ישכרוב ואח' נ' אמינוב ואח'

לפני תביעת התובעים להצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלי הדירה ברחוב הסוכנות היהודית (קפלן) 13/26, אור יהודה, הידועה כגוש 7215 חלקה 66 תת חלקה 58 (להלן: הדירה) הרשומה על שם הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת).

רקע והליכים קודמים

1. התובעים הם בני זוג, והנתבעים הם אב ובתו.

2. התובעים רכשו את הדירה בשנת 1985.

3. לטענת התובעים, בשנת 2002 ולאחר שנקלעו לקשיים כלכליים, נטלו הלוואה בסך של 437,000 ₪ מהנתבע 1 (להלן: הנתבע), וביום 5.2.2003 נחתם בינם לבין הנתבע "הסכם הבנות" לפיו זכויות הבעלות בדירה יועברו על שמה של הנתבעת, כבטוחה להחזר ההלוואה (להלן: הסכם ההבנות). הנתבע מכחיש את חתימתו על הסכם ההבנות.

4. אין חולק, כי ביום 14.6.2005 נחתם בין התובעים לבין הנתבעת הסכם מכר, לפיו הדירה נמכרה לנתבעת תמורת סך של 95,000 דולר (להלן: הסכם המכר). באותו המועד נחתם הסכם שכירות בין הצדדים לפיו הדירה תושכר לתובעים תמורת דמי שכירות בסך של 500 דולר לחודש (להלן: הסכם השכירות). התובעים טוענים כי הסכם המכר והסכם השכירות הם הסכמים למראית עין.

   הסכם המכר נכרת במשרדו של עו"ד דוד סיני ז"ל, אשר ייצג את שני הצדדים להסכם (להלן: עו"ד סיני ז"ל).

5. בשנת 2008 הגישה הנתבעת תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ת"א 1491/08, להצהיר כי היא בעלת הזכויות בדירה, וכי צווי העיקול וכינוס הנכסים אשר הוטלו על ידי בית המשפט ולשכות ההוצאה לפועל בטלים ויש להורות על מחיקתם (להלן: התביעה לביטול עיקולים או התביעה משנת 2008).

   לכתב התביעה, צורף, בין היתר, תצהיר החתום על ידי עו"ד סיני ז"ל אשר הצהיר כי הסכם המכר נערך במשרדו וכי מלוא התמורה שולמה על ידי הנתבע לידי המוכרים-התובעים, אצלו במשרד ובנוכחותו, וכן הצהיר כי הוא זה שהכין את הקבלות אודות הסכומים ששולמו בפועל לתובעים דכאן.

   עוד צורפו תצהירים חתומים של התובעים במסגרתם הצהירו כי חתמו על הסכם למכירת הדירה לנתבעת תמורת הסך של 95,000 דולר וכי שולמה להם מלוא התמורה, וכי הכספים שולמו להם במזומן ובנוכחות עו"ד סיני ז"ל.

6. ביום 21.6.2009 נרשמה הדירה בשלמותה על שם הנתבעת.

7. בשנת 2019 הגישו התובעים הליך בהמרצת פתיחה, ה"פ 25431-08-19 לבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרתו עתרו לסעד הצהרתי וצו עשה בעניין הסכם ההבנות וזכויותיהם בדירה. הליך זה נמחק מחוסר מעש ביום 28.1.2021.

   התובעים הגישו בקשה לביטול ההחלטה למחיקה מחוסר מעש ולהעברת הדיון לפסים רגילים, ובהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.3.2021, נקבע כי התביעה תמחק וכי לתובעים שמורה הזכות להגיש את התביעה מחדש כתביעה אזרחית רגילה, וזאת לאור מורכבותה העובדתית של הפרשה וטענות הזיוף. על כן הוגשה התביעה הנוכחית.

8. הנתבעת הגישה נגד התובעים מספר תביעות פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות, כמפורט להלן.

   בשנת 2008 הגישה הנתבעת תביעה לפינוי התובעים, ת"א 41419/08 במסגרתו ניתן פסק דין לפינוי התובעים מהדירה ונפתחו הליכי הוצאה לפועל לפינויים.

   במסגרת הליכי הפינוי הגיעו הצדדים להסכם פשרה מיום 21.1.2009 לפיו יסדירו את חובם, וככל שלא יעמדו בהוראות ההסכם יפנו את המושכר. בסעיף 2 להסכם הפשרה צוין כי "בכפוף לתשלום דמי השכירות השוטפים בסך 2000 ₪ לחודש ובכפוף לפירעון החוב בתיק ההוצל"פ יעוכבו ההליכים בתיק ההוצל"פ".

   ביום 24.8.2010 ולאחר שהתובעים שוב לא שילמו את דמי השכירות, נחתם הסכם פשרה נוסף בין הנתבעת לבין התובעים במסגרתו נקבע כי התובעים יישארו בנכס עד ליום 14.7.2011 תמורת תשלום דמי שכירות של 2,500 ₪ לחודש, וכי התובעים ישלמו את חוב דמי השכירות כמפורט בהסכם (הסכמי הפשרה מימים 21.1.2009 ו- 24.8.2010 יכונו יחד להלן: הסכמי הפשרה).

   לאחר שלטענת הנתבעת הפסיקו התובעים לשלם את דמי השכירות מחודש יולי 2018 הוגשה נגדם תביעת פינוי נוספת, תא"ק 54024-07-19, וביום 31.8.2021 ניתן פסק דין לפינוי הנתבעים, כך שהחזקה בנכס תימסר עד ליום 15.11.2021. עוד נקבע, שאין מקום למתן סעד הכספי, והוא יידון לאחר הכרעת בית המשפט בתביעה דנן.

   על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ע"א 11351-11-21. במסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסכמה. על פי ההסכמה: יוארך עיכוב הביצוע לפינוי הדירה, שניתן כסעד זמני בערעור; התובעים ימשיכו לשלם את דמי השכירות עבור הנכס; ככל שתדחה התביעה שבכותרת - ישובו הצדדים לבית המשפט השלום לברר את התביעה הכספית ופסק הפינוי יישאר על כנו; ככל שתתקבל התביעה שבכותרת - יבוטל הפינוי.

   טענות התובעים

9. התובעים רכשו את דירת המגורים בשנת 1985. בעקבות קשיים כלכליים שפקדו אותם בשנת 2002, נטלו הלוואה מהנתבע. התובעים מדגישים כי הנתבע ניצל את מצוקתם, וזאת על בסיס טענותיהם כי הנתבע הוא "דמות מוכרת וידועה בשוק האפור", "בתחום מתן הלוואות וניכיון המחאות באופן לא פורמאלי או חוקי".

10. לטענתם, ביום 5.2.2003 נחתם הסכם הבנות בינם לבין הנתבע, לפיו זכויות הבעלות בדירה יועברו על שמה של הנתבעת כבטוחה להחזר ההלוואה.

11. הסכם המכר שנחתם ביום 14.6.2005, ולפיו הועברה הבעלות בדירה לנתבעת, הוא הסכם למראית עין, הסכם אשר נועד להסוות את העברת הבעלות הזמנית כבטוחה להלוואה, שכן לא קיבלו כל תמורה מהנתבעים, למעט סילוק יתרת משכנתא בסך 54,300 ₪.

    הסכם השכירות שנחתם באותו יום, 14.6.2005, אף הוא היה למראית עין, ותשלומי השכירות החודשיים בסך 3,000 ₪ ששולמו בפועל, היו למעשה תשלומי קרן וריבית בגין ההלוואה.

12. בהתייחס להליך משנת 2008, נטען כי כשלוש שנים לאחר חתימת ההסכם פנה הנתבע לתובעים וביקש שיגיעו למשרדה של באת כוחו, עו"ד יום טוב, על מנת לחתום על תצהיר, במסגרת הליך משפטי, שעניינו ביטול צווי עיקול וכינוס נכסים על הדירה, וזאת על מנת להבטיח כי דירת המגורים תירשם על שמה של הנתבעת ועל מנת להבטיח כי תוכל לשמש בטוחה להחזר ההלוואה בהתאם להסכם ההבנות.

    התובעים נעתרו לבקשה, התייצבו במשרד בא כוח הנתבע וחתמו על תצהיר, מבלי להידרש לתוכנו, כאשר התובע אינו יודע קרוא וכתוב.

    לטענתם, כל מהלך החתימה היה בחטף, מהיר ותכליתי, והם חתמו מבלי שהוקרא להם התצהיר או הוסבר להם תוכנו, אלא נאמר להם כי הוא עוזר למנוע שמישהו אחר ייקח את הדירה.

