49/15 רב"ט מ' ג' נ' התובע הצבאי הראשי

1. בפני ערעורו של רב"ט מ' ג' (להלן – "המערער") על החלטת בית הדין קמא להורות על הארכת מעצרו הממשי עד יום 5.8.2015.
2. כנגד המערער הוגש ביום 2.7.2015 כתב אישום בו יוחסו לו שתי עבירות שעניינן תקיפה, לפי סעיף 378 ו-379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, גניבה מחייל, לפי סעיף 84 לחוק השיפוט הצבאי התשט"ו-1955 וכן שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. על-פי הנטען המערער היכה את המתלוננת, חיילת אותה הכיר בנסיבות אזרחיות, בפניה ובבטנה בשני אירועים נפרדים, בדירת מגוריה. באירוע הראשון, שהתרחש ביום 28.5.2015, הגיע המערער לדירת מגוריה, דרש בתוקף כי תחליף את הבגדים שלבשה בטרם תצא מהדירה ומשסירבה היכה אותה. באותו אירוע אף נשק לה בכוח על שפתיה. האירוע בא על סיומו כשהמתלוננת אמרה למערער שאם לא יעזוב, היא תצעק. האירוע השני התרחש ביום 6.6.2015, שאז שב המערער והגיע לדירת מגוריה של המתלוננת, הטיח בה שהיא בוגדת בו, והיכה אותה בפניה. משביקשה לצאת מהחדר בו שהתה נעל את הדלת, סירב לאפשר לה לצאת וניסה לחבקה ולנשקה. בסופו של דבר נעתר לבקשותיה ואיפשר לה לצאת. זמן מה אחר כך חזר למקום כשבידו סכין מטבח גדולה, כיוון את הסכין לעבר המתלוננת בעומדו במרחק של כמטר ממנה, במטרה להפחידה ואף אמר לה כי "לא אכפת לו אם היא רוצה להתלונן למשטרה". המערער החל לקרב את הסכין לעבר המתלוננת, ואז שכן שלה, שנכח במקום, בשם ג'יי, הדף את המערער. המערער עזב את המקום וחזר כעבור זמן קצר, אז שב והיכה את המתלוננת בפניה, הדפה לעבר הרצפה והיא נפלה. כשקמה אחז בגרונה בתנועת חניקה. היא הדפה את המערער ממנה והוא שב והיכה אותה בפניה. אחר כך עזב את המקום, כשהוא נוטל עימו את מכשיר הטלפון הסלולארי של המתלוננת וסירב להחזירו אלא אם תשלם לו 3,000 ש"ח במזומן. המערער סירב למסור את המכשיר הסלולארי שנטל מהמתלוננת לידי חוקרי המשטרה הצבאית החוקרת, חרף בקשתם ממנו, במהלך חקירתו.
3. עם הגשת כתב האישום נגד המערער, עתרה התביעה הצבאית להארכת מעצרו הממשי עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. בית הדין קמא הורה על הארכת מעצרו הממשי של המערער בכחודש ימים (33 ימים). צויין כי בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית לתמיכה באישומים שיוחסו, שבעיקרה נסמכת על תלונת המתלוננת. גרסה זו, כך צוין, נתמכת, בכל הנוגע לאירועי ה-6.6.2015, בעדותו של עד ראיה, שכנה של המתלוננת, ג'יי, וכן במסרונים בעלי תוכן מאיים שנמצאו במכשירו הסלולארי של המערער. בית הדין קמא עמד על תהיות העולות מהתנהגות המתלוננת, אשר יצאה לבילוי עם המערער וקיבלה ממנו מתנות בשווי נכבד, אחרי יום 28.5.2015, מועד בו הותקפה על-ידו, כדבריה. עוד ניתנה הדעת לכך שהמתלוננת כתבה למערער אחרי ה-6.6.2015 הודעות בפייסבוק העוסקות אך בהשבת הטלפון שלה לידיה, מבלי שהזכירה כל פרט הקשור לאלימות שננקטה מצידו כלפיה, לטענתה. בית הדין קבע כי תהיות אלה אינן "שומטות את הקרקע" מתחת לעדותה העקבית של המתלוננת ואינן מכרסמות בתוקפה הראייתי, בייחוד בשעה שגרסתה נתמכת בגרסתו של ג'יי, כאמור. בית הדין ציין