סע"ש 29043-06-13 ו.ח. נ' לילית קוסמטיקה בע"מ

השאלה המונחת לפתחו של בית הדין בתיק שלפנינו, הינה האם לאור נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים והלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין נזק ממוני ופיצוי בגין עוגמת נפש.

הצדדים להליך:

התובעת, ו. ח. (להלן: התובעת), הועסקה אצל הנתבעת כדיילת מכירות בסניף חברת סופרפארם "ירקונים" בפתח תקוה, החל מיום 8.8.02 ועד ליום 4.2.13.

הנתבעת, לילית קוסמטיקה בע"מ (להלן: הנתבעת), הינה חברה לייבוא ולשיווק מוצרי קוסמטיקה, המעסיקה דיילות מכירה ויועצות יופי המוצבות בנקודות מכירה ברשתות הפארם השונות.

העובדות הרלוונטיות לענייננו כעולה מכתבי הטענות, מעדויות הצדדים והמסמכים אשר צורפו לעדותם:

התובעת עבדה בנתבעת בשכר שעתי, כדיילת מכירות של מוצרי קוסמטיקה וטיפוח החל מיום 8.8.02 ועד ליום 4.2.13.

לטענת התובעת, התובעת זכתה להערכה בגין עבודתה וכן לתעודות הצטיינות שונות לרבות תעודות מצטיינת ארצית של רשת הסופרפארם בה עבדה. הנתבעת טענה מנגד, כי התובעת מגזימה בתיאור תרומתה לנתבעת ואין היא שונה מכלל 750 הדיילות האחרות אשר עובדות בנתבעת .

ביום 11.10.11 הייתה התובעת מעורבת בתאונת עבודה בה נחבלה מדלת במהלך עבודתה. כתוצאה מכך, שהתה התובעת בחופשת מחלה במשך 3 שבועות והתאונה הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה.

לטענת התובעת, לאחר התאונה ניסתה לחזור לעבודתה הרגילה כדיילת יופי, אך מלבד פגיעתה פיזית התאונה הותירה בה משקעים נפשיים שהלכו והחמירו . הנתבעת טענה מנגד, כי התובעת לא נעדרה מעבודתה ומעולם לא התלוננה על בעיה רפואית שהיה בה כדי להגביל את עבודתה .

עוד טענה התובעת, כי לאחר קרות התאונה, פנתה פעמים רבות למפקחת גב' גמליאל, ומסרה כי אינה מסוגלת להמשיך בתפקידה וברצונה לשוחח עם מנהליה כדי למצוא פתרון למצב. לטענת התובעת, גב' גמליאל הבטיחה כי כך ייעשה והבהירה לה כי המסר הועבר לאחראית על המפקחות, הגב' ביגלמן אולם,  לא נעשה דבר ואף גב' ביגלמן התעלמה מפניותיה. הנתבעת טענה מנגד, כי לא התעלמה מפניות התובעת ואף תואמה פגישה בין התובעת לגב' ביגלמן ליום 7.8.12, אך התובעת לא הגיעה לעבודתה בבוקר לכן בוטלה הפגישה.

ביום 19.12.11 נבדקה התובעת על ידי רופא מומחה-נוירולוג (ד"ר מרמלשטיין ויקטור) אשר קבע כי התובעת סובלת מהפרעת לחץ פוסטראומתית והמליץ על טיפול תרופתי. בין היתר, קבע המומחה בהחלטתו כדלקמן: "סיבת הפניה:...נפגעה בתאונת עבודה כתוצאה מהתנגשות בדלת...מאז חל שינוי דרמטי במצבה - גם עקב פגיעה פיזית של אזור הגבה ושינוי מראה הפנים, הופיעו הפרעות שינה, עצבנות יתר, נטיה לבכות, חוסר ביטחון, חוסר ריכוז, נטייה להתפרצויות וכאבי ראש, חלומות מפחידים...אבחנות: WORK ACCIDENT WITH FACE TRAUMA, STRESS REACTION POST TRAUMATIC "STRESS DISORDER.  

ביום 26.7.12 נבדקה התובעת על ידי פסיכיאטר מומחה (ד"ר דיסקין אלכס), אשר קבע כי התובעת סובלת מהפרעת לחץ פוסטראומתית וניתן לה טיפול תרופתי. בין היתר, קבע המומחה בהחלטתו כדלקמן: "עקב :נמצאת במצוקה נפשית במשך 9 החודשים האחרונים בעקבות תאונת עבודה...סובלת מירידה במצבי הרוח, נדודי שינה, סיוטי לילה...לעיתים התפרצויות זעם, מחשבות עם גוון טורדני ועם תוכן חרדתי...נטלה...במשך כחודשיים ללא שיפור...ממצאים: ..אפקט חרדתי מני, התנהגות לא שקטה...".

ביום 7.8.12 פנתה התובעת לרופאה תעסוקתית אשר קבעה כי התובעת אינה כשירה באופן זמני לעבוד. בין היתר, קבעה הרופאה התעסוקתית בהחלטתה: "ממצאי הבדיקה: בוכה ונסערת נראית מאוד מוטרדת...POST TRAUMATIC STRESS DISORDER Most probably ". בהמשך לכך, התובעת שהתה בחופשות מחלה ממושכות, אשר הוארכו מעת לעת.

ביום 10.10.12, התובעת נבדקה שוב על ידי הפסיכיאטר המומחה, אשר חזר על אבחנתו והמליץ על טיפול תרופתי נוסף ובנוסף קבע: "LONG PSYCHIATRIC FOLLOW UP".

התובעת נבדקה בשלישית על ידי הפסיכיאטר המומחה ביום 8.4.13, אשר קבע כי מצבה של התובעת ללא שיפור והמליץ על המשך מתן הטיפול התרופתי ומעקב: "ללא שיפור. מאוד חשדנית".

ביום 29.10.12 החליטה הרופאה התעסוקתית, ד"ר נעמה ורבין, כי התובעת אינה כשירה לעבודתה בשל מצב בריאותה. במסגרת החלטתה פירטה הרופאה את ההיסטוריה הרפואית של התובעת וכתבה את אבחנתה: "אבחנות:OCCUPATIONAL FITNESS FOR WORK EXAMINATION

POST TRAUMATIC STRESS DISORDER.

"טיפולים והמלצות: לאחר שבדקתי את הנ"ל ועיינתי במסמכים הרפואיים; ובייעוץ עם ד"ר בן הרוש; אמליץ: אי כושר למקום עבודתה הנוכחי...אין צורך במעקב לביקור זה".

בהתאם לכך, שלחה הרופאה התעסוקתית מכתב לנתבעת בו הודיעה על החלטתה כי התובעת אינה כשירה לעבודתה בשל מצב בריאותה. וכך נכתב: "לכבוד: לילית קוסמטיקה – כוח אדם, שלום רב, הריני להודיעכם כי לאחר שבדקתי את גב' ח. ו. ועיינתי במסמכים הרפואיים הגעתי למסקנה כי בשל מצב בריאותה הנוכחי הנ"ל אינה כשירה לעבודתה במקום הנוכחי. יש למצות עם הנ"ל את מלוא זכויותיה".

ביום 4.11.12 פנתה הנתבעת לרופאה התעסוקתית, באמצעות באי כוחה, וביקשה לקבל מידע נוסף על מחלת התובעת, בין היתר, מהי מחלתה של התובעת, מתי התגלתה, האם בטיפול רפואי מתאים התובעת כשירה לעבוד בעבודה חלקית או מלאה ועוד .

התובעת שלחה לנתבעת מכתב נוסף בו ביקשה לקבל תשובה למכתבה ובתגובה שלחה הנתבעת ביום 19.11.12 את תשובתה לתובעת, באמצעות באת כוחה, בה הודיעה לתובעת כי פנתה בבקשת הבהרה לרופאה התעסוקתית וטרם קיבלה תשובה.

ביום 10.12.12 או בסמוך לכך, השיבה הרופאה התעסוקתית לנתבעת כי על מנת להתייחס לשאלות הנתבעת, על התובעת לשלוח טופס ויתור על סודיות רפואית חתום על ידה.

