לא זוכרת, אולי ארבעה חודשים, חמישה חודשים לפי, לפני המשבר. אני ביקשתי והוא לא עשה את זה, ואז אמרתי לו "אני אבחר את העורך דין" והוא אמר לי "כן, בחרתי עורך דין", סיכמנו, הלכנו, היינו בשלושה מפגשים שבו נרשם שהוא נותן לי את הזכויות המגיעות לי.... אחרי המשבר אני ביק... אני ביקשתי ממנו לאור זה שלא הגענו לשום דבר מסוכם שיצא החוצה ולא חתמת על כלום, האם אני יכולה להשתמש בה כהמשך כעורכת דין והוא לא הסכים. חד משמעית לא. "תיקחי לך עורך דין אחר", אמרתי לו "תשמע, סיכמנו שאנחנו הולכים ביחד לעורכת דין לסכם את הדברים", עורך דין או עורכת דין .הוא רצה לקחת אותי לחבר, לחבר של העורך דין ואמרתי לו שלא. אני רוצה משהו חיצוני שלא שייך לי ולא שייך לך, שימלא את הזכויות שלי. "

עדותה של עורכת הדין לא התבקשה ולא ניתן לכך כל נימוק ויש לזקוף זאת לחובתה של תובעת.

בסופו של דבר, המשפט מכבד את האוטונומיה של בני הזוג. העובדה שבני זוג בחרו שלא להינשא עשויה להעיד על בחירה מודעת שלא להיכנס למסגרת משפטית מלאה של שיתוף, ורק ראיות קונקרטיות על כוונה אחרת – הנלמדות מתוך התנהגותם, הצהרותיהם, ומצגיהם זה לזו או מניהול ענייניהם – יאפשרו להכיר בשיתוף בנכסיהם.

יש להוסיף כי התובעת העידה על אופי וטיב מערכת היחסים שלה עם בני משפחת האיש "נכון שהיו לנו אויבים בזוגיות, המשפחה שלו לא קיבלה אותי בכלל וזה גרם למהמורות ביני לבינו.". עדות זו יכולה לשפוך אור על טיב היחסים ואומד דעת הצדדים ולהעניק ולו הסבר חלקי מדוע לא נחתם הסכם ממון ומדוע, כפי עדות האיש, לא היה ערבוב של נכסים.

ניתן היה להיווכח מהתנהלות הצדדים כי שניהם היו מודעים למצב לאשורו ולמשמעות ולמהות של הסכם ממון, הסכם שלא נחתם הגם רצונה של האישה וניסיונותיה. אטעים כי העובדה שהאישה ביקשה לעשות כן מספר חודשים קודם למשבר ביניהם, מעיד על כך שהיה קיים ספק באשר לשיתוף הנטען ולכך שלכאורה לאורך השנים נהגו השניים בחברה של האיש ככזו המשותפת לשניהם וכי לאורך הקשר הייתה כוונה מצדו לשתף האישה בחברה.

אם כן יש לתת משקל לסירובו של האיש לחתום על הסכם ממון, מה שמעיד על אומד דעתו וכוונתו לקיים הפרדה רכושית, וזאת כאשר כל אחד מהצדדים ידע המשמעות והנפקות של אי חתימה על הסכם שכזה.

אומד דעת הצדדים - באשר להסכמות העוסקות ביחסים הכלכליים בין הצדדים העיד הנתבע בחקירתו הראשית, כי לא היו בין הצדדים הסכמות הנוגעות לנכסיהם "..אני באתי עם מה שהיה לי, ובאתי לגור בביתה, לגבי הבית הזה הייתה לה משכנתא, עזרתי לה לחסל את המשכנתא, נתתי לה כסף שתוכל לסגור את המשכנתא, לא דרשתי על זה איזשהם זכויות בבית הזה, זה לא היה מהמקום הזה.. לא הייתה לי שום כוונה בשום מקרה וגם היום אני לא הייתי צריך שום דבר , לא צריך ממנה שום דבר...".

