8085/14 עאמר טאה מוצטפא ג'לאד נ' התביעה הצבאית

הרקע

כתב האישום שהוגש על ידי תביעות להב מייחס לעורר את העבירות הבאות:קבלת מנוע של רכב שנגנב מישראל ב- 2/10/13; קבלת רכב ישראלי מסוג פולקסוואגן "קאדי" שנגנב מישראל ב- 16/11/14, פירוק הרכב ושמירת מנועו ודלתו במחסנים שליד ביתו; קבלת מנוע של רכב שנגנב בישראל ביום 11/6/14 והחזקתו במחסן שברשותו; החזקת שני מחשבי-רכב של מכוניות שנגנבו בישראל ביוני ובנובמבר 2014.

בבית המשפט הצבאי יהודה החליט כב' השופט רס"ן חיים בלילטי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

החלטתו של כב' השופט בלילטי מפורטת ומנומקת היטב, וכוללת התייחסות לטענות רבות מפי ההגנה, בהתבסס על התשתית הראייתית הנרחבת של תיק זה. השופט הנכבד מצא, כי יש ראיות לקשר בין העורר לבין המחסנים הסמוכים לביתו, הן לאור מיקומם והגישה אליהם והן לאור העובדה שכבל חשמל נמתח מביתו של העורר אל תוך אחד המחסנים; עוד קבע, כי העורר עוסק באופן תדיר ברכישת כלי רכב ובמכירת חלקיהם המפורקים; לא נמצאו די ראיות לכך שהעורר נטל חלק בפירוק המכונית מסוג "קאדי",וייתכן שרכש את חלקי הרכב כשהיו כבר מפורקים; לבסוף מצא, כי יש די ראיות לכך שמחשבי הרכב שנמצאו בחנויות שבחזקתו משויכים לכלי הרכב המפורקים שבחצריו.

לאור ממצאיו אלה קבע כב' השופט בלילטי כי יש ראיות לכאורה למרבית פרטי האישום, למעט לפירוק כלי הרכב, והסיק כי העורר עסק בחלקי רכב גנובים בהיקף מסחרי. לפי הפסיקה הדבר מקים עילת מעצר. לבסוף קבע, כי חלקו של העורר ב"תעשייה" של גניבת כלי רכב ישראלים, פירוקם ומכירת חלקיהם, גרם לפגיעה ניכרת בתחושת הביטחון של הציבור, וסיכון זה לביטחון הציבור אינו מאפשר חלופת מעצר.

לפיכך, כאמור, הורה השופט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. על כך הוגש ערר ההגנה.

טיעוני הצדדים בערר

בדיון בפניי חזר הסנגור הנכבד על עיקרי הטיעונים שהעלה גם בערכאה הראשונה, והוסיף להם טענה נגד סמכותו של בית המשפט הצבאי לדון בחלקי רכב, שלא ברור אם  הנאשם היה מודע לכך שמקורם בישראל.הסנגור המלומד חזר על טענותיו כי רק שניים מן המחסנים שבחצר היו בבעלותו של העורר, ואילו שניים אחרים שייכים לדודו של העורר, המתגורר בירדן. העובדה שכבל יצא מביתו של העורר אל אחד המחסנים אינה מעידה על כך שהמחסן שייך לעורר.

גם אם נמצאו ברשות העורר חלקים גנובים, התביעה לא הוכיחה כי פירק כלי רכב, או שרכש את החלקים ביותר מפעם אחת. לכן, אין לומר שמדובר בעיסוק נרחב בכלי רכב גנובים, אלא בהחזקה מזדמנת.

בנסיבות כאלה, אין לומר שהעורר מסוכן לציבור. כמו כן, גם אם יורשע העורר - העונש הצפוי לו אינו חמור ואינו מהווה סיבה עבורו לחמוק מן הדין.מדובר בעורר כבן 38, נשוי ואב לילדים, שעברו נקי לחלוטין. לכן, אפשר להסתפק בחלופת מעצר.

התביעה לא חלקה על קביעתו של השופט קמא, כי אין תשתית ראייתית לכך שהעורר היה מעורב בפירוק כלי רכב. עם זאת, התובע סמך ידיו על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא ועל נימוקיו, לפיהם חלקי הרכב הגנובים שנמצאו בחצרו של העורר שייכים לו, וכי הם מלמדים על עיסוק בכלי רכב גנובים בהיקף נרחב. לכן, ביקש שאדחה את הערר ואורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

דיון והכרעה

אפתח פרק זה בתשובה קצרה לטענתו של הסנגור הנכבד, כאילו אין לבית משפט צבאי באזור סמכות לדון בחלקי רכב גנובים שנמצאו בשטח A, כל עוד לא הוכח כי העורר היה לכל הפחות מודע לכך שמקורם של החלקים בישראל.

העורר מתגורר בטול כרם, המצויה בשטח A, וסעיף החקיקה הרלוונטי הואסעיף 10(ז) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב]\ תש"ע-2009:

"בית משפט צבאי מוסמך לדון כאמור בסעיף קטן (א), גם את מי שעבר באזור A עבירה לפי סעיפים 407ד(ב), 407ט-407יא לחוק הפלילי הירדני מס' 16, כפי שתוקן בצו בדבר תיקון החוק הפלילי (תיקון מס' 6) (יהודה והשומרון) (מס' 1428), התשנ"ה-1995 ולפי סעיף 412 לחוק הפלילי הירדני מס' 16, כפי שתוקן בצו בדבר תיקון דיני העונשין (רכוש גנוב ורכוש החשוד כגנוב) (יהודה והשומרון) (מס' 771), התשל"ט-1978, ובלבד שמושא העבירה הוא כלי רכב הרשום כדין במדינת ישראל".

הסעיף קובע כי תנאי לקיומה של סמכות לדון בעבירה של עיסוק ברכב גנוב הוא, ש"מושא העבירה הוא כלי רכב הרשום כדין במדינת ישראל". לצורךהקניית הסמכות לדון במעשים, אין צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו של הנאשם ביחס לרכב הנדון. די בכך שהוכח, כי הרכב הנדון רשום בישראל. לפי פסיקת בית משפט זה, די אפילו בכך שהרכב ככל הנראה היה כרשום בישראל (ע"מ 1589/12 מאהר אבו עג'אג' נ' התוב"ץ) ברור, כי להבדיל מעצםהסמכות לדון במעשה, לצורך ההרשעה בעבירה, נדרשת הוכחת מחשבה פלילית מתאימה מצד הנאשם.

במקרה זה, אין חולק על כך שחלקי הרכב הנדונים בכתב האישום הם חלקיהם של כלי רכב שהיו רשומים כדין בישראל. לכן, קמה סמכותו של בית משפט צבאי באזור לדון בעבירות שנוגעות לחלקי רכב אלה, גם אם העורר לא העסיק עצמו בשאלה מהיכן הגיעו החלקים.