13. התובעים מדגישים כי שילמו לנתבע את מלוא החוב וכי עד יוני 2019 שילמו סך של 504,000 ₪ (דמי שכירות של 3,000 ₪ כפול 168 חודשים), ובכך פרעו את חוב ההלוואה ואף למעלה מכך. מכאן שהם זכאים לשוב ולהירשם כבעלים בחלקים שווים בדירת המגורים, ולכן פנו לנתבע ודרשו להירשם שוב כבעלים של הדירה. הנתבע בתגובה, הגיש ביום 22.7.2019, באמצעות הנתבעת תביעה "קנטרנית ושקרנית" לסילוק ידם מהדירה בשל אי תשלום דמי שכירות.

14. התובעים מפנים לכך שהנתבעת שימשה כ"קוף" עבור הנתבע לצורך ביצוע התקשרויותיו, וכי מעולם לא ראו אותה.

15. טענת הנתבעים לתשלום התמורה במזומן במשרדו של עו"ד סיני ז"ל ז"ל, תוך צירוף קבלות, היא כוזבת. לביסוס טענה זו, התובעים מפנים למכתבי עו"ד סיני ז"ל ז"ל מיום 7.7.2020 ומיום 10.8.2020 בהם הצהיר עו"ד סיני ז"ל כי נושא התשלומים נסגר ישירות בין התובעים לנתבע ללא התערבותו וידיעתו, וכי הקבלות שהוצגו לו "לא הוכנו על ידי ולא נחתמו בפניי".

16. התובעים מפנים לחוות דעתה הגרפולוגית של המומחית מטעמם, הגב' מלי קדוש (להלן: מומחית התובעים) אשר קבעה כי העתקי הקבלות שהציגו הנתבעים "לא אותנטיות, כי אם עברו מניפולציה כלשהי", וכי "בהחלט ניתן לקבוע שמדובר בזיוף".

    התובעים מוסיפים כי הנתבע סירב לשתף פעולה עם המומחית מטעמם ומנע ממנה להגיע למסקנות סופיות בעניין חתימתו על הסכם ההבנות, שכן בהתאם לקביעת המומחית פגיעה פיזית יכולה להשפיע על כתב היד, דבר המתיישב עם מידע שהגיע לידיעת התובע, ולפיו הנתבע עבר מספר תאונות דרכים עם האופנוע ברשותו, במסגרתן שבר את ידו הימנית, היא היד הכותבת, יותר מפעם אחת, וכי הנתבע אף צורך אלכוהול באופן קבוע ובכמויות לא מבוטלות.

17. התובעים טוענים כי תביעת הפינוי שהוגשה נגדם ביום 22.7.2019 על ידי הנתבעת הייתה תגובה קנטרנית לדרישתם להשבת הבעלות בדירה, וכי מדובר בניסיון פסול להתנער מהסכם ההבנות. התובעים עותרים לבית המשפט להצהיר על אכיפת הסכם ההבנות, לקבוע כי פרעו את חובם, להצהיר כי הסכם המכר בטל מעיקרו וכי המדובר בהסכם למראית עין, ולתת צו לרשם המקרקעין לרשום אותם כבעלים בחלקים שווים בדירה.

    טענות הנתבעים

18. דין התובענה להידחות על הסף מחוסר יריבות משפטית ובהיעדר עילת תביעה.

19. הנתבע טוען כי החתימה המתנוססת על הסכם ההבנות אינה חתימת ידו, אלא זיוף של חתימתו.

20. הנתבעת טוענת כי אינה חתומה על הסכם ההבנות וכי הוא אינו מחייב אותה. לשיטתה, הסכם המכר המאוחר לפיו רכשה את הדירה כדין ובתמורה מלאה, גובר על הסכם ההבנות הנטען.

21. תביעת התובעים התיישנה, שכן הסכם ההבנות הנטען נחתם ביום 5.2.2003, וחלפו למעלה מ-18 שנים מאז. הם מדגישים כי התובעים עצמם הגישו תצהירים ביום 16.4.2008 במסגרת התביעה לביטול עיקולים, בהם הצהירו כי הדירה נמכרה לנתבעת, שולמה תמורה מלאה, וכי הם שכרו ממנה את הדירה בשכירות בלתי מוגנת.

22. טענות התובעים כיום עומדות בסתירה מוחלטת לתצהיריהם הקודמים, והם אינם יכולים להעלות טענות סותרות. לטענתם, הדירה נרכשה על ידי הנתבעת בערכה הריאלי, והתמורה המלאה שולמה, לרבות כיסוי משכנתא שרבצה על הדירה.

23. הנתבע טוען כי התובעים סיפרו לו שנקלעו לקשיים כלכליים בגינם הן נאלצים למכור את הדירה, והוא הסכים כי אם ירצו לרכוש אותה בחזרה בתוך שנתיים, הנתבעים יסכימו למכור להם בערך הריאלי באותה עת. אולם, התובעים לא עשו זאת, ומאז חלפו למעלה מ-16 שנים.

24. הנתבעים מכחישים כי הסכם המכר היה למראית עין. לשיטתם, הנתבעת היא הבעלים הרשום והחוקי של הנכס מאז יוני 2009, והזכויות נרשמו על שמה לאחר ביטול עיקולים שהוטלו על זכויות התובעים.

25. התובעים שילמו דמי שכירות בהתאם להסכם שכירות, ואין מדובר בהחזר הלוואה. התובעים הפרו את הסכם השכירות מספר פעמים, מה שהוביל לתביעות פינוי ולהסכמי פשרה, ומעולם לא נטען כי מדובר בהחזר חוב הלוואה.

26. התובעים מנהלים את התביעה בחוסר תום לב, במטרה להמשיך להתגורר בדירה מבלי לשלם דמי שכירות. הם מפנים לכך שהתובענה הוגשה רק לאחר שהנתבעת הגישה תביעת פינוי, וכי התובעים זלזלו בהחלטות בית המשפט בהליך המרצת הפתיחה, שבו נמחקה תביעתם מחוסר מעש.

27. בהקשר לחוות דעת מומחית התובעים, הרי שהיא אינה רלוונטית ואינה מבוססת. הנתבע שיתף פעולה באופן מלא עם המומחית ומסר דוגמאות כתב יד ואישורים רפואיים המפריכים את הטענה לפגיעה בידו הכותבת. הם מדגישים כי המומחית עצמה הודתה כי לא הגיעה למסקנות סופיות.

28. הנתבעים מתייחסים למכתבי עו"ד סיני ז"ל וטוענים כי האישורים אשר הושגו בדרך של הסתרת נתונים מעו"ד סיני ז"ל, אין להם כל משקל ראייתי. תצהירו של עו"ד סיני ז"ל משנת 2008, שניתן סמוך לחתימה על הסכם המכר, הוא הנכון ומשקף את האמת.

    ההליכים בתיק

29. ביום 25.12.2023 הגישו התובעים ראיותיהם בתיק, במסגרתם הוגש תצהיר לא חתום של עו"ד סיני ז"ל, וכן תצהירי התובעים ותצהיר בנם, מר עמית קורן ישכרוב (להלן: בנם של התובעים).

    עוד צורפה חוות דעת גרפולוגית ראשונית של המומחית מטעם התובעים בסוגיית אותנטיות חתימותיו של הנתבע על הסכם ההבנות.

30. התובעים הגישו בקשה לזימון עו"ד סיני ז"ל הן ביחס לתצהירו שניתן בתביעה משנת 2008 והן ביחס למכתביו שניתנו לתובעים ביום 7.7.2020 וביום 10.8.2020. עו"ד סיני ז"ל ציין שם כי כל נושא התשלומים נסגר בין התובעים לבין הנתבע באופן ישיר והקבלות מימים 14.6.2005, 7.7.2005 ו- 17.7.2005, שהוצגו לו, לא הוכנו על ידו ולא נחתמו בפניו.

    וכן ביקשו לזמן את בא כוח הנתבעים, עו"ד יום טוב, באשר לאופן עריכת תצהירי התובעים, כמו גם תצהירו של עו"ד סיני ז"ל, אשר ניתן במסגרת התביעה משנת 2008.

    בהחלטה מיום 21.3.2023 התקבלה בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה ולהוספת סעד של ביטול הסכם המכר בהיותו הסכם למראית עין. כמו כן, התקבלה בקשת התובעים לזימון עדים, עו"ד סיני ז"ל ובאת כוח הנתבעים - עו"ד קורין יום טוב, תוך התרה לעו"ד יום טוב להמשיך לייצג את הנתבעים, ונדחתה בקשת התובעים לחיוב הנתבע לחתום על טופס ויתור סודיות רפואית.