ביום 4.2.13 הודיעה התובעת לנתבעת, באמצעות באת כוחה, על סיום יחסי העבודה ביניהם לאור החלטת הרופאה התעסוקתית בדבר אי כשירותה, וטענה כי זכאית היא לתשלום פיצויי פיטורים ומלוא הזכויות המגיעות על פי כל דין .

ביום 26.2.13 שלחה הנתבעת מכתב לתובעת במסגרתו הודיעה לתובעת כי מאחר ולשם קבלת התשובות מהרופאה התעסוקתית נדרש ויתור על סודיות רפואית, והתובעת סירבה לוותר על החיסיון הרפואי, נמנעה מהנתבעת האפשרות לדעת מהן מגבלות התובעת ומהי העבודה החלופית שניתן להציע לה. לפיכך, הנתבעת רואה בהודעת התובעת כהודעת התפטרות ודוחה את דרישותיה הכספיות.

ביום 4.3.13 העבירה התובעת לידי הנתבעת העתק תיקה הרפואי, אף שלשיטתה לא הייתה מחויבת לעשות כן וחזרה על דרישתה למצות את זכויותיה.

ביום 24.3.13 הודיעה הנתבעת לתובעת כדלקמן: "מעיון במסמכים הרפואיים שצרפתם, עולה כי מרשתכם אינה כשירה לעבודה כדיילת בסניף סופרפארם בו עבדה...לאור חוות דעת זו, מרשתנו מציעה למרשתכם לעבוד בעבודה חילופית, שאיננה בתפקיד דיילת מכירות ברשת סופרפארם. מקום העבודה הינו במרכז הלוגיסטי של מרשנו, בצריפין. היקף המשרה והשכר יהיו זהים לאלה בהם עבדה. לצורך תאום תחילת העבודה מתבקשת מרשתכם להתקשר למנהל משה בראל טל'...".

התובעת טענה כי תשובת הנתבעת נעשתה בחוסר תום לב, בהתעלם מהחלטת הרופאה התעסוקתית תוך כוונה להימנע מתשלום זכויותיה.

ביום 13.6.13 הגישה התובעת את כתב תביעתה, בו טענה כי לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן:חוק פיצויי פיטורים), יש לראות את התפטרותה כפיטורים. התובעת עתרה לקבלת פיצויי פיטורים, הלנת פיצויי פיטורים, פיצויים בגין נזק ממוני ועוגמת נפש.

ביום 8.9.13 הגישה הנתבעת את כתב הגנתה.

ביום 9.11.14 התקיים דיון ההוכחות בתיק.

מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבעת העידו הגב' גילה גמליאל, אשר שימשה כממונה הישירה על התובעת וכן הגב' זיוה ביגלמן אשר משמשת כמנהלת Sale-Out"" (מכירות) של הנתבעת ואחראית על הגב' גמליאל.

תמצית טענות התובעת:

התובעת טענה כי התנהלות הנתבעת כלפיה נגועה בחוסר תום לב, כאשר התובעת הייתה עובדת נאמנה ומצטיינת והנתבעת מתחמקת מתשלום זכויותיה ומכבידה עליה בהליכים משפטיים יקרים, במטרה לגרום לה לוותר על זכויותיה.

באשר לעדותה של הגב' גמליאל, טענה התובעת כי יש למחוק סעיפים רבים מתצהירה ולחילופין ליתן לו משקל מועט ביותר, מאחר והוא מושתת ברובו הגדול מעדויות שמועה, סברה וייעוץ משפטי. בנוסף, גם מעדותה של גב' גמליאל עלה כי לא הייתה שותפה ואף לא מודעת למתרחש בין התובעת לנתבעת, ובמסגרת זאת לא הייתה מעורבת בקבלת ההחלטות בעניין התובעת ולא ראתה את האישורים הרפואיים אותם הגישה התובעת בזמן אמת.

בהמשך טענה התובעת כי גם מעדותה של גב' ביגלמן עלה כי כלל לא הייתה מעודכנת במתרחש, לא דיברה עם התובעת לאחר תאונת העבודה, לא ידעה מה כתוב במסמכיה הרפואיים של התובעת ואף לא התייעצו עמה מה לעשות לגבי התובעת, לרבות בעניין התפקיד החלופי אשר לטענת הנתבעת הוצע לתובעת.

לנוכח זאת, טענה התובעת כי המסקנה המתבקשת מעדותן של עדות הנתבעת, הינה כי מקבלת האישור הרפואי הראשון בעניינה של התובעת בדבר אי כושר זמני, עבר הטיפול בתובעת ליועץ המשפטי של הנתבעת, עו"ד בילט, אשר ייצג את הנתבעת בהליך זה ומשמש כבעל מניות ודירקטור בנתבעת. בהתאם לכך, לטענת התובעת, עו"ד בילט היה צריך להצהיר מטעם הנתבעת, והימנעותו מלעשות כן שקולה לאי הבאת עד ופועלת לחובת הנתבעת .

התובעת טענה כי מאז התאונה ובגללה באופן הדרגתי החלה הידרדרות משמעותית במצבה הנפשי, המתועדת על ידי מומחים רפואיים .

התובעת הדגישה כי ניתנה החלטה מפורשת של רופאה תעסוקתית לפיה התובעת אינה כשירה לעבוד בנתבעת, והנתבעת אינה יכולה לשמש כערכאת ערעור על החלטת הרפואה התעסוקתית.

התובעת הוסיפה וטענה כי לפי ההלכה, די בהצגת תעודה רפואית מהימנה כדי שתהווה ראיה מספקת למצב הבריאותי ואין משמעות לסירוב לוותר על סודיות רפואית.

בנוסף, בהתאם לפסיקה קבלת אישור רופא תעסוקתי היא דרך המלך להוכחת המצב הרפואי של העובד אשר דורש פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. כמו כן, בהתאם לדין לאישור רפואי שניתן מקופת חולים מעמד של רשומה מוסדית ורק במקרה שמוגשת תעודת מחלה שאינה של קופת חולים, המעביד רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית מטעמו .

לטענת התובעת, הצעת העבודה החלופית שניתנה לה על ידי הנתבעת, ניתנה בחוסר סמכות, בניגוד להחלטת הרופאה התעסוקתית, שכן אם הרופאה הייתה סבורה שיש מקום למשרות חלופיות הייתה מציינת זאת במפורש בהחלטתה ואת התנאים בהם יכולה התובעת לעבוד.

בנוסף, התובעת הדגישה כי מדובר בהצעת עבודה שניתנה כמעט שנה וחצי לאחר תאונת העבודה ו – 5 חודשים לאחר החלטת הרופאה התעסוקתית בדבר אובדן כושר, הצעה כללית וסתמית שלא הייתה כל כוונה אמתית מאחוריה.

עוד טענה התובעת, כי הנתבעת מנסה לצייר את התובעת כדמות ערמומית אשר לאור דחיית בקשתה לשמש כסוכנת מכירות רימתה את רופאיה, אולם אין לכך קשר לתאונת העבודה ולהתדרדרות במצבה הנפשי של התובעת לאחר מכן-.

בכל קשור למהימנות העדויות, חזרה התובעת על טענתה כי מרבית עדותן של העדות מטעם הנתבעת היו עדויות שמיעה וסברה ללא ידיעה אמתית של העובדות בעוד עדותה של התובעת הייתה ללא רבב.

לאור כל האמור לעיל, טענה התובעת כי יש לראות בהתפטרותה כפיטורים ולפיכך היא זכאית לתשלום של 43,291.2 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. התובעת טענה בהקשר זה, כי שכרה החודשי הממוצע לחישוב זכויותיה עמד על סך של 4132.5 ₪ . בנוסף, טענה התובעת כי היא זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים לאור התנהלותה חסרת תום הלב של הנתבעת בסך של 236,480 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.10.12, יום מתן החלטתה של הרופאה התעסוקתית.

כמו כן, התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק ממוני בגין חודשי העבודה בהם לא יכלה לדרוש תשלום מביטוח לאומי עבור דמי אבטלה, בסך של 31,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית.