עוד כי בטלפון הסלולארי של המערער נמצאו הודעות ששלח למתלוננת "המאיימות על פניהן", מבלי שהמערער נתן להן הסבר תמים. הוטעם, כי סירובו להחזיר את מכשירה הסלולארי של המתלוננת אותו נטל ממנה, במטרה לאפשר לרשות החוקרת לעמוד על מלוא היקף התכתובת בין המערער למתלוננת, מהווה "התנהגות מפלילה", המחזקת את גרסת המתלוננת. בנסיבות אלה נקבע כי בידי התביעה הצבאית ראיות לכאוריות לתמיכה באישומים, אשר נוכח טיבם מקימים עילת מעצר, שעניינה מסוכנות לשלום הציבור ובטחונו. בשים לב "לטענות הרבות שהעלתה ההגנה כנגד מהימנות המתלוננת" ראתה הערכאה קמא לקצוב את משך המעצר, כדי ששמיעת הראיות תחל בהקדם ויקוים פיקוח שיפוטי על ההצדקה להמשך המעצר, בשים לב להתקדמות ההליך.
4. המערער עתר לשחררו ממעצר בטענה כי חומר הראיות הקיים, על פניו, רווי סתירות וקשיים, עד שאין לומר שבידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס הרשעה במיוחס לו. לעניין זה הצביע המערער על כך שהמתלוננת ציינה כי סיפרה לידיד שלה, קאסם, על אודות האלימות שהמערער הפעיל כלפיה ואילו קאסם הכחיש שסיפרה זאת, ואף ציין כי לא הבחין בסימני אלימות על גופה. המערער שב וטען כי גרסת המתלוננת באשר לאירועי ה-28.5.2015, אינה ראויה לכל אימון, שכן אין זה הגיוני כי תצא לבילוי עמו זמן קצר אחרי שלטענתה, היכה אותה באלימות. המערער הצביע על סתירה בין גרסת המתלוננת לגרסת ג'יי בשאלה אם המערער נעל גם את ג'יי בחדר מגוריה במהלך אירועי ה-6.6.2015. הוטעם כי הגם שהמסרונים שנמצאו במכשירו הסלולארי של המערער הם "נקודה רעה", עדיין אין ניתן להסיק מהם כי המערער אכן נקט באלימות כלפי המתלוננת, כטענתה. עוד נטען כי המתלוננת לימדה על עצמה שהיא יכולה לשקר. כך, באומרה למערער כי תצעק "אונס" אם לא יעזוב את דירתה, הגם שהיה ברור כי מדובר בהאשמת שווא, וכי ציינה באוזניו שהיא בדרכה לבקר אצל סבתה, הגם שהייתה זו עובדה שקרית. בנסיבות אלה נטען כי מהימנותה בעייתית באשר לכלל גרסתה. כן צוין שנפלו סתירות בדברי המתלוננת בשאלה אם המערער היה עימה בקשר זוגי, עניין אותו הכחישה, אולם באימרותיה מצוינות התבטאויות המלמדות אחרת. נטען כי גרסת המתלוננת מתפתחת, שכן באימרה ראשונה שמסרה במשטרה לא ציינה כלל שהמערער היכה אותה. המערער אף הצביע על כי המתלוננת אישרה שהטיחה בו, אחר שנטל את מכשירה הסלולארי, כי אם לא יחזירו "תדאג להכניסו לכלא", אמירה שאינה מאפיינת אדם נורמטיבי שנפל קורבן לאלימות. עוד צוין כי המתלוננת, בכל ההודעות ששלחה למערער, לא התייחסה כלל לגילויי האלימות להן טענה, אלא אך ביקשה כי יחזיר לה את המכשיר הסלולארי שנטל ממנה. על רקע מכלול הסתירות והקשיים שעולים מגרסת המתלוננת עתר המערער לשחררו ממעצר, או לכל הפחות להעבירו למעצר פתוח. המערער לא חלק על קיומן של עילות מעצר, נוכח טיבן של העבירות שיוחסו לו, וטענתו הצטמצמה, אפוא, לשאלת תשתית הראיות הקיימת.
5. התביעה הצבאית עתרה לדחיית הערעור, תוך שהיא סומכת ידיה על קביעות הערכאה קמא. הוטעם כי בשלב המעצר אין בודקים את מהימנות העדים אלא את גרסתם "על פניה" וכי בנסיבות המקרה, יש בידיה ראיות לכאורה היכולות לבסס את הרשעת המערער במיוחס לו.