31. הנתבעים הגישו ביום 21.3.2023 תצהירים של הנתבעים וכן חוות דעת גרפולוגית של מר יוסי דמתי (להלן: מומחה הנתבעים). בחוות דעתו התייחס המומחה לאותנטיות חתימתו של הנתבע על הסכם ההבנות וקבע כי בסבירות גבוהה מאוד המדובר בזיוף. עוד התייחס המומחה לקבלות שצירפו הנתבעים המעידות על תשלום סכומים לתובעים בגין רכישת הנכס, וציין שלא מדובר בזיוף חתימות התובע ברמת היתכנות 4, ושלא קבע מדרג התכנות 5, שכן לא ניתן היה לבחון את מימד לחץ הכתב בחתימות.

32. התובעים הגישו כתב תביעה מתוקן ולאחר מכן הוגש כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבעים.

33. בהחלטה מיום 21.2.2024 התקבלה בקשת התובעים להגשת חוות דעת גרפולוגית מטעמם בעניין חתימותיהם על הקבלות, וכן להגשת תצהיר משלים של בנם של התובעים ולזימון בא כוחם עו"ד סגל לעדות נוכח פטירתו של עו"ד סיני ז"ל, וניתנה לנתבעים אפשרות להגיש חוות דעת מגיבה ותצהיר משלים.

34. הנתבעים הגישו תצהיר משלים של הנתבע והודיעו כי הם מוותרים על הגשת חוות דעת משלימה.

    דיון והכרעה

35. לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת כי דין התביעה להידחות. להלן אנמק.

    נטל ההוכחה

36. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 יוצר חזקה לפיה רישום מקרקעין מהווה ראיה לתוכנו, וקובע כדלהלן:

    "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969."

37. נטל הראיה מוטל על התובעים לסתור חזקה זו ולהוכיח את תביעתם. הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי איננו משקף את מצב הדברים האמתי הוא נטל כבד ביותר [ראו ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים. (21.2.2007)].

38. בעניינו וכמפורט לעיל, הדירה רשומה על שמה של הנתבעת כבר מחודש יוני 2009, קרי 17 שנה.

     

    הסכם ההבנות וטענת הזיוף

39. התובעים מבססים את תביעתם על "הסכם הבנות" מיום 5.2.2003, שלטענתם נחתם בינם לבין הנתבע, ואשר קבע כדלהלן:

    "הסכם הבנות זה נחתם ביום רביעי תאריך 5/2/2003 בין שני הצדדים:

    צד א׳ רומן אמינוב מס ת.ז: XXX

    לבין- צד ב׳1. ישכרוב יפה מס ת.ז: XXX

    2. ישכרוב יוסף/יוריק מס ת.ז: XXX

    בין צד א׳ לצד ב׳ יש סכום חוב של 437,000 ש״ח שנובעים מחזרות צ׳קים של צד ב׳. מכיוון שצד ב׳ פשט רגל עקב קריסה כלכלית ואיבד את כל נכסיו, ביקש צד א׳ להעביר את הנכס שבבעלותו (דירה ברח שרת 13 מס 10 קומה שלישית) בעיר אור יהודה גוש 7215 חלקה 66 תת חלקה 58 על שם צד א׳ זמנית.

    בקשת צד א׳ נובעת מחשש ובטוחה לכספו בלבד וצד א׳ מודע לכך שהנכס לא נמכר אלי: על ידי צד ב׳ אלא הועבר אליו זמנית רק בתנאי לבטחון כספו 437.000 ש״ח (החוב) צד א׳ מודע ומסכים לכך שלצד ב׳ יש תנאים להעברת הנכס לבעלותו:

    1. הנכס נמצא בסכנת עיקולים ולכן מעדיף צד א׳ שיהיה בבעלותו זמנית.

    2. הנכס שייך לצד ב׳ קרוב ל 20 שנה.

    3. הנכס לא נמכר לצד א׳ בשום שלב אלא הועבר לבעלותו זמנית

    4. בכל שלב שלצד ב׳ יהיה אפשרות לסלק את החובו 437,000 ש״ח) יהיה מחויב צד א׳ להעביר בחזרה את הנכס לצד ב׳ ללא תנאים.

    5. אין לצד ב׳ זמן מוגדר לסילוק החוב וצד א׳ מחויב להחזיר את הבעלות על הנכס לצד ב׳ בכל זמן נתון בתנאי שהחוב סולק במלואו.

    6. בעלות הנכס תעבור על שם רגינה אמינוב מס ת.ז XXX ביתו של צד א׳ לפי בקשת צד א׳ בלבד הסכם זה תקף בכל שלב עד לסילוק החוב(437,000 ש״ח) של צד ב׳ לצד א׳ שני הצדדים מסכימים על הסכם זה ואין ולא יהיה שום טענה בעתיד בהסכם זה".

40. הנתבע הכחיש את חתימתו על הסכם זה וטען כי מדובר בזיוף.

41. במקרה בו נתבע טוען כי חתימתו על הסכם זויפה נטל השכנוע להוכחת אמיתות החתימה מוטל על התובע המבקש לקיים את ההסכם ולהסתמך עליו. על התובע להוכיח את אמיתות החתימה במאזן ההסתברויות, תוך עמידה בנטל ראייתי כבד במיוחד בשל חומרת טענת הזיוף [ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ (29.6.1993), ע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15.5.2017)]. במקרה הנדון התובעים לא עמדו בנטל להוכחת אמיתות חתימת הנתבע על ההסכם.

42. באשר לדרכי ההוכחה כי מישהו אכן חתם על מסמך עליו מבקשים להסתמך נקבע בפסיקה כי ניתן לקבל עדות ישירה למעמד החתימה; להיעזר במומחה לכתב יד או לזמן עדים שיעידו כי אכן המדובר בחתימת אותו האדם (ע"א 8752-07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (15.3.2017), ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז(3) 240 (1993)].

43. בעדות בנם של התובעים העיד זה כי הוא הכין את מכתב ההבנות, אך לא ראה את הנתבע חותם עליו (עמוד 8 שורות 31-17), ועת נחקר התובע לגבי חתימת הנתבע על ההסכם השיב כך : 

    "העד, מר י. ישכרוב: כן, כן, אני לקחתי לו את ההסכם, אשתי חתמה בבית.

    עו"ד יום טוב: נתת לו ביד?

    העד, מר י. ישכרוב: השארתי לו בחנות שלו אחרי יומיים.

    עו"ד יום טוב: אבל לא נתת לו ביד?

    העד, מר י. ישכרוב: לא, אחרי יומיים באתי לקחתי אותו חתום כבר הכול.

    עו"ד יום טוב: אתה ראית אותו חותם?

    העד, מר י. ישכרוב: לא.

    עו"ד יום טוב: לא ראית אותו חותם".

    (עמוד 51 שורות 12-5)

44. מהאמור עולה כי אין עד המעיד כי ראה את הנתבע חותם על הסכם ההבנות.

45. בהתייחס לטענת הזיוף, הגישו התובעים חוות דעת ראשונית של המומחית מטעמם.

46. המומחית ציינה בחוות הדעת הראשונית כי נפגשה עם הנתבע וזה מסר לה דוגמאות חתימה משנים 2007, 2013, 2015. לדבריה, כדי לבסס מסקנה בנוגע לאותנטיות החתימות, היא תזדקק לדוגמאות חתימה משנת 2003, ממועד המחלוקת. עוד צוין בחוות הדעת כי הנתבע השיב לשאלתה לגבי מצבו הבריאותי במועד המחלוקת שלא היה שינוי, אך מתצהיר שהוצג לה עלה כי החותם כביכול נפגע מספר פעמים בתאונות, כאשר פגיעה פיזית, אם הייתה, יכולה בהחלט להשפיע על מאפייני כתב היד, כמו מבנה החתימה, איכות הקו, הפרישה במרחב ותנועת הכתיבה.

47. מחקירתה הנגדית של המומחית עלה כי נסמכה על מה שנאמר לה לגבי פציעתו של הנתבע על בסיס תצהירו של התובע (עמוד 100 שורה 10), וכי היא אינה יכולה לדעת אם הייתה תאונה ונסמכת על מה שנאמר לה (עמוד 101 שורות 23-21), וכן השיבה כי לא כל פגיעה תשפיע ותלוי בעוצמת הפגיעה (עמוד 102 שורות 11-6).