עוד יצוין, כי התובעת הגישה סיכומי תשובה, במסגרתן התייחסה לכלל הטענות אותן העלתה הנתבעת בסיכומיה, בנוגע למהות המשרה החלופית שהוצעה לה. לטענת התובעת, כלל טענות אלו הינן בגדר הרחבת חזית אסורה, כאשר בכתבי הטענות לא נאמר על כך דבר ועדות הנתבעת לא ידעו להעיד על מהות המשרה החלופית. מדובר בטענות חדשות לגמרי המועלות בסיכומים ולא ברור מפי מי הן נטענות.

עוד טענה התובעת בסיכומי התשובה, כי לא היה כל צורך שהנתבעת תדרוש מהתובעת לוותר על סודיות רפואית מאחר וממילא התברר כי אף כיום, לאחר שראתה את חוות הדעת בעיינה של התובעת, ממשיכה הנתבעת לטעון כי התובעת אינה סובלת מבעיה רפואית ומצב נפשי מורכב.

התובעת הוסיפה וטענה, כי הנתבעת לא חלקה על החלטתה הרפואית של הרופאה התעסוקתית לגבי אי כושר זמני כאשר זו ניתנה, לכן יש בכך כדי להוכיח כי הנתבעת הכירה כי מצבה הרפואי של התובעת בעייתי והסיבה היחידה בגינה הנתבעת חולקת על האישור הרפואי הינה כי הנתבעת אינה נכונה לשלם לפיצויים.

לשיטת התובעת, מסיכומי הנתבעת עולה באופן ברור כי הסיבה האמתית בגינה לא שילמה הנתבעת לתובעת פיצויי פיטורים מאחר וחששה שעובדות אחרות יבקשו אף הן פיצויים, בבחינת "יראו וייראו".

תמצית טענות הנתבעת:

הנתבעת טענה בהרחבה כי היא נאלצת להתמודד כיום עם תופעה שהולכת ומתרחבת בקרב דיילות המכירה המועסקות בה, המוציאות אישורים רפואיים בדבר מצב בריאותי לקוי, כביכול, ודורשות פיצויי פיטורים. עוד נטען כי מדובר ב"מגיפה" שהנתבעת אינה יודעת כיצד להתמודד אתה. לפיכך, נאלצה הנתבעת במקרים בהם האישור הרפואי מעורר סימני שאלה וכן התנהגות הדיילת ,לבחון את הנסיבות העומדות מאחורי הצגת האישור הרפואי, כפי שקרה במקרה זה.

עוד טענה הנתבעת, כי אישור רופא תעסוקתי שניתן איננו חזות הכל והשאלה היא האם התקיימו התנאים המזכים את התובעת בפיצויי פיטורים עקב התפטרות בשל מצב בריאות לקוי, בהתחשב בנסיבות המיוחדות המובאות בפני בית הדין .

לשיטת הנתבעת "נסיבות העניין" שעל בית הדין להתחשב בהן במקרה זה הינן כי האישור הרפואי היה תולדה של סירוב הנתבעת להיענות לדרישת התובעת לשמש כסוכנת מכירות. לעמדת הנתבעת, כל כוונת התובעת הייתה להציב אולטימטום לנתבעת בדבר העסקתה כסוכנת מכירות ולחילופין תשלום פיצויים. לאחר שהנתבעת סירבה לבקשת התובעת להיות סוכנת מכירות מאחר ולא היה תפקיד פנוי, המסלול הפשוט והקצר של התובעת היה להמציא אישור רפואי.

הנתבעת הוסיפה וטענה ארוכות בנוגע לתוקפה ולניסוחה של החלטת הרופאה התעסוקתית. במסגרת זאת, טענה הנתבעת כי האישור אינו מציין כל בעיה רפואית אלא יש בו אמירה כללית של הרופאה התעסוקתית, כי "בשל מצב בריאותה הנוכחי", התובעת אינה כשירה לעבודה. לשיטת הנתבעת, אמירה זו אינה מספיקה. לא ניתן להבין מאישור זה, מהו הליקוי במצב בריאותה של התובעת וכיצד הוא פגע בכושר עבודתה ואף עולה ממנו כי מדובר בדבר חולף .

עוד טענה הנתבעת, כי מסיכומי הבדיקה של הרופאה התעסוקתית עולה כי מצבה של התובעת הלך והשתפר ובבדיקתה השלישית הרופאה התעסוקתית אף קבעה כממצא כי מצבה של התובעת היה טוב יותר , לכן הקביעה כי דווקא במועד זה הוחלט ליתן לתובעת אישור בדבר אי כושר מעוררת תמיהה.

הנתבעת הוסיפה, כי בסיכום הרפואי של הרופאה התעסוקתית מיום 6.9.12 אף כתבה הרופאה כי אין הצדקה רפואית להרחיק את התובעת מהעבודה. לפיכך גם מאישור רפואי זה עולה כי אין הצדקה רפואית שהתובעת לא תמשיך בעבודתה. לאור זאת טענה הנתבעת כי מצב בריאותה של התובעת לא הצדיק מבחינה רפואית את התפטרותה.

בנוסף, טענה הנתבעת כי להחמרה הנטענת במצבה הנפשי של התובעת אמור להיות ביטוי חיצוני בעבודתה והדבר לא קרה לכן יש לכך משמעות ראייתית. התנהגות התובעת לא הייתה של אדם שאינו כשיר לעבודתו, התובעת לא הייתה במצוקה נפשית, עבדה במהלך כל אותה שנה כרגיל, לא נעדרה מעבודתה וטיב עבודתה לא הושפע מבריאותה. כמו כן קיבלה תעודת הצטיינות לשנת 2012.

יתרה מכך, התובעת אף עבדה ביום 7.8.12 בו כבר אחזה באישור רפואי לפיו אינה כשירה לעבודתה החל מיום המחרת.

לטענת הנתבעת, בסיכום הבדיקה מיום 29.10.12 קבעה הרופאה התעסוקתית "אי כושר למקום העבודה הנוכחי" הכוונה לחנות הסופרפארם בה עבדה התובעת. לטענת התובעת אירוע החבלה בגבה גרם לפגם אסתטי בפניה לכן לא רצתה לעבוד כדיילת יופי אולם לא הייתה כל מניעה רפואית כי התובעת תעבוד במרכז הלוגיסטי של הנתבעת.

עוד טענה הנתבעת, כי הדרישה לחתימה על טופס ויתור סודיות רפואיות הייתה כדין מאחר והנתבעת נדרשה לבדוק את אפשרות המשך העסקת התובעת בעבודה חלופית וביקשה לקבל מידע לשם כך מהרופאה התעסוקתית .

הנתבעת הוסיפה וטענה כי בהתאם לדין, יש לבחון את המצב הרפואי במעמד ההתפטרות והתובעת לא הוכיחו כי התנאים בדבר התפטרותה בשל מצבה הבריאותי אכן התממשו במועד זה, שכן אישור הרופאה התעסוקתית ניתן ביום 29.10.12 בעת שהיה שיפור במצבה והודעת ההתפטרות של התובעת ניתנה רק ביום 4.2.13.

הנתבעת פעלה בתום לב כאשר הציעה לתובעת עבודה חלופית במרכז הלוגיסטי. עבודה זו אינה שונה בצורה מהותית מעבודת התובעת כדיילת מכירות בסניף סופרפארם, שכן שתי העבודות כוללות עבודה עם סחורה. התובעת לא טרחה להתייחס להצעה מאחר וכיוונה למטרה אחרת וניצלה בציניות את סירוב הנתבעת להעסיקה בתפקיד שאינו פנוי (דיילת מכירות).

לעניין מהימנות העדויות, טענה הנתבעת כי העדות מטעם הנתבעת השיבו לשאלות בצורה כנה ואותנטית.

בהתייחס לטענות התובעת לגבי עדות הגב' ביגלמן, טענה הנתבעת כי טענות אלו חסרות בסיס וזימונה של גב' ביגלמן שקול להבאת כל גורם בכיר אחר מהנהלת הנתבעת שאינו מכיר את התובעת באופן אישי.