דיון והכרעה

6. כידוע, בדיון בבקשת מעצר עד תום ההליכים:

"השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו... הינה אם טיבה של הראיה – על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה – הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2)  144,133 (1996)).

7. בחנתי את חומר הראיות שבתיק התביעה ואין לי אלא להצטרף למסקנת הערכאה קמא, לפיה בנסיבות העניין קיימת תשתית ראייתית לכאורית לתמיכה באישומים. המתלוננת מציינת בתלונתה מיום 8.6.2015 על אודות מעשי המערער בפירוט, תיאור עליו היא חוזרת באימרה מאוחרת יותר מיום 21.6.2015. העובדה כי באימרה הראשונה שנגבתה ממנה, סמוך אחר הארוע מיום 6.6.2015, לא הזכירה את ארועי העבר, אינה מלמדת על חוסר מהימנותה. זאת מן הטעם שכלל לא נשאלה על כך, וכלל לא התייחסה בדבריה לעניינים שהתרחשו בעבר. גרסאות המתלוננת נתמכות באימרתו של ג'יי, אשר תיאורו את אירועי ה-6.6.2015 תומך ומשתלב בגרסת המתלוננת. אף ההודעות שנמצאו במכשירו הסלולארי של המערער תומכות בגרסת המתלוננת בשתי פנים: באשר לאופיו האלים של המערער בדרך כלל, ואף סובייקטיבית, כאשר קיים בהם עיגון עובדתי לתחושות הפחד והחשש שלה מפניו, כפי שציינה באימרותיה. זאת ועוד: המתלוננת מתארת בגרסתה כי המערער מסר לה ששרף רכב לחברתו לשעבר, עובדה שאכן עולה במסרונים ביניהם, כשהמערער מציין כי עשה לחברתו "יותר גרוע" משריפת הרכב. בכך יש לתמוך בתחושת הפחד של המתלוננת מפני המערער, כפי שציינה, ולהאיר באור אחר את אופן התנהגותה כלפיו.
8. הסתירות והתמיהות שפירט המערער אינן עולות, גם בהצברן, כדי פגם גנטי ויסודי בראיות, המפחית ממשקלן הסגולי של הראיות, כראיות לכאורה. מדובר בסתירות שאינן נוגעות לעיקרי המעשים המיוחסים למערער, ולגרעין גרסת המתלוננת, ומכל מקום נראה כי חלק מהסתירות מקורן בשוני בו קלטו העדים את ההתרחשויות.
9. משהוצגה בפני הערכאה קמא תשתית לכאורית לתמיכה באישומים, ומשלא היה חולק כי אלה מקימים עילת מעצר שעניינה סיכון שלום הציבור, שאין ניתן לאיינה בחלופה אחרת, היה מקום להיעתר לבקשת התביעה ולהורות על המשך מעצרו של המערער. בנסיבות הענין, החלטת בית הדין קמא לקצוב את תקופת המעצר על רקע טיעוני ההגנה, כאמור, מאוזנת ומוצדקת ולא ראיתי כל עילה להתערב בה.
10. נוכח האמור ראיתי לדחות את הערעור.

ניתנה והודעה היום, כ"ב בתמוז התשע"ה, 9 ביולי 2015, בלשכה ותודע לבאי כוח הצדדים.