48. מעדותה של המומחית עלה כי חוות דעתה הראשונית אינה בגדר חוות דעת שכן לא הגיעה למסקנות חד-משמעיות ביחס לחתימת הנתבע על הסכם ההבנות (עמודים 99-98), וכי הליך הכנת חוות הדעת נעצר מאחר שלא נענתה בקשתה לקבל דוגמאות חתימה ממועד המחלוקת, ולא יכלה לבחון ולגבש מסקנה.

49. התובעים טענו כי הנתבע נפצע בידו הימנית, דבר אשר יש בו כדי להשפיע על חתימתו, וכי הוא צורך אלכוהול בכמויות לא מבוטלות.

50. בכל הנוגע לפציעה בידו לא הובאו עדים או אסמכתאות לטענה זאת, למעט עדותו של התובע בסוגייה, ממנה עלה כי אין לו תימוכין לכך, למעט מה ששמע בשכונה :

    "עו"ד יום טוב: אתה טוען שרומן שבר את היד הימנית.

    העד, מר י. ישכרוב: כן, כן.

    עו"ד יום טוב: אתה יש לך תיעוד? תראה לי שזה יד ימין.

    העד, מר י. ישכרוב: אנחנו קהילה בוכרית כי כולם יודעים.

    עו"ד יום טוב: אה אנחנו קהילה בוכרית.

    העד, מר י. ישכרוב: הוא נופל כל זמן מזה, נופל כל הזמן, גבס פה היה גבס כל הזמן.

    עו"ד יום טוב: ואולי זה ביד שמאל?

    העד, מר י. ישכרוב: ביד ימין, יד שמאל, כל הזמן היה לו גבס.

    עו"ד יום טוב: אה כל הזמן?

    העד, מר י. ישכרוב: היה אופנוע מה, כל הזמן היה מסתובב עם אופנוע, היה בבית חולים כמה פעמים".

    (עמוד 61 שורות 34-28, עמוד 62 שורות 4-1).

51. באשר לטענה כי הנתבע שותה אלכוהול, הרי שבעדותו של התובע ועת נחקר לעניין זה השיב את הדברים הבאים:

    "עו"ד יום טוב: אתה אומר שרומן צורך אלכוהול, גם מאיים, גם וזה איש שאני מכירה אותו 20 שנה. גם מאיים, גם זה והוא גם כן צורך אלכוהול בצורות מוגזמות בלתי מבוטלות, על סמך מה אתה אומר את זה?

    העד, מר י. ישכרוב: מה זה אלכוהול?

    עו"ד יום טוב: מה הוא שותה אלכוהול? הוא אלכוהוליסט? לא, אתה לא יודע למה כתבו את זה, אתה לא מבין.

    העד, מר י. ישכרוב: יכול להיות הוא שותה מאיפה אני יודע מה אני?

    עו"ד יום טוב: יופי.

    העד, מר י. ישכרוב: בסדר, כל אחד שותה, גם אני שותה אז מה?"

    (עמוד 62 שורות 5-13, ההדגשה הוספה – ע' ר').

52. למול טענות התובעים טען הנתבע בסעיף 36 לתצהירו כי שיתף פעולה עם המומחית והעביר לה את כל המסמכים שהתבקשו על ידה לרבות מסמכים רפואיים המפריכים את הטענה לפגיעה בידו הכותבת. אעיר, כי מעיון בתיק, ולמעט בקשתם של התובעים כי הנתבע יחתום על טופס ויתור רפואי (בקשה שנדחתה), לא מצאתי ולו בקשה אחת של התובעים לחיוב הנתבע בהמצאת דוגמאות לחתימה עבור המומחית.

53. מכל האמור עולה כי טענות התובעים ביחס למצבו הרפואי של הנתבע לא הוכח, והתובעים לא עמדו בחובתם להוכיח את אותנטיות חתימתו של הנתבע על הסכם ההבנות, שכן חוות הדעת הראשונית שהוגשה מטעמם בהקשר אינה מוכיחה דבר בסוגיה זאת.

54. מנגד, מומחה הנתבעים קבע ביחס לחתימת הנתבע על הסכם ההבנות כי "במדרג 1 סבירות גבוהה מאוד שהמדובר בזיוף". מומחה הנתבעים כלל לא נחקר על הסכם ההבנות במסגרת חקירתו הנגדית, ובעצם חוות דעתו לא נסתרה.

55. לטענת התובעים הנתבע ניסה להתכחש לחתימתו על הסכם ההבנות באמצעות הכיתוב "רומן". בהקשר זה, התובעים מפנים למספר המחאות אקראיות משנים 2003, 2013 ו-2017, עליהן מופיע הכיתוב "רומן", וטוענים כי כיתוב זה שימש את הנתבע כחתימה באופן שיטתי. התובעים מדגישים כי בחקירתו הנגדית, הנתבע הודה כי הכיתוב על ההמחאות הוא בכתב ידו או בכתב יד אשתו, ובכך קרסה גרסתו כי החתימה על הסכם ההבנות זויפה.

    טענות אלו אינן מספיקות כדי להוכיח את אותנטיות חתימתו של הנתבע על הסכם ההבנות. הנתבע אומנם אישר כי הכיתוב "רומן" על גב ההמחאות יכול להיות שלו או של אשתו (עמוד 144 שורות 6-1) אך אין בכך כדי לסתור את חוות הדעת שקבעה כי החתימה הספציפית על הסכם ההבנות אינה שלו.

56. לא זו בלבד, שלא הוכח כי הסכם ההבנות נחתם על ידי הנתבע, אזי העלאת הטענה לקיומו של הסכם הבנות הועלתה על ידי התובעים רק במסגרת ההליך דנן, אף כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים נוספים בעבר ביחס לדירה.

57. כפי שפורט לעיל, בשנת 2008 הגישה הנתבעת נגד התובעים תביעת פינוי ואף ניתן פסק דין לפינויים, אשר לאחריו הגיעו הצדדים להסכמי פשרה כמפורט לעיל.

58. כאשר נחקר בנם של התובעים לעניין הצגת הסכם ההבנות בהליכים קודמים השיב כי לא היו הליכים משפטיים אלא רק הליכי הוצאה לפועל (עמוד 14 שורות 16-1), טענה שאינה מתיישבת עם העובדה כי הוגשה נגדם תביעת פינוי בשנת 2008 וכי הם חתומים על הסכמי פשרה משנים 2010-2009.

59. בעדותו אישר התובע כי לאורך השנים לא הראה את הסכם ההבנות:

    "עו"ד יום טוב: לא, ז"א שנכון להגיד שממה שאני מבינה פשוט תאשר לי אם כן או לא שאני לא יהיה לי אין ספק. ז"א שבכל השנים האלה כבר 18 שנים היו הליכים נגדך, היה הוצאה לפועל, היה תביעות.

    העד, מר י. ישכרוב: פעם אחת היה כן, פעם אחת.

    עו"ד יום טוב: לא, היה יותר, אנחנו רואים כמה פעמים היה, יותר מפעם אחת. כל ההליכים עצמם אתה אף פעם לא באת והראית איזה הסכם הבנות אף פעם?

    העד, מר י. ישכרוב: לא".

    (עמוד 39 שורות 9-1)

60. ככל שהיה ממש בטענתם, היה מצופה מהתובעים, כי הטענה לקיומו של הסכם הבנות, הייתה מועלית לא רק במסגרת ההליך דנן, אלא גם במסגרת הליכים קודמים שנוהלו ביניהם, שכן המדובר בטענה אשר היה בה כדי לשמש הגנה לתובעים בתביעת הפינוי שהוגשה נגדם, אך טענה זאת לא הועלתה על ידם.

61. לפיכך, יש לקבוע כי התובעים לא הוכיחו כי הנתבע חתם על הסכם ההבנות מיום 5.2.2003. משכך, הסכם זה אינו יכול לשמש בסיס לתביעתם.

    הסכם המכר מיום 14.6.2005 וטענת מראית עין

62. התובעים טוענים כי הסכם המכר מיום 14.6.2005, לפיו הועברה הבעלות בדירה לנתבעת, היה הסכם "למראית עין" שנועד להסוות את העברת הבעלות כבטוחה להלוואה, ולא שולמה בגינו תמורה אמתית. הנתבעים, מנגד, טוענים שמדובר בעסקת מכר כשרה, בתמורה מלאה, והנתבעת היא הבעלים החוקיים של הדירה.

63. חוזה למראית עין הוא חוזה בטל, כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג –1973:

    "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

64. בחוזה למראית עין הצדדים מסכימים ביניהם, כלפי חוץ, על חוזה מסוים, בעוד שכוונתם האמתית שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם לבין כוונתם האמתית הכמוסה [ראו ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011), ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2012), ע"א 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס (3.3.2014).