עוד טענה הנתבעת, כי מעל דוכן העדים מצאה התובעת לספר לראשונה סיפור דרמטי ונוגע ללב על הפגישה שהתקיימה בבית קפה בינה לגב' גמליאל, אף שהדבר לא צוין בתצהירה. התנהלות התובעת מצביעה על תחכומה ובחירתה להעמיד פני קורבן כדי לזכות באהדת בית הדין.

בהתייחס לטענת התובעת, כי נמנעה ממנה האפשרות לעבוד בחברה האחרת - "בודי שופ", טענה הנתבעת כי התובעת יכולה הייתה לזמן למתן עדות את איש הקשר מ- "בודי שופ" ובחרה שלא לעשות כן במכוון .

עוד טענה הנתבעת כי ב"כ התובע נמנעו מלחקור את גב' גמליאל בנושאים שונים ואילו נחקרה הייתה מתבררת האמת (למשל על השיחה עם נציג בודי שופ, הפגישה בבית הקפה) .

בהתייחס לטענה על נזק ממוני, הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה כי נמנע ממנה לפנות לביטוח לאומי או להתחיל לעבוד בעבודה חדשה בשל

הנתבעת .

בהתייחס לפיצויי הלנה ולטענה בדבר עוגמת נפש, טענה הנתבעת כי קיימות טענות ממשיות נגד התפטרות התובעת וזכאותה לפי סעיף 6 לחוק , לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבעת המצדיק פיצויים כאמור. בנוסף, המדובר במחלוקת כנה וכל מטרתה של התובעת היא להציג את הנתבעת בצורה שלילית, כאשר כלל טענותיה של התובעת בהקשר זה הינן בגדר הרחבת חזית וממילא לא הוכחו .

לעניין טענות התובעת כי עו"ד בילט היה צריך להיות עד בתיק, טענה הנתבעת כי לבא כוחה יש מיעוט מניות בנתבעת והנתבעת אינה שייכת לו, בניגוד לאופן המוצג על ידי התובעת. בנוסף, התובעת יכולה הייתה לזמן את עו"ד בילט לעדות אילו חפצה בכך. כמו כן בהתאם לדין, בחברה פרטית אין כל מניעה כי פרקליט ייצג חברה בה הוא דירקטור ובעל מניות, גם אם הוא בעל שליטה בחברה.

דיון והכרעה:

במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים: האם התובעת עומדת בתנאי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים בכל הקשור להתפטרות מחמת מצב בריאותי? בהתאמה לכך, וככל שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, מהם הסעדים להם זכאית התובעת?

נדון בשאלות אלו לפי סדרן.

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלקמן:" 6. התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים.. ".

כך, פסק בית-הדין הארצי, בהתייחסו לסעיף הנ"ל, כי: ”כלל אחד אשר לו יש ליתן את הדעת עת באים ליישם את סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, הוא שאותו מניע להתפטרות, אותו קשר סיבתי בין מצב הבריאות ובין ההתפטרות, יפעל למעשה במעמד התפטרות, ולא יהא בבחינת אפשרות שלא פעלו מכוחה. לשון אחר, אין די בכך שבמצב בריאותו של העובד היה כדי להוות גורם סיבתי או אחד הגורמים הסיבתיים להתפטרות, אלא שצריך כי יהא ברור כי אותו גורם פעל למעשה“ .

בנוסף, הלכה פסוקה היא, כי על מנת להיכנס לגדרו של סעיף 6 לחוק, אין הכרח שהעובד יגיע למצב של אי-יכולת מוחלטת לעבוד, אלא די בכך שמצב בריאותו יהווה סיבה מספקת להתפטרותו, וכי על מנת שיקויים בהתפטרות התנאי שהיא "לרגל" מצב בריאותו של העובד, אין כל הכרח בכך שמצב הבריאות ימנע בעד העובד כל אפשרות להמשיך בעבודתו, או שיכביד על עבודתו ועל בריאותו מעבר לרגיל; די בכך שיהא קשר סיבתי בין מצב הבריאות לבין ההתפטרות.  

עוד נפסק, כי אין להסיק מלשונו של הסעיף כלל לפיו עובד המתפטר מטעמי בריאות, חייב לנקוט בצעד זה או אחר, כדי לזכות בפיצויי פיטורים והמעביד חייב לנקוט צעד אחר כדי להיות פטור מכך. כל מקרה נדון לפי נסיבותיו, לפי המיוחד בו ובעניין המובא לערכאות, נותן בית הדין את דעתו למכלול העובדות ליישום הוראות החוק.

בעניין שטרית, פסק בית הדין הארצי לעבודה בעניינו של עובד שהתפטר בגלל מצב בריאותי לקוי, כדלקמן:" 4.סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים מונה כמה תנאים מצטברים שעובד מתפטר צריך למלא על-מנת שתקום לו הזכות לקבל פיצויי פיטורים, ואלה הם: (א)העובד בא בגדר מעמד של "עובד"; (ב)ה"עובד" התפטר עקב מצב בריאותו; (ג) הייתה "סיבה מספקת" להתפטרות". הלכה פסוקה היא, שנטל ההוכחה כי מתמלאים התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק מוטל על העובד. זאת ועוד, התפטרותו של העובד צריכה להיות "לרגל" מצב בריאותו, היינו שהגורם להתפטרות היה מצב בריאותו".

עוד פסק בית הדין בעניין שטרית: " סעיף 6 לחוק אינו קובע במפורש שקבלת פיצויי פיטורים מותנית בכך שאין למעסיק עבודה אחרת עבור אותו עובד המבקש להתפטר. עם זאת, בית-דין זה קבע בפסיקתו כי על העובד להודיע למעסיק טרם התפטרותו על מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו כמונע המשך העבודה שעשה עד כה, על-מנת לאפשר למעסיק להציע לו עבודה אחרת או תנאי עבודה ולהשפיע בכך על "שאר הנסיבות", כך שלא תהא סיבה מספקת להתפטרות. אולם בכך אין כדי להוביל למסקנה כי העובד חייב לקבל כל עבודה אחרת שמציע לו המעסיק. כך העובד אינו חייב להסכים לכל עבודה, אלא רק לעבודה ההולמת את כישוריו. זאת ועוד, מלשון הסעיף עולה כי אף אם העובד מסוגל לבצע את העבודה המוצעת לו, בית-הדין ישקול את מצב בריאותו, את תנאי העבודה בתפקיד החדש ונסיבות אחרות".

נקדים אחרית לראשית, ונאמר כי הגענו לכלל מסקנה כי התובעת עומדת בתנאי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים וכי יש להכיר בהתפטרותה כהתפטרות על רקע מצבה הבריאותי, כפי שנפרט להלן.

התובעת הועסקה כעובדת הנתבעת, על כך אין חולק. כמו כן, התובעת הודיעה כי התפטרה לרגל מצב בריאותה ואף המציאה אישור רפואי.

בנסיבות אלה עלינו לבחון האם הייתה סיבה מספקת להתפטרות התובעת? לעניות דעתנו, התובעת הוכיחה כי אכן הייתה סיבה מספקת להתפטרותה, מהטעמים המפורטים להלן.

ראשית, הממצאים הרפואיים:

חוות הדעת הרפואיות אשר הגישה התובעת תומכות במסקנה כי הייתה סיבה מספקת להתפטרותה לאור מהימנותן וטיבן.

מדובר בחוות דעת של רופאים מומחים – פסיכיאטר, נוירולוג וכן רופאה תעסוקתית. כלל חוות הדעת קבעו מפורשות כי התובעת סובלת מבעיה בריאותית נפשית.

כאמור, אין מדובר בחוות דעת אחת, אלא במספר חוות דעת. כמו כן, חוות הדעת מתייחסות למועדים שונים, מהן עולה כי המצב הרפואי הבעייתי של התובעת נמשך על פני מספר שנים, החל משנת 2011 ועד לאחר סיום עבודתה בנתבעת, כאשר גם ביום 8.4.13 קבע מומחה לפסיכיאטריה כי מצבה של התובעת נותר ללא שיפור .

עוד נציין בהקשר זה, כי חוות הדעת ניתנו כולן במסגרת תעודת מחלה מאת קופת החולים ועומדות בתנאי תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976.