עוד הוסיף " לא היה שיח בעניין הזה, אנחנו היינו בני זוג והחברה מבחינתה הייתה מחוץ לתחום ...לא הייתה שום מחשבה שלי לחלוק איתה את החברה... ממה שיכולתי לתת נתתי בחופשות, ובטיולים בחוץ לארץ, בכל מה שיכולנו לעשות, היה הכל עלי. ...".

הנתבע העיד כי הוא זה שניהל בפועל את החברה, חתם על הסכמים וקיבל את ההחלטות בחברה. עדות זו לא נסתרה אף לא על ידי העדים שהתייצבו בבית המשפט, אשר עבדו בחברה לאורך השנים לסירוגין.

התובעת טענה כי לא נאמרו דברים חד משמעיים בין הצדדים בעניין החברה והשיתוף של התובעת בה, והדברים מבחינתה הובנו מאימרות שונות של הנתבע "...היו דברים שנאמרו שאני רוצה לטוס לשלושה חודשים לכאן, ולארבעה חודשים לכאן, ואז אני אמרתי "אוקי, אבל איך אנחנו מתנהלים?" והוא אומר לי "יש לנו מספיק בשביל לחיות עד סוף ימי חיינו. יש לנו מספיק". תמיד הוא אמר לי. "עד סוף ימי חייך את יכולה להאמין שהכל בסדר. כלכלית את תהיי בסדר, את מסודרת", הוא השתמש הרבה במילים האלה "את מסודרת". יתרה מזאת אני לא חושבת הייתי צריכה ...".

לא מצאתי באמרות אלו שהנתבע ביקש להפיס דעתה של התובעת כי לא יחסר לה דבר, ככל ואכן כך היה, כדי לבסס כוונתו לשתף את התובעת בחברה שבבעלותו בדרך של הקניית מחצית הזכויות בה.

התובעת העידה כי זכויותיה הנטענות נובעות מהתנהלות של שנים "...הזוגיות שלי הייתה מבוססת על כל כך הרבה דברים, לא הייתי צריכה להגיד לד', כמו שאני מתניעה את הרכב ונוסעת לעבודה וחוזרת מהעבודה ויוצאת למספרה ויוצאת והרכב צמוד אלי, ככה לא הייתי צריכה להגיד שום דבר לד. "תרשום אותי במניות החברה שלך".

העובדה כי לאישה היה נוח עם המצב הקיים, תוך שנהנתה וחיה מהכספים שנכנסו מעסקו של האיש, מהם שולמו מרבית הוצאות הבית והזוגיות, המחייה ושגרת החיים הנהנתניים (כדבריה), אין בה כדי להעניק לאישה משום זכויות קנייניות בנכסיו וכספיו של האיש, ואף אין בה להעיד על כוונת שיתוף בהם.

כפי שהובהר הואיל ועסקינן בנכס עיסקי שהוקם עשורים קודם לקשר בין הצדדים, רף ההוכחה גבוה והנטל המוטל על כתפי התובעת אינו כזה הנדרש להוכחת שיתוף בנכס מגורים, גם אצל ידועים בציבור. הבנת הדברים על ידי התובעת, כפי שהוצג על ידה, אין בהם די, וזוגיות טובה, מפרגנת, ואשר במהלכה הנתבע העריף על התובעת, אינה מעידה על כוונתו לשתף התובעת באופן ספציפי בחברה שבבעלותו.

הבית שבבעלות הנתבעת – נכסים אלו הוחרגו על ידי התובעת בטענה כי הדבר הוסכם מפורשות על ידי הצדדים (כאשר תמוה7 כיצד מנגד לא הוסכם מפורשות בדבר השיתוף בחברה) ולדבריה "..בתצהירים ובשיחות שלו אתי..כתב במפורש שהוא מצהיר שהבית שייך לבת זוגתי, רשום בטאבו על שמה, ואין לו ..דרישה, ולא רק זה שאין לו דרישה, גם בשיחות ביני לבינו הוא אמר ש"זה דבר שאת צריכה להוריש לילדים שלך", במפורש.. לגבי הבית זה משהו שד. ואני סיכמנו שאין נגיעה אף פעם לא תהיה נגיעה. ...".