    בפסק הדין בעניין ע"א 7497/07 יעקב ריוגלר נ' אליהו לינדאור (22.2.2010), הבהיר כב' השופט ג'ובראן, כי חוזה למראית עין בטל מעיקרו:

    "בטלות החוזה למראית עין נובעת מהרצון להתחקות אחר הכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה. המשפט לא ייתן תוקף לחוזה אשר הצדדים עצמם לא רצו לתת לו תוקף. כוחו של חוזה למראית עין היה תמיד אפס (ראו גד טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו משפטים ח 507 (תשל"ח)), מכאן שחוזה זה בטל מעיקרו, ועל כן אין צורך באקט כלשהו כדי לבטלו (ע"א 8567/02 גליק נ' מויסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003)) ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. חוזה למראית עין יכול להיות מסווה למצב בו אין כל עסקה משפטית אחרת בין הצדדים, והוא יכול להיות מסווה לעסקה משפטית אחרת שהצדדים לא רצו לתת לה גילוי חיצוני".

    עוד נקבע בפסיקה, שנטל הראיה להוכיח שמדובר בחוזה למראית עין מוטל על הטוען זאת (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43; ע"א 8393/99 לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ (17.6.2004).

65. בחינת הטענת בדבר הסכם "למראית עין" מחייבת התייחסות לתצהיר עליו חתמו התובעים עצמם ביום 16.4.2008 (נספח 12 לתצהיר הנתבעת 2 ונספח ט' לכתב התשובה בהמרצת הפתיחה). בתצהיר זה, שהוגש במסגרת תביעה לסעד הצהרתי שהגישה הנתבעת, הצהירו התובעים במפורש שהדירה נמכרה על ידם לנתבעת; הנתבעת שילמה את מלוא התמורה; ואין להם כל טענה ביחס לכך.

66. בנסיבות אלו יש להחיל את הכלל של השתק שיפוטי.

    "הכלל בדבר השתק שיפוטי נועד להתמודד עם מצבים, בהם בעל דין מעלה טענות סותרות במסגרת הליכים שונים. על-פי כלל זה, בעל דין הטוען טענה מסוימת מושתק – במצבים מסוימים – מלטעון טענה הפוכה בהליך אחר. זאת, בין אם הטענות מופנות כלפי אותו בעל דין, ובין אם הן מופנות כלפי בעלי דין אחרים (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) (להלן: עניין בית ששון); ע"א 6181/08 שמואל וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו (28.8.2012) (להלן: עניין וינוקור); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב, פסקה 24 (25.11.2012) (להלן: עניין מרטינז).

    תכליתו של הכלל בדבר השתק שיפוטי היא, "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט... הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט" (עניין בן ששון, עמ' 633). לתכלית זו שני היבטים: בהיבט המוסרי, הנגזר מעיקרון תום הלב, מבקש הכלל למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט; בהיבט המעשי, נועד הכלל כדי למנוע קבלת החלטות סותרות על ידי טריבונלים שיפוטיים שונים (ראו: עניין וינוקור, פסקה 10; עניין מרטינז, פסקה 24)" ע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י(31.10.2018).

67. במקרה זה אין מקום לאפשר לתובעים לטעון בהליך אחד כי מכרו את הדירה וקבלו את מלוא התשלום עבורה, כאשר לטענתם טענות אלו נועדו להבריח את הנכס מהמעקלים, ואילו בהליך דנן לטעון טענות סותרות. שכן, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון "בתי המשפט אינם 'תכנית כבקשתך' שאדם מצהיר בהם עובדות שונות לפי נוחותו" [בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, סג(3) 111 (2009)].

68. זאת ועוד, טענת התובע כי ההסכם נחתם על מנת הבריח את הנכס ממעקלים אינה מתמודדת עם העובדה כי במועד חתימת ההסכם לא היו עיקולים על הנכס (ראו נסח שצורף כנספח 5 לתצהירו של הנתבע) ואלו הוטלו רק לאחר מכן.

69. התובע, נשאל בחקירתו הנגדית על התצהיר שנתן במסגרת התביעה להסרת עיקולים והתקשה לספק הסבר מהימן לסתירה החזיתית בין האמור בתצהיר לבין טענותיו הנוכחיות (פרוטוקול, עמוד 65 שורות 30-16, עמוד 68 שורות 10-4, 19-15).

    טענתו של התובע כי לא ידע קרוא וכתוב בעברית, או שלא הוקרא לו התצהיר במלואו, אינה מתיישבת עם ההתנהלות הנדרשת בחתימה על מסמך כה מהותי. זאת ועוד, ובהתאם לפסיקה אדם החותם עלמסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענהשלא קרא את המסמך ולא ידעעל מה חתם ובמה התחייב, חזקה עליו שחתם לאותהסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא.

    טענת "לא נעשה דבר" מתייחסת רק למצב בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר. היא אינה עומדת לחותם, מקום שהחתימה היא על מסמך הנוגע לעסקה מאותו סוג שהחותם חפץ בה, כאשר החותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העסקה שאינם תואמים את העסקה שהוא דימה לעשותה. טענה זאת גם אינה עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאות החתימה [ע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, מד(1) 341 (1990)].

    לגבי התובעת אשר חתומה על הסכם המכר וכן על תצהירים שנתנו בתביעת ביטול העיקולים, הרי שאין חולק כי היא יודעת לקרוא ולכתוב (התובעת היא אזרחית עובדת צה"ל מזה 30 שנה – עמוד 71 שורה 18, עמוד 72 שורה 4) ועל כן טענתה כי לא קראה ולא ידעה על מה היא חותמת בוודאי שאינה יכולה להישמע.

70. כמו כן, טענת התובעים כי נאמר להם שהתצהיר 'עוזר למנוע שמישהו אחר ייקח את הדירה' לא הוכחה בראיות מספיקות, ואינה גורעת מחזקת ידיעת התוכן של מי שחותם על מסמך כה מהותי, במיוחד עת קיימת בתצהיר הצהרה ברורה על מכירה של הדירה.

71. יוער, כי ניתנה לתובעים הרשות לזמן את עו"ד יום טוב להעיד על נסיבות החתמתם על התצהירים שניתנו במסגרת התביעה לביטול העיקולים. בבקשתם לזימון עו"ד יום טוב נטען כי נעתרו לבקשתו של הנתבע וחתמו על תצהיר במשרדה של עו"ד יום טוב מבלי להידרש כלל לתוכנו, כאשר כל המהלך של החתימה על התצהיר היה בחטף, מהיר ותכליתי וכי חלפו דקות ספורות מכניסת התובעים למשרדה של עו"ד יום טוב עד יציאתם מהמשרד, מבלי שהוקרא להם התצהיר או הוסבר להם תוכנו, על כן ונוכח טענתם כי אופן עריכתם וכשרותם של תצהיר התובעים, כמו גם תצהירו של עו"ד סיני ז"ל מעלים תהיות ומטילים ספק בכשרותם, מתחייב כי עו"ד יום טוב תידרש למתן עדות (בקשת התובעים מיום 5.3.2023).

    בפועל, ועל אף הטענות הכבדות שהעלו התובעים, ואף כי היה באפשרות התובעים לעמת את עו"ד יום טוב מול טענותיהם לעיל, הודיעו אלו כי הם מוותרים על עדותה של עו"ד יום טוב.

72. יתרה מכך, התובעים לא טענו מעולם, לאורך שנים ארוכות ובהליכים משפטיים רבים שניהלו מול הנתבעים (ובפרט תביעות פינוי והוצאה לפועל), כי הסכם המכר היה למראית עין או כי הדירה שימשה כבטוחה להלוואה. שתיקתם זו, והתנהלותם העקבית כשוכרי הנכס, מחלישה באופן ניכר את טענתם הנוכחית.

73. עוד יש להוסיף כי הנתבעת, אשר חתמה עם התובעים על הסכם המכר המאוחר לחתימת הסכם ההבנות, אינה חתומה על הסכם ההבנות, ועל כן ונוכח כל האמור לעיל, ואף אם היה נקבע כי ההסכם ההבנות נחתם על ידי הנתבע, אין בו כדי לחייב את הנתבעת.

    הקבלות שהוצגו על ידי הנתבעים ומעורבות עו"ד דוד סיני ז"ל

74. הנתבעים צירפו כנספח 6 לתצהירו של הנתבע קבלות לפיהן שולמו במזומן הסכומים הבאים: קבלה מיום 7.7.2005 לפיה שולם סך של 23,000 ₪; קבלה מיום 14.7.2005 לפיה שולם סך של 9,550 ₪; קבלה מיום 14.6.2005 לפיה שולם 131,544 ₪ ; קבלה מיום 3.7.2005 לפיה שולם סך של 54,000 ₪.

