הנאשם הורשע, בסיום הליך שמיעת ראיות, בביצוע עבירות כדלהלן:
באישום הראשון - עבירה של ניסיון לאינוס בידי בן משפחה, לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיפים 345(א) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של מעשה מגונה בידי בן משפחה לפי סעיף 351(ג)(2), ביחד עם סעיפים 348(ב) ו-348(ב)(1) לחוק העונשין.
באישומים השני, השלישי והשישי - עבירה של מעשה מגונה בידי בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2), ביחד עם סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין.
באישום הרביעי - עבירה של מעשה מגונה בידי בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2), ביחד עם סעיפים 348(ב) ו-345 (ב)(1) לחוק העונשין וכן עבירה של ניסיון למעשה סדום, לפי סעיף 351(א), ביחד עם סעיפים 347(ב), 345(ב)(1) ו-25 לחוק העונשין.
באישום השביעי - מספר עבירות של מעשה מגונה בידי בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין.
על נסיבות ביצוע העבירות עמדנו בהרחבה בהכרעת הדין, אך בקצרה נזכיר כי מדובר בסב, אשר לאורך תקופה פגע מינית בנכדתו ילידת 1992.
על פי עובדות כתב האישום, בעת ביצוע המעשים היתה הקטינה בת פחות מ-14 והנאשם חדל מביצועם במועד כלשהו בשנת 2005, לאחר שאחיה היה עד לאחד האירועים וחשף את העובדה בפני הוריו.
הנאשם ניסה לבעול את נכדתו בהזדמנות אחת בעת שישנה במיטתה, ואף המשיך ונגע בכל חלקי גופה לאחר שזאת קמה ועברה מקום. במקרה נוסף, נגע בחזה ובאיבר מינה, במקרה שלישי הכניס ידיו לחולצתה נגע בבטנה, בחזה ומתחת לחזיה, ובמקרה רביעי הכניס את ידו תחת תחתוניה של נכדתו ונגע באיבר מינה, ובהמשך הפשיל את מכנסיו, אחז בראשה וקרב אותו לאיבר מינו.
במקרה נוסף, הוא המקרה שהביא לחשיפת הפרשה, מישש הנאשם את איבר המין של הקטינה מעל המכנסיים שעה שזאת התחבאה מתחת לשמיכה עם אחיה ובמקרה האחרון, המורכב למעשה ממספר מקרים, הפשיל הנאשם את מכנסיו ותחתוניו וביקש מהמתלוננת לאונן לו ומשזו סירבה, אחז בידה והניחה על איבר מינו וביצע בעצמו תנועות אוננות תוך שהוא משתמש בידה.
המתלוננת העידה לפנינו, וכבר ציינו בהכרעת הדין שמדובר במי שחוותה אירועים טראומטיים שהותירו בה משקעים קשים ביותר, במיוחד לאור העובדה שמדובר היה בסבה, אשר לאורך זמן ניצל את המצאותם בכפיפה אחת, לביצוע אותם מעשים קשים שאותם שבו וביצע, פעם אחר פעם. באותה עת היתה המתלוננת צעירה מאד, לא הבינה את משמעותם של יחסי מין, היא חייתה תחת התחושה שמדובר בסב אוהב, אך ככל שנקף הזמן התחוורו לה מידת הפגיעה והיקפה.
בהכרעת הדין ציינו, כי מדובר בקטינה חיובית, שעשתה עלינו רושם מהימן ביותר, היא התמודדה היטב עם טענות הנאשם כי העלילה עליו ובסופו של דבר, כאמור, באנו לכלל מסקנה ברורה, בין היתר, בשים לב לגרסתו המופרכת של הנאשם כפי שעמדנו עליה בהכרעת הדין, כי הלה פגע בנכדתו בצורה שיטתית וקשה.