אם כן לאישה נכס מקרקעין משלה בעוד לאיש אין כזה, כאשר היא מעידה שהיה ברור בין הצדדים כי נכסי המגורים אינם חלק מהנכסים המשותפים, מה שמעיד על חוסר איזון רכושי ומטיל ספק נוסף בדבר כוונתו ואומד דעתו של האיש לשתפה בחברה שהקים קודם לקשר והסכמתו לא להשתתף בזכויות האישה בביתה.

מימון החברה את חיי הזוגיות – עירוב נכסים – בעניין זה אטעים כבר עתה כי האישה לא הציגה כל ראיה או עדות כי אכן כך היה, כטענתה. מנגד העיד האיש כי הדברים נעשו אך ורק באשר לחלקו בהוצאות וכפי שהעיד: "..דרך אגב, גם ג. אמרה שהיינו הולכים לבתי מלון, כשהיינו הולכים לבתי מלון והייתי דורש מהחברה, הייתי ... מבקש חצי, רק על הסכום שלי שמופיע שמה, כי היה מגיע לי ... בעבודה באילת מגיע לי לינה וזה...הייתי אומר לו "תשלם חצי" ... ורואה חשבון היה מאשר, מגיש רק חצי. ... ".

כמו כן העיד כי למעט שכרה של התובעת ומימון של עוזר הבית החברה לא מימנה את חיי הזגויות של הצדדים. הוצאותיהם כולם, למעט הקבועות ששולמו על ידי האישה, היו מכיסו הפרטי.

ראיות כי לא כך היה לא הוגשו.

גם המסמכים שהוגשו על ידי התובעת אשר עוסקים בכספי החברה, אינם מבססים את הנטען על ידה (הודעות SMS מבנק הדואר על יתרות חשבון "XXX" ואימיילים בנושא ביטוחים לעובדים).

כך גם באשר לתאונת העבודה לא הוגשו פרטים באשר לאירוע שהתרחש, שעת המקרה ובאיזה מקרה מדובר ולכן לא ניתן להעניק לכך משקל לפיו הדבר מאשש את גרסתה של האישה ולא את גרסתו של האיש.

הוגש הסכם שכר טרחה בין האישה לבין עוה"ד ס., אשר לא התייצב לעדות על מנת להבהיר את סוגיית השירותים שהעניק לאישה במסגרת תאונת העבודה. לא הובהר מדוע החברה שילמה את שכרו, והאם היה זה בשל אופי התאונה או אחר. בעניין זה רב הנסתר על הגלוי וזאת עת הנטל מונח לפתחה של התובעת.

אציין כי ממסמכים נוספים שהוגשו נדמה כי עו"ד ס. הוא עורך דין שמעניק שירותים שונים לחברה.

מכל המובא לעיל עולה כי התובעת לא עמדה בנטל הראייתי הכבד אשר רבץ לפתחה, ולא הצליחה להוכיח כי התקיימה כוונת שיתוף ספציפית בנכס העסקי של הנתבע ובפירותיו.

התובעת לא הביעה לעדות עדים נדרשים, בהם עורכת הדין שנתבקשה לערוך הסכם הממון בין הצדדים, רואה החשבון של החברה עימו טענה כי עבדה בצמידות, קיבלה החלטות ומלוא המידע על ניהול החברה, עורך הדין ששכרה לייצג את החברה לערוך חוזים, חברים וסביבה שנכחה בחיי הצדדים, לרבות בני משפחתה.

כאמור ראיות על כי התשלומים בעבור חיי הצדדים באו ישירות מהחברה ולא מכספיו האישיים של האיש, לא הוגשו.

לפיכך לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בחנתי את הראיות שהוצגו בפניי והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעתה של התובעת לאחר שלא עמדה בנטל הראייתי והמשפטי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס העסקי של האיש - החברה.

סוף דבר דין התובענה על כלל רכיביה להידחות.

ההליך התקיים עד תום, התקיימה ישיבת קדם, התקיימה ישיבה לשמיעת ראיות והוגשו סיכומים ונוכח התוצאה אליה הגעתי אני מורה כי התובעת תישא בהוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"ו, 13 יוני 2026, בהעדר הצדדים.