75. התובעים טענו כי הקבלות שהוצגו על ידי הנתבעים, המעידות על תשלומי תמורה במזומן, מזויפות או עברו מניפולציה.

76. מומחית התובעים, קבעה בחוות דעתה כי "היות ויש מספר גרסאות של הקבלות חתימות וכתב יד, בהחלט ניתן לקבוע שהקבלות לא אותנטיות, כי אם עברו מניפולציה כלשהי ולכן יש הכרח לבחון את מסמכי המקור".

77. אולם, מחקירתה הנגדית עלה כי לא בדקה באופן ישיר את אותנטיות החתימות, אלא התמקדה בהבדלים בין גרסאות שונות של הקבלות (עמוד 106 שורות 29-26, עמוד 107 שורה 32).

78. בעדותה אישרה המומחית כי לו היו שתי קבלות מקוריות, לא הייתה קובעת חוסר אותנטיות של המסמך (עמוד 107 שורות 24-23).

79. לעניין זה ועת נחקר התובע לגבי הנוהג של הכנת שני עותקים של אותו המסמך השיב כך :

    "עו"ד יום טוב: לא זוכר, אתה אמרת שכשבאת ומסרת לרומן צילמת שתי עותקים ומסרת לו שתי עותקים.

    העד, מר י. ישכרוב: שתיים עשיתי, אחד השארתי לו, אחד הוא חתם לקחתי אחד בשבילי אחד בשבילו.

    עו"ד יום טוב: תגיד לי רגע, ככה הייתם עושים? הייתם לוקחים שני עותקים במקום לצלם, לוקחים שני עותקים של אותו דבר ואז כותבים את אותו דבר בשני העותקים ואז חותמים? זה מה שרצית לעשות?

    העד, מר י. ישכרוב: אני הייתי חותם אחר כך הוא היה חותם, הייתי משאיר לו בחנות.

    עו"ד יום טוב: וכשיש שני מקור נכון?

    העד, מר י. ישכרוב: כן."

    (עמוד 52 שורות 21-12)

    ובהמשך :

    "עו"ד יום טוב: יוריק, אתה אומר תמיד לקחנו שני עותקים מאותו מסמך, כתבנו, כתבנו ונתתי שהוא יחתום על שניהם במקור. אני שואלת אותך ככה אתם נוהגים? ככה נהגתם באותו זמן שהיה לכם אותו מסמך שיש שני עותקים של מקור שחתמתם על כל מסמך ככה נהגתם?

    העד, מר י. ישכרוב: כן, כן."

    (עמוד 53 שורות 28-24)

80. מעדותו של התובע עולה כי התובע והנתבע נהגו להכין שני עותקים מאותו המסמך, על כן יכול להיות כי אותו שוני אליו הפנתה המומחית נעוץ בסיבה זאת, וכאמור ועל פי עדותה בנסיבות מסוג זה לא הייתה קובעת חוסר אותנטיות של המסמך.

81. מנגד, מומחה הנתבעים קבע כי החתימות על הקבלות הן חתימותיו של התובע. אומנם בעדותו טען המומחה כי הסתמך על העתקי קבלות ולא על קבלות מקוריות, אך די בכך שבחוות דעתה של מומחית התובעים לא נעשתה התייחסות לזהות החותם על הקבלות והאם המדובר בחתימתו של התובע, כדי לקבוע כי לא הוכח כי חתימת התובע על הקבלות זויפה.

82. אעיר, כי אף אם לטענת מומחית התובעים הקבלות עברו סוג של מניפולציה, היה מקום להתייחס לסוגיית חתימתם על הקבלות, שכן התובעים הכחישו בתוקף את הטענה כי קיבלו סכום כלשהו עבור התמורה. מכאן, שבהתאם לטענת התובעים, חתימתו של התובע לא אמורה להופיע על שום קבלה. אך טענה זאת כאמור לא קיבלה התייחסות בחוות הדעת מטעמם.

83. זאת ועוד, המדובר בקבלות אשר צורפו הן למכתבו של עו"ד סיני ז"ל מיום 20.11.2007, והן לתביעה שהוגשה בשנת 2008, כך שאין המדובר בקבלות אשר "הוכנו" לצורך התמודדות עם התביעה דנן, אלא בקבלות שהוצגו בסמוך ולאחר חתימת הסכם המכר.

84. עוד צירפו התובעים שני מכתבים שנחתמו במשרדו של עו"ד דוד סיני ז"ל, בהתייחס לתשלומים בגין הסכם המכר, האחד מיום 7.7.2020 (נספח 11 לתצהיר התובע) בו צוין כך :

    "לכבוד יוריק ויפה ישכרוב

    לבקשתכם ולאחר שבדקתי בחיק המכר שבמשרדי, הריני לאשר, כי בשנת 2005, טיפלתי בהסכם המכר של הדירה ברחוב הסוכנות היהודית 13 באור יהודה, בינכם לבין רגינה אמינוב ואולם כל נושא התשלומים, נסגר בינכם לבין רומן אמינוב, באופן ישיר, ללא התערבותי וללא ידיעתי."

85. ומכתב נוסף מיום 10.8.2020 (נספח 12 לתצהיר התובע) בו נכתב :

    "לכבוד יוריק ויפה ישכרוב

    הנדון: הסכם מכר מיום - 14.6.05 רח׳ הסוכנות היהודית 13/26 אור יהודה

    הריני לאשר, כי הקבלות שהוצגו לי, מיום: 14.6.2005, 7.7.05 ו - 17.7.05, לא הוכנו על ידי ולא נחתמו בפני".

86. בכל הנוגע לאמור במכתבי עו"ד סיני ז"ל משנת 2020, המכחישים את מעורבותו בתשלומים, יש לומר כי אלו עומדים בסתירה מובהקת לתצהירו המוקדם משנת 2008, בו אישר בתצהיר מאומת כדין את המכירה ואת תשלומי התמורה במלואם, וכן עומדים בסתירה למכתביו מיום 19.7.2006 ומיום 20.11.2007 במסגרתם פנה למי שהטילו עיקולים על הדירה בבקשה להסרתם שכן מלוא התמורה בגין הדירה שולמה על ידי הנתבעת (ראו נספחים לתצהירו המשלים של הנתבע מיום 9.5.2024).

87. עת נחקרו בנם של התובעים ועו"ד סגל ביחס לחתימת המכתבים עלה כי הגיעו לביתו של עו"ד סיני ז"ל אשר היה על כיסא גלגלים, כאשר המטפל הפיליפיני שלו פתח להם את הדלת (עמוד 16 שורות 33-30, ועמוד 90 שורות 9-3).

    מחקירתו של עו"ד סגל עלה כי הוא לא שוחח עם עו"ד סיני ז"ל טרם עריכת המכתב עליו הוחתם וכי עו"ד סגל הוא זה שהכין את המכתבים מראש לחתימת עו"ד סיני ז"ל (עמוד 89 שורה 16, ועמוד 91 שורות 9-5).

    עת נשאל בנו של התובע איזה מסמך הציגו לעו"ד סיני ז"ל לפני החתימה והאם הציגו לו את המכתבים שהוא בעצמו שלח בעניין בשנים עברו, השיב בנו של התובע בשלילה (עמוד 18 שורות 2-1). אף עו"ד סגל נשאל את אותה השאלה והשיב כי באותה העת המכתבים הללו לא היו בידיעתו (עמוד 93 שורות 16-7).

    עו"ד סגל נשאל האם עימת את עו"ד סיני ז"ל עם התצהיר שחתם בשנת 2008, והשיב כי סמך על הנתבעים שיעמתו אותו עם זה בחקירה (עמוד 94 שורות 18-12).

88. נוכח האמור לעיל, קשה להסתמך על מכתביו החתומים של עו"ד סיני ז"ל, העומדים בסתירה חזיתית לנטען בתצהירו משנת 2008, וכן למכתבים נוספים ששלח בשנת 2006 ו- 2007.

    לא זו בלבד שהמדובר במסמכים הסותרים אחד את השני, אזי ובעת חתימתו של עו"ד סיני ז"ל על המכתבים שהכינו התובעים, הוא לא עומת מול טענותיו בתצהיר שניתן 12 שנים קודם לכן. בתצהיר זה, שניתן בעת שעו"ד סיני ז"ל עדיין עבד ממשרדו, ויש להניח כי מצבו הרפואי היה טוב יותר, הצהיר עו"ד סיני ז"ל תחת אזהרה לגבי אותנטיות הסכם המכר ותשלום מלוא התמורה על ידי הנתבעים, וזאת בהיותו עורך דין המכיר היטב את הדין ואת ההשלכות המשפטיות של הצהרותיו.

