45 ימי עבודות שירות וקנס כספי של 25,000 ש"ח ליועץ מס שהורשע בעבירות מס

בעניין נאשם 2

נאשם 2 הרצל רוקח הורשע על יסוד הודאתו בביצוע עבירה של עריכת דו"ח לא נכון והשמטת הכנסה מדו"ח ללא הצדק סביר, עבירה על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת מס"ה").

בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשם במעמדו כיועץ מס של נאשם 1, מר אבי דרכסלר, השמיט מהדו"ח של נאשם 1 לשנת 2008 הכנסה בסך 279,861 ₪. ההכנסה האמורה התקבלה אצל נאשם 1 כשכר טרחה בגין עסקת נדל"ן, כשהוא היה זכאי למחצית משכר הטרחה הכולל ששולם. נאשם 2 אמנם רשם את ההכנסה כדין בספרי נאשם 1, והיא אף נכללה בדו"ח שערך, אלא שנוכתה ממנה המחצית האחרת של שכר הטרחה ששולמה לאחרים כהוצאה, באופן שאיפס את ההכנסה ולא הותיר הכנסה חייבת בגין אותה עסקה. אין מחלוקת שהשמטת ההכנסה הייתה בשוגג, ללא הצדק סביר.

ב"כ המאשימה בטיעוניה עמדה על מרכיבי החומרה שבמעשים שנעשו מתוך הלך נפש של חוסר זהירות, והדגישה את החומרה הנגזרת ממעמדו של הנאשם כיועץ מס וחובות האמון הנגזרות ממעמד זה. לשיטתה עזרתו של הנאשם ללקוחו מצביעה על מעמדו המרכזי בביצוע העבירה. עוד טענה כי בבוא ביהמ"ש לקבוע מתחם ענישה, השיקול של הרתעת הרבים צריך לעמוד לנגד עיניו בקביעת המתחם. ב"כ המאשימה עמדה על הערכים המוגנים שעבירות המס באות לקדם, על מדיניות הענישה המגוונת, וטענה כי מתחם הענישה נע בין 3 ל-10 חודשי מאסר ומתחם הקנס בין 20,000 – 60,000 ₪. היא עתרה להשית על הנאשם עונש של מאסר הניתן לריצוי בעבודות שירות לתקופה ממושכת לצד קנס משמעותי. אשר לעתירה לביטול ההרשעה, טענה ב"כ המאשימה כי לא מתקיימים התנאים לכך וביקשה לדחותה.

הסנגור עמד על הפגיעה בעיסוקו של הנאשם כיועץ מס ככל שיורשע אל מול נסיבות ביצוע העבירה שהיו בשגגה, ולכן ביקש לבטל את הרשעת הנאשם. ככל שבקשתו לא תתקבל עמד הסנגור על מדיניות הענישה למקרה יחיד, על נסיבות העבירה הקלות והעדר הפקת טובת הנאה אישית, ביקש לקבוע מתחם ענישה שתחתיתו במאסר מותנה וביקש להסתפק במאסר מותנה לאור שורה של נסיבות ובהן העדר העבר, המצב הבריאותי והכלכלי, הפגיעה המשמעותית בעיסוק, והזמן שחלף.

הנאשם בדבריו טען שעיקר האחריות למעשים מוטל על לקוחו, נאשם 1, שלטענתו ידע על הטעות בדו"ח. הוא הדגיש את שיתוף הפעולה שלו ומסירת המידע בשלבים שקדמו לחקירה, עמד על הפגיעה בשמו הטוב, בפרנסתו ובבריאותו וציין את התנדבותו ואופיו הטוב.

העתירה לבטל את ההרשעה

כידוע, ההלכה היא כי משנקבע שאדם ביצע עבירה יש להרשיעו, והחריג יוצא הדופן הוא ביטול ההרשעה. ביהמ"ש שוקל את ביטול ההרשעה באותם מקרים שבהם הוא נוכח שאין הלימה בין חומרת המעשים בנסיבותיהם ומידת הפגיעה באינטרס הציבורי, לבין עוצמת הפגיעה באופק חיי הנאשם ובשיקומו.