במסגרת בחינת האמור בחוות הדעת הרפואיות והממצאים הרפואיים, שקלנו בכובד ראש את מכלול טענות הנתבעת בעניין האישור הרפואי אשר ניתן לתובעת ולמצבה הרפואי, אשר לשיטתה לא הצדיק את התפטרות התובעת.

אומנם, יש צדק בטענת התובעת, לפיה טענות אלו הופכות למעשה את הנתבעת לערכאת ערעור על החלטה רפואית ולכן אין לקבלן. חרף זאת, ואף שהממצאים הרפואיים אותם בחנו היו מהימנים בעינינו, לאור חשיבות הדברים מצאנו לנכון לבחון את טענות הנתבעת לגופן.

בהתייחס לטענת הנתבעת, כי האישור הרפואי של הרופאה התעסוקתית כולל אמירה כללית בלבד ולא ניתן להסיק ממנו מהי הבעיה הרפואית והאם מדובר באי כושר זמני או קובע, סבורות אנו כי יש לדחות את טענת הנתבעת. החלטת הרופאה התעסוקתית ברורה ובהירה, ממנה עולה מפורשות כי התובעת אינה כשירה לעבודתה ויש למצות זכויותיה על כן, אין כל ספק כי אין מדובר במצב זמני, כטענת הנתבעת. בנוסף, בהחלטת הרופאה התעסוקתית מפרטת את ההיסטוריה הרפואית של התובעת הרלבנטית לאי הכשירות. הבעיה הרפואית של התובעת, אף מפורטת בכלל חוות הדעת הרפואיות, אשר כאמור לעיל נשלחו לנתבעת על ידי התובעת עוד ביום 4.3.13.

הנה כי כן, החלטת הרופאה התעסוקתית נסמכת ומגובה בהחלטות ובחוות הדעת של המומחים השונים.

לפיכך, אנו דוחות גם את טענת הנתבעת כי מדובר באישור רפואי כללי וסתום.

לאור האמור בכלל חוות הדעת אותן צירפה התובעת לתביעתה, אנו דוחות את טענת התובעת כי מצבה הרפואי של התובעת לא הצדיק את התפטרותה וכי מהאישורים הרפואיים עולה כי מצבה אף השתפר, שכן מחוות הדעת עולה בבירור כי מצבה הרפואי הבעייתי של התובעת נמשך על פני תקופה ממושכת (2011-2013), כאשר כאמור לעיל, בחוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה ביום 8.4.13 לאחר סיום עבודת התובעת, נקבע במפורש כי לא חל כל שיפור במצבה.

בחנו טענת הנתבעת לפיה בהחלטת הרופאה התעסוקתית מיום 6.9.12, נכתב כי אין הצדקה לסיום את עבודת התובעת. מעיון באותה החלטה עולה כי נכתב בה כי התובעת תמשיך במעקב וכי יינתן לה עוד חודש על מנת לסייע לה להחלים. לפיכך, הדעת נותנת כי שעה שהתובעת לא החלימה, ומאחר והתובעת המשיכה בטיפול פסיכיאטרי, קבעה הרופאה התעסוקתית, כי אינה כשירה לעבודה ואין באמור בהחלטה הקודמת כדי לגבור על החלטתה העדכנית האחרונה ( מיום 29.10.12)בעניינה של התובעת.

בנוסף, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה יש ליתן משקל לעובדה כי מצבה הרפואי של התובעת לא בא לידי ביטוי בהתנהגותה. ראשית, עדותה של התובעת בהקשר זה אשר הבהירה מדוע שבה לעבודתה לאחר תאונת העבודה, הייתה אמינה עלינו וכדבריה:" ש. שחזרת מחופשת המחלה אחרי שלושה שבועות, את פנית לגילה ואמרת לה שיש לך אי שביעות רצון מעבודתך? ת. חזרתי לעבודה כי הייתי חייבת פרנסה וחוזרת למקום מסודר, לעבודה שאני אוהבת ולא אמרתי שאין לי רצון לא לעבוד...".

בהקשר זה, אף העידה גב' גמליאל, הממונה על התובעת: "ש.היא ניהלה איתך שיחות בקשר למצב הנפשי שלה? ת. היא אמרה שקשה".

שנית, הוכח בפנינו כעולה מחוות הדעת, כי מצבה הרפואי של התובעת הלך והתדרדר ולכן גם בעניין זה יש כדי להסביר את תפקודה בעבודה, כאשר בסיום עבודתה אף נטלה התובעת חופשות מחלה ממושכות.

שלישית, לדידנו העובדה כי התובעת הצליחה לתפקד בעבודתה חרף מצבה הנפשי הקשה, צריכה להיזקף לזכותה ולא לחובתה . בהתאמה, דין כלל טענות הנתבעת בהקשר זה, מהן עולה כי לגרסתה התובעת ביקשה להערים על הנתבעת, להידחות מכל וכל.

בדומה, אין אנו מוצאות כל פסול בכך שהתובעת הגיעה לעבודה ביום 7.8.12, טרם קבלת האישור הרפואי מהטעמים המנויים לעיל ומאחר וההסבר אותו מסרה התובעת לעניין זה בעדותה, אמין עלינו.

באשר לטענות הצדדים בעניין הפרת הסודיות הרפואית של התובעת, מאחר והתובעת ממילא הסכימה לחשוף בפני הנתבעת את חוות הדעת הרפואיות בעניינה והעבירה חוות דעת רפואיות אלו לידי הנתבעת, אין לנו צורך להכריע בעניין זה.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעות כי הממצאים הרפואיים תומכים במסקנה כי הייתה סיבה מספקת להתפטרות התובעת.

שנית, תנאי העבודה - בחינת ההצעה החלופית שניתנה לתובעת:

החלטת הרופאה התעסוקתית הינה מוחלטת לפיה אין התובעת נדרשת לעבוד עוד בנתבעת. בהתאם לכך, אין אנו מקבלות את טענת הנתבעת כי מדובר בהחלטה בדבר אי כושר לחנות הספציפית בה עבדה התובעת.

לטענת הנתבעת החבלה גרמה לפגם אסתטי בפניה של התובעת לכן לא רצתה לעבוד כדיילת יופי ולא הייתה כל מניעה רפואית כי תעבוד במרכז הלוגיסטי של הנתבעת. אולם, מסקנה זו אינה עולה מהחלטת הרופאה התעסוקתית, אשר אילו סבורה הייתה כי התובעת יכולה לעבוד בתפקיד אחר בנתבעת, חזקה כי הייתה מציינת זאת. בנוסף, טענת הנתבעת אף אינה עולה בקנה אחד עם האמור בחוות הדעת הרפואיות לפיהן התובעת סבלה ממצב נפשי בעייתי אשר הצדיק הפסקת עבודתה.

ככל שהיינו מאמצים את טענת הנתבעת כי מהחלטת הרופאה התעסוקתית עולה כי הנתבעת הייתה יכולה להציע לתובעת עבודה אחרת, אנו סבורות כי בנסיבות מקרה זה, סירוב התובעת להיעתר להצעתה החלופית של הנתבעת, אינה שוללת זכאות לפיצויי פיטורים.

הלכה פסוקה היא כי בנסיבות מיוחדות – סוג המחלה, מצבו הסוציאלי של העובד המתפטר והעובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותו, יש לשלם לעובד המתפטר פיצויי פיטורים חרף העובדה שהוצעה לו עבודה חלופית.

הלכה זו יפה למקרה דנן, לאור מצבה הנפשי הקשה של התובעת (אשר כאמור לעיל נמשך גם לאחר סיום עבודתה) , נוכח מכלול חוות הדעת הרפואיות, העובדה כי התאונה אותה עברה הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה, ומשך עבודתה בנתבעת – למעלה מעשור.

על האמור לעיל נוסיף, כי הוכח בפנינו כי התובעת הייתה עובדת טובה. התובעת צירפה 9 תעודות הצטיינות מרשת הסופרפארם, כולל תעודות עובדת מצטיינת של כל הרשת. בנוסף, בהקשר לטיב עבודתה של התובעת בנתבעת, העידה הגב' ביגלמן: "ש. התובעת הייתה עובדת טובה? ת. כן. דיילת טובה. ש. רציתם שהיא תמשיך להיות דיילת מכירות? ת. כן". 