בטיעוניה לעונש, עמדה התובעת על כך שמדובר בנאשם חסר עבר פלילי, קרוב לגיל 70, אשר ניצל את גודלו הפיזי ובגרותו כדי לטמא את גופה של נכדתו, לנסות לחדור אליה ולהגיע לפורקן מיני. היא הצביעה על הפגיעה הברורה בקטינה, כפי שניתן היה ללמוד עליה מהבלוג שהעלתה באינטרנט, על המצוקה שבה היא נתונה, הדיכאון, בעיות האכילה ועוד ועוד. למעשה, הוסיפה התובעת וטענה, לא רק הקטינה נפגעה אלא כל משפחתה, לרבות הוריה ובמיוחד אמה, שהיא בתו של הנאשם, שלה רגשות אשמה קשים על כך שהכניסה את הנאשם לביתה ובכך היא איפשרה, ולו בעקיפין, את ביצוע המעשים.
המעשים אמנם נמשכו חצי שנה בלבד ואינם נמצאים במדרג הגבוה של עבירות המין אך עדיין מדובר בעבירות חמורות המלמדות על מסוכנות מינית לא מבוטלת של הנאשם (כעולה מהערכת המסוכנות), כך שיש להשית עליו מאסר בן שנים ארוכות. התובעת היתה ערה כמובן לכך שהנאשם פגוע נפשית ומוכר כהלום קרב, כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים, אך לטענתה, בכך אין כדי להצדיק את הפגיעה הקשה בנכדתו ואת חוסר יכולתו לשלוט ביצריו. מעבר לאותו מאסר ממושך לריצוי בפועל עתרה התובעת להשתת מאסר מותנה וכן פיצוי בסכום המקסימלי שעליו ניתן להורות.
הסנגורית, עו"ד קינן שחר, לא חסכה במאמצים להצביע על נקודות הזכות העומדות לנאשם, גם בשלב הנוכחי. היא היתה ערה, כמובן, לחומרת המעשים שבביצועם הורשע הנאשם והתייחסה לעובדה שבהעדר הודאה, אין לצפות מהנאשם להבעת חרטה ונטילת אחריות. היא הפנתה לחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה (חוות דעתו של ד"ר גיא אור), וטענה כי יש באמור בה כדי להשליך על מידת החומרה אותה יש לייחס למעשה לנאשם, שלא נעשו בכוונה לפגוע בנכדתו, אותה הוא אוהב.
כאמור, מדובר בנכה צה"ל, שמטופל משנת 1975 כתוצאה מהלם קרב בו לקה במלחמת יום הכיפורים. הוא סובל ממחשבות שווא ומכשלים במחשבה.
לטענתה, אין מדובר בנאשם רגיל, אלא בנאשם שיכולת השליטה שלו בדחפיו מעורערת והיא בקשה לשים את הדגש על השיקולים האינדיווידואלים של הנאשם מבלי ליתן משקל גבוה יתר על המידה לשיקול הגמול.
הסנגורית סבורה כי הערכת המסוכנות ממנה ניתן ללמוד לכאורה שמסוכנות הנאשם הינה לא מבוטלת, היא הערכת מסוכנות "מוחמצת", משום שהמעריך לא בדק את מכלול נסיבות הנאשם, כפי שצריך היה לעשות. היא עמדה על כך שמעשי הנאשם אינם מהחמורים ביותר מאלה שהגיעו לבתי המשפט, הן בכל הנוגע להיקפם, והן בנוגע לעוצמת האלימות שנלוותה להם ומשך הזמן בו בוצעו. היא הפנתה לתסקיר קורבן שלימד, לדעתה, על רגשות נקם עזים המפעמים במתלוננת הקטינה, וסברה שבשים לב למכלול הנסיבות, כמו גם לבעיות רפואיות נוספות מהן סובל הנאשם אין למצות עימו את הדין ויש להשית עליו עונש מידתי שיכלול מאסר לתקופה קצרה בלבד. היא הסכימה להשתת פיצוי, אך ביקשה שזה יהיה בסכום סביר, שהנאשם יוכל לעמוד בו.
הנאשם בדברו האחרון שב וטען לחפותו, כשלטענתו מדובר בעלילת שווא שרקח אביה של הקטינה כנגדו.
דיון והכרעה
מדובר בשורה ארוכה של מעשים קשים, מכוערים, מעוררי סלידה ושאט נפש, אותם שב וביצע הנאשם, פעם אחר פעם, בנכדתו הקטינה.