89. עוד יש להדגיש כי במכתבים אלו לא נטען כי המדובר בהסכם למראית עין, אלא כל שנטען הוא כי עניין התמורה הוסדר בין הצדדים.

90. נוכח האמור לעיל, התובעים לא הצליחו לעמוד בנטל ולהוכיח כי הקבלות זויפו וכי לא שולמה תמורה בגין הסכם המכר.

    מהות התשלומים – שכר דירה או החזר הלוואה

91. התובעים טוענים כי התשלומים החודשיים בסך 3,000 ₪ ששולמו על ידם היו למעשה תשלומי החזר הלוואה.

92. התובעים טענו כי הנתבע הוא דמות מוכרת בשוק האפור. עת נחקר התובע לעניין זה השיב כי זה שהנתבע פורט שיקים מוכיח לטענתו שהנתבע הוא שוק אפור (עמוד 24 שורות 10-11), ובהמשך עת נחקר לעניין זה השיב כך : 

    "עו"ד יום טוב: אתה בא ואומר שוק אפור, איש מאיים, יש לך אישור שבא ואומר שהעסק לניקיון הוא עסק בלי רישיון?

    העד, מר י. ישכרוב: לא יודע אם היה לו רישיון, לא יודע אם היה לו.

    עו"ד יום טוב: יכול להיות שהיה לו נכון?

    העד, מר י. ישכרוב: לא יודע.

    עו"ד יום טוב: אוקי.

    העד, מר י. ישכרוב: לא התעסקתי בזה בכלל, היה לו, לא היה לו."

    (עמוד 28 שורות 31-25, ההדגשה הוספה – ע' ר')

93. עוד טענו התובעים כי הנתבע איים עליהם אך הודו כי מעולם לא הגישו נגדו תלונה במשטרה (ראו עדות בנם של התובעים בעמוד 8 שורות 4-3, עדות התובע בעמוד 24 שורות 7-1 ועדות התובעת בעמוד 76 שורות 17-10).

94. אעיר, כי טענה זאת לפיה הנתבע הוא איש של השוק האפור וכי איים עליהם, אינה מתיישבת עם עדותה של התובעת כי המדובר בחברים, משפחה : "כי זה חברים, משפחה, אמרנו אנחנו נסתדר בינינו, לא הלכתי להתלונן, בעלי אמר לא צריך, למה שאני אתלונן? אמרנו שנפתור את זה בינינו." (עמוד 76 שורות 18-17), וכן עם עדותו של בנם של התובעים כי "וגם היינו סוג של מכרים, חברים" (עמוד 8 שורה 21).

95. באשר לטענה לפיה תשלומי השכירות היוו תשלומי החזר הלוואה, הרי שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי בין הצדדים נחתם הסכם שכירות, וכי התובעים שילמו דמי שכירות על פיו במשך שנים ארוכות.

96. יתרה מכך, הנתבעת נאלצה להגיש תביעת פינוי כנגד התובעים בגין אי תשלום דמי שכירות, אשר הובילה לפסקי דין, הליכי הוצאה לפועל והסכמי פשרה כמפורט לעיל. כאשר באף אחד מהליכים אלו לא העלו התובעים את הטענה כי מדובר בהחזר הלוואה או כי הסכם השכירות הוא למראית עין. שתיקתם והתנהלותם בהליכים אלו מונעת מהם מלהעלות טענות אלו כיום.

97. אעיר, כי לו הייתה מתקבלת גרסתם של התובעים כי נחתם בין הצדדים הסכם הבנות וכי תשלומי השכירות היוו החזר תשלומי הלוואה, הרי שעל פי הסכם ההבנות, יכלו התובעים להחזיר את ההלוואה בכל זמן (טענה שאף היא בעייתית ואינה מתיישבת עם השכל הישר והנוהג בכל הנוגע להחזרי הלוואה) וכי לא היה מועד ספציפי להחזרתה ראו סעיפים 5-4 להסכם ההבנות אשר קבעו כדלהלן:

    "4. בכל שלב שלצד ב׳ יהיה אפשרות לסלק את החוב (437,000 ש״ח) יהיה מחויב צד א׳ להעביר בחזרה את הנכס לצד ב׳ ללא תנאים.

    5. אין לצד ב׳ זמן מוגדר לסילוק החוב וצד א׳ מחויב להחזיר את הבעלות על הנכס לצד ב׳ בכל זמן נתון בתנאי שהחוב סולק במלואו".

98. הסכם ההבנות יכול היה לשמש כמגן מפני תביעת הפינוי, שכן לשיטתם של התובעים לא היה זמן מוגדר לסילוק ההלוואה וכנגזרת מכך לא היה זמן מוגדר לתשלומים אשר הוגדרו כתשלומי שכירות עבור הדירה.

99. עוד אוסיף, כי טענת התובעים כי שילמו לאורך השנים סך של 3,000 ₪ מהווים פירעון ההלוואה, אינה מתיישבת עם העובדה כי בהסכם השכירות מיום 15.6.2007 (נספח 8 לתצהירו של הנתבע) צוין כי שכר הדירה יעמוד על 500 דולר, שנכון ליוני 2007 עמד כ- 4 ₪ לדולר, קרי דמי שכירות חודשיים בסך של 2,000 ₪. כך גם בהסכם הפשרה מיום 21.1.2009 צוין כי דמי השכירות עומדים על 2,000 ₪, ואילו בהסכם פשרה השני מיום 24.8.2010 נקבע כי התובעים ישלמו דמי שכירות של 2,500 ₪ לחודש.

100. על מנת להרים את נטל ההוכחה ולהוכיח כי הכספים ששולמו על ידי התובעים אכן יועדו לכיסוי ההלוואה הנטענת, נדרש מהתובעים פירוט מדוקדק ובהיר. היה עליהם לפרט "ברחל בתך הקטנה" את כל הסכומים ששולמו, מועדי התשלום ואופן ביצועם, באופן שיאפשר לעקוב אחר תנועת הכספים.

     מעבר לכך, היה הכרח להתייחס באופן מפורש ומלא לסוגיית הריבית וההצמדה שנטען כי חלו על הלוואה זו. הלוואות, ובפרט כאלה הנטענות כבעלות אופי חוץ-בנקאי, כרוכות לרוב בתנאים פיננסיים ספציפיים הכוללים רכיבי ריבית והצמדה.

     היעדר התייחסות מפורטת לרכיבים אלו, לצד חוסר פירוט באשר לגובה התשלומים ותאריכיהם כמו גם לסוגיית הריבית, מותיר את טענת התובעים לוקה בחסר ואינו מאפשר לקבוע כי החוב הנטען נפרע במלואו, על כל מרכיביו.

101. עת נחקר התובע לעניין סכום ההלוואה ונשאל מה היה סכומה השיב כך : 

     "עו"ד יום טוב: אתה טוען בסעיף ב' שרומן נתן לך הלוואה, מה היה סכום ההלוואה?

     העד, מר י. ישכרוב: זה 437,000 שקל, 420, 30, לא זוכר כבר, זה כבר כמה שנים"

     (עמוד 24 שורה 34).

102. התובע לא זכר מתי ניתנה לו ההלוואה (עמוד 25 שורות 6-1), לא זכר בתחילה כמה ריבית שילם (עמוד 25 שורה 11), ולאחר מכן טען כי בטוח שהייתה ריבית והיא כנראה הייתה סביבות 1%, 2% לחודש (עמוד 25 שורות 29-21).

103. עת נשאל לגבי החזרי ההלוואה השיב כי שילם 3,000 ₪ כל חודש (עמוד 30 שורות 11-7), ועת נשאל מתי סיים לשלם את ההלוואה השיב כי אינו זוכר, לפני כ- 6 שנים (עמוד 30 שורה 18).

     עת נטען בפני התובע כי בהתחלה שילם דמי שכירות 2000 ₪, השיב התובע כי הוא לא זוכר וכי את הסך של 2,500 ₪ התחיל לשלם "איזה חודשיים, 3 4" ואז הנתבעת העלתה את השכירות ל- 3,000 ₪ חצי שנה אחר כך (עמוד 39 שורות 25-28).

     עת הוצג לתובע ההסכם משנת 2005 והארכת הסכם השכירות משנת 2007 בו עמדו דמי השכירות על 500 דולר לחודש, שזה אלפיים ₪ השיב "אני דולר לא זוכר, אני זוכר 2500 שקל" (עמוד 42 שורה 14).

104. בחקירתו נשאל התובע האם מעת חתימת הסכם הבנות ועד לחתימת הסכם המכר שילם לנתבע, והשיב כי תמיד שילם (עמוד 48 שורה 12), ועת נשאל מה שילם השיב :

     "עו"ד יום טוב: מה שילמת?

     העד, מר י. ישכרוב: פעם 30,000 מזומן שילמתי.

     עו"ד יום טוב: איפה זה כתוב פה בתצהיר?

     העד, מר י. ישכרוב: על שנה, הוא יודע הכול, תשאלי אותו.

     עו"ד יום טוב: לא הוא יודע, איפה כתוב פה בתצהיר ששילמת 30,000?

     העד, מר י. ישכרוב: ושכחתי להגיד לך 30,000 מזומן שילמתי.

     עו"ד יום טוב: אה שכחת?

     העד, מר י. ישכרוב: פעם ראשונה שילמתי 30,000 מזומן.

     עו"ד יום טוב: אז זה לא כתוב פה?

     העד, מר י. ישכרוב: פעמיים שילמתי 60,000 מזומן.

     עו"ד יום טוב: אה גם 60,000? איפה זה גם כתוב?

     העד, מר י. ישכרוב: הוא לא נותן לי כלום, קבלות שום דבר, אני לא זוכר.

     עו"ד יום טוב: לא, איפה כתוב פה שאתה אומר את זה?

     העד, מר י. ישכרוב: אני נזכרתי ששילמתי 30,000 פעם ראשונה שילמתי מזומן.

     עו"ד יום טוב: אה עכשיו נזכרת?

     העד, מר י. ישכרוב: בשביל זה הוא השאיר אותי שנתיים עכשיו נזכרתי.

     עו"ד יום טוב: אה עכשיו נזכרת?

     העד, מר י. ישכרוב: כן, בשביל זה הוא השאיר אותי שנתיים, לא דיבר, אחר כך צ'קים.

     עו"ד יום טוב: כל ההליכים האלה לא נזכרת, רק עכשיו בדיוק נזכרת?

     העד, מר י. ישכרוב: לא, לא, אני עכשיו נזכר 30,000 מזומן שילמתי פעם, מזומן מראש, פעמיים 30,000 פעמיים, מראש לשנתיים שילמתי אני זוכר."

     (עמוד 49 שורות 21-1 )

105. המדובר בטענה כבושה אשר נטענה לראשונה בעדותו מבלי שהועלתה בתצהירו, ומצטרפת ליתר עדותו של התובע אשר לא הייתה ברורה ולא נתנה מענה מסודר לטענת התובעים לפיה שילמו את מלוא ההלוואה הנטענת. יוער, כי עדותו של התובע בעניין זה מהווה סתירה לעדות בנו אשר טען כי מעת חתימת הסכם ההבנות ועד לחתימת הסכם המכר לא שולם לנתבע דבר (עמוד 9 שורות 6-1).

106. אעיר, כי אחת מטענות התובעים היא הטענה כי מעולם לא ראו את הנתבעת. המדובר בטענה שאין בה כדי לשנות מההכרעה בתיק, שכן העובדה כי הנתבע רכש את הדירה עבור בתו אינה גורעת מהיותה הבעלים הרשום ואינה פוגעת בזכויותיה הקנייניות בדירה.

     התיישנות

107. הנתבעים טוענים כי תביעת התובעים התיישנה, שכן הסכם ההבנות הנטען נחתם בשנת 2003, והתביעה הוגשה שנים רבות לאחר מכן. בהינתן קביעתי לעיל כי התובעים לא הוכיחו את חתימת הנתבע על הסכם ההבנות, וכי הסכם המכר לא הוכח כחוזה למראית עין, אינני נדרשת לדון בטענה זאת.

108. יחד עם זאת אציין, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעים כי מדובר בהסכם למראית עין, הרי שהטענה להתיישנות הייתה נבחנת לאור המועד בו יכלו התובעים לדעת על ה"מראית עין". בהתחשב בכך שהתובעים אישרו את המכירה בתצהיר משנת 2008, קשה לקבל כי רק כעת "גילו" שמדובר בהסכם למראית עין.

     העדויות בתיק

109. על התובעים מוטל הנטל להוכיח את תביעתם שכן הנטל הוא על המוציא מחברו קל וחומר, כאמור, כאשר הנתבעת נהנית מחזקת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין.

110. עדויות התובעים לא הותירו רושם מהימן על בית המשפט.

111. עדותו של התובע התאפיינה בתשובות רבות לפיהן הוא "אינו זוכר" תשובה אשר חזרה על עצמה לא פחות מ- 40 פעמים במסגרת חקירתו הנגדית. ניתן היה לצפות כי תובע המגיש תביעה כה מהותית ידע לענות על שאלות ולא יענה בתשובות מתחמקות.

112. זאת ועוד, עת הוצג בפני התובע תצהירו משנת 2008 ונשאל האם זאת חתימתו השיב בשלילה (עמוד 63 שורות 21-17), ורק לאחר מכן בחקירה חוזרת אישר כי חתם על תצהיר במשרד בא כוח הנתבעים.

113. גם תשובותיה של התובעת בחקירתה הנגדית לא סייעו בידה. היא ניסתה להרחיק את עצמה מכל מסמך, גם ממסמכים לגביהם לא הכחישה כי היא חתומה עליהם, ואף ממסמכים שלכאורה תומכים בתביעתה.

     כך למשל השיבה כי היא לא מכירה את עו"ד סיני ז"ל אף כי הסכם המכר נחתם בפניו. כמו כן טענה כי היא לא חתומה על הבקשה לרישום הערת אזהרה (עמוד 73 שורות 33-29), כי היא לא חתומה על הדיווחים למשרדי מיסוי מקרקעין (עמוד 74 שורה 1). עת נטען בפניה כי אישרה שחתמה על הסכם המכר השיבה שאולי גם הוא מזויף, שכן הכול מזויף פה (עמוד 76 שורות 9-6).

     התובעת טענה כי היא אינה חתומה על הסכם ההבנות, אותו הסכם שהתובעים נסמכים עליו לתמיכה בטענתם כי לא נערך הסכם מכר בין הצדדים וכי הדירה ניתנה כבטוחה להחזר ההלוואה בלבד (עמוד 76 שורות 33-25, עמוד 77 שורה 1, ושורה 4).

     כך גם טענה כי היא לא מכירה את הסכמי הפשרה משנים 2009 ו- 2010 והיא אינה מזהה את חתימתה (עמוד 80 שורות 29-27).

     כמו כן לא זכרה כי הוגשה נגדם תביעת פינוי (עמוד 74 שורה 19), וטענה שלא ננקטו נגדה הליכי הוצאה לפועל לפינוי מדירתה (עמוד 74 שורות 21-20, עמוד 75 שורות 4-1). עוד טענה כי אינה יודעת על התביעה שהוגשה בשנת 2008 בעניין המעקלים וכי לא הגיעה למשרדה של ב"כ הנתבעים לחתום על תצהיר (עמוד 83 שורות 25-21).

114. באשר לעדויות הנתבעים, אזי ואף כי אני ערה לכך שעדות הנתבעת לא תרמה, שכן דברים רבים לא ידעה מידיעה אישית, וכי עדותו של הנתבע בנושאים מסוימים לא הייתה בהירה דיה (לעניין זה ראו עדותו ביחס לכך שהתובע היה חייב לו 200,000 ₪ - עמוד 128 שורות 30-3, ועמוד 129 שורות 19-14, וכן ביחס להלוואה שלקח מהבנק לצורך תשלום התמורה – עמוד 136 שורות 10-1), אזי ובשים לב כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים ואלו לא הרימו אותו, אין בפגמים שנפלו בעדויות הנתבעים כדי להביא לקבלת התביעה.

     הוצאות

115. בהתחשב בכך שהתקיים בתיק קדם משפט ושני דיוני הוכחות, והנתבעים נדרשו להגשת חוות דעת מומחה מטעמם בסוגיית הקבלות והסכם ההבנות, אני מחייבת את התובעים בהוצאות בסך של 10,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 90,000 ₪.  

     סוף דבר

116. לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את מכלול הראיות והטענות, הגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת תביעתם. התובעים לא הוכיחו כי הנתבע חתם על הסכם ההבנות, ולא הוכיחו כי הסכם המכר היה הסכם למראית עין.

117. לפיכך, אני דוחה את תביעת התובעים.

118. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות בסך של 10,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 90,000 ₪.

      

     ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ו, 10 יוני 2026, בהעדר הצדדים.