יתרה מכך, התובעת הסבירה בעדותה מדוע לא התקשרה לברר לגבי הצעת העבודה שניתנה לה, לאור מצבה הנפשי הקשה וכדבריה - "ש. את פנית למשה בראל? ת. לא יכולתי לצאת מהמיטה. לא הייתי במצב שיכולתי ללכת לרעיונות עבודה. גם אם היו מוצאים לי מיליונים לא יכולתי לצאת מהמיטה". עדותה התובעת בעניין זה אמינה עלינו.

על האמור לעיל נוסיף, כי לאחר ששקלנו את כלל העדויות והראיות שהובאו בפנינו בעניין הצעת העבודה החלופית שנתנה הנתבעת, שוכנענו כי לא עמדה כוונה ממשית מאחורי הצעת הנתבעת אשר ניתנה בחוסר תום לב, מהטעמים הבאים: ראשית, הצעת הנתבעת ניתנה לאחר שחלפו כחמישה חודשים מועד החלטת הרופאה התעסוקתית בדבר היעדר כשירות התובעת להמשיך בעבודתה.

שנית, הנתבעת לא פירטה בהצעתה באיזה תפקיד מדובר ומה נדרש לבצע במסגרתו לכן מדובר בהצעה כללית ולא קונקרטית. מקובלת עלינו טענת התובעת לפיה כלל הטענות אותן העלתה הנתבעת בהקשר למהות המשרה בסיכומיה, אינן מבוססות ואף עולות כדי הרחבת חזית, שעה שהופיעו לראשונה בסיכומי הנתבעת על כן, דינן להידחות.

שלישית, הוכח בפנינו כי הממונות על התובעת, הן גב' גמליאל והן גב' ביגלמן, כלל לא היו מעורבות בקבלת החלטה בדבר הצעת עבודה חלופית ולא היו שותפות להחלטה בעניין סוג העבודה אשר תינתן לתובעת.

גב' גמליאל, אשר הייתה הממונה הישירה של התובעת, העידה כי כלל לא ידעה כי הציעו לתובעת תפקיד אחר ולא הייתה מעורבת בקבלת ההחלטות וכדבריה: רק כשהגעתי לעו"ד הבנתי שהציעו לה תפקיד. ש. כלומר את לא היית מעורבת בקבלת ההחלטות לגבי זה מה ישו עם התובעת? ת. לגבי מה הוצע – נכון".

גב' גמליאל העידה כי מעולם לא ראתה את האישורים הרפואיים בעניין מצבה של התובעת:." ש.את ראית את האישורים הרפואיים של התובעת בזמן אמת? ת. לא. ש. מפנה לתצהירך...איך את אומרת זאת אם לא ראית את האישורים הרפואיים? ת. לא ראיתי את האישורים הרפואיים".

וכן: "האם אי פעם הצעת לה תפקיד אחר בנתבעת, אחרי השיחות שלכם? ת.לא".

בהמשך לכך, מעדותה של גב' ביגלמן עלה כי אף היא לא הייתה מעודכנת במתרחש, לא שוחחה עם התובעת לאחר תאונת העבודה, לא ידעה מה כתוב במסמכיה הרפואיים של התובעת ואף לא התייעצו אתה מה לעשות לגבי התובעת, לרבות בעניין התפקיד החלופיוכך העידה: "ש .כמה פעמים דיברת בעצמך עם התובעת לאחר התאונה? ת. לא דיברתי. ...ש. מתי נודע לך לראשונה שהתובעת נמצאת במצב נפשי קשה והיא מבקשת למצוא לה פתרון חלופי? ...כלומר 8/12? ת.כן. ש. האם את יודעת מה היה כתוב במסמכים הרפואיים? ת. לא יודעת. ...ש. התייעצו איתך מה לעשות לגבי התובעת? ת .לא".

וכן: "ש. מה התפקיד שהצעתם לתובעת במרכז הלוגיסטי? ת. זה לא עבר דרכי. לא לא יכולה לענות לך...אני לא הכתובת".

הנה כי כן, אילו פעלה הנתבעת בתום לב וחפצה להציע לתובעת הצעת עבודה אמתית התואמת את מצבה הבריאותי, היה עליה לשתף את הממונות על התובעת בתהליך זה תוך התייעצות אשר להתאמת התובעת לתפקיד המיועד בשם לב לכישוריה ולוותק אותו צברה אצל הנתבעת. היעדר שיתוף הממונות על התובעת בהחלטה בדבר המשך העסקתה בתפקיד אחר , בפרט משמדובר בעובדת טובה וותיקה ,מעיד על העדר כוונה ממשית לשלב את התובעת בתפקיד חלופי אחר ומקעקע את טענת הנתבעת בעניין זה.

התנהלות הנתבעת, אשר הציעה לתובעת הצעת עבודה ללא פרטים קונקרטיים, רק בחלוף חמישה חודשים ממועד החלטת הרופאה התעסוקתית ומבלי ששיתפה את הממונות עליה ושמעה עמדתן בעניין התאמת התובעת לתפקיד המיועד ,מלמדת כי מדובר בהצעה שניתנה בחוסר תום לב.

הנתבעת טענה בהרחבה בסיכומיה, כי היא נאלצת להתמודד עם "מגיפה" ו"מכה" כטענתה בסיכומיה, של התפטרות דיילות הטוענות כי מצבן הבריאותי לקוי. בהתייחס לטענה זו, נבהיר כי אף אם טענה זו נכונה, אין בה כדי לשלול את נכונות חוות הדעת הרפואיות בעניינה של התובעת.

מעבר לכך, לאחר ששמענו את מכלול העדויות והראיות שהועלו בפנינו התרשמותנו הינה כי טענת הנתבעת בדבר "מכה" ו – "מגיפה" של דיילות המתפטרות מעבודתן, הייתה המניע להתנהלות הכוללת של הנתבעת אל מול התובעת ולא רצונה הכן לאתר עבודה מתאימה לתובעת.

הנה כי כן, לאור הטעמים האמורים לעיל, אנו קובעות כי אין בהצעת העבודה שניתנה לתובעת כדי לשלול את זכאות התובעת לפיצויי פיטורים.

במאמר מוסגר נוסיף על האמור לעיל, כי מאחר והתובעת עבדה 10 שנים באותו תפקיד ובאותו מקום, עולה שאלה האם היה על התובעת להסכים להצעה העולה כדי שינוי מהותי בתפקידה, הפסקת עבודתה כדיילת מכירות ושינוי משמעותי במיקום הגאוגרפי. אולם, לאור קביעותינו לעיל לפיהן התובעת לא נדרשה להסכים להצעת העבודה ומשהוכח בפנינו כי הצעת העבודה ניתנה בחוסר תום לב ולא הייתה קונקרטית, לא ראינו צורך להכריע בשאלה זו בנסיבות המקרה דנן.

באשר לטענת הנתבעת כי יש לבחון את מצבה הרפואי של התובעת במועד התפטרותה לכן התובעת אינה זכאית לפיצויים-נציין כי כאמור לעיל, הוכח בפנינו כי מצבה הבעייתי של התובעת נמשך גם לאחר סיום עבודתה. יתרה מכך, אנו סבורות כי העלאת טענה זו על ידי הנתבעת לוקה בחוסר תום לב, שעה שהנתבעת קיבלה את החלטת הרופאה התעסוקתית עוד בחודש 10/12 ויכולה הייתה להכיר בסיום עבודת התובעת במועד זה. לפיכך, כל עיכוב במועד סיום עבודת התובעת אינו אלא תולדה של התנהלות הנתבעת.

שלישית, שאר נסיבות העניין:

יתר נסיבות העניין במקרה זה מובילות למסקנה כי הייתה סיבה מספקת להתפטרות התובעת. בהקשר זה שקלנו, את מצבה הנפשי המאומת בחוות דעת, טיב עבודתה ומשך עבודתה הארוך בנתבעת.

כן שקלנו שיקולי מדיניות משפטית, כפי שעמד עליהם בית הדין הארצי בעניין שטרית: "לבסוף, מן הדין לשקול ולהביא בכלל חשבון גם שיקולים שעניינם המדיניות המשפטית והחברתית הראויה. חברה בריאה שואפת לכך שכוח העבודה ימשיך לעבוד, ככל שהדבר ניתן. אדם עובד תורם לחברה. כך, הוכח במחקרים הנוגעים לביטחון הסוציאלי, שתוחלת החיים של האדם העובד ארוכה מזו של מי שאינו עובד. תכליתו של סעיף 6 לחוק הינה להעניק פיצויי פיטורים לעובד שנאלץ להתפטר עקב כך שמצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך את עבודתו במפעל. רוצה לומר, שאין הגיון להעניק פיצויי פיטורים לעובד בעקבות מחלה, שאינה מונעת או מקשה מאוד על המשך עבודתו. מנגד, תכליתו של חוק פיצויי פיטורים אינה לשעבד את העובד למקום עבודה אחד. המשק המודרני והתחרותי מבוסס על מעבר חופשי של מצרכים, הון, עבודה ושירותים. לעובד שמורה הזכות לעזוב את מקום עבודתו ולעבוד במקצוע ובמקום העבודה שהוא בוחר לעצמו ויש להמעיט את ההגבלות המוטלות עליו באמצעות הפסד פיצויי הפיטורים.

זאת ועוד, אין לעודד מצב בו עובד בשל חשש מהפסד פיצויי פיטורים ימשיך לעבוד על אף שמצב בריאותו אינו מאפשר זאת. זאת ואף זאת, בענייננו מדובר בסך הכל בפיצוי בגין תשע שנות עבודה.

נוסיף, כי אי ההכרה בזכאותו של המערער לפיצויים במקרה דנן, יש בה כדי לחזק את הסתירה פנימית שבאחד מעקרונותיו הבסיסיים של חוק פיצויי פיטורים. לאמור, שעובד מוצלח המבקש לעזוב את מקום עבודתו לא יהא זכאי לפיצויי פיטורים בעוד שעובד פחות מוצלח שהמעביד רוצה שיעזוב את מקום עבודתו, ימצא זכאי לפיצויי פיטורים."

דברים אלה - יפים בהתאמה לעניינה של התובעת.

כאמור לעיל, בכל הקשור ל"נסיבות האחרות" אותן על בית הדין לשקול, טענה הנתבעת בהרחבה בסיכומיה, כי בנסיבות מקרה זה, התפטרות התובעת אינה אלא פועל יוצא של סירובה של הנתבעת להתיר לתובעת לעבוד כסוכנת מכירות. לאחר ששקלנו טענה זו, שוכנענו כי דינה להידחות. ראשית, טענה זו אינה סבירה בעינינו, באשר חוות דעתה הרפואיות של התובעת, בהן מפורטת בעייתה הנפשית, מדברות בעד עצמן. שנית, התובעת הסבירה בעדותה כי אכן ביקשה להיות סוכנת מכירות, אולם זאת במהלך עבודתה בנתבעת בעבר, טרם פגיעתה וההתדרדרות הנפשית במצבה, עדותה בעניין זה הייתה עקבית ואמינה עלינו:

"ש. אחרי שחזרת לעבודה אחרי חופשת המחלה, אחרי כמה חודשים אמרת לגילה שאת כבר לא יכולה לעבוד כדיילת אלא כסוכנת מכירות? ת. אני רוצה להפריד בין שני דברים. אני לא רציתי להיות דיילת כבר הרבה זמן. כדיילת כל הזמן רציתי להתקדם. לאיכולתי להתרגל עם המצב החדש שלי עם הפנים החדשות, עם עין נפוחה. הייתי צריכה גב תומך כדי להבין אותי. הייתי בסה"כ במצב קשה. לא דרשתי ממנו משהו לא רציתי להישאר בתפקיד או לעשות משהו דווקא. לשאלה שוב – לא נכון. לא אמרתי כך לגילה. כן העליתי זאת לפני כן, זה היה לפני מה שקרה לי עם העין. תמיד רציתי. אחרי שהיה לי פתח להיות סוכנת...תמיד בפנטזיה שלי רציתי להיות סוכנת. לשאלה שוב – לא".

וכן בהמשך עדותה של התובעת: "ש. בכל שמונת החודשים שקבלת את האישור של אי כושר לא פנית לגילה? ת. לא. ש. האם נכון שביקשת מגילה לבדוק עם זיוה את האפשרות לעבור תפקיד כסוכנת מכירות? ת. נכון. ש. מתי זה היה? ת. תאריכים לא זוכרת. זה בטוח היה מתי שלא קיבלתי אי כושר עבודה. לא זוכרת תאריכים. זה היה לפני שנחבלתי בגבה".

ובהמשך: "ש. באותה פגישה בארומה, ביקשת מגילה שאת רוצה לעבור לעבוד כסוכנת? ת. הייתי חצי בן אדם. באתי עם הכדורים והדמעות. היו כל התופעות לוואי שיש לכדורים. מכיוון שחוץ מלזעוק הצילו לא יכולתי לבקש שום דבר. הייתי במצב לא טוב. הייתי צריכה את הכתף תומכת את הכתף שלהם. לומר שאני חשובה להם. לא יודעת מה יכולתי באותה עת. זו הייתה מטרת הפגישה. סוכנת לא יכולתי לבקש. בקושי הגעתי לקניון".

בהקשר זה נוסיף, כי אף טענת התובעת כי פנתה פעמים רבות למפקחות עליה בבקשה למצוא פתרון למצבה, אמינה עלינו. טענה זו בתצהירה עלתה בקנה אחד עם עדותה אשר הייתה עקבית ומהימנה, וכן עם עדותן של הממונות על התובעת (גב' ביגלמן וגב' גמליאל), מהן עלה כי הממונות לא היו מעורבות כלל בטיפול בעניינה של התובעת. בהקשר זה, לא מצאנו כל סתירה בטענות התובעת, כפי שטענה הנתבעת בפנינו.

לסיכום כל האמור לעיל, אנו קובעות כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק.

התובעת צירפה 12 תלושי שכר אחרונים לעבודתה וטענה כי שכרה החודשי הממוצע לצורך חישוב פיצויי פיטורים עמד על סך של 4132.5 ₪, על כן זכאית היא לסך של 43,391.2 ₪ בגין פיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית . הנתבעת לא התייחסה לנתוני שכרה של התובעת כפי שנטענו על ידה ולא הגישה תחשיב נגדי.

בהתאם לכך, אנו קובעות כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בנתבעת החל מיום 8.8.02 ועד ליום 4.2.13, בסך של: 4132.5 ש"חX10=41,325₪+2066 (4132.5X6/12)=43,391 ₪.

פיצויי הלנה:

התובעת טענה כי מאחר והתנהלותה הנתבעת נעשתה בחוסר תום לב, באמצעות ב"כ הנתבעת אשא הינו מבעלי החברה, יש להטיל על הנתבעת פיצויי הלנה בסך של 236,480 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום החלטת הרופאה התעסוקתית.

בהתייחס לטענת הנתבעת כי מדובר במחלוקת משפטית כנה לכן אין לפסוק פיצויי הלנה, טענה התובעת כי יש לדחות טענה זו על הסף, מאחר וגם כיום, לאחר שהנתבעת קיבלה את כלל המסמכים הרפואיים ממשיכה היא לטעון כי לא הייתה כל סיבה רפואית להתפטרותה והתובעת רימתה את רופאיה. לכן לשיטת התובעת, אין מדובר במחלוקת כנה.

הנתבעת טענה מנגד כי אין לחייבה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, נוכח המחלוקת הממשית בין התובעת לנתבעת בדבר עצם זכאותה לפיצויי פיטורים בהתייחס להוראות החוק ולפסיקה.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לעניין פיצויי ההלנה, החלטנו לדחות את תביעת התובעת לפיצויי הלנה, זאת מאחר ושוכנענו כי אכן הייתה מחלוקת כנה בין הצדדים לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה , ובשים לב לעובדה כי בכל הקשור לתום הלב של הנתבעת, נפסק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש כפי שיפורט להלן.

עוד נציין, כי באשר לטענת התובעת לפיה עו"ד בילט היה צריך להצהיר בתיק דנן, מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה ככל שהתובעת סבורה הייתה כי על עו"ד בילט להעיד, יכולה הייתה לזמנו לעדות.

פיצוי בגין עוגמת נפש:

 התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש לאור התנהלותה הנתבעת אשר פעלה בחוסר תום לב והייתה מאופיינת בזלזול בוטה בתובעת, והוסיפה למצבה הנפשי הקשה. למרות שהנתבעת ידעה כי עליה לשלם לתובעת את כל זכויותיה, בחרה היא שלא לעשות כן וגררה את התובעת להליכים משפטיים יקרים, והכל בשים לב לתקופת העבודה הממושכת של התובעת והיותה עובדת מצטיינת.

לנוכח זאת עתרה התובעת לפיצי בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

הנתבעת טענה מנגד, כי כלל פעולותיה נעשו בתום לב , בסבירות ומשיקולים ענייניים.

עוד טענה הנתבעת, כי דברי התובעת מהם עולה כי חוותה תופעות נפשיות קשות לא הופיעו בתצהירה ואף סותרים את ממצאי הבדיקה של הפסיכיאטר אשר כתב כי "הופעתה של התובעת, מהלך חשיבתה, תפיסה ושיפוט תקין". בנוסף, לא היה ביטוי חיצוני להחמרה במצבה הרפואי של התובעת וכל רצונה היה להתקדם לעבודה כסוכנת מכירות.

הלכה פסוקה היא כי אין בית הדין נוהג לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש אלא במקרים חריגים ביותר. לטעמנו, מקרה זה הינו בגדר אותם מקרים חריגים, אשר מצדיקים פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש, לאור התמונה הכללית שהתגלתה בפנינו ונוכח ההתנהלות הנתבעת.

התרשמנו כי הנתבעת בחרה להכביר קשיים על התובעת ומיאנה לשלם לה את זכותה הבסיסית לפיצויי פיטורים, כאשר המניע האמתי מאחורי התנהלותה היה רצונה לעצור ""תופעה" של התפטרות דיילות, הקיימת בנתבעת לטענתה.

התובעת חשפה בפני הנתבעת בגילוי לב את מצבה הנפשי הקשה והעבירה לידיה מספר חוות דעת מומחים, אשר מכולן עלה כי קיימת בעיה רפואית נפשית, עם זאת מיאנה הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים.

מקובלת עלינו טענת התובעת, לפיה הנתבעת לא העלתה כל טענה בדבר האישורים הרפואיים שניתנו בעניין מחלתה ואי כושר זמני, אף שיכולה הייתה לעשות כן ולבקש את ההבהרות בהן חפצה כבר אז. תחת זאת, מצאה הנתבעת לבקש הבהרות לחוות הדעת הרפואית שהציגה התובעת, רק שעה שנדרשה לשלם פיצויי פיטורים.

בהקשר זה, אף מצאנו טעם נפגם בהתנהלות הנתבעת, אשר מהמועד בו הועלתה הבקשה לתשלום פיצויי הפיטורים, ייחסה לתובעת כוונת זדון ועשתה ככל יכולתה כדי להפחית בערכה של התובעת.

דברים אלו נכונים על אחת כמה וכמה, בשים לב לתקופת העבודה הממושכת אשר נמשכה למעלה מ -10 שנים ולאור היותה של התובעת עובדת טובה מבלי שהועלתה כל טענה או טרוניה ביחס לעבודתה או התנהגותה.

בנוסף, התובעת העידה בפנינו על המצב הנפשי הקשה בו הייתה שרויה והקשיים שנגרמו בשל התנהלות הנתבעת. עדות התובעת הייתה עקבית ואמינה עלינו. בהקשר זה, אין בטענת הנתבעת כי חלק מעדות התובעת לא הופיעה בתצהירה, כדי לפגוע במהימנותה כפי שהתרשמנו ממנה. התובעת העידה בעניין זה כי: "אני הייתי עם גילה בבית קפה בחודש 9/12 -" אנו ישבנו בארומה. הייתי בחופשה של אי כושר וכן נפגשתי עם גילה. ללא מטרה ישבתי להסביר לה איזה מצב יש לי והראיתי איזה כדורים אני לוקחת. אמרתי שיש לי בעיה רפואית כי עדיין היו לי מאוד סנטימנטים לנתבעת. אמרתי שאני חשה שעזבתם את החייל שלכם שנפל ולא טוב לו. היא התעלמה, אני בכיתי והיא הסתכלה לצדדים..." .

בהמשך עדותה אמרה התובעת את הדברים הבאים: "הייתי חצי בן אדם. באתי עם הכדורים ועם הדמעות. היו כל התופעות לוואי שיש לכדורים. מכיון שחוץ מלזעוק הצילו לא יכולתי לבקש שום דבר. הייתי במצב לא טוב. הייתי צריכה את הכתף תומכת את הכתף שלהם. לומר שאני חשובה להם" .

וכן:" ש. נכון שסיימת את חופשת המחלה את בחודש 8 פנית לרופאה התעסוקתית. .ונכון שהרופאה אמרה שאין הצדקה מבחינת תפקודך להפסיק את העבודה? ת. אם זה כתוב, אז כנראה אמרה. לא זוכרת כל כך. לא התכוונתי לבנות איזה תיק..".

עוד העידה התובעת: "את יודעת מה זה דכאון? הוא לא דופק בדלת".

בהתאם לכך, אנו קובעות כי התובעת זכאית למלוא סכום הפיצוי הנתבע בגין עוגמת נפש, בסך של 15,000 ₪.

פיצוי בגין נזק ממוני:

התובעת טענה כי נאלצה לשבת בבית בחוסר מעש למעלה מ – 10 חודשים שעה שהנתבעת מנעה ממנה לפנות לביטוח לאומי לצורך קבלת דמי אבטלה או להתחיל עבודה חדשה המתאימה למצבה הרפואי.

בהתאם לכך, עתרה התובעת לקבלת פיצוי כספי בסך של 236,480 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום החלטת הרופאה התעסוקתית.

הנתבעת טענה מנגד כי תביעת התובעת לא הוכחה, התובעת לא הוכיחה כי נמנע ממנה לפנות לביטוח הלאומי או להתחיל בעבודה חדשה, ולא גיבתה טענתה זו במסמכים ובראיות כנדרש על כן, יש לדחות את התביעה.

לאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים בשאלת הנזק הממוני, החלטנו לדחות את התביעה בגין רכיב זה. אומנם, התובעת העידה בפנינו כי החלה בהליכי קבלה לעבודה בחברת "בודי שופ" ובמסגרת הליכים מסרה שמות של גורמים שעבדו בנתבעת כממליצים ולדעתה גורמים אלו מסרו מידע גרוע בעניינה לכן לא התקבלה לחברת בודי שופ, אולם מדובר בעדות סברה שכן התובעת העידה כי אינה יודעת בוודאות מה נאמר. בנוסף, אין די בטענה בדבר אי קבלה לעבודה בחברה אחת, כדי להוכיח את תביעת התובעת.

בנוסף, אין לקבל את טענת התובעת כי נמנעה ממנה האפשרות לקבל דמי אבטלה בגין התנהלות הנתבעת, מאחר ולבית הדין ידיעה שיפוטית כי למוסד לביטוח לאומי יש סמכות לקבל תביעה לדמי אבטלה, גם בלעדי אישור המעסיק, במקרה בו קיימת מחלוקת בין העובד למעביד לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה. הוכח בפנינו כי לאחר שהתובעת הבהירה למל"ל את נסיבות סיום יחסי העבודה, באמצעות מכתב בא כוחה, החלה לקבל דמי אבטלה.

לאור האמור לעיל , דין תביעת התובעת לפיצוי בגין נזק ממוני – להידחות.

סוף דבר:

הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:

פיצויי פיטורים בסך 43,391 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

117.בנוסף , תישא הנתבעת בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הצדדים רשאי לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמועד בו הומצא פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט סיון תשע"ה, (16 